- This topic has 2 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
דיוקן בחמישה שקלי כסף
בעיירה קטנה, אחת מאותן עיירות שכוחות אל שכל תושבי האזור נהגו לשבש את שמן, חי לו צייר. למעשה, נהגו שכניו לכנותו מלקין, שם שתאם את תווי פניו העכבריים וכישוריו יוצאי הדופן. הוא גר בבקתת עץ מבודדת יחסית, עם תריסים ירוקים ועליית גג, שם נהג לשבת שעות ארוכות ולתכנן את יצירתו הבאה. יש המספרים כי פעם היה שונה. אז היה מהלך בטבע אל בין העצים המוריקים של חורף, או העלווה המצהיבה של סתיו, ומקבל את השראתו מרוח היער העליזה.
איש לא זכר מתי בדיוק ומהיכן הגיע. הוא פשוט הופיע יום אחד,וילדה אחת הצביע לעברו וקראה:"מלקין!" כמו הנערה שנחטפה על ידי פיות היער. עד מהרה התגלה כשרונו של הנער והוא נחשב לעילוי של העיירה. אימהות היו מביאות את ילדיהן בגאווה על מנת שיעמדו בטור הארוך שהשתרך לאורך הכיכר המרכזית. בקצה הטור ישב מלקין ,מצייר את דיוקנו של הילד הניצב לפניו. היו אלו דיוקנאות פשוטים ,אשר תפסו את אותו ניצוץ ילדות שליחו לא נס לעולם. סודו היה שלכל ציור היה מעניק בדל קטן מנשמתו שלו. הוא היה עוקב אחר תווי הפנים העדינים מדמיין לעצמו את כל שעבר עליהן. את מעשי השובבות, הבכי, העליצות התמימה וההתפכחות. בשבילו היתה יצירתו השתקפות של דמותם וחייהם כאחד . לגבי האחרים היה זה קסם. המוני אנשים, מבוגרים וילדים, היו מצטופפים סביבו בסקרנות, מחניקים את נשימותיהם ונזהרים שלא להפריע לו בעבודתו. הם הביטו בהשתוממות בצבעים הניתזים בחופשיות על פני הדף החלק, יוצרים קווים וצורות כמו היו להם חיים של עצמם. מלקין מעולם לא הבחין בהם. כשצייר, היה שקוע בעולם משל עצמו. עולם שבו היה הוא הבורא וכמו אלוהים ,יצר במחשבתו אמת וחיים מתוך התוהו. את ציורי הילדים מסר תמורת תשלום סמלי, לדידו לא היו הללו יותר מפרנסה קלה. אך היו לו גם ציורים אחרים, אישיים יותר, אותם היה שומר בקנאות בעליית הגג. היו אלו ציורים של עצמו. לא הנער הגמלוני שהשתקף כלפי חוץ, אלא הנער שהיה באמת. נשמתו פרחה על גבי הנייר בדמותו של עץ מלבלב בקרחת יער, או אייל קורא עומד בצל השקיעה. לעיתים היה עומד על שפת הנחל ומצייר את דמותו שלו,כפי שבוודאי נראתה בעיני אחרים. תמיד הייתה בו שמץ של חולמנות שכזו,מהולה בעצבות חמקמקה. הם טענו שהוא היה נער רציני,בוגר לגילו. מלקין לא חש בוגר ,פשוט שונה. היצורים החיים היחידים שאיתם יכל להתרועע בחופשיות היו הקיפודים וציפורי השיר שארחו לו לחברה בשיטוטיו הרבים ביערות. לעיתים כשהיה חוזר להמולה של חיי העיירה, היתה נופלת עליו לפתע בדידות נוראה ,והוא השתוקק לחזור לחמימותם המגוננת של העצים הסבוכים. כשהיה יושב באחת מאותן אספות תושבים שאותן איש אינו רשאי היה להחמיץ , היה חש משהו מעקצץ במעלי גבו. השמש החמימה קרצה לו בשובל זהוב על מי האגם הקרוב, קורעת את ליבו מגעגועים. למרות הכל,היו אלו רגעים בודדים. בשאר הזמן היה טרוד בדברים אחרים. הוא עבד קשה כדי להוכיח את עצמו. יום ולילה היה עסוק. עסוק בעבודה, עסוק בלימודים שהחלו לקחת יותר ויותר מזמנו. בהדרגה כבר לא נותר לו אפילו פנאי להעביר את זמנו בשוטטות ביער, וראשו היה מרוכז מכדי להתבונן בשמש הקורצת. העקצוץ נדחק הצדה למען הדבר הבא שיש לעשותו.
