- This topic has 23 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אתם קוראים לי גיבור. אתם אומרים שהצלתי את האנושות מהשרפים. אתם שוטים. כולכם שוטים ואני שקרן. כבר ארבעים שנה חלפו מאז אותו יום נורא, ואני לא העזתי לפתוח פה ולדבר על מה שבאמת קרה שם. עכשיו אני איש זקן, ואני מקליט את ההודעה הזאת על ערש הדווי שלי. כדי שלא אמות כפי שחייתי, שקרן ופחדן. אולי אלוהים יסלח לי, למרות שאני מעולם לא סלחתי לעצמי.
אני זוכר את היום הנורא ההוא ביותר בהירות מאשר את הנשיקה הראשונה שלי, או את הרגשתי כשהרופא אמר לי עוד כמה חודשים נותרו לי; הרבה יותר מאשר את השמש השוקעת שחקקתי בזכרוני אתמול בדרכי למיטה עליה אני מת לאיטי.
הייתי אז רב"ט טרי. עוד לא ראיתי אקשן עד לאותו היום. הייתי "מרק צח" כמו שהחבר'ה המנוסים היו קוראים אז בלגלוג לירוקים כמוני. צורפתי לפלוגת חי"ר שסרקה את האזור בנסיון למצוא מערות שבהם השרפים היו עשויים להסתתר ולתקוף את הבסיס העיקרי באזור.
עד היום מדהימה אותי העובדה, שמעולם לא ניתנה לפלנטה הנידחת ההיא שם, גם אחרי אותו היום. כל מי שלא נגע בדבר מעולם לא טרח לדבר אליה; אלו שהיו צריכים לקרוא לה בשם היו מתייחסים אליה בתור מספר סידורי מטופש, מלא אותיות וספרות וחסר משמעות לחלוטין; אני, מצידי, קראתי לה "גיהינום".
"גיהינום" הייתה קרובה מדי לשמש שלה, אותה השמש שקפחה על ראשינו כמו כוויה ארגמנית בשמיים. אין זה מפתיע שכמעט כל הכוכב היה מדבר אחד גדול. לא היה שום מחסה מהחום, והשריון העבה שלבשנו, שהיה אמור להגן עלינו מחומצת השרפים, לא עזר בהרבה. מי תהום היו באספקה נמוכה, ולכן משטר מים קפדני הונהג. אחרי כמה שעות, פשוט התנתקתי מהעולם סביבי, והתרכזתי בפעולה החדגונית של הצבת רגל אחת אחרי השניה תוך כדי איזון הנשק. רובוט קטן בצבע חאקי, זה כל מה שהייתי.
לבסוף, קולות רמים העירו אותי מהזיותיי. מישהו בכיתה מצא סימן לחומר גנטי של שרפים בעזרת הסורק שלו. אחרי כמה דקות התגלה פתח למערה. המ"פית הודיעה בקשר, ואחרי המתנה קלה נכנסנו. הוראה מגבוה, או החלטה שלה? לעולם לא אדע. מה זה משנה, בעצם. כל מי שקשור לכך כבר מת מזמן.
המערה הייתה עצומה, ונפתחה לתוך שרשרת של מערות, כל אחת גדולה מהשניה. המערה האחרונה שהגענו אליה הייתה בגודל של אצטדיון כדורגל.
"אפשר להחביא כאן צבא שלם!" לחש החייל שלידי. הוא צדק כמובן. באמת היה שם צבא שלם.
הם חתכו אותנו לשניים כשמצאנו את הפתיון. גופת שרף, רקבון השלד החיצוני שלה כבר מתקדם מספיק כדי שחומצה תדלוף החוצה ותיקווה בשלולית מצחינה לידה.
"יכול להיות שזה מה שנקלט בסורק?" שמעתי את הסמ"פ שואל.
"אתה באמת רוצה לקחת את הסיכון?" ענתה המ"פית. היה שקט רגע, ואז היא פקדה על כיתה אחת לנוע איתה לעבר הגופה בנשק מכוון.
הם נפלו עלינו מתקרת המערה כמו גשם שחור ומסריח מגופרית, מכים בכנפיים קרניות כדי להאט את נפילתם. הכיתה נעלמה מעינינו והוחלפה בעשרות גופים שחורים מבהיקים.
על פרט אחד אינני סגור. האם מישהו צרח "שרפים?" או שהיו אלה פשוט עיניי המבוהלות, מעבירות מידע אל המוח בדחיפות גדולה כל כך שהוא התפרש באופן מילולי?
