- This topic has 28 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים by
.
-
תגובות
-
-
הערת המחבר: סיפור זה פורסם לראשונה בתחרות הסיפורים "מיזוג" לכבוד מיזוג פורומי המד"ב של יואל (ז"ל) ו-וואלה. הסיפור *לא* זכה באף פרס. אני ניסיתי לגלות למה ולא הצלחתי ולכן הסיפור מפורסם כאן ללא שינויים. תודה רבה-רבה לגל מייפל על עזרתה בעריכה ועל עצותיה המועילות.
_בת ים קטנה_
"אדווה, האם תינשאי לי?"
דן שחה לצדה של אדווה במי המפרץ החמימים. גופה החלק נע במים באלגנטיות, כמו היתה דולפין.
מדי פעם היא צללה, רודפת בשובבות אחרי דג צבעוני. הוא אהב אותה בכל נפשו. לא היה זה עניין גופני גרידא, למרות שנהנה ממשחקי המין שלהם. זו היתה היא עצמה. הוא אהב את חוש ההומור שלה. את השובבות שלה. את הסקרנות שלה. הוא אהב אותה כי, בתוך תוכה, היא היתה שייכת לים.
היה זה הים שהכיר ביניהם.
דן נולד וגדל באילת. המורים המיוחדים שלו הקנו לו את אהבת המדע וכשלמד מספיק ביקש להתקבל לשלוחת אילת של אוניברסיטת ת"א. למרות הקשיים, הוא התקבל עם מלגה מלאה. הצטיינותו בלימודים הוכיחה את ההשקעה וכך התקבל ללימודי דוקטורט במעבדה של פרופ' יעקובסון. המעבדה עסקה בשחזור האקולוגיה של מפרץ אילת, לאחר ששוניות האלמוגים, על שלל החי הרב, כמעט והוכחדו כליל.
היה זה לאחר שנה של עבודה קשה ומייגעת, אשר רק בסופה החל לקבל תוצאות ראשוניות מניסוייו, שדן פגש את אדווה. היא שחתה לה בעצלתיים במימי המפרץ, שערה הארוך והשחור נסחף מאחוריה, עיניה כחולות כמו הים עצמו. היה זה השעשוע בעיניה שלכד את תשומת ליבו. באותו זמן עברה לידה הספינה עם רצפת הזכוכית, זו שמאפשרת לצפות בקרקעית הים. נראה היה לו כאילו היא משועשעת בשל אותם אנשים פתיים המשלמים כסף בכדי לראות קרקעית ים גוססת ושלושה דגים מסכנים. ואז, אדווה צללה בזריזות מתחת לספינה. כל האנשים על הסיפון רצו מיד פנימה להציץ דרך רצפת הזכוכית. דן צלל גם הוא וצפה בה מרחוק. היא נופפה לשלום לאנשים שהציצו בה, שערה השחור כאילו מסתיר את שדיה החשופים. לפתע, פלטה זרם בועות אויר, חגה סביב עצמה כאילו הופיעה בדולפינריום וחרצה לשון לאנשים ההמומים. ברגע ההוא דן התאהב בה.
לאחר שהספינה עברה, הוא ניגש אליה ואמר בביישנות "שלום."
"ראית?" שאלה בגאווה גלויה, "ראית את המטומטמים האלה? הם נופפו לי בחזרה…" היא צחקה בקול מתרונן ודן צחק איתה. מכאן השיחה קלחה לה בחופשיות. הם דיברו על הטיפשים בספינה ועל המצב העגום של המפרץ ומשם השיחה נסובה למחקר של דן. להפתעתו, אדווה גילתה עניין רב בעבודתו וידע לא מועט על חיי השונית. כשהערב ירד, דן ואדווה הלכו כל אחד לביתו, אך לא לפני שסיכמו להפגש שנית.
הם התחילו להיפגש על בסיס יום יומי, כמעט. היא נהגה ללוות אותו בניסויים, לפעמים גם עזרה ממש. הם שיחקו ביחד כל מיני משחקים, החל מתופסת ומחבואים וכלה בשחמט. הם דיברו שעות ארוכות. הכי הוא אהב כשהקריאה לו סיפורים ובעיקר אגדות עתיקות, מיתולוגיות. הוא מעולם לא שער שההיסטוריה של המין שלה כל כך מעניינת.
