גן-חיות, חלק 1

[???]

סנייק פתח לאט את עייניו.
הוא שכב בחדר מוזר, מוקף במכשירים מוזרים. גופו הייה חלש מאד, אולם הוא לא חש בכלום – לפחות, לא בכאב העז שהיה אמור להרגיש. הוא הייה מטושטש.
מה לעזאזל קרה?
הוא נזכר שרכב בלילה על ה"הארלי קאסטום" שלו בכביש מדברי, מווגאס לשום-מקום. הוא זכר גם שראה משהוא מופיע פתאום מתוך החשיכה, ושבניסיון למנוע התנגשות הוא סטה עם האופנוע לשוליים, נפל, נמרח והיתהפך והיה בטוח ששבר יד ורגל וגם כמה צלעות… ואז היה אור בהיר והוא מצא את עצמו כאן. אבל איפה זה "כאן", לעזאזל?
האור הבהיר היבליח שוב וסנייק איבד את הכרתו.

"אתה שומע אותי?"
סנייק נאבק לשוב חזרה להכרתו. הוא היה עדיין חלש, אך לפחות לא מטושטש. ומישהוא ניסה נואשות להעירו.
"אתה שומע אותי?"
הוא ניער את ראשו ופתח את עיניו. "כן, לכל הרוחות, אני שומע אותך."
סנייק הזדקף והיסתכל סביבו. הוא היה על ראשה של גבעה שהישקיפה על חבל-ארץ ירוק ופסטורלי. מאחוריו היה גליל ממתכת נוצצת ולידו עמד גבר שלא הכיר. והשמיים…
השמיים היו אכן מוזרים. הם היו סגולים יותר מכחולים, ונראה שזהרו במעין אור רך… ומעל הכל היה נדמה שהם מתעקלים לפני האופק, יוצרים כעין כיפה…
"זה מוזר, אה?" אמר האיש שעמד לידו. "אבל אתה תתרגל."
"מי אתה לעזאזל?" שאל סנייק בנביחה.
"אני מתנצל על גסות הרוח: אדם לנדסמן, לשרותך." ענה האיש, אגב קידה משועשעת.
"סאני אית'ן" החזיר סנייק. "אבל כולם קוראים לי סנייק."
"בגלל זה?" שאל אדם והיצביע על כתף ימין של סנייק. הייתה שם כתובת-קעקע של נחש מתפתל מסביב ליד.
סנייק חייך. "בטח לא בגלל שאני דומה לקורט ראסל."
"בוא" אמר אדם. "נלך."
"חכה", ענה לו סנייק. "אני עוד לא הולך לשום מקום. איפה אנחנו, לעזאזל?! מה זה המקום הזה? איך הגעתי לכאן?"
"אוקי, אחד אחד." אמר אדם. "הגעת לכאן כמו כולנו – נחטפת ע"י חייזרים."
סנייק נעץ בו מבט כועס.
"יש לך הסבר יותר טוב?" שאל אדם.
"לא." נאלץ סנייק להודות.
"לאף אחד אין – כי זאת האמת. וחוץ מזה, אתה יכול לראות אותם לפעמים." אמר אדם והיצביע לעבר השמיים.
עכשיו, כשסנייק הסתכל השמיים ביתר עיון, היה נדמה לו שהוא רואה מעין דמויות מטושטשות, לוטשות בו עיינים, מופיעות ונעלמות כערפל…
אדם החל לרדת במורד הגבעה וסנייק מיהר אחריו.
"בקשר לאיפה אנחנו, אין לי מושג," אמר אדם, תוך כדי הליכה. "אנחנו בלי ספק על כוכב-לכת כלשהוא שאינו כדור-הארץ, אולם אין לנו מושג על מיקומו."
"ניסיתם להשוות בין צורת הכוכבים בלילה לבין מערכות כוכבים מוכרות?" שאל סנייק, שבתור נווד-חובב הכיר את מערכות הכוכבים די טוב – במיוחד את אלה שהצביעו לצפון.
"ניסינו, כלום לא תואם." ענה אדם. "אולם, כמובן, מראה הכוכבים הספיציפי שאנחנו מכירים נוא אופייני לכדור-הארץ בלבד. מערכות הכוכבים יראו שונות לחלוטין מכל מקום אחר ביקום. אנחנו יכולים באותה מידה להיות על אלפא קנטאורי או בגלקסיית אנדרומדה – אין לנו שום דרך לדעת."
משירדו מן הגבעה מצאו את עצמם דאם וסנייק בתחתית עמק מישורי ורחב, מוקף גבעות, שנהר זורם במרכזו. שם, מוגן מרוחות ע"י הגבעות, שכן מה שנראה כמחנה קטן.
"עדיין לא אמרת לי מה זה המקום הזה." אמר סנייק לאדם.
אדם הניד בראשו בעצב, ואז ענה.
"גן חיות."

אדם וסנייק פסעו לתוך המחנה. אנשים החלו להיתאסף סביבם.
"יש לנו חבר חדש." פנה אדם אל הקבוצה. "סאני אית'ן."
חברי הקבוצה מלמלו ברכות-שלום לעברו.
"סאני – זה המחנה שלנו. ברוך הבא." אמר אדם לסנייק, שעדיין נראה המום קמעה.
"חכה – למה בדיוק התכוונת – 'גן – חיות'?" שאל סנייק פתאום.
חיוך עצוב התפשט על פני הנוכחים.
"גן חיות! גן חיות! הוא התכוון ל-ג-ן ח-י-ו-ת!!!" צעק לפתע אחד מהחבורה, נער צעיר. "כולנו בגן חיות! הו-הו-הו-הו!!!" הוא אמר, תוך כדי חיקוי של קוף מקפץ.
"ג'ייק! מספיק!!!" צעק אדם לעברו.
הנער נסוג אל מאחורי האנשים כשהוא ממשיך לקפץ ולנפנף בזרועותיו.
אשה, כבת 30 בערך, יצאה מן המעגל ופנתה לסנייק. "מה שהוא התכוום הוא ש…"
"מה שהתכוונתי," קטע אותה אדם, "הוא שזהו ההסבר ההגיוני היחיד שמצאנו."
"אתם כולכם השתגעתם" אמר סנייק, "או שאני חולם."
"תסתכל על העובדות." ענה לו אדם.
סנייק הרים גבה.
"בתור התחלה," פתח אדם בהסבר, "כולנו נחטפנו לכן ע"י חייזרים."
אנחה של הסכמה נשמעה מכל הנוכחים.
"מכאן שאני לפחות לא המטורף היחיד." אמר סנייק.
"שתיים," המשיך אדם, "כולנו עברנו טיפול רפואי."
"אני נאלץ להסכים" אמר סנייק. "אבל מה המטרה של כל זה?"
"תקשיב" אמר אדם. "שלוש: הועברנו לסביבתינו הטבעית, או לסביבה מאד דומה לה."
סנייק הסתכל סביבו. מלבד השמיים המוזרים לא היה שום דבר שיעיד שאינו נמצא בגבעות הירוקות של הארץ.
"ארבע: רואה את המתקן הזה?" אמר אדם והצביע על גליל מתכת נוצץ שעמד במרכז המחנה. "הוא מפיק מזון אכיל. שלוש ארוחות ביום."
"ממש בית-מלון." העיר מישהוא מהאסיפה. "וגם אף-פעם לא חסר."
"מה שמעיד על מעקב." העיר מישהוא אחר.
"חמש, והכי חשוב:" אמר אדם והיצביע כלפי השמיים בתנועה חובקת-כל, "אנחנו בכלוב, וצופים עינו."
סנייק הסתכל ביאוש על הכיפה שהקיפה אותם, והפנים המטושטשות שהופיעו בה.
"אז מה עושים?" הוא שאל בשקט.
"שום דבר" אמר מישהוא.
"משתגעים. כמו ג'ייק." אמרה מישהיא בצער.
"ממשיכים לחיות." אמר אדם והניח יד מנחמת על כתיפו של סנייק. "בוא, הלילה מתקרב. אתה עוד תצתרך לסדר לעצמך בקתה משלך, אבל בינתיים אתה יכול לישון בבקתה של ג'וני הצעיר."