בכל מקרה, שם היינו, לכודים בקבר בעומק שלושים מטר מתחת לאדמת הגיהינום. לכודים איתם.(דממה)
זה היה טבח, כמובן. ציפיתם למשהו אחר? בליל מטורף של צעקות ויריות, הבזקים ונתזי חומצה, וצרחות שלא נשמעו כאילו יצאו מפה אנושי. הטרגדיה, כמובן, הייתה שרובם כן היו.
אני ברחתי. אמרתי שאני פחדן בהתחלה, לא? אם זכרוני אינו מטעני. יותר נכון, ניסיתי לברוח.
הסמ"פ עצר אותי. הוא תפס את רגלי כשהתחלתי לטפס על ערמת הסלעים שהובילה למערה ממנה יצאנו. מעל לקולות הזוועה, אני זוכר את נהמתו. "אצלי בפלוגה אין פחדנים!" פניו, שהוארו בהבזקים חדים, היו מעוותות מזעם.
בדיוק מאחוריו, שרף התקרב במהירות על אנושית. עשרה מטר, חמישה…
יכול להיות שהוא לא שם לב? בכל התוהו ובוהו שהשתולל סביבנו, מי יכול לומר? אני חושב שלא היה אכפת לו באותו רגע.
שלושה מטרים, מטר אחד…
רציתי הביתה, רציתי לחיות, ויותר מכל רציתי להיות במקום אחר, כל מקום שלא היה אותו מקום, אותו רגע.
כיוונתי את הרובה אל חזהו, ויריתי.(דממה נוספת, ארוכה יותר הפעם)
אתם קוראים גיבור, שוטים שכמוכם, כאילו משהו שקרה אותו יום התרחש משום שכך רציתי…
(התקף שיעול)
…איך… איך הייתי אמור לדעת…
(התקף נוסף, מלווה בקולות התייפחות)
…שהם אלרגיים להמוגלובין? -
-
בכוונה, גם בגלל שבהסטוריה הלא כתובה של הסיפור, בהתחלה השרפים באו אל בני האדם בתור מלאכים (הם יכולים לגרום אשליות, סיפור ארוך מכדי לשטוח כאן) וגם בגלל שהסיפור נושא מוטיב של אשמה וגיהנום, ופשוט שעשע אותי הרעיון שהשטנים בסיפור נושאים שם של מלאכים, עוד משהו אסוציאטיבי זה המילה – שרף, מהפועל שורף, כמו שחומצה שורפת, אבל לא כיוונתי לזה.
אני שמח שנהנית.
-
-
-
התחלת הסיפור נותנת תחושה חזקה יותר, תחושה של אשמה קולוסאלית, גלובלית, שגרמה לי לחשוב שהסיפור הולך לדבר על השרפים והיותם בעצם טובים וכו' (סגנון אנדר). כשאני מבין בסוף שכל העניין הוא שאת הגילוי של הנשק נגד השרפים הוא גילה במקרה ומתוך פחדנות, אני שואל את עצמי – אז מה? למה שדבר כזה יטלטל אותו במשל ארבעים שנה?
יותר מזה, ההבר המדעי לפואנטה – אלרגיה להמוגלובין?? – נשמע טפשי להחריד. לפי התיאור המלחמה הנ"ל נמשכה זמן רב לפני אותו עימות, והשרפים הרגו בני אדם רבים – אז איך לא גילו שהם אלרגיים לדם שלנו? חוצמזה, אלרגיה עם כל הכבוד היא עדיין לא נשק בקרב. תגובה אלרגית בדרך-כלל לא גורמת למוות מיידי וכו', כך שלא ברור איך הצליח הדובר להינצל.
בצד החיובי: דמות אמינה, מעניינת, שכתובה בסגנון קולח ומצליחה להכניס אותנו לסיפור. חבל שאין מספיק בשר. -
כשכתבתי "אלרגיה" לא התכוונתי לסמפטומים כמו התעטשות בלתי פוסקת, עם כל הכבוד, אלא יותר משהו כמו שחומצה משפיעה עלינו. זה גורם למוות מיידי ואם לא, אז לכאב עצום ונכות מיידית.
למה הם לא גילו את זה קודם? אם אתה מתכוון לשרפים, מי אמר שהם לא ידעו? אם אתה מדבר על בני האדם, תשובה ממש טובה אין לי. אפשר לומר שהתקלויות פנים אל פנים היו נדירות יחסית, כי השרפים העדיפו להלחם בחלל בדיוק מהסיבה הזו ואחרות. כשכבר היה קרב פנים אל פנים, הוא היה תמיד תחת נסיבות שנשלטו בידי השרפים, כמו שהיה כאן, ככה שאפילו אם בן אדם גילה את זה במקרה, הוא לא שרד את התגלית שלו. אבל אלה הצטדקויות. בעיקרון אתה צודק. כל מה שאני יכול לומר זה שפרטים הם לא העיקר פה, אלא כמו שזיהית, האשמה של הגיבור.