דן לא ידע עד כמה הוא אוהב אותה עד אותו מפגש עם הכריש. ביום ההוא הם שחו יחד, כמו תמיד. הם צללו לעבר השונית שדן החל לשקם, כשלפתע צץ כריש מבעד לסבך האצות והתנפל על אדווה. הכריש סגר מלתעותיו סביב זרועה ומשך בחוזקה. ערפל אדום החל להתפשט מסביב לאדווה. דן לא בזבז אף שניה. הוא התנפל על הכריש במלוא עוזו, מנסה להרחיקו מאדווה ולהכאיב לו מספיק כדי שיסתלק. הכריש הופתע מהתוקף הנחוש, שצץ באופן בלתי צפוי והחליט לברוח למקום בו יוכל לסעוד בנחת וללא הפרעות של מאהבים עוינים. דן חשב לרדוף אחריו, אך שינה במהירות את החלטתו וצלל לעברה של אדווה. הוא סחב אותה אל החוף וקרא לעזרה.
חלף כמעט יום שלם מבלי שדן שמע שמץ של מידע על מצבה של אדווה. הוא נע כסהרורי במשך כל היום, שוכח לאכול, לא מסוגל להתרכז בעבודתו. כשאדווה חזרה למחרת, זרועה חבושה וחיוך מרוח על פניה, הוא קפץ משמחה מסביבה, כמו כלב אובד שמצא את בעליו. היא השתמשה במצוף מיוחד, שמנע מהזרוע החבושה מלהרטב, כאשר נכנסה חזרה למים. הם התחבקו ואדווה נישקה אותו. לא היתה זו הנשיקה על הלחי או על האף שהדביקה לו מדי פעם. זו היתה נשיקה עמוקה, אוהבת. היתה זו הפעם הראשונה בה הבין שאדווה אוהבת אותו בחזרה, שהוא יותר מאשר ידיד או שעשוע בשבילה. אבל המילה אהבה לא עלתה בשיחתם אלא לאחר שתינו אהבים בפעם הראשונה.
שלושה חודשים אחר-כך, דן אזר אומץ…
"אדווה, האם תינשאי לי?" שאל דן, מגמגם קמעה.
אדווה הססה. "דן, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל אתה בטוח שזה הדבר הנכון?"
"כן" אמר בהחלטיות. "אני רוצה לבלות אתך את שארית ימי חיי. אני רוצה להגן עליך מכרישים. אני רוצה שתהיי אם ילדי…"
"ילדים?" אדווה שאלה, מופתעת. היא מעולם לא חשבה על האפשרות הזו קודם לכן והם הרי מעולם לא ראו צורך באמצעי מניעה. זה נראה לה בלתי אפשרי לחלוטין.
"איך יכולים להיות לנו ילדים?"
"אני חושב שזה אפשרי, אדווה. אני מודה שחשבתי על זה די הרבה במשך השבועות האחרונים. אני בדקתי קצת בספרות המקצועית. לא מצאתי הרבה חומר על הכלאה בין מינים שונים אבל מה שמצאתי הוא די מעודד. אבל מה שיותר חשוב, דיברתי גם עם כמה מומחים, אוף דה רקורד. הם סיפרו לי על מספר ניסויים שנערכים כעת. קבוצה באריזונה מנסה ליצור זיווג של כלב וחתול. הם עוד לא פרסמו את זה אבל הם כבר הצליחו לקבל ולד חי. חוץ מזה…"
"כן, דן?"
"טוב, זוגות נשואים של אדם ושימפנזה כבר לא יוצרים הד תקשורתי כמו פעם ויש שמועות, די מבוססות למען האמת, שעובדים עכשיו על טכניקה ליצור ילדים כימריים של אדם וקוף."
"אבל אנחנו קצת יותר שונים מאשר אדם וקוף."