סנייק היה שרוע בשכיבה, בוהה ביאוש בתקרה.
הוא כבר היה במצבים קשים בחייו. אבל לחשוב שרק אתמול – אם אכן היה זה אתמול – נדד חופשי כמו סוס-פרא בכבישים, ועכשיו הוא כלוא בעולם הפרימיטיבי והמוזר הזה, כמו חייה בכלוב…
הבקתה של ג'וני הצעיר, כל מסתבר, היתה ריקה. רק קירות פשוטים ומזרון קש. כל הכפר הקטן היה עשוי מבקתות פשוטות כאלה, עשויות בעבודת-יד, מסודרות, פחות או יותר, מסביב לאותו מתקן מוזר. נראה, חשב סנייק, שאכן הקבוצה כולה (שמנתה, בספירה גסה, כ-30 איש בערך) לוקה באדישות מסוימת לסביבתם. אם לא ניזהר, בסוף באמת נהפוך להיות חיות…
דפיקה בפתח (אפילו דלת לא היתה) קטעה את מחשבותיו.
"אפשר להיכנס?" זאת היתה האשה שהיתה עם אדם באסיפה.
"חשבתי שתהיה רעב." היא אמרה. "הבאתי לך קצת אוכל מהמתקן."
היא הגישה לסנייק צלחת-עץ פשוטה, שעליה היתה קובית של מזון שנראתה כמעין מאפה. "תאכל" היא אמרה לסנייק. "זה לא רעל. אפילו מאד מזין."
סנייק טעם מהמאפה המרובע. הטעם היה של לחם מתקתק, כמו מאפה תפוחים.
"לא רע" אמר סנייק והמשיך לאכול.
"מתרגלים לזה" היא ענתה, בעוד סנייק בולע בתאבון את ארוחתו.
"תגידי" שאל סנייק כשסיים לאכול. "מה קרה למי שהיה בבקתה הזאת – ג'וני הצעיר? איפה הוא?"
היא הישפילה את עיניה בצער.
"הוא – הוא היה בסך הכל ילד. בן 16. הוא עזב משפחה טובה, וחברים… וכשהוא הבין שהוא לעולם לא יראה אותם יותר, הוא פשוט…"
"התאבד." אמר סנייק. "האמת היא שאני יכול להבין אותו."
"אלה הפתרונות הקלים, הטבעיים" היא אמרה. "כניעה. ויתור."
"ונראה שעוד אנשים הולכים בדרך הזאת." העיר סנייק.
"לא מוכרחים." היא אמרה ופנתה ללכת. "אפשר להילחם בזה. להמשיך הלאה."
"חכי!" אמר סנייק כשהיא עמדה לצאת. "לא אמרת לי את שמך."
היא חייכה. "איב". (חווה, באנגלית)

את הימים הבאים העביר סנייק בשוטטות וסיורים.
הקבוצה הקטנה, כך גילה, מנתה 27 אנשים, מתוכם 12 נשים ו-15 גברים, שהיוו מבחר מייצג של העמים המפותחים מכדור-הארץ. רובם היו בשלב זה או אחר של אדישות, והעבירו את זמנם בשינה, היתבודדות ואכילה של המזון שהגיש להם המתקן. ממש כמו חיות בגן, חשב סנייק.
קבוצה קטנה יותר, ואקטיבית יותר, בראשות אדם, עסקה בסיור באזור ובחינה של העולם בו הם נמצאים.
הנחל שלצידו נמצא המחנה היה אחד משבעה נחלים שזרמו באזור, ונפגשו לבסוף בשטח מישורי והתחברו לנהר עמוק ורחב. האזור כולו היה פורא ומלא בצמחיה ובעלי חיים. חלק מהצמחיה, מסתבר, היתה אכילה – ולמעשה גם חלק מבעלי החיים. היו מספר טורפים באזור, אולם הם היו מעטים, ולא נטו לתקוף בני-אדם אלה חיות קטנות יותר. הגבעות הנמוכות שהשתרעו בין הנחלים היו מיוערות בחלקן, בעצים נמוכים שחלקם הוי עצי פרי. במקומות גבוהים יותר ניתו היה למצוא עצים גדולים יותר, שדמו לעצי אורן ונראו חזקים ומתאימים לבנייה. שפת הנחל עצמה היתה מכוסה בעץ דמוי במבוק ושיחים נמוכים שהיו חומרי-גלם לאש וטיט לבקתות הלבנים שבמחנה.
וכן הלאה וכן הלאה… העולם שעליו נזרקו היה אולי מוזר, אך לא עוין. אחרי הכל, צריך לשמור על החיות. אחרת, אין טעם בגן-חיות, לא?