אך ככל שהתבגר עם השנים שחלפו, החל חוסר שקט טורדני לאחוז בליבו. משהו היה חסר. איש מלקוחותיו לא הבחין בשינוי שחל בו. הם נטלו באותה שימחה את הציורים שהוגשו להם, ולא היה לגביהם הבדל בין עם נשא ציור זה את אותו שבב נשמתו של מלקין, או בין עם לא. הם נהנו מלהביט בהשתקפותם הקורנת אליהם בחיוך מבעד לגיליונות הנייר. מלקין לא השקיע עוד מחשבות בציוריו. תחת זאת היה שוקע בהרהורים מטרידים על עתידו, על מה שהשיג עד כה בחייו, ועל חוסר המשמעות שבזמן האחרון נראה כי אפף כל דבר שעשה . הוא חזר לשוטט ביערות, ליבו ריק ויחד עם זאת כבד עד מאוד. ימים שלמים היה מחכה לרגע שבו יוכל לברוח ולהשתחרר אל בין העצים, אך ברגע שהגיע לשם חש בזרות, כמו היו הציפורים והעצים קישוט יפה ותו לו. הוא ברח משם במהירות ,משקיע עצמו חזרה בעבודתו ומרצה במבט זועף עוד כמה אימהות טורדניות. ציוריו הפכו סתמיים יותר ויותר, עד כי נראו כהשתקפות חיוורת לתמונות שנהג להגות בראשו. ההתבוננות האין סופית בקנבס הלבן התישה אותו וגזלה ממנו את כל כוחותיו. הוא היה שוכב לבדו על הרצפה בעליית הגג הקטנה, בוהה בחלל בניסיון למצוא תשובה בצללים שנעו על תקרת העץ. אך דבר לא הגיע אליו. הוא חש בדידות נוראה ממלאה אותו, ומאן לצאת מביתו אלא עם כן היה חייב בכך.
באחד הערבים בעודו שוכב כך על הרצפה המאובקת, שמע דפיקה עמומה. הוא בחר להתעלם ממנה. לרגע חזר השקט לביתו,ומלקין עצם את עיניו בשלווה. אך מייד נשמעה דפיקה נוספת, טורדנית. מלקין נאנח והקים את עצמו לכיוון הדלת. בכניסה מולו, עמד רוכל לבוש ברדס ומעיל בלוי ומטולא, אוחז תחת זרועו חבילה עטופה בבד מלוכלך . פניו היו מוסתרים למחצה תחת הבד הגס , וריח של בוץ ועלים יבשים נידף ממנו. בפעם הראשונה מזה זמן רב, חש מלקין את הסקרנות מפעמת בליבו. הוא צעד לאחור והניח לרוכל להיכנס ללא אומר. הרוכל חייך לעצמו ונכנס פנימה, מניח לדלת העץ הכבדה להיסגר מאחוריהם. הם צעדו מעלה בשקט, המדרגות הרעועות חורקות תחת משא רגליהם. כשהגיעו לעליית הגג, הסיר הרוכל את הכיסוי בזהירות מעל לחבילה המסמורטטת. החדר התמלא באבק שגרם למלקין להשתעל. כשנרגע מעט, הרים את עיניו הדומעות בניסיון לראות את הסחורה שהוצגה בפניו. היה זה אוסף תמונות. אך לא היה זה אוסף רגיל, משום שמרגע שנח עליהן מבטו של מלקין כבר לא היה בחדרו המאובק שבעליית הגג. הוא היה במעבה היער, הוא היה בים בראשית ובענני השמש השוקעת. התמונות הביטו בו מבעד למסגרות הזכוכית העבות, מלאות בשלל צבעים חיים, נושמים, משתלבים זה בזה ביופי זר ומוזר. מלקין נמשך אליהן, הוא חש את האהבה והשלמות ממלאות את נפשו . וככל שחלפו התמונות על פניו בידיו המאומנות של הרוכל כך השתוקק להן יותר. את חלקן אהב יותר, ואת חלקן פחות. את בחירותיו שם הרוכל למענו בצד. החבילה הלכה וקטנה עד שהגיעו לשתי התמונות האחרונות.