"נכון, אבל הממ… תראי- הגנום של שני המינים שלנו כבר פוענח לחלוטין. אנו אמנם רחוקים גנטית וברמה הפיזיולוגית השונות בוודאי רבה יותר מאשר הדוגמאות שהבאתי לך. אבל עדיין, אדווה, יש סיכוי. וגם אם הסיכוי הוא קלוש, אני מוכן לקחת אותו. במקרה הגרוע, תמיד נוכל לאמץ. אולם אני חושב ששווה לנו לנסות. תנסי לדמיין את התינוקת שתוולד לנו, בת-אדם ודולפין. היא תהיה…"
"בת ים קטנה" אדווה השלימה את המשפט, מחייכת. מאושרת. -
לא אני האדם שיטיף לך על סגנון וניסוח, אחרים, טובים ממני, ידעו לעשות זאת, אך אני לעומת זאת אוכל לומר :
אחרי השורה האחרונה, חזרתי מיד לראשונה, דולפין? שאלתי את עצמי, הוא עשה סקס עם דולפין? שח? הוא שיחק שח עם דולפין? נו, מה עוד אפשר לומר בתור ביקורת. קשה לכתוב על משהו שהקשר בין המציאות לדימיון, אפילו לא רופף, הוא פשוט לא קיים.
אם העיקר זו האהבה, אז בשביל מה הפירוט על התקדמותו המקצועית, זה לא תורם. ואם מדע, אז אל תעשה ממנו צחוק, יש גבול גם להומור. ואם רגש, אז בחיים על תכתוב, "נפגש על בסיס יומי."
לא רק הדרך חשובה, אלא גם המטרה.
תחשוב על זה. -
שהרעיון המרכזי בו הוא "מיזוג" (mergingאו fusion, לא air conditioning).
לעניין הפסקה הראשונה שלך – קודם כל, תקרא שוב את הסיפור ושים לב מי כאן הדולפין
אז תבין גם את החשיבות של פירוט התקדמותו המקצועית . וזו, אגב, רק פסקה אחת קצרה.
שנית, האם קראת את סדרת הרימום של ברין? שם יש דולפינים שמטיסים ספינת חלל. אז הדולפין שלי משחק שח, מה רע ? (לא, לא צריך ידיים כדי לשחק שח).
סקס עם דולפין – אני מפנה אותך לסיפור The girl & the dolphin של סילברברג (פורסם תחת שם בדוי: ג'ון בויד נדמה לי). רק אציין , כדי למנוע מראש האשמות בהעתקה, שאת הסיפור הזה לא קראתי (ולמעשה, לא שמעתי עליו) לפני שכתבתי את הסיפור שלי.איפה צחקתי על המדע?
לא כתוב "נפגש על בסיסיומיומי" אלא "הם התחילו להפגש על בסיס יומיומי". יש הבדל, אני חושב, ואני לא רואה מה רע בניסוח שלי (בעצם, נדמה לי שזה של מייפל. צריך לבדוק בטיוטה).
בקיצור, קרא שוב את הסיפור לאחר שקראת תגובה זו, ואז תגיד לי מה דעתך.
-
התכוונתי לשלוח לך באימייל, אבל בגלל שילוב מנצח של שפעת ועומס בעבודה, לא הספקתי. מאחר שפירסמת את הסיפור פה, אז הנה הביקורת שלי:
ראשית, הסיפור מאוד חמוד. אהבתי את העלילה ואת הצורה שבה היא מועברת. אפשר קצת ללטש את הניסוחים.
שנית, השם של הסיפור לא טוב. מאחר ששמו "בת ים קטנה", ומאחר שברור מיד שדן הוא בן אדם (עד השורה שלפני האחרונה), כי מי ידמיין שדולפין לומד באוניברסיטה, ומאחר שמדובר בסיפור פנטסיה, לי היה ברור שאדווה היא בת ים. לי באופן אישי התפספסה הפואנטה, כי היא נראתה לי מאוד מוזרה, והייתי צריכה לחזור להתחלה כדי לבדוק מה קורה שם. פואנטה שלא מבינים אותה בקריאה ראשונה, היא די חסרת טעם. לטעמי, פואנטה צריכה להבהיר לי מה קרה עד עכשיו, ולא לגרום לי לחזור אחורה בבלבול. השם של הסיפור פשוט מטעה את הקוראים.