כעבור שבוע כינסו אדם ואיב את כל אנשי המחנה לאסיפה.
"כנסנו כאן את כולם" פתח אדם, "כדי להחליט על עתידנו בכוכב הזה."
לחישות עברו בקהל בתגובה להכרזה הגרנדיוזית.
"מי שם אותך להחליט מה נעשה?!" צעק מישהוא מהנאספים.
"איננו באים לכפות את דעתינו על אף אחד" ענה אדם, "אולם יש לי הצעה שלפיה נוכל להשיג יותר כקבוצה."
אדם האט את דיבורו, במומחיות של נואם מקצועי.
"כמו שאני רואה את זה, יש לנו שתי ברירות. האחת: לוותר. להיכנע. להיתנהג כמו שחיות כבלוב היו נוהגות."
שוב נשמעו מילמולים בקהל. "אבל זה מה שאנחנו!" צעק מישהוא. "עדיף למות!" צעק אחר.
"דיברתי עם כל אחד מכם לפני שאספנו את האסיפה הזאת" אמרה איב, "ואף אחד מאיתנו לא באמת מעונין בדרך הזאת. אולם, כמו שהעירו לי, רובינו שוקעים בה, מתוך יאוש. אם זה המצב, עדיף שנמות."
"אולם" המשיך אדם, "ישנה דרך שניה: להילחם, להאבק על קיומינו.להתנהג כמו שנוהגים בני-אדם."
עכשיו לכד אדם את תשומת הלב של האסיפה.
"אמנם אנחנו כלואים כאן, אך ידינו אינן כבולות. אנחנו יכולים להיתישב כאן. לעבוד. לגדל מזון. לבנות בתים טובים יותר מהבקתות העלובות האלו. להוליד ילדים."
כאן לקח אדם נשימה עמוקה, לצורך הפסקה מתודית.
"למעשה" אמר אדם תוך כדי שהוא מניף את ידיו בתנועה חובקת-כל, "להקים כאן מושבה אנושית. להתחיל מהתחלה. לבראו עולם חדש – אולי אפילו טוב יותר מהעולם שהשארנו מאחורינו."
דממה מתוחה השתררה כשאדם סיים את נאומו רב – הפאתוס.
הוא מלא בחרא, חשב סנייק לעצמו, אבל יש משהו בדבריו. או לפחות כך נראה שהרוב כאן חושבים. הם נועצים בו עיינים כאילו הוא היה המשיח.
"אני איתך, אדם!" צעק פתאום אחד מהנוכחים. סנייק זיהה אותו – צעיר היספאני בשם אנג'ל. "שוטטתי הרבה בעמק מאז שהגעתי. הכל מלא מים ואדמה טובה וצמחי מאכל. בכדור-הארץ היינו מתפללים לאלוהים שישלח לנו אדמה כזאת ועצי פרי כאלה. עכשיו אני אומר שאלוהים שמע את תפילתי! מחר אני אקום ואנטע כאן מטע של פירות כמו שאף אחד עוד לא ראה! אני נשבע באלוהים!"
אנג'ל קם ונעמד בהפגנתיות לצידו של אדם. סנייק לא יכ שלא לחייך למשמע הלהט הלאטיני הנאיבי שלו.
"אנג'ל צודק." אמרה מישהיא, שלפי מבטאה היתה לכל הנראה צרפתייה. "האדמה כאן מאד טובה. אבא שלי לימד אותי דברים כאלה. אבל אי-אפשר להתחיל סתם ככה. אנחנו צריכים כלים כדי לעבוד, וגם זרעים. ובשביל זה נצתרך לערוך מחקר בוטאני מסודר…"
"ואני חושב שכולכם נפלתם על הראש." העיר ג'ייק באדישות.
"חכו! חכו כולכם!" צעק אדם בניסיום להשליט סדר במהומה שחולל. "אם אנחנו רוצים להצליח עלינו לעבוד ביחד ובצורה מאורגנת. עבודה עצמאית כזאת לא תועיל.עדיין לא פתרנו בעיות הרבה יותר חיוניות להקמת המושבה…"
"הדבר החיוני ביותר למושבה הוא צמיחתה." התפרצה לדבריו איב, שנראה שהיה לה מסר חשוב מאד להעביר. "אולם יש לנו בעייה רצינית של מאגר גנים מוגבל. נצתרך ליצור הצלבות רבות ככל האפשר. ולצורך כך…"
"לצורך כך נצתרך לקבוע סבב של היזדווגויות, לצרכי הולדה בלבד. אולם בואו נחזור רגע לנושא – " אדם ניסה נואשות להשליט מעט סדר בבלאגן.
כל הענין נראה לסנייק מגוחך והוא פרץ בצחוק רם.
"נראה שתכננת את כל הענין מראש." הוא אמר לאדם. "אולם האם בדקת אם, אה… הנקבות בלהקה מסכימות עם דעתו של, אה… 'זכר אלפא'?…"
"גם בעינינו זה לא מוצא – חן" ענתה לו אחת הבחורות, "אולם צריך לחשוב קודם כל על טובת המושבה!"
על פי חזותה הפרועה, נראה לסנייק שזאת לא תהיה הקומונה הראשונה שבה היא השתתפה, או "סבב ההיזדווגויות" הראשון שלה.
"חכו! אחד אחד!" צעק אדם. "קודם כל צריך להחליט על צורת עבודה. בואו נסכם שבתור התחלה לא נכפה את דעתינו על אף-אחד, ושבין אילה שירצו לשתף פעולה ננהיג דמוקרטיה מלאה, בהנהגת בעלי-תפקידים נבחרים."
שניים או שלושה מהנאספים פנו לבקתותיהם. בין הנשארים עבר רחש של הסכמה.
"ובכן" אמר אדם, "אני מציע…"
דיוניה הראשונים של "אסיפת המושבה" נמשכו אל תוך הלילה, ובהם הוחלט על חוקה ראשונית. אדם נבחר לראש המושבה ואף נבחרו בעלי-תפקידים ראשונים.
ולמחרת היפציע השחר הסגלגל מעל למציאות שונה לחלוטין.

פעולתה הראשונה של המושבה הקטנה היתה לשלוח סיורים שיסרקו בייסודיות את השטח העומד לרשותם. אין טעם להידרדר לפרימיטיביות! ראשית חוכמה יש לערוך רשימה מסודרת של המשאבים העומדים לרשות המושבה, כדי שיהיה לנצל אותם ביעילות המירבית, ע"פ הידע הקיים – כך הוחלט.
והפעם, בלי ברדק! השטח חולק לגזרות מוגדרות והוגדרו מטרות שיש להשיג, על פי סדר חשיבות.
גבולות האזור: המזרח ישנם הרים גדולים שהם כנראה המקור לשבעת הנחלים. מצפון – גבעות הולכות וגובהות ושטח סלעי. הערוץ הדרומי רחב מדי לחצייה. ממערב ישנו הנהר הגדול שנשפך לערבה פתוחה, ומשם כנראה לים מרוחק.
משאבים: בצפון ישנן אבנים דומות לצור, שאפשר להכין מהן כלים פשוטים. הפרות הכתומים הדומים לתפוחים אשר גדלים בגבעות הצפוניות – טובים לאכילה. את גרגירי השיח הצהוב שגדל בערבה אפשר לטחון לקמח. יש לשלווח משלחת דחופה להרים, לחפש מתכת ואבני-בנין. ישנו חורש גדול מלא בעצים חזקים וטובים, צפון-מזרחית למחנה. אולם יש להכין גרזיני צור כדי לכרות אותם! האדמה מערבית למחנה מצוינת עבור כל סוגי הגידולים, אולם אין איך להיפתר מהצמחיה הסבוכה הגדלה שם.
ומה בדבר אש? אי-אפשר לחכך מקלות עץ כל הזמן! יש להכין מצתי-צור, ובהדם האפשרי! ואולי יש גופרית באזור?
פתאום היתה המון עבודה.
המשלחת מההרים חזרה, ועם חדשות טובות – יש ארד ומעט ברזל לא רחוק מכאן, ויש לשלוח לשם צוות כרייה מיד! ולהכין מראש תנורים לזיקוק ועיבוד המתכת! עץ לחימום יש בשפע – אולם אי אפשר להכין תנור מעץ… יש להכין תנוירים מחימר.
– מישהוא מהמושבה יודע כיצד מפיקים חימר? –
הלילות נהיים קרים. יש לתת עדיפות ראשונה לצייד לצורך איסוף פרוות, לפני שיגיע החורף. צאו אל הערבה עם חניתות מצור ועץ, והביאו כל מה שאפשר!
אנג'ל מוסר שהוא לא יודע להכין חימר, אבל הוא יודע כיצד להפיק לבני טיט יותר חזקות מקש ובוץ. יש לשלוח כמה שיותר אנשים לעבוד בבוץ…
והילדים! יש לטפל בילדים! הסבב הניב שמונה, ועוד שלושה יוולדו בחודש הבא – ועדיין לא נבנתה הרחבה לבית-הילדים!