אלרגיה להמוגלובין זה טפשי? אולי. מעולם לא טענתי לדוקטורט בכימיה או ביולוגיה. מצד שני, מדובר פה על צורת חיים חייזרית, כך שרוב הסכויים שהיא מורכת שונה מאיתנו, ולכן גם מגיבה שונה לחומרים כימיים שונים. אחרי הכל, אם זה היה מציאותי לגמרי זה לא היה מד"ב…
ולעיקר התגובה שלי: למה שזה יטלטל אותו 40 שנה? למה לא? הרי הוא מעולם לא גילה לאחרים מה שבאמת קרה שם (הוא היה הניצול היחידי), ונתן לכל העולם ואשתו לעשות ממנו גיבור בינלאומי, ובכמה מקרים גם עודד את זה. כסף, תהילת עולם, מה שרק רצה. ושום דבר מזה לא הגיע לו. הוא לא גילה את זה במקרה, דרך כדור טועה שירה מישהו אחר (כמו שהוא טען כשמצאו אותו). הוא רצח, בכוונה תחילה, את המפקד שלו. במקרה הוא גם ריסס את הדם שלו על החייזר המפלצתי מאחוריו, אבל זאת לא הייתה כוונתו. הוא היה פחדן, שקרן, ורוצח. אתה היית יכול להחזיק את זה בבטן 40 שנה מול גלי אהבה והערצה ולא לשנוא את עצמך?אבל עזוב אותך מניטפוקים. אפשר להתווכח על זה עד מחר. העיקר הוא, אני שמח שאהבת את הסיפור, ושזיהית את המטרה שלו.
-
-
-
וגם הפואנטה מוצלחת בעיני.
אולי היא לא מספיק מחודדת, ולכן נראית קצת חלשה.
כל מה שהסברת בתגובתך הקודמת (על איך שעשו ממנו גיבור וכל השנים סחב בבטן את האמת, ורגשות האשם על שהכל תוצאה של פחדנותו וכולי) – אני הבנתי את זה מהסיפור, אבל אולי זה לא מועבר בצורה מספיק "דרמטית" בשביל ליצור את התגובה אצל הקורא. אולי להדגיש יותר בסיפור (לא יודעת איך) את כמה שעשו ממנו גיבור, בשביל שהניגוד בסוף יעשה רושם חזק יותר.
רעיון ההקלטה לדעתי טוב, וגם האפקטים תורמים משהו. -
-
הסיבה לאי חיבתי ל-"אפקטים" בסוגריים היא היותם מעין הגזמה דרמטית. מה זאת אומרת? הדבר משול, למשל, להבדל בין אדם המספר בדיחה מצחיקה בפנים חתומות לבין זה המספר את אותה בדיחה אך מתפקע מצחוק כל העת מדברי עצמו. או, לחילופין, לסרט ערבי (או טורקי?): גם נורא עצוב, *וגם* כולם בוכים…
במילים אחרות – הטקסט שלך דרמטי מספיק גם ללא התוספת המלאכותית. הוא מתקיים מצוין בלעדיה, ואם כך הדבר – הרי שהיא מיותרת. -
ואת הפואנטה- עוד יותר, ומה שבכלל היה נחמד זה העובדה שהסיפור הוא באמת רק חלק קטן מאד מאותו עולם שבו הסיפור מתרחש (כמו שמראות התגובות של המספר).
ובקשר לפואנטה: מבחינתי היה דווקא קל יחסית לסספנד אותה. יצורים המורכבים מחומצה יכולים להרוג אנשים גם מבלי להחשף לדם שלהם, או לגרום לכך שההמוגלובין שכן יוצא יהרס מיד בגלל החומצה, ואילו השרף שנחשף לדם של המפקד לא הספיק להגן על עצמו. ובנוגע לאלרגיה- בהחלט יכול להיות שדם אנושי בשביל שרפים מקביל לסודה קאוסטית בשביל אנשים וגורם להרג בצורה זו או אחרת. בכל מקרה, הפואנטה מחזיקה אצלי מעמד, והופכת את הסיפור לסיפור נחמד ביותר.
-
את הסיפור במיוחד בגלל שהטוויסט לא היה זה שציפיתי לו…
האם זאת היתה כוונתך שהדם שלנו הורג אותם כסימטרייה לדם שלהם שהורג אותנו? (ובכך גם להוריד אותנו ל"ניתעבות" דומה?)מה שמעט הפריע לי היה שכשאמרת שהם לבשו שריון העולם אחר, אז מייד הבנתי גם שיש להם איטום מלא (כולל מסיכה, שמן הסתם גם דואגת לאספקת אוויר). אם באמת זאת היתה הכוונה, אז יש בעיה קטנה בכך שכתוב "גשם שחור מסריח מגופרית"…
הסיפור קולח, ואהבתי את הסיום. קבל ח"ח! (אפרופו סלנג צבאי).