כדאי לשנות את שם הסיפור, וגם להוסיף קצת תיאורים על הרגליים של אדווה, פשוט כדי שהקוראים יחשבו שמדובר בשני בני אדם. אז הפואנטה לא תתמסמס בגלל בלבול.שלישית, הקטע העתידני מגיע מאוחר מדי. למעט העניין של שלוחת אילת של אונ' ת"א שעדיין לא קיימת, והעניין של הכחדת שונית האלמוגים (שהיא בתהליך מתקדם כבר עכשיו), אין שום רמז לכך שזה קורה בעתיד. עוד סיבה לכך שהפואנטה גורמת לבלבול. מה, דולפין יכול לדבר? צריך קצת רמזים לפני שמגיעים לנישואי אדם קוף. זה פשוט מגיע יותר מדי קרוב לפואנטה, ומוסיף לתחושת הבלבול.
רביעית, אני ממש לא בטוחה בקטע הזה, אבל יש לי תחושה שהפתיחה מיותרת. אני הייתי מתחילה את הסיפור ב"היה זה הים שהכיר ביניהם". כל מה שלפני זה נראה לי חסר טעם וחסר מטרה. אבל יכול להיות שאני טועה כאן, ואולי זה כי אני לא אוהבת שסיפורים מתחילים בדיאלוג.
בסה"כ סיפור מעניין, שנותן קצת חומר למחשבה. אהבתי אותו.
-
-
כבר החלמתי, אבל בכל זאת תודה.
ואני אנצל את ההזדמנות כדי להזכיר לכולם שיש תמונות מהסדנה באתרון הבא: http://www.internetnational.co.il/newfile/sadna/sadna_pic.html
-
-
אכן קראתי שוב, ואכן, מבחינת המילים, שתי מילים (אחת בהתחלה והשניה בסוף), לרבות תיאור קצר על שדיים ושיער שחור, עם חריצת לשון, שנכון, ובאמת יכול להספיק, אבל לא, לא לי לפחות. ואולי זה אני, ואולי זה לא. ויפה שאתה יודע לאן לכוון את התשובות שלך, ואני, באמת לא קראתי את הסיפור הראשון שדיברת עליו ולא את השני, אבל יש לי תחושה שלא כך מסופרים הסיפורים.
אין כאן משחק מילים, ואין כאן האנשה. יש כאן, כביכול מציאות ברורה, ואפשרית, איך? אני לא יודע. וקשה לי לקבל אותה.
בכל מקרה, אני מתנצל, שקפצתי בראש בכל מקרה, וטוב שעה אחת קודם.
-
אני מבין עכשיו שהסיפור (או ה"פואנטה" בכל אופן) לא ברור מספיק. אני אנסה לשפר ולהרחיב.
לעניין דויד ברין – אני ממליץ לקרוא את הכתבה של אמנון סטופ כאן באתר האגודה.
לגבי הסיפור של סילברברג (ספוילרים), שיותר רלוונטי מבחינת הסיפור שלי, שם מסופר על דלפינולוגית שמנסה (ומצליחה) ללמוד את שפת ותרבות הדולפינים ומתאהבת בדולפין שעבדה איתו (והוא בה). הסיפור של סילברברג הוא יותר ארוך משלי ובאמת מתרכז הרבה יותר במערכת היחסים ביניהם. אבל זה לא סיפור פואנטה. סילברברג גם לא מתייחס לנושאים כמו נישואין בין-מינים שונים או לאפשרות של ילדים כימריים (אבל, כאמור, הוא כן מתאר סקס בין אישה לדולפין, בערך).
בסיפור שלי לקחתי כמובן מאליו שדולפינים הם כבר מוכרים כתבוניים, והם נחשבים מבחינה חוקית (פלוס מינוס) כבני אדם (כמו אצל ברין ובכמה ספרים אחרים. הרצאה ומאמר בנושא – בסוף פברואר). ניתן להסיק זאת מהסיפור (כך חשבתי לפחות) מתיאור הקריירה של דן.