וכל שהזמן עובר, האנשים רואים יותר ויותר את האדמה הירוקה ופחות את השמיים הסגולים. ובכלל, ההיה אי-פעם צבעם אחר?

– ההיה אי-פעם צבעם אחר? –

[???]

גן עדן, חשב סנייק לעצמו. פשוט גן עדן.
הוא שכב על מחצלת ליד ביתו. ביד אחת החזיק חתיכת מזון מרובעת מתקתקה, ובשנייה חיבק את קרוליין, הבוחרה מקליפורניה. סבב היזדווגות… חובה נעימה…
אוכל בחינם. בחורות בחינם. החיים היו פשוט טובים.
ואיך שהמושבה השתנתה!
השנים הראשונות היו קשות. החורף הראשון מוטט את המורל כמעט לחלוטין. אולם הם התגברו. עוד ועוד אנשים המשיכו להופיע – עד שמנו ארבעים לערך, אוז הפסיקו. כיום ישנם ילדים במספר הזה לפחות, ועוד היד נטויה. והבקתות העלובות? לא היה להם עוד זכר. המושבה כיום נראתה דומה יותר לכפר-נופש רומאי מאשר למחנה הפרימיטיבי שפעם היתה. ממש תענוג לעיין. בתי עץ ואבן מרווחים השתרעו לאורך העמק הקטן כולו, עם גגות עשויים חרס חום, ועצי פרי נטועים ביניהם.
ומי זה הולך ובא במורד השדרה? לעזאזל, זה אנג'ל. הנונדניק הקטן. מה הוא רוצה הפעם?
"סנייק, לכל הרוחות! אני מחפש אחריך בכל מקום!"
"לא היית צריך להיתרוצץ כל כך הרבה, אנג'ל. הייתי כאן כל הזמן."
"זאת בדיוק הבעיה! היית אמור להיות בבית-הילדים. היום תורך לנקות שם."
"מצתער. הייתי עסוק מדי בלעשות חדשים." אמר סנייק בגיחוך, כשהוא טופח בחיבה על ישבנה של קרוליין.
אנג'ל נעץ בו מבט כעוס. "לפעמים נדמה לי שאתה נהנה מזה יותר מדי."
סנייק לא יכל למנוע מחיוך רחב ושבע-רצון להיתפשט על פניו.
"מה הבעיה שלך, אנג'ל? אתה כבר שבוע רודף אחרי כמו קרציה. תרגע. תפוס מחצלת. שכב קצת בשמש. אתה נראה כמו מישהוא שזקוק למנוחה."
"אתה הבעיה, סנייק." ענה אנג'ל. "אתה לא עובד. אתה משתמט. אתה משתמש בעצים והלבנים שלנו כדי להקים את הבית המפואר שלך ואחרי זה אתה פשוט עוזב הכל כאילו לא אכפת לך!"
"אני עזרתי לאסוף את העצים והאבנים האלה בדיוק כמו כל אחד אחר. וחוץ מזה, מה בוער לך? תסתכל סביבך. המושבה עומדת על תילה, יש מזון בשפע, ממש גן-עדן!"
אנג'ל נעץ מבט זועם בעוגיה המרובעת שבידו של סנייק.
"זאת בדיוק הבעיה. המזון הארור הזה. יש כאן יותר מדי גן-עדן, לעזאזל!" אנג'ל צרח. "אתה לא חושב על עתיד המושבה! מה יהיה עם הילדים שלנו? גם הם יאכלו את המזון החייזרי הזה עד שהם ישכחו מה זה לגדל מזון? ויגורו במושבה שלנו עד שהם ישכחו מה זה לבנות בתים? הם חיזרו להיות – להיות החיות שאנחנו לא רצינו להיות!"
"זאת תהיה הבחירה שלהם, אנג'ל." אמר סנייק. "מה קרה ל-'לא נכפה את דעתינו על אף-אחד'? "
חיוך החלטי התפשט לפתע על פניו של אנג'ל.
"אני לא אכפה עליהם. אני פשוט לא אתן להם." הוא אמר. "לא יקום ולא יהיה!" והוא פנה משם בצעד מהיר.
מה המטורף הזה מתכנן? חשב סנייק. לעזאזל. אני צריך לדבר על זה עם אדם.

סנייק מצא את אדם ב"משרדו" שהיה בבנין האדמיניסטרציה של המושבה, רכון מעל מפה של האזור עם מספר חברים.
"אני אומר שאם נתקדם במהירות לאורך הנהר מערבה, נוכל להגיע אל גבול הכיפה די במהירות. אולי אפילו נוכל להעזר בקאנו. כל הענין לא יקח יותר ממספר שבועות."
זה היה ויטוריו, אחד מסיירי המושבה. חבריו הינהנו בהסכמה.
"על פי כל העדויות" ענה לו אדם, "הנהר נשפך במהירות לים, סביר להניח שעוד לפני הכיפה. מה תעשו אז?"
סנייק חייך. זה היה שוב הדיון הישן כיצד ניתן להגיע אל שולי ה"כיפה" שהקיפה כביכול את המושבה.
לדעתי אתם רודפים אחרי הרוח." התערב סנייק בויכוח. "תעלו על אחת הגבעות הגבוהות ותסתכלו בעצמכם. הכיפה נראית שנמשכת על אלפי קילומטרים. עד האופק כמעט. הנכדים של הנינים שלנו לא יגיעו לשם!"
"זה לא ענין של היתישבות" אמר ויטוריו. "זה ענין של מחקר מדעי! אני רוצה לדעת אם הכיפה הזאת קיימת או לא, וממה היא עשויה!"
אדם קטע את הויכוח בהינף-יד החלטי. "כרגע העדיפות הגבוהה יותר היא להמשיך לחפס עורקי מתכת בהרים, ויטוריו. אתה רשאי, כמובן, להעלות את ההצעה לפני האסיפה, אבל אני לא אתמוך בה."
הוא קיפל את המפה כדי לסמן את סוף הדיון, וויטוריו וחבריו עזבו את המקום, כשהם ממלמלים בכעס בינם לבין עצמם.
"עבודה, עבודה, עבודה." אמר אדם בחיוך. "מה רצית, סנייק?"
"רציתי לדבר אתך על משהו." ענה סנייק. "אבל בא קודם ניקח אוכל מהמתקן. עוד מעט יהיה הזמן לארוחת צהריים."
אדם הסתכל החוצה. השמש היתה כמעט ברום הרקיע.
"רעיון טוב. תן לי רק לקרוא לאיב."
בזמן שאיב באה, נשמעו פתאום צעקות מכיוון הכיכר.
"מה קורה?" שאל אדם.
צעיר התפרץ לתןך ה"משרד". "אנג'ל מתפרע בכיכר!" הוא צעק.
"מענין" אמר סנייק, "בדיוק על זה רציתי לדבר איתך."

