- This topic has 48 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הדמות חמקה מעבר לרחוב. העננים מיהרו כמבקשים להסתירה, אבל הוא ראה. עקב אחריה כבר שנים והפעם לא יניח לה לחמוק, החליט. מימיו של הנהר זרמו בשלווה, כתמיד ואור הפנסים זהר וזמזם. הוא התעלם מהגשם המטפטף על פניו ונאנח.
"אולי יש לך אש ?"
אישה עמדה שם, דוחפת עגלת תינוק ובידיה סיגריה כבויה. בגפרור השני הצליח. ידיה סוככו על הלהבה הקטנה. עד שהסיגריה האדימה וניצתה התבונן בגבות העדינות והמוזרות.
"תודה לך" , חייכה.
עיניה, נרתע. זה לא יכול להיות, לא כשאני כל כך קרוב, זעם ושוב הכעס ההוא פעפע בו, מערפל את עיניו ואת מחשבתו והוא הבחין שהוא רועד בצינת הלילה שעלתה מהנהר. לא, לא עכשיו, נבהל וצנח על ברכיו, רואה את האימה נטולת הפנים זורמת סביבו כערפל שחור. מאי שם עלה צחוק עמוק, בדיוק כמו אז, כשהתחיל הכל.
"היי, אדון, הכל בסדר אצלך ?"
הוא הסיר את ידיו מעל פניו ונשא אליה מבט מיוסר.
"זה תכף יעבור."
"כמו שהרגל שלי מרגישה, הייתי אומרת שסערה מתקרבת. אולי זה לא רעיון הכי טוב להישאר כאן ליד הנהר. אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה אבל הדלקת לי את הסיגריה, אז אני חושבת שאני יכולה לפחות לעזור לך. לך אחריי."
וזה מה שהוא עשה. הם הגיעו לחדר קטן ומטונף, מלא חפצים שונים. בזמן שכרע בפינה פרקה חפצים משונים מתוך העגלה.
"איך את יודעת ?"
היא עצרה לרגע והביטה בו, כאילו הבחינה בו לראשונה.
"על הסערה" , הוסיף.
הקשישה הביטה לעברו בפליאה ואז התקרבה אליו, בוחנת את פניו בסקרנות. עיניה התכווצו כמנסה להיזכר והוא התפלל שלא תצליח. לפתע אורו עיניה.
"רוצה תה ?"
"תודה, אבל אני מעדיף לצאת. אני לא רוצה להפריע לך."
"מה אתה דואג, שארעיל אותך ?", צחקה והוא לא הצליח לבלום את הרעד. צעיפי הזמן נקרעו ושוב היו על שמיכת הצמר ההיא, עליה שכבו לראשונה, לפני שהכל החל. הזקנה לא השגיחה בו. ברק הבריק ורעם עמום ונמוך התגלגל במרחק.
"זה התחיל" , לחשה ובישלה את התה על פרימוס קטן.
הוא הציץ החוצה, הנבואה הישנה מהדהדת במוחו כאילו עכשיו נאמרה ולא לפני אלפי שנים.
"בבקשה", אמרה והניחה את שני הספלים הסדוקים על שרפרף קטן.
הוא לגם וחמימות נעימה פשטה בגופו. התה היה טוב והוא ציין זאת.
"אני משוגעת על תה", אמרה ושוב הבריק מאחוריה ברק מסמא עיניים ולאחריו נהם הרעם ככלב המנסה ללכוד את זנבו. "אתה יודע, כשהיינו בחוץ והדלקת לי את הסיגריה, נראית לי מוכר מאד. אבל הבגדים שלך, הם לא מפה. אפשר לראות את כפות ידיך ?"
היא חייכה, מחווה אל הסופה בחוץ. "זה לא שיש לנו מה לעשות בינתיים."
"אני חושב שבכל זאת אצא החוצה."
"אין לאן. הקשב, הנהר כבר עלה על גדותיו. זה אומר שהרחובות מוצפים. מה שאתה מחפש, מה שזה לא יהיה, לא תוכל למצוא אותו עכשיו."
היא נשענה לאחור והציתה לעצמה סיגריה מלהבת הפרימוס. אולי ההזמנה הזאת אינה אלא ניסיון להכשילו, תהה. כל כך הרבה היו בעבר ובכולם נכשל. הוא נאנח וקילל. אחר כך לגם עוד מעט מהתה.
"אולי אני מכירה את ההורים שלך ?"
נדמה שהפעם הרעם הקדים את הברק, אבל הוא לא היה בטוח.