-
-
-
-
כן, כיוונתי לתוצאה הזו, אבל לא רציתי לומר זאת בפירוש, כי חששתי שהתוצאה תהיה "פריצ'ית" משהו, מה שקורה לי לעתים כשאני מנסה לכתוב על נושאים הקשורים למוסר כליות. תפיסה טובה!
בקשר לשריון, דיברתי כאן על שריון גוף ללא איטום אוויר, כיוון שהאטמוספירה של הכוכב היא חמצנית ברובה, אלא מגן גוף וקסדה (משהו כמו החיילים בסרט "גברים בחלל" – סרט ממש רע, אגב). ולמי שישאל איך הכדור עבר את השריון של הסמ"פ- הרובים מתוכננים לחדור את השריון של השרפים, וממילא הוא נורה פוינט-בלנק.
-
בכדור הארץ רוב האויר הוא חנקן. אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שאם תנחת בעולם שרוב האויר בו הוא חמצן, אתה תהרוג את עצמך די מהר.
דבר נוסף, אמנם הקפדתי לא לצפות ב"גברים בחלל", אבל בספר "לוחמי החלל" עליו אמור להיות מבוסס הסרט, חליפות הלחימה הן אטומות לחלוטין, גם לאויר. אין לזה קשר לסיפור שלך, אבל מאחר שהוזכר הסרט, רציתי להזכיר איך זה בספר המקורי.
-
אמרתי "חמצנית ברובה"? אופס, תפסת אותי. התכוונתי "ניתנת לנשימה". להגנתי כתבתי את הדברים הנ"ל תחת סוטול עמוק מגבינת קשקוול…
קראתי ונהניתי מStarship Troopers, למרות שזה לא אחד הטובים של היינלין. אבל לפחות האלמנטים הפשיסטיים שלו הוסברו והונמקו, במקום סתם תעמולה מטרידה כמו הסרט. ואם האידאולוגיה לא תואמת, איך את מצפה מהוליווד שישמרו על פרטים טכניים כמו חליפות??
-
מעשית, ניתן לנשום אטמוספירה שמורכבת כולה מחמצן, כל עוד הלחץ של החמצן מקביל ללחץ שלו באטמוספירה שלנו. מערכת הבקרה האנושית (לפחות) תלויה בלחץ של החמצן באוויר, לאו דווקא בהרכב האוויר- ואם ישנה אטמוספירה של חמצן כמעט נקי, והלחץ שלה הוא חמישית אטמוספירה (חמצן הוא חמישית מהאוויר ה"טבעי"), אז מלבד בעיות נשימה כתוצאה מהלחץ הנמוך- הגוף פחות או יותר יוכל לנשום אותו.
-
שהמילה 'אלרגיה' לא במקום. אם ניקח את הדוגמא שלך, האם היית אומר שבני-אדם 'אלרגיים' לחומצה? או 'אלרגיים' לכדורי עופרת שנעים במהירות גבוהה? ייתכן שעדיף היה לכתוב 'רגישים להמוגלובין' או פשוט 'שההמוגלובין גורם להם ל… [להתככוץ/למות/לקפוא/להיחנק/ מה שלא תרצה]'
לגבי תחושת האשמה: אני מרגיש שהסיבה שהתאכזבתי היא שתחושת האשמה מודגשת יתר על המידה. למה 'כולכם שוטים'? בגלל שהכבוד ניתן לאיש הלא-נכון? בסופו של דבר, בראייה היסטורית, את בני-האדם לא מעניין שהנ"ל ירה במפקד שלו (שהיה, אגב, מת בכל מקרה) אלא שהוא הציל חיי בני אדם רבים בעתיד. כלומר, אולי בעיני עצמו האיש אינו גיבור, אבל גם גילוי העובדות הנכונות לא משנה את גבורתו. התחושה היא של 'ראיון חושפני' בעיתון, שלא ממש משנה באמת את התמונה.
אולי היה עדיף להקטין את משא הציפיות והאשמה בתחילת הסיפור ולחדד את תחושתו האישית של הכותב. אולי היה עוזר אם היינו מכירים קודם את המפקד, והיה כואב *לנו* כשהוא נרצח. חסר לי פה נופך אישי מכייוון שהנופך הקיומי-קולוסאלי לא קיים. -
-
-