המשגיח אשר צפה אל הגן היתבונן במתרחש בחוסר אמון.
היזהירו אותו שהחיות הן פראיות ובלתי-צפויות, אבל דבר כזה הוא עוד לא ראה. בניגוד לכל הגיון בריא, הסתערה אחת החיות על תחנת חלוקת המזון, וניסתה להרוס אותה בעזרת כלי פרימיטיבי כלשהוא, במכות נמרצות. לצורך מה? איזה טימטום! מדוע לחיה, בלתי-מפותחת ככל שתהיה, לתקוף את מקור המזון שלה עצמה? מוזר מאד. יש לקרוא לזואולוג מומחה מיד.

גם אם עצמו, שהגיע עם איב וסנייק לא האמין למראה עיניו. אנג'ל, מצוייד במצ'טה הגדולה שלו, ניסה נואשות לשבור את מתקן המזון. הוא חבט בו בעוצמה רבה, אך המתקן אפילו לא נשרט. קהל של סקרנים מכל רחבי המושבה התאסף מסביבו.
אדם חייך. "אנג'ל, תפסיק. אין לך שום אפשרות לפגוע במתקן הזה. לא עם משהו שיש לנו במושבה, לפחות."
אנג'ל פנה אליו כשעיניו רושפות גיצים.
"מכל האנשים" אמר אנג'ל, כשהוא מצביע על אדם בחוד המצ'טה, "דווקא אתה, אדם, היית צריך צריך להבין. המתקן הזה הוא סכנה! כל עוד אנשים יאכלו ממנו, כל עוד אנשים יקבלו אוכל בחינם, לא תקום פה מושבה, תרבות אמיתית!"
אנג'ל פנה אל הקהל, מצביע עליהם בתנועה רחבה של הלהב.
"תרבות אמיתית," הוא אמר, "כמו התרבות שרצינו להקים, לא נולדת מתוך אכילת-חינם! היא נולדת מתוך קשיים ומאבק! מתוך הצורך לכבוש שטחים, לגדל מזון, להיתקדם!"
"מה אתה מציע, אנג'ל?" שאל מישהוא מהקהל, שהכיל כעת את רוב חברי המושבה.
"אני מציע שנשמיד את המתקן הזה ושאיש לא יאכל ממנו עוד לעולם. ואם באמת אי-אפשר להשמיד אותו, אני אומר שנקבור אותו מתחת לאדמה ואבנים, ושבשם אלוהים, איש לא יגע בו יותר!"
אנג'ל נעמד מול פתח המתקן, ונעץ אצ המצ'טה שלו בקרקע, כחרב מאולתרת.
"רק כך" הוא אמר בנחישות, "נוכל להפסיק להיות חיות."
רחש של הסכמה נשמע בקהל. סנייק נראה מאד לא מרוצה מהענין. הוא פנה אל אדם.
"אדם, תעצור כבר את הטימטום הזה. אנחנו לא יכולים פשוט לזרוק דבר כזה! זה טרוף! אין בזה שום טעם!"
אדם הניד בראשו לשלילה. "לא, אנג'ל צודק. כולנו טעינו כשהמשכנו להישתמש במתקן הזה. זהו פשוט חטא. אני מציע שנעלה את הדבר להצבעה מיידית."
יידים הורמו. מהוססות – אבל רוב.
"נפלה החלטה." אמר אדם. "הביאו אבנים גדולות."
סנייק התפרץ. "אתם לא יכולים לעשות לי את זה! אתם לא תמנעו ממני לקבל את האוכל שלי! מטורפים!"
הוא פנה בכעס אל עבר המתקן. אנג'ל נעמד מולו.
"אני אעצור אותך." הוא אמר.
סנייק רץ לעברו.
אנג'ל הרים את חרבו.

הזואולוג והמשגיח היתבוננו במתרחש בעצבנות.
עכדיו היתה מהומה רבתי בין החיות. כמה מהחיות החלו לגלגל אבנים גדולות כדי לחסום את המתקן. חייה אחת נסתה למנע מהן, ונפצעה קשות באברי-האחיזה שלה שכפתחה בריב עם חייה אחרת, שהחזיקה כלי פרימיטיבי כלשהוא.
"למה הן מתנהגות ככה?" שאל המשגיח בחוסר-אונים.
"אין לי מושג ברור." ענה הזואולוג. "הן מתנהגות מאד מוזר לאחרונה. הן החלו לגדל מזון מיותר ולעשות נזקים לסביבתן. כנראה שזה חלק מהאלימות שטבועה באינסטינקטים החייתים שלהן."
"אולי הן חושבות שהמזון שלנו רעיל?" שאל המשגיח.
"או שיש להן מחזורים שונים של תזונה." ענה הזואולוג. "אני לא יודע."
"אז מה נעשה?"
"נראה שיש להן מספיק מזון. תן להן לעשות מה שהן רוצות. אם הן באמת תקבורנה את המתקן, כבה אותו עד שיחשף מחדש."

[???]

זה היה יום אביב נאה. רק עננים מעטים שייטו בשמיים הסגולים. פראן באלו, הארכאולוג הנודע, פילס את דרכו בין צמחיית הנחלים העבותה. שאר הצוות היה מאחוריו, מנסה להעביר את הציוד הכבד בשביל המשובש. אולם פראן מיהר. הוא רצה לראות במו עיניו את התגליות האחרונות.
החפירות באזור החלו בחודש שעבר. הן היו מבטיחות מאד. נמצאו מספר חרסים שתוארכו לתקופות קדומות ביותר. לכן נדהמו כל כך פראן וצוותו לגלות, מתחת לצמחייה ולבוץ, שרידים של ישוב מתקדם ביותר, עם עדויות לידע נרחב במתמטיקה, אסטרונומיה וחקלאות. ועכשיו מסר לו הסטודנט האחראי באתר כי מצאו את כיכר הישוב, ובמרכזה דולמן מאסיבי ביותר, ועליו כתובת בלתי-מפוענחת. מסתורי מאד! פראן בקושי יכל לחכות. דרכו אצה לו.
משב רוח קריר נשב. פראן יכל לראות בזיות עינו את העננים הגבוהים מתאבכים בין גושי האויר הצפוף, יוצרים את צורת הסלסול האופיינית שהקדמונים כינו "פני האל". פראן גיחך לעצמו. עם קצת דימיון אפשר לראות בזה פנים, אבל לבסס על זה תאולוגיה שלמה? היום זה כבר נראה מגוחך.
"פרופסור! לכאן!"
הסטודנט האחראי קרא לו. הוא עמד ליד הדולמן, שנחשף מבין ההריסות.
"חשפנו את הכתובת, פרופסור, אבל אנחנו לא מצליחים לקרוא אותה. לא שפה מוכרת."
פראן התבונן בדולמן בעיון. גושי האבן הענקיים נערמו בצפיפות, כאילו לחסות או להגן על משהו.
"הכתובת כאן, פרופסור." אמר סטודנט צעיר, שחשף אותה בעזרת מברשת עדינה.
הוא הסתכל על הכתובת בהישתאות. היא הייתה עתיקה. עתיקה מאד. צורת האותיות, השפה… פראן זיהה אותן בקושי. שפה קדמונית ביותר. האותיות היו שחוקות מאד – תופעה נדירה בחריטה באבן גרניט.
"אתה מזהה את השפה, פרופסור?" שאל אותו אחד הסטדנטים.
הוא העביר יד מלטפת על הכתובת, כאילו לחוש את האותיות.
השפה נראתה לו כבליל של כל השפות העתיקות הידועות, ועדיין… הסלע הזה היה מתוארך לתקופה שלפניהן. איך הדבר אפשרי? היו שמועות, השערות אקאדמאיות, בדבר "שפה בראשיתית", השפה שכביכול התפתחו ממנה כל השפות. בדרך כלל הוא זילזל ברעיונות מוזרים כאלה, שריח על-טבעי נודף מהם. אולם – האם הדבר יתכן? הוא עמד פנים אל פנים מול כתובת שנראתה כאילו נכתבה לפני שהזמן היה זמן, היישר מעידני בראשית…
פראן נעץ את מבטו באופק, בתהייה. קרני האור הנשברות בשכבות האטמוספרה הצפופות יצרו את האשלייה המוכרת כאילו האופק מתקמר מעליו.
"הביאו לי את המילון לשפות עתיקות." אמר לבסוף לתלמידיו.