לגבי כיצד דן הדולפין מדבר בשפת בני אדם – בכוונה לא הרחבתי על זה כי לא רציתי להכנס לזה. בספרות ישנם כמה טרנדים בנושא, העיקרי שבהם הוא שימוש בטלפתיה (שאני אגב לא אוהב. זה פתרון קל מדי).טוב, זהו. אני הולך לישון קצת
-
-
כל הטעם בסיפור הוא שהסופר "מרמה" את הקורא (בכשרון רב!) וגורם לו לחשוב שאדווה היא בת ים. שם הסיפור הוא חלק גדול מזה. לכל סיפור-טוויסט יש הרבה קוראים שלא הבינו, שזה כשלעצמו חבל, אבל מה לעשות – לסיפור הזה אין זכות קיום בלי הטוויסט.
ולגבי ההערה של שלמקו – כן, המידע המדעי בשורות האחרונות שובר את הקצב של הסיפור. אם יש דרך אחרת להביא את המידע, אז כדאי. אבל (א) אני לא רואה דרך כזו ו-(ב) לי זה לא הפריע יותר מדי. זה דווקא נתן לי הרגשה של סיפור ששתול היטב באיזושהי קרקע (גם אם זו קרקע של מדע בדיוני).
למי שעוד לא הבין – אני אוהבת את הסיפור הזה בכל לבי. אני חושבת שהוא מרגש, מפתיע, חכם ומקסים, וגם נותן חומר למחשבה. אם יש מקום לשיפור זה רק משהו בסדר של המשפטים, או אפילו הסדר של הפסקאות – משהו שיעשה את הסיפור יותר "חלק". לצערי אני לא מצליחה לשים את האצבע על המקומות המדוייקים שמפריעים. מה גם שקשה לי לנסות לתקן סיפור שאני אוהבת כל כך.
-
צדקה ניקי בכך שאמרה שאני "מרמה" את הקורא. אין בכוונתי לשנות את שם הסיפור ולא את הפואנטה. אבל, אני אנסה לשים עוד רמז או שניים לגבי היותו של דן דולפין (למשל "בתוך תוכה, היא היתה שייכת לים *כמוהו*" – פסקת פתיחה). לגבי הנקודה השלישית בביקורת של יעל, וההערה של שלמקו – אני אנסה להכניס מעט יותר רקע מדעי לפני כן (או לשנות סדר משפטים ופסקאות או משהו). לא מבטיח כלום
הנקודה הרביעית של יעל: אולי אני אוותר על המשפט הפותח, אבל לא על שאר הפסקה.לאלון כבר עניתי למעלה ולא אחזור על עצמי.
תודה לכולם על הביקורות.
-
בהתחלה לא אהבתי את הסיפור. גל 'רימה' אותי כמו שצריך ובמשך כל הסיפור הייתי בטוח שמדובר בסיפור אהבה בין אדם ל'בת ים קטנה'… והשתעממתי למוות. בערך בשני שליש של הסיפור כבר חשבתי לעצמי 'חייבת להיות פה פואנטה קטלנית, אחרת…'. ופואנטה אכן הגיעה. והיא הייתה קטלנית עד כדי שלא הבנתי אותה בשניה הראשונה, ואז, רק לאחר מחשבה, הבנתי והשתעשעתי. הבעיה שלי עם הסיפור הזה היא אותה בעיה שהייתה לי ב'חוש השישי' – התחושה שכל הסיפור בנוי לקראת הטוויסט, ושהטוויסט נועד רק כדי לומר לנו – באלגנטיות – 'רימיתי אתכם'. אם כל הזיווגים הבין-מיניים מתחילים להיות נורמליים, אז מה כל העניין?
אני מסכים עם מי שכתבה שהיה עוזר אם היינו מקבלים רמזים לכך שהסיפור מתרחש בעתיד, עתיד מספיק רחוק שבו דולפינים המשחקים שח ולומדים באוניברסיטה הם דבר רגיל לגמרי. אם זה היה כך, אולי אפשר היה להשתיל גם חלק מהמידע המדעי מוקדם יותר ולא להעמיס יותר מדי על הסוף.