"את זו הייתי רוצה." אמר מלקין בהצביעו על הראשונה, למרות שבלבו חש שאינה מתאימה לו כלל. הייתה זו אישה קטנה יושבת על כיסא עץ מתקלף בעל מימדי ענק (או שמה הייתה זו האישה קטנה במיוחד?). אך היא לא הייתה ככל הנשים. צורת ישיבתה הייתה כשל קרפדה, עטופה בשמלה ורדיד מהוה כרוך סביב כתפיה . שערה הפרוע התמזג ברקע הזהוב ירקרק של התמונה. היה משהו בהבעה שעל פניה המעוותים, פני מכשפה מן האגדות ,משהו שלא היה מעוות כלל "אני עוד צריך לחשוב על זאתי."
"אין כל בעיה" אמר הרוכל והניח את את המכשפה-קרפדה בצד.
למראה התמונה האחרונה נתמלא ליבו כיסופים. לא היה בה משהו מיוחד. היא נראתה כמו אחת מן התמונות מתקופת הרנסאנס שהוצגו במוזיאונים ובספרי האמנות. אולם ספריה מהודר ורחב ידיים, מצויד בסולמות ארוכים שהגיעו עד למרומי התקרה הגבוהה. אך היה שם עוד. היו אלו ילדים מרחפים באוויר . לא מלאכים או פיות, סתם ילדים המרחפים לאורך התקרה. מביטים מטה אל המדפים שהשתפלו מטה מטה, עד לרצפת האולם הרחוקה, עמוסי ספרים. מלקין ממקום הימצאו ראה אותם, והשתוקק לשלוף אחד מהם ולהתחיל לחקור את המקום הנפלא הזה. לפתע הבחין שגם הוא הופיע בתמונה, במעין מרפסת קטנה שבה יכל לצפות בילדים מקרוב, כמו שחקנים על במת האופרה. הרוכל היה לצדו, רכון לצד המעקה ומביט בנערים המרחפים בחוסר עניין.
"האם הגעת כבר להחלטה?" שאל.
מלקין הנהן בראשו, הוא פרס את שתי ידיו ועף מעלה אל הילדים, חש את הרצפה ניתקת מעל רגליו. המדפים נמוגו, ואיתם הספרים והילדים. כל שנותר היה חלל האולם והרוכל שנותר לדרוש את שכרו. אך כשפקח את עיניו, נעלם גם הוא, ובעליית הגג שלו לא נותר דבר מלבד תפזורת דפים מקומטים. מלקין הביט מטה אל הרצפה המלוכלכת, אל כן הציור הריק, והדפים המקושקשים למחצה שהיו מנת חלקו בחודשים האחרונים. אט אט החל לנחות. הוא לקח מטאטא בידו והחל לנקות..הוא קם בתחושה מוזרה. חיוך קל היה נסוך על שפתיו. אך בהדרגה חלחלה בו ההכרה שהציורים הללו היו קיימים בראשו בלבד. בתחילה התקשה להאמין בזאת, לאחר כל הזמן הזה. אך לא היה כל הסבר אחר, הם הופיעו בחלומו הפרטי שלו, זכרונם ננעץ בלבו כסכין דוקרנית. האכזבה למראה יצירותיו האחרונות רק התעצמה את מול השלמות שחש בחלומו, והידיעה שלעולם לא יזכה להגיע לצבעים ולדמויות שראה. הם אבדו לנצח.