הוא החל לפרש את הכתובת, מעביר את אצבעו אות אחר אות, מילה אחר מילה…
השפה הייתה הב עתיקה עד שבקושי יכל להבין אותה. אולם הוא זיהה את המילים המסמנות "אזהרה", "סכנה", ומספר פעמים את המילה "חיזר" או "חייזר" – הכינוי העתיק לאלוהים. ומעל הכל – מה שנראה כאיסור חמור ביותר לפתוח את הדולמן, לגעת במה שבתוכו, או – כמה מוזר – לאכול ממנו. מוות ואבדון למפירים… והכל בשם ה"מושבה". מושבה – נזכר פראן – מקום בו יושב האדם. שמו הקדום של העולם.
אלוהים אדירים… אלוהים אדירים…
זהו הציווי הקדמון שאין לאכול ממזון האלים!
אגדה, מיתוס, במשך שנים על גבי שנים. ועתה עמד פראן מול המקור. התדהמה כמעט הפילה את פראן ארצה.
"הביאו לכאן" הוא לחש "ציוד הנדסי. במהירות!"
אני הולך לפתוח את הדולמן הזה, חשב פראן לעצמו, ויהי מה. גם אם אצתרך לעקור את גושי האבן הענקיים האלה ממקומם. אחרי שנים של עבודה ארכאולוגית מפוארת, זה יהיה ההישג הגדול ביותר!

"מי שאינו רואה את אלוהים בכל מקום, אינו רואה אותו בשום מקום."
פתגם חסידי.

[גל]

וינסנט יקירי, זו אינה אחת מיצירותיך הטובות.
הרעיון עצמו הוא די נדוש (אני מעלה בדעתי לפחות שניים כרגע: עולם הנהר של פארמר ו-fishbowl של היינליין- לא בדיוק אבל בערך). ולמען האמת הסיפור שלך לא ממש מעניין. אני מצאתי את עצמי מדלג על פסקאות כדי להגיע לעיקר, איזוהי פואנטה מוצלחת, כך קיוויתי. אך לא! הסוף גם צפוי וגם לא ממש *סופי*. דווקא אותי יותר מעניין מה יקרה אחרי שיפתח הדולמן. האם החייזרים עדיין שם כדי להפעילו מחדש? ומה יקרה אז? כיצד זה ישפיע על החברה?
חוץ מזה, אתה לא באמת רוצה שאני אומר לך מה אני חושב על השימוש הכל כך נדוש בשמות של הגיבורים בחלקים 1 ו-2 (אדם, חווה , נחש ומלאך – נו באמת!) או שמא כל הסיפור כולו הוא איזו אמירה מתוחכמת על סיפור גן העדן שחמקה ממני?

כמה הערות טכניות: למה אתה מוסיף את האות א' בסופן של המילים "משהו" ו"מישהו"?
ניטפוק – מערכות הכוכבים מאלפא קנטאורי יראו די דומות לאלו שרואים מכדור הארץ. בסהכ מרחק של 4 שנות אור…
"איב – (חווה באנגלית)" – למה אתה כותב הערות 'תרגום' בתוך הסיפור שאתה כתבת?
יכל? לא דיברנו על זה כבר בסדנה
חוץ מזה, הסיפור ממש עמוס בטעויות הקלדה וכמה שגיאות כתיב (הצתרך, למשל). אנא ממך, תעביר ספלר ותן לאחותך או מישהו (shall I say it? : טרקטור לקרוא אותו לפני הפרסום.

בקיצור – חזרה למעבד התמלילים.

[???]

עולם הנהר של פארמר? למה? איך? מה זה קשור? מי מת?
אין כאן גם שום אמירה "מתוחכמת" על גן-עדן: זהו לא סיפור בריאה אלטרנטיבי במסווה. האמירה היא הלצה – במקום לכתוב סיפור יבש לחלוטין הוספתי את הקריצה לסיפור ה"מקורי". אולי זה רק ההומור המיוחד שלי, אבל אותי זה שעשע, והוסיף קצת פלפל לכתיבה.
ובקשר לסוף: אם יש משהו שאני מתעב זה לדחוף לאנשים את הפואנטה לגרון. אתה לא יודע מה יקרה – אתה יכול רק לנחש. ה"פואנטה" היא שהאמת לא בהכרח "אמיתית" כמו שהיא נראת. הפרופסור די משוכנע בכל ההסברים שלו על העולם. תאר לך את המבט על פניו כשהוא יגלה שכל מה שהוא סיווג בתור "אגדות מגוחכות" היה ידע יותר אמיתי על העולם ממה שיש לו.
אתה באמת רוצה שאני אלעס את הפואנטה הזאת בשבילך? או שב"מאטריקס" עשו את זה מספיק?

ובקשר להערות הטכניות:
1. הספלר שלי שבק חיים! הצילו! מישהו יודע איך מתקנים?
2. לצערי, מדיום האינטרנט לא בנוי להוספת הערות שוליים. זה נראה מכוער, אני יודע, אבל אין ברירה. אתה מעדיף סיפורים בפוסט-סקריפט?

[גל]

עולם הנהר של פארמר: אנשים מתעוררים בעולם זר (בסדר, אז זה אנשים ש*מתו* וקמו לחיים. *כל* האנשים מאז ומעולם. אז מה?) יש להם מתקן מתכתי שמספק להם מזון (ממש כשקראתי את הפסקה על המתקן בסיפור שלך, עלתה לי בראש ה"פטריה" מעולם הנהר), כמו גם כל העניין של חיפוש משאבים וכו'.
לגבי ההומור המיוחד שלך – אכן, לא מצאתי זאת מצחיק (אם לפחות היית מחליף ביניהם קצת. למשל שסנייק ואיב מקימים את המושבה ואדם מנסה להשאיר את "מתקן האוכל").
בקשר לסוף – העניין הוא שאין כאן ממש פואנטה. זה לא סיפור פואנטה כזה שבסופו אני מגלה "אהא! אז זה בעצם אנג'ל היה חייזר מושתל!" ושוב, הפואנטה שיש לך כאן היא די נדושה לטעמי (מישהו אמר מטריקס? ולא מספיק מוכוונת.
אם רצית אמירה על אמונתו של הפרופסור, יכולת לחסוך מאיתנו את שני הפרקים הראשונים. או לפחות, לקצץ בהם באכזריות.