אני גם חושב שסיפור האהבה עצמו הוא קצת בנלי, נדוש ונטול רגש, בעיקר הקטע עם הכריש שנראה מועתק מבערך כל סרט הוליוודי אפשרי. ייתכן שכתיבת חלק מהסצינות בזמן הווה תעזור לחדד את התחושה ש'קורה משהו' ואין כאן סתם דיווח. יכול להיות שכדאי גם להוסיף יותר דיאלוגים ויותר אלמנטים ייחודיים למערכת היחסים כדי שלאנשים (כלומר, לי) יהיה יותר איכפת מהדמויות עד שאנחנו מגיעים לפואנטה. ושוב, השוואה לסרטים:
ב'ממנטו' הייתה לי הזדהות חזקה מאוד עם הגיבור בנקודה של הטוויסט. ב'חוש השישי' (ספוילר!!!)
לא היה איכפת לי בכלל מברוס וויליס. מצדי שימות.(סוף !ספוילר!) -
בנוסף למה שכבר אמרתי שאנסה לעשות. דווקא חשבתי על זה. אבל אני חושב שאם אני אאריך יותר מדי אז הפואנטה תתגלה לפני, אה, שהפואנטה אמורה להתגלות מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שאוכל להשמר מלתת רמזים אם אאריך.
בכל אופן, נראה לי שצפויה לי קצת עבודה על הסיפור החביב הזה ועכשיו גם ברור לי יותר למה הוא הגיע רק למקום ה-12
-
זה לא דבר רע.
צא מהנחה שלא כל מי שיקרא את הסיפור הוא שועלי סיפורים ותיקים שמייד יזהו שמרמים אותם ויחפשו את הטוויסט בכוח. רמזים עדינים לפואנטה, באזור אמצע הסיפור, עשויים לפעול דווקא כדי *לחזק* את הפואנטה, כך שלא תהיה פתאומית מדי (כפי שהייתה לחלק מהקוראים). יותר מזה, אני לא חושב שמה שהצעתי *מחייב* להאריך. לדעתי אפשר להחליף חלק מהטון ה'דיווחי' בגישה 'תיאורית' יותר בלי להאריך בהרבה את הסיפור (אולי רק קצת). -
לטעמי (הסובייקטיבי) לפחות, הטוויסט פשוט הלך לאיבוד. אם התגובה שלי על הטוויסט היתה "אז מה קרה כאן לעזאזל?" במקום "וואוו, איזה סיום מדהים/מפתיע/מרגש/חזק", אז הטוויסט התמסמס. אם כדי להבין את הטוויסט אני חייבת לחזור להתחלת הסיפור, ולקרוא אותה שוב, אז אין טוויסט.
דוגמה לטוויסט טוב, יש בסיפור האחרון שאת פרסמת, כשהאהובה של הסוכנת מחליטה שהיא באה לעזרתה. לא היתה לי שום בעיה להבין מה קרה שם בזמן שזה קרה, והתגובה שלי היתה "כן, סיום טוב."
כאן התגובה שלי היתה קימוט גבות, וחזרה להתחלה כדי להבין איפה הבנתי לא נכון, וכל האפקט של הטוויסט היפה הלך לאיבוד.זו דעתי.
ונשארה השאלה האם גל התכוון שנחשוב שאדווה היא בת ים, או שלא?
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
אכן, קשים חיי הסלבריטאים שבינינו.
איך עליהם לרצות את מועדון המעריצים?
האם עדיף דואט עם כריסטינה אגילרה
או תמונת שער בחברת שמרים זוהרים?
מתגעגעים לימים הרחוקים בהם
ניתן היה לאכול קרמבו בלי שעשרות צלמי פפארצ'י
ידחפו את חטמיהם לשמשה בצווחה
וישירו 'לי כל גל נושא מזכרת'
באלף גרונות.הו, קשים החיים כשאתה מפורסם
יש להיענות לכל דרישות העולם
ופתאום אתה מגלה שאינך מנהיג, אלא מונהג,
חייל בודד הנסחף בכוחות הגדולים ממך.
האם מוליך הגל את מועדון מעריצותיו,
או שמא מוליך המועדון – אותו?[נונין מושפע מאנדר]
-