"לא, מעולם לא נפגשתם."
"איך אתה יודע ?"
"יש לי רשימות. את לא מופיעה בהן."
היא זקפה ראשה במהירות והתבוננה בו בתמיהה. "רשימות ?"
הוא נאנח. "האמיני לי, אני יודע."
היא ינקה מהסיגריה ולגמה מהתה. אחר שאלה בזהירות, "מה שם המשפחה שלכם ? אולי בכל זאת הכרתי אותו ?"
הוא ידע שלא תמיד משחקים הוגן. לא פעם תעתעו בו, חשב במרירות וסיים את התה שלו.
"בן דויד. מכירה ?"
"הכרתי פעם בן דויד. אה, לא, מצטערת, הכרתי דויד."
"אולי את אימא שלי, חוה ?"
"לא, אבל כל השמות האלה… כאילו שאני צריכה להכיר אותם. אולי יש עוד מישהו, אני מרגישה שצריך להיות עוד מישהו."
"יש. יש עוד הרבה. אבל אני פה בגלל אחד", סח בקור.
"אני יכולה לדעת אותו ?", היססה, הרגישות בברכה גברה והיתה לדקירות חדות.
"את כבר יודעת. או בעצם ידעת."
"סליחה ?"
"משחק מילים. התכוונתי שאולי שמעת עליו. אביגדור, לפעמים קראו לו בשמות אחרים. אשתו הייתה ציפורה."
את השם האחרון אמר עם הרבה כוונה ומשמעות. כשנקב בו ראה את עיניה נפתחות להכרה ומאחוריה את הברקים הזועמים, מסמאים בבהירותם ואת הרעמים שהתגלגלו במהירות, מפיקים נהמה מתמשכת.
"מה שמך ?", שאלה והפעם עיניה זהרו כמו אז, כעיניה של מי שהיא צריכה להיות.
"את יודעת מה שמך ?"
"אל תשחק אתי משחקים. אני רק רוצה לדעת, מי אתה ?"
"מי שאת חושבת, בת שבע."
כשנקב בשמה כאילו נהדפה לאחור בעוצמה. גופה רעד והיא התיישבה ליד הפתח המאיר את הגשם השוטף, ברכה מציקה לה.
"בואי, תכנסי פנימה", לחש ברוך, "התרחקי מהגשם."
"אתה ?! אתה לא יודע כמה בכיתי עליך. אתה לא יודע כמה כעסתי עליך. איך הוא יכול לעשות את זה, חשבתי מה לו ולמלחמה הזאת. כל הזמן חשבתי רק על זה. עד שזה שיגע אותי", היא לפתה את ראשה, "הרסת את חיי, אוריה."
הוא התקפל מכאב כשנקבה בשמו. שוב היה ביום הארור ההוא בו נקרא אל המלך בדחיפות. הארמון הדהים אותו. אולמות ומסדרונות מקושטים בזהב ובכסף כארץ אגדית. ואז, מאחורי דלתות אדירות מעצי ארז, החדר הגדול ושם, על הכס המפואר, המלך. ברכיו פקו והוא כרע.
"את לא מבינה… לא ידעתי מה קורה מאחוריי. אמרו לי שצריכים אותי דווקא שם. בכל מוות שלי, חשבתי עלייך. לא האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה. את חייבת להאמין לי ש… "
"ומה הייתי אמורה לעשות כששלח לקרוא לי ?", היא נשאה אליו את עיניה, "שכבתי איתו וקיללתי אותך. הגוף שלו מחץ אותי, נחנקתי, שמעתי את הצחוק שלו כשבכיתי. שנאתי אותך באותם רגעים אבל נשבעתי שהילדים שלו ישלמו על מה שעשה, שהבן שלי יירש אותו. הנקמה הזאת היתה הדבר היחידי שהחזיק אותי."
הוא התכווץ בכאב אך קם והתקדם בצעדים נוקשים אל הדלת.
"של מי התינוק ?", שאל ממקומו בכניסה, הגשם מצליף על פניו חרושות הקמטים.
"פרי בגידתנו בך. לא יכולתי לגדל אותו. מאז אני הודפת את גופתו."
הוא אסף אותה אל זרועותיו והרגיש את חום גופה ואת רעדו.
"אני מצטער, בת שבע. בכל מוות שלי קיוויתי שלא אקיץ שוב בגוף אחר. בכל לידה שלי גוועתי מחדש. הגעגועים הותכו בכאב והפכו לחוסר שלווה. לפעמים נדמה לי שאני מתהלך ומחפש מנוחה מאז ומתמיד."