לגבי ההערות הטכניות – 1) אם אין לך ספלר במחשב – תשתמש בספלר אנושי.
2) לא אכפת לי הערות שוליים, אבל למה לתרגם את "איב". אתה לא סומך עלינו שנדע לבד? ואם תרגמת את איב, למה לא סנייק או אנג'ל? בקיצור- זו היתה הערת שוליים מיותרת.

[???]

אני אסכים אתך בדבר אחד: אולי היה צריך לשנות קצת את חלוקת הסיפור ככה שיותר כובד ילך לחלק השלישי. במחשבה לאחור, יש בזה משהו. אולי פעם.
עולם הנהר: נו טוב, great minds think alike. אני לא הולך להתנצל על כל ספר שהעניק לי השראה. הרשימה ארוכה מדי. "כל סופר הוא גנב, הרי כל המילים כבר נכתבו".
ורק בשביל הפרינציפ: הסיפור הזה נכתב, בכתב יד, לפני המאטריקס. לקח לו זמן לעבור למחשב ומשם לפורום. תשאל את אחותי.
וזה לא שאני לא סומך עליך, מאסטר גל, שתבין לבד את 'איב', אלה שאני לא סומך על כלל קוראי הסיפורים שלי באשר הם ולדורותיהם. אולי זה היה מיותר, אבל אל תקח את זה אישית.

[גל]

אתה לא צריך להתנצל על כל ספר שנתן לך השראה, רק על עולם הנהר
אבל ברצינות – לא האשמתי אותך בגנבה ספרותית או משהו, אבל מבחינתי, הסיפור שלך לא חידש לי דבר מעבר למה שקראתי כבר אצל פארמר, לשם הדוגמה. ומי לעזאזל הזכיר את המטריקס? (רמז – אתה!) הסיפור שלך בכלל לא הביא אותי למחשבות כדוגמת מה שמנסים להגיד במטריקס. ממש לא חשבתי על המדען המסכן שכל המציאות שלו משתנה לאחר שהוא מגלה את הממצא שלו. אני חשבתי יותר – נו, אז איך זה ישפיע על החברה לאחר שיפרסם את ממצאיו? האם אנשים יחזרו בתשובה? יסקלו אותו באבנים? ינסו ליצור קשר עם "האלים"? מה?

אני בהחלט לא לקתחי אישית את עניין איב. זה מקצועי לחתולין – אני סמוך ובטוח במאת האחוזים ש'תרגום' השם מיותר לחלוטין, לגמרי ובהחלט.

היה סמוך ובטוח שאני אשאל את אחותך הנכבדת – מדוע היא נתנה לך לפרסם סיפור לא מושלם

good night, sweet vince…
גל ושמרי המחמד שלו (שזוהרים בירוק!)

[NY]

הנה כמה דברים שהציקו לי במיוחד:
1. הסיפור ארוך מאד יחסית לתכנו.
2. הפואנטה חלשה מאד.
3. שמות הגיבורים מציקים, במקרה הטוב. למה הם אמריקאים, או מערביים, דוקא? האם החייזרים סלקטיביים?
4. ה-"תרגום" של איב *איום ונורא*. ממש. כל שאר השמות בעלי ה-"משמעות" לא מוסיפים דבר, שכן משמעותם נדושה ומשומשת לעייפה. זה שעשע אותך, אולי, אך אני חושש כי מעטים הקוראים האחרים שיעריכו מזאת, בין אלה מאתנו שסיימו בהצלחה את בית הספר היסודי.
5. בעיות הגהה *קשות*. שתי דוגמאות:
א. בניין "התפעל" ולא "היתפעל" – צריך לתקן את כל המילים בבניין זה: "היבליח", "הישקיפה", "להיתאסף", "היצביע" וכו'.
ב. איות: "מישהי" ולא "מישהיא", "מישהו", וכו', אם לתת דוגמה אחת מני רבות.
6. מבנה בעייתי. אם אתה רוצה לתת לנו פואנטה – כתוב סיפור קצר, ישר ולעניין. אם אתה רוצה דמויות של ממש – פתח אותן, כתוב משהו ארוך יותר, מפורט יותר. השילוב, כפי שהוא מופיע כאן, הוא די בעייתי – גיבורים קרטוניים עם פואנטה שלא שווה את האורך.

כללית, עדיף לשלוח לכאן סיפורים חדשים ולא שיירי מגרה. לתשומת לבך.

[???]

טוב, אני מסכימה גם עם גל, אבל זה כבר בסדר.

העלילה חלשה. אם לא רצית לכתוב "פואנטה לעוסה", יפה. אבל שתהיה איזושהי פואנטה לפחות, או איזשהו סוף, משהו. סיפורי "אדם וחווה" הם נורא נדושים גם כך, ובסיפור הספציפי הזה לא קורה שום דבר מעניין. גם הדמויות שטוחות מדי עבור סיפור באורך הזה. ולבסוף, האמריקאיות של הסיפור הורסת כל חלקה טובה… שכחתי איך קראו בלקסיקון טרקי סיטי לסיפור שמנסה להיראות מתורגם, אבל זה מה שיש פה, וזה מאוד, אבל מאוד מפריע לקריאה.

[???]

עם לקסיקון טרקי סיטי, וזה עם הענין של ה"אינגלוז".
סיפור אשר, מהגדרתו, מתרחש בהקשר עולמי לא אמור לקחת דמויות ישראליות. אולי שגיתי כשלא הוספתי סינים, הודים וכו', אבל מי שאוסף מדגם של 40 העמים *המפותחים* סביר להניח שיקבל רוב של דוברי אנגלית. אלה החיים.
לא אתווכח כאן יותר על רמתו של הסיפור (נראה שאני במיעוט), אבל על דבר אחד אני מתעקש, וזאת זכותי לכתוב גם סיפורים בעברית שלא עוסקים ברני מגולני. אני חושב שתרמתי יותר מחלקי לכתיבה מד"בית ישראלית בעלילות פלוגה ו', וקניתי לי את הזכות לכתוב סיפורים שעוסקים גם בעולם הגדול. ואם למישהו יש טכניקה איך לעשות את זה בלי שהסיפור ישמע מתורגם – אני אשמח מאד לשמוע אותה.

[Boojie]

נגמר הסיפור, אם כי לוקח זמן להתאושש מהרצון לסקול את הכותב באבנים. אני חושבת שמה שמעניין זה דווקא האמירה על תקפות המדע ועל היכולת שלנו כבני אדם לטעות בצורה הגיונית לחלוטין.
מה שהפריע לי:
1. יחסית לאמירה, החלק הראשון הרבה יותר מדי ארוך. נוצר הרושם שוינסנט נורא נהנה מתיאור המושבה (ואפשר להבין את זה, זה משהו שכיף לבנות), ולעומת זאת לא עד כדי כך השקיע את נשמתו בבניית העולם שאחרי. מה שקורה הוא שהקטע הסופי הוא אנטי-קליימקס אדיר ומעצבן, שגורם לקורא, כפי שאמרתי, לרצות לסקול את הכותב באבנים.
2. השמות, בשם אללה – אדם, חווה, נחש ומלאך. איכסה. אל תעשה לנו את זה שוב. זה דבילי. זה מזכיר ככה סיפור של ילדים ביסודי. ערך השעשוע של זה פרימיטיבי וירוד מדי. וזה גורם לקורא לאנחה מנטלית ולחוסר רצון להתייחס לסיפור ברצינות מאותו רגע ואילך. טריק זול.

