בנו של זנון

[אלפא דראקו]

גרגוריוס זנון היה פסגת האבולוציה, והיתה לו התעודה שהוכיחה זאת. המדענים שבדקו אותו קבעו כי לא ניתן לשפר עוד דבר. יצור מבוסס די.אנ.איי לא יגיע לעולם לרמת התפתחות גבוהה יותר.

הוא נולד בשנת 10,359 לספירה, תינוק מושלם להורים כמעט מושלמים, תוצר של דורות על גבי דורות של שיבוטים מבוקרים, שיפורים וסינון פגמים, הנדסה גנטית והתפתחות טבעית. מלחמות גרעיניות העמידו דור של תינוקות חסיני-קרינה, והוא היה החסין מביניהם. דלדול החי והצומח, זיהום האוויר ואפקט החממה יצרו גזע של אנשים בעלי חילוף חומרים יעיל להפליא, עמידים בפני רעב ממושך, קור וחום קיצוניים, וגרגוריוס היה העמיד מכולם.

הוא היה יפה, חזק בצורה יוצאת דופן, מבריק בכל תחום וסוג של חשיבה, בעל מערכת חיסונית ללא פגם. הוא יכול היה לענות על כל שאלה במהירות הבזק, ולא טעה לעולם. ורק דבר אחד לא הבין – מדוע הלנה לא התאהבה בו.

הלנה לירי, הנערה המתוקה מהשכונה שגדלה בינתיים להיות אשה מדהימה ביופיה, היתה מושא הערצתו של גרגוריוס מאז ילדותו. הם היו ידידים, לעתים קרובים יותר ולעתים פחות, אף פעם לא בקירבה אינטימית של ממש אבל תמיד שומרים על קשר. גרגוריוס לא קינא להלנה בתקופות בהן יצאה עם אחרים, שכן מוחו הצלול והרציונלי לא התפתה לדרכים ללא מוצא כגון קנאה, כעס ושנאה. הוא פשוט ניסה להבין.

בבוקר חמים אחד באפריל 86', התיישב גרגוריוס על הספסל בגן הציבורי, ליד הלנה. "שלום גרג" היא אמרה בחיוך, "בוא שב לידי."

הוא הביט בה במבט חודר, ואז הסיט את עיניו הצידה, חושש שמא רצינותו תרתיע אותה. "לני, אני שמח לפגוש אותך," אמר בשקט, "אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה."

"לכבוד הוא לי," אמרה, "קדימה!"

"איך זה, לני יקירתי, אינך מתאהבת באדם הכי מושלם בעולם? הרי האדם המושלם ביותר ייתן לך את האהבה המושלמת ביותר, את החיים הטובים ביותר, את הילדים המושלמים ביותר, את ההבנה המלאה לכל בקשותיך?"

"אתה שוב מדבר על עצמך בגוף שלישי, גרגוריוס" צחקה הלנה, "אתה מצחיק, וזה דווקא טוב, אבל שלמות – את זה אני דווקא לא מחפשת. אתה אוהב אותי, גרג?"

"את יודעת שכן, לני"

"אז תוכיח את זה. תטיל בעצמך פגם כלשהו. אל תהיה מושלם. השלמות שלך מוציאה אותי מדעתי!"

"בסדר, לני, אני אעשה את מה שאת מבקשת."

בערב קריר אחד במאי 86', יצא גרגוריוס מהמרכז הרפואי אשר ברחוב אדמס, והוא צולע ברגלו השמאלית.

"הוי, גרגוריוס, טיפש שכמותך! הטלת בעצמך פגם פיזי! אבל היית כל כך יפה! אני התכוונתי לפגם שכלי, זו האינטליגנציה שלך שמפחידה אותי!"

אחר הצהריים של יום שטוף שמש ביוני 86', יצא גרגוריוס ממרפאת המוח בשדרות רמברנדט, מצמץ לעבר השמיים הבוהקים, ונזקק למספר שניות כדי להזכר לאן מועדות פניו.

"אוף, גרג, אתה ממש מטורף! הלכת והרסת לעצמך את המוח! עכשיו אני באמת מפחדת ממך, אתה לא נורמלי."

גרגוריוס, צולע וכבד-לשון, הביט בהלנה והשפיל עיניו. "אני מצטער, אני ממש מצטער", מלמל, "עשיתי דבר טפשי." הוא נפרד מהלנה לשלום, והשניים לא התראו עוד. גרגוריוס חזר למרפאה, ואחר כך למרכז הרפואי ברח' אדמס, ותיקן את כל הנזקים שגרם לעצמו.

בליל סערה, בדצמבר 10,386, שיבט-הינדס לעצמו גרגוריוס בן, גרגוריוס זנון ה- II. הוא ירש את כל תכונותיו הגנטיות המופלאות של אביו, להוציא אחת: מהנדס הילדים הטיל בו מום שמנע ממנו להתאהב. שנה לאחר מכן קיבל גרגוריוס האב מכתב מהמדענים, ובו הוא מתבקש להעביר לבנו את תעודת "פסגת האבולוציה".

"מדענים יקרים," השיב להם בכתב, "התעודה איננה בידי. העברתי אותה, לפני שנים רבות, לעלמה הלנה לירי. התעודה אינה מגיע לי, כי אני מושלם מדי. היא אינה מגיעה לבני, כי הוא בעל מום."

"אז מדוע נתת את התעודה לעלמה לירי?" הקשו המדענים, גם כן בכתב, "הלא גם היא אינה האדם המושלם ביותר עלי אדמות."

"אודה על האמת:" השיב להם, "גרגוריוס זנון ה- II לא היה עושה את זה."

[ג"יי האמיתית]

עם זאת, החלקים בין הלנה לגרגוריוס לוקים בחסר. ראשית הם מקוצרים מדי, שנית, הם לא מעבירים את התחושה שהוא באמת מאוהב בה. זה יותר משהו שאתה ככותב מספר לנו, ולא משהו שנחווה דרך הטקסט.
גם המומים שהוא מטיל בעצמו, האם זה הכרחי שהם יהיו הפיכים ב*כזאת* קלות?
אגב, אהבתי את המום שהוא הטיל בבנו. רעיון יפה.

לסיכום, לא הייתי מאריכה את הסיפור בהרבה (זה ישנה את אופיו יותר מדי), אבל אם אתה רוצה שהוא יעבוד יותר טוב, לדעתי כדאי לך לשפר את הקטעים הרומנטיים.

[מאת]

תגובות