הוא הניח יד על השלד בעגלה ועצם את עיניו. לא יכל לכעוס עליה עוד. עליו להשאיר אותה מחוץ לקרב. הפעם הכל ייגמר. היא הרגישה כיצד גופו מתקשח ונרתעה ממנו בבהלה.
"מה אתה עושה, אוריה ?!"
בלי לומר דבר הסתער החוצה וזינק לתוך הנהר שעלה על גדותיו. הוא שחה בין ארגזים צפים וענפים שבורים, נאבק ברוח המצליפה בפניו ובברקים המסנוורים.
"לא עוד ! הלילה זה ייגמר, אתה שומע ?! הלילה !"
ענף נוסף נתלש מעץ סמוך ונחת על ראשו ושוב ראה את הפנים המלגלגות צפות מעליו. הזעם סנוור אותו אך אז שמע את קולה קורא לו ממרחק, מתחנן שישוב, סולח. שמחה חרקה בתוכו. הרגיש כיצד הוא נסחף הלאה, עם הזרמים, שוכח את הכאבים ואת הנדודים. מאושר וקל, צחק, בולע מן המים הכהים השוצפים סביב גופו. קולה התגבר והגיע אליו ממרחק, בדיוק כמו אז כשחיזר אחריה בשדות ובכרמים. שוב נח לידה, בצלה של הגפן, ידיהם שלובות ועיניהם נוצצות מהבטחות אהבה ראשונה.מישהו ניער את זרועו בעקשנות והוא פקח את עיניו אל שמיים בהירים. מעליו ניצב אדם שהכיר. האיש טלטלו פעם נוספת, מבוהל. לרגע הביט בו מופתע אבל אז שלח יד ואחז בצווארו, הודף אותו מעליו. הוא הזדקף בזהירות, מרחרח את האוויר. עשן קטורת נישא מעל המזבח הסמוך, מזבח פשוט עשוי אדמה. במרחק נטה אוהל קטן על צלעו של הר מוכר. שב והביט באיש שמולו. הוא היה האיש הנכון, אבל…
"הבל ?"
"איפה העדרים שלנו, קין ? אבא דאג לך, הוא חשב שזה מסוכן שתהיה לבד אחרי שרבת עם הרועים האחרים כדי שתוכל להשקות את הצאן של עדה."
"הבל, אני… אני רוצה שתדע ש…", הוא פרץ בבכי ונפל לזרועותיו של אחיו.
"שב, תירגע, ספר לי מה קרה."
"ראיתי פרצופים, כל כך הרבה פנים וחיים שונים… הכל התגלגל במהירות ומשהו חנק אותי כל הזמן, לא יכולתי לנשום… צריך לשאול את הכוהנים…"
"העיניים שלך נוצצות ואתה מזיע. אתה חולה ?"
"לא", אמר, מוחה את דמעותיו, "לא, חולה, רק מאושר ושמח."
"הנה אמא באה. אמרתי לך שהם מודאגים."
הוא הסב את ראשו. אמם התקרבה לעברם באיטיות. ברוח המנשבת ברכות, מפזרת את עשן המזבח, שמע 'נסלח לך' והוא ידע שבאורח פלא זכה להזדמנות נוספת למצוא את השלווה שביקש במרוצת הזמנים. -
-
הסיפור מצליח לפתח אווירה נהדרת של אימה בהתחלה. חבל שאח"כ הכל מתמסמס.
ומלבד זאת, לא הבנתי כמה צירי זמן יש פה. יש את הגלגולים של בת-שבע ודויד, שמתייחסים לעבר שלהם, ואח"כ חוזרים עוד יותר לעבר, לקין והבל (דרך אגב- אין "רועים אחרים" כל עוד הבל חי. עד למותו של הבל, היו רק שלושה גברים בעולם- אדם, קין והבל). מאד מיסטי, מאד מעורפל.
-
אבל אני חייבת לציין שהתיאורים השרו עלי תחושה של קור, גשם, אפלה… יכולתי לראות אותם יושבים ומשוחחים, ואני מאד אוהבת כשסיפור מצליח להפוך ל"ויזואלי". יחד עם זאת, באמת לא הבנתי את הרעיון של הסיפור.
לגבי סימני הפיסוק, בסיפור הזה השימוש בהם לא היה בעיני כל כך מוצלח. אם תקריא לעצמך בקול רם את הפיסקה הראשונה, (נגיד, עד ה- "תודה לך") כשאתה *מציית* לסימני הפיסוק ששמת, תראה שחלק מהמשפטים נשמעים די מוזר. אבל אל תוותר, עם המודעות, זה נהיה חלק טבעי של הכתיבה. -
ועד אז, מספר הערות:
1. סגנון הדיבור של הדמויות לא עקבי, ונע בין שפת רחוב ("אני משוגעת על תה", "חשבתי רק על זה, עד שזה שיגע אותי") לבין שפה גבוהה (או נסיונות להגיע אליה – "ומה הייתי אמורה לעשות כששלח לקרוא לי?", "מאז אני הודפת את גופתו"). נתתי דוגמאות מדמות האשה, אך גם לגבר לא חסר.
2. מיקום הפסיקים במשפט. "מימיו של הנהר זרמו בשלווה, כתמיד ואור הפנסים זהר וזמזם" – קרא זאת בקול רם. לא תמיד חייבים להשתמש בפסיק (ואם כבר – אור *מזמזם*? Uh-uh! *הפנסים* זמזמו, מן הסתם. או היתושים. האור היה, הרשני להבטיחך, שקט לחלוטין).
3. המלה "יכל" אינה קיימת בשפה העברית. המלה הנכונה היא "יכול" (בזמן עבר, כן כן). נתן לכתוב גם "יכול היה".
4. לפני סימני פיסוק *לא יבוא רווח*. באמרנו "סימני פיסוק", כוונתנו בין השאר גם לסימן שאלה (?), סימן קריאה (!) ונקודה-פסיק (
. כלומר: "של מי התינוק?" ולא "של מי התינוק ?"
5. משפט דיאלוג המסתיים בסימן שאלה או קריאה – *לא* יבוא פסיק לאחר מכן. "של מי התינוק?" שאל ממקומו בכניסה, ולא "של מי התינוק?"*,* שאל ממקומו בכניסה.
6. הסיפור עצמו חפוז מאד, בניגוד לאופי העלילה המתבקש. גם ללא ידיעת כוונתך המדויקת, הרי שקשה להשאר מרותקים לאוירה (עליה נראה כי אתה מנסה להקפיד) לנוכח הקפיצות המהירות. מסיבה זו יש כאן גם סרבול מסוים – האוירה לא מתאימה לדחיסות ולמהירות. נראה כי הרעיון ישמח לקבל מעט אויר, נפח וצורה בטרם תסיימו בחפזה. כך, אולי, יצליחו גם הקוראים להבינך. -
(מקווה שזה בסדר כאן, אם לא – ניזפו בי בדרך הרגילה)
לגבי משפט בדיאלוג. נניח אני רוצה לכתוב:
יקירתי, זה לא מה שזה נראה
אבל להכניס באמצע "אמר החד-קרן"
אז זה יראה כך: "יקירתי," אמר החד-קרן, "זה לא מה שזה נראה"
או כך: "יקירתי", אמר החד-קרן, "זה לא מה שזה נראה".
או כך: "יקירתי,", אמר החד-קרן, "זה לא מה שזה נראה".שים לב שהפסיק אחרי היקירתי מופיע במקור ולכן אני מעוניינת לשמור עליו. בכלל כל מה שקשור למה שקורה בתוך דיאלוג מבחינת פיסוק מאד לא ברור לי.
תודה, מחכה לנזיפות ולתשובות, ג'יי -
אמר החד-קרן, "זה לא מה שזה נראה."
"ודאי שכן!" אמרה.
"באמת?" שאל ותחב פרסה מהוקצעת באזנו בהיסח הדעת.
"בחיי אלוהים."
"מה מוזר…"
"חבל לך על הזמן," אמרה. "הולכים להוריד לי הוצ' רכב. אתה מפוטר!"פרט לתשובה לשאלתך, שימי לב למיקום הנקודה במשפט הראשון, סימן הקריאה בשני, סימן השאלה בשלישי ושלוש הנקודות ברביעי. החמישי מדגים מה קורה כאשר החלק הראשון בדברי הדמות הוא משפט נפרד (הנאמר בפועל הוא: "חבל לך על הזמן. הולכים להוריד לי הוצ' רכב. אתה מפוטר.") – הפסיק מחליף את הנקודה, נקודה באה לאחר תיאור הפעולה ("אמרה") ומשפט חדש יחל לאחר מכן.