מאותו היום ואילך לא ראה עוד טעם בעבודתו. הוא התעלם באדישות מהפצרותיהם הטורדניות של האנשים סביבו. מחמאותיהם היו שבחי סרק ,לא הייתה לדעתם כל משמעות בעיניו. עצם המחשבה על כך שיבזבז את זמנו על עוד ילד פרחח וחסר סבלנות הרתיחו אותו. תחילה ניסו לעודדו בחשבם כי זהו רק משבר זמני. אך אט אט נסוגו לנוכח תגובתו הזועפת ועזבוהו לנפשו. מלקין חש הקלה כשהיה לבדו. הוא העביר את זמנו בקריאה ובמחשבות, מנסה להיחלץ מהייאוש שאיים לחנקו. לעיתים היה מהרהר ביצור אישה שראה בחלומו, תוהה מנין הגיעה. היא פשוט לא התאימה. לא נראתה כמו משהו שראה או חשב עליו בעבר. היא ריתקה אותו באישוניה הצבועים שחור חודר, ובגוף הקרפדה הזעיר שלה. למרות מאמציו לא הצליח לשחזר את דמותה על הנייר. היא לא שבה לפקוד אותו בחלומותיו, וזכרונה דהה בו מיום ליום.פעם באחד הערבים, בעודו משוטט ועובר על פני הכיכר הריקה מאדם, הבחין באחד משרטוטיו הישנים נישא ברוח ונחבט על פני מרצפות האבן. שטף של זכרונות תקף אותו. ילדים צוחקים, מוזיקה עליזה, ריחה של קופסת צבעים חדשה. הוא קלט בבאת עינו דוכן ערום ומוזנח שעמד בודד בשולי הכיכר ,וזכר את קרקוש המטבעות בידיו כשהיה רץ בעליצות לנסות את מזלו בתחרויות הקליעה. פעם אחת אף זכה בבובת טרול ענקית ופרוותית. למעשה היה זה מעין גוש פרווה חסר צורה, אך לאחר שהעיף בו מבט בודד נמלך בדעתו שהיה זה טרול, ואיש לא הצליח לשכנעו אחרת.
כיום הכל נראה כה חיוור ומאוס. אותה כיכר, אותן אבנים בלות ופזמונים חוזרים. הרעננות וההתלהבות זנחו אותו, וגרוע מזאת-כך גם יכולתו ליצור.
הרוכל עמד מולו, מחייך את חיוכו הערמומי.
"לא אניח לך לשטות בי שוב" אמר מלקין מבלי שטרח להרים את מבטו.
"כך אתה אומר."
מלקין החל לאבד את סבלנותו, "מה אתה רוצה ממני?"
"למען האמת אני כאן בשביל לעזור לך." הרוכל החל לחוג סביבו ולבחון אותו במבטו. מלקין נרתע ממנו והתכנס בתוך עצמו. "ממש.. ", הוא חיכה שהרוכל יפנה לעברו. "נראה לי שאני אוותר." הרוכל נעצר, "האם אינך רוצה את הציורים שלך בחזרה?"
מלקין הביט בו בחשדנות, "תלוי באיזה מחיר."
"שטויות. אתה תשלם כל מחיר שידרש ."
חמתו של מלקין בערה בו ,כיצד הוא מעז.
"אני שונא אותך!" סינן מבין שפתיו.