[Boojie]

לדעתי הקונפליקט המוסרי האפשרי בחלק הראשון (האם לשקוע באושר מנוון או לוותר על המזון חינם וללחום למען הקיום בכבוד כבני אדם?) מפוספס. יותר מדי אומרים לנו מה הדעות של המשתתפים בויכוח, מעט מדי נותנים לנו להעמיק בקונפליקט הזה בעצמנו. אחרי הכל, יש כאן שאלה מוסרית שאין לה פתרון חד וחלק. תן לקורא קצת להיתקע עם זה, אל תזרוק עליו את הפתרונות כל כך חזק (אני הייתי מדגישה יותר את התרעומת של סנייק – שהיא בסך הכל תרעומת לגיטימית, ומוסיפה לו גם כמה מצדדים מקרב האחרים – באמת לא ייתכן שתהיה כזו הסכמה קלה לכזו שאלה קשה). איך זה שרק אדם אחד מתנגד לדעה המקובלת? איך זה שכולם שם בגדר עדר ורק אדם הדומיננטי והכריזמטי מפגין באמת תכונות אנושיות? זה קטע נורא לא אמין שגם די הורס את הפוטנציאל שקיים בסיטואציה, להפוך לדילמה מוסרית ורעיונית של ממש.

[???]

1. ותר על ה'תרגום' של איב. השמות המטאפוריים האחרים עושים את העבודה (שהיא, גם לדעתי, מיותרת לחלוטין) .
2. הסינים, היפנים, וההודים לא מתורבתים? למה רק אנגלים וספרדים?
3. לא אהבתי את הסיפור, מהסיבות ש- NY , גל וניקי כבר הזכירו. אבל ללא ספק, עניין השמות האלגוריים פשוט הרס גם את מעט החלקות הטובות שהיו בו.

[???]

הפנמתי ולמדתי. אכן, המושבה יצאה לי קצת "עדרית" מדי.
אפשר להמיר את הסקילה בכוס משקה? אני מפתח פראנויה קלה כשמאיימים לסקול אותי באבנים.

[שלמקו]

הבעייה העיקרית שהייתה לי בסיפור, הוא שמצד אחד אתה חושף את הקלפים מוקדם מדי, ומצד שני אתה מתחיל כשהם מכוסים. זה כמעט טריוויאלי להבין שזוהי אלגוריה לגן עדן (מכיוון שאדם הוא שם נפוץ, וסנייק הוא כינוי לגיטימי לאופנוען, הבנתי את זה ברגע שכתבת "איב"), וזה די מוזר שאף אחד בסיפור לא הבין את זה, אבל מצד שני- אתה מורח את הגילוי כמעט עד לסוף החלק השני. זו לא פואנטה, זה די ברור- אז למה להתייחס לזה כמו אל דבר משמעותי ולתת לנו להבין את זה לבד? אם אתה כבר כל כך מקל עלינו, תאכיל אותנו בכפית וזהו!

אבל ללא ספק, החלק השלישי הוא הרבה יותר טוב. אם הוא היה יכול לעמוד בנפרד, בלי האקספוזיציה של שני החלקים הראשונים, הוא היה דווקא סיפור טוב.

[Boojie]

[Sabre Runner]

גם שם השמות היו נורא נורא… כאלה, דידקטיים.
המדרוג שלי:
רעיון – אני בטוח שהוא לא מקורי לגמרי אבל אני לא נפגשתי בו הרבה פעמים. לא קראתי שום דבר ממה שגל הזכיר.
ביצוע – יפה מאוד, באיכות שכבר למדתי לצפות מוינסנט.
סנסוואנדה – לא ממש. הייתי הולך עד כדי להגיד שזה לא דיגדג לי את הציפורן של האצבע השנייה מימין על רגל שמאל.
בקיצור – השתלשלות נחמדה, כתוב טוב אבל חסר לי הפטיש-חמש-קילו-לראש שצריך לבוא בסוף.

[???]

הייתה מאוד חסרה לי תחושת הריאליסטיות שיש בשאר סיפוריך. הייתה הרגשה כאילו אני קורא תסריט לסרט מצויר, והדמויות הבובתיות אכן גורמות למשל לקפוץ מיד לעיניים.

זו באמת הבעייה העיקרית, הדמויות לא מתנהגות כבני אדם עגולים, הם מתנהגות כאלגוריות. הפריע לי שאף אחד לא ניסה לנסות ליצור קשר אם ה"חייזרים" בשום צורה (כתיבת צורות מתמטיות באדמה למשל), לא היה ניסיון לחקור את המכשיר המזין (עד כמה עמוק הוא מגיע באדמה, איך הוא פועל) ואף אחד לא תהה מדוע דוקא הם נבחרו להשלח לגן החיות הזה (זה שקורה כשצופים בקיוב יותר מידי פעמים).

דבר נוסף שפוגע באמינות הוא דילוג על הרבה נקודות חשובות להבנה על מנת להגיע אל הפואנטה. כיצד מופיעם האנשים בגן החיות, האם הם מגיעים בצלחת מעופפת או מופיעים מהאוויר. תיאור של החיות הניצודות, שאינן ארצניות מן הסתם, היה מקל גם הוא על יצירת תמונת העולם השלמה.

הציק לי מאוד החלק של שילוב נקודת הריאות החייזרית בסיפור. מצד אחד הממונה החייזרי חושב במונחים אנושיים לגמרי ("עלי לקרוא לזאולוג הראשי") ומצד שני הפעולות של החייזרים מאוד לא ברורות (מדוע יש צורך בבני האדם, איך יתכן שהם המין המפותח היחיד בגן החיות העצום הזה?). אני הייתי משאיר את ההשערה לגבי אופיו של המתקן כהשערה בלבד שלא באה לפיטרונה עד סוף הסיפור. עצם השאלה, האם כל ההנחות שהם מסיקים מראש אכן נכונות, הייתה מוסיפה הרבה נופח לסיפור ובנוסף מסיטה את תשומת לב הקורא מהפואנטה.

אבל בכל זאת, למרות כל הקשיים, את הרעיון הכללי אהבתי. למרות סיפור גן עדן המשומש הצלחת איכשהו להפיח רוח חדשה ברעיון הלעוס בעזרת האפילוג היפיפה.

מתי יוכלו מעריצי וינסנט לראות את הסיפור גמור?

[???]

שהסיפור נמצא במצב טוב ולא דורש המשך העבודה עליו. לכל הנראה, טעיתי. כך שיקח קצת זמן עד שתצא גרסא משופרת. יש לי כמה דברים לעשות לפני (כמו להעביר את האתר בית, לעדכן אותו, לבנות אתר לבאר, וכו…)

[גרומיט]

כמובן שאתה לא צריך לכפות רני מגולני על כל סיפור. הלכסיקון מדבר רק על מי שמשתמשים בסביבה אמריקנית כברירת מחדל בלי שום מחשבה על איזו סביבה באמת מתאימה לסיפור שלהם.

ברור שסיפור שמתרחש בסביבה בינלאומית חייב לכלול דמויות ואוירה בהתאם.

[מאת]

תגובות