"נהנית? ספרי לחבריך!" אמר בקולו הסמכותי…
-
במשפט החמישי. אני נשבעת (באמא שלי) שלא למדנו שום דבר כזה בבית ספר…
שאלה נוספת. כל משפט *חייב* להסתיים בנקודה? למשל נניח אני רק רוצה לכתוב שדמות מסויימת אמרה תודה (משפט באורך מלה). אז זה: "תודה." או שאפשר גם: "תודה" בלי נקודה.
אני מוצאת את עצמי מסיימת הרבה משפטים בלי נקודה. נשמע לי שהרבה משפטים בחיים מסתיימים בלי נקודה. האם החוקים לגבי כך נוקשים/מוחלטים? -
-
-
רוב סימני הפיסוק מופיעים תמיד בתוך המרכאות. הנקודה והפסיק הם היחידים שניתן לשים בחוץ.
אם תפתחי עשרה ספרים מקריים בעברית תראי שהכלל לגבי זה משתנה בין שניהם – בחלקם הפסיקים ממוקמות מחוץ למרכאות ("יקירתי", אמר, "זה לא מה שנראה לך"). ובחלקם בפנים כפי שניר הציג. משום מה באנגלית הם כמעט תמיד מופיעים בתוך המרכאות. ברוב הספרים החדשים, הכלל הוא הופך – נקודות ופסיקים נמצאים מחוץ למרכאות, כחלק מהמשפט השלם.
בכל מקרה, הכלל די שרירותי ומה שחשוב באמת זה העקביות. ב-"בלי פאניקה", למשל, פסיקים ונקודות מופיעים תמיד בחוץ, כחלק מהמשפט (ולא כחלק מההסגר שבמרכאות). כך עשיתי גם ב"הנערה שלי" המוכר לך היטב (-;
-
אם לא בנקודה, הרי שאפשר לסיים אותו בסימן קריאה! וניתן גם להשאיר את העניין פתוח בשלוש נקודות…
אבל האם סימן שאלה אינו אופציה? תלוי מתי; תלוי למה. לפעמים שני משפטים מתחברים זה לזה ומפרידים אותם דוקא בנקודה פסיק.
נדמה לי שכיסיתי את כולם. בכל מקרה – סימן פיסוק חייב לסגור כל משפט – אלא אם את מעוניינת לכתוב סיפור שנלחם במכוון בכללי התחביר.
-
אל תשתמשי בהם.
כלומר – לא בסיפור. סוגריים הם כלי מאוד שימושי במאמרים עיוניים. בסיפורת כמעט שלא מוצאים אותם והם נוטים להפריע מאוד לרצף הקריאה. מוטב לשים כל מה שאת יכולה בגוף הסיפור, ואם הוא נראה לך שולי עד כדי כך שאת צריכה לשים אותו בסוגריים, כנראה הוא לא היה צריך להופיע שם מלכתחילה.
ולפני שמתנפלים עלי – כן, אני יודע. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל.
-
-
כשאנשים מדברים לפעמים הם אומרים דברים בהתלהבות (!) לפעמים כשאלה (?) לפעמים כהצהרה (.) ולפעמים כמשהו שנשאר תלוי באויר. הייתי רוצה להשתמש בסימן הפיסוק הריק כי לא כל מה שמישהו אומר באמת מתסיים בנקודה… ושלוש נקודות זה נורא מעריב לנוער.
מתנצלת על הודעה שנקטעה קודם לכן, ותודה על העזרה, למרות שכל הזמן צצות לי עוד ועוד שאלות… -
-
שלוש נקודות הוא כלי שימושי ביותר – השתמשי בו היכן שצריך. למען האמת, הוא כל כך שימושי עד שאחת הבעיות היותר קשות שהיו לי באתר הקודם של בלי פאניקה היה שהמערכת המיושנת הפכה לי סימני "…" לג'יבריש לא מובן – זה חייב אותי להגיה כמה פעמים כל מאמר וכל סיפור לפני הפרסום – השימוש בסימן הזה נפוץ ביותר, גם אם אנחנו לא שמים לב לכך לרוב.
רווח הוא אמנם סימן במקלדת, אבל הוא לא סימן פיסוק. בסוף כל משפט חייב להופיע סימן שיתחום אותו. סימן ה-"…" מציין משפט פתוח – בדיוק מה שאת צריכה. רק הימנעי מלהשתמש בו יותר מדי – המצב הטבעי של משפט הוא סגור והתהיה/חוסר הסיום של סימן שלוש הנקודות יכולים להופיע רק כשבאמת יש להם סיבה ברורה