"אני יודע. " וכשאמר זאת הסיר הכיסוי מעל פניו. מלקין נחרד לגלות פנים צעירות ועכבריות מגחכות לעברו. צמרמורת חלפה בגוו, הוא כמעט ושכח שידע פעם לחייך.בליל הסערה הראשון ערם את כל יצירותיו על הקרקע והביט מבעד לחלון חדרו. טיפות הגשם יצרו שלוליות של צבע ופערו חורים בבדי הנייר שהלכו והתכווצו. הסערה גברה, יחד עם דמעותיו של מלקין ששטפו את פניו בזרם בלתי פוסק, מבכות את הכאב החד אשר פילח את ליבו, ממאן להרפות.
הוא התעורר באישון לילה. הסערה חשכה, והדממה שלטה בכל. מלקין חש עצמו עירני לגמרי. משב רוח קריר חדר מבעד לחלון חדרו ונשא עמו ניחוח של גשם טרי. צמרות העצים נעו בקול איוושה ,מלחשות ומזמינות אותו לבוא בקרבם.היה קר ביערות. קולות הצרצרים הדהדו בראשו, החשיכה העמיקה ואפפה את הרוח . העלים נדו אנה ואנה סביב רגליו הנעות בכבדות. הוא המשיך והעמיק אל תוך היער, אל תוך האפילה, עד כי לבסוף הבחין בניצוץ של אור קורא לו . מלווה ביצורי היער המטופפים חרש לצדו, המשיך לצעוד קדימה בעקבות הניצוץ. היער הפך מואר יותר ויותר, עד כי קרן אור ניתזה על עלה ירוק. השמיים האפירו ואז הכחילו, מי האגם התנפצו חרש אל הסלעים והבוקר עלה. שם מולו על גזע עץ משתפל ראה אותה, את המכשפה-קרפדה שבחלומו, מחכה לו על כס מלכות.
-
(אני מניחה שעדי זו בחורה, אם טעיתי אז סליחה).
בתור סיכום של הסיפור על מלקין, זה מצוין. ממצה, ישיר.
אבל אני מניחה שהתכוונת לכתוב סיפור ולא סיכום. בתור סיפור, הבעיה הרצינית היא: "הראה, אל תספר".
את מרצה לנו על מלקין, על מצבו הנפשי, על מצבו החברתי, על השינויים שהוא עובר. את לא מניחה לנו לחוות את מה שקורא למלקין, ובכך גם לא מאפשרת לנו להזדהות איתו או לפתח איזו אכפתיות לגבי הסיפור.
החלקים הסיפוריים שלך – פגישותיו של מלקין עם הרוכל – הם טובים. פתאום אני מרגישה את מלקין, אני תוהה על טיבו של הרוכל. אבל הם קצרים. שאר הסיפור כמו שהוא כתוב פשוט משעמם. ולא כי הרעיון משעמם, אלא כי מה שכתבת זו הרצאה לא חווייתית.
הנה הודעה ישנה של NY שמכילה דוגמאות למה שהתכוונתי.
בסך הכל אני חושבת שיש פה פוטנציאל טוב.
דבר נוסף – הסוף. לא הבנתי מאיפה יצא הסוף. לדעתי חסר איזה מידע לגבי מלקין כדי שנבין מאיפה הסוף מגיע ואיך הוא מתקשר לסיפור.
-
קודם כל, נושא ההגהה. וזה קודם כל, משום שסיפור שאני מתעכבת עליו בגלל בעיות פיסוק לקוי ושגיאות כתיב יוצר אצלי אנטי.
שנית, ההגיון הפנימי. הדמות של מלקין לא אמינה בעיני, יש לה תגובות של בן עשרה (נמאס לי מהעולם, הכל חיוור ואפור), בעוד הסיפור מסביר שהוא מבוגר יותר. לא ברורה לי המטרה של דמות האשה המקורפדת. לא ברור האם הרוכל הוא מלקין עצמו.
ובסופו של סיפור, הוא לא מספיק מעניין לטעמי. לא קורה בו מספיק ולא הזדהיתי מספיק עם הדמות כדי להתעלם מעלילה חסרה.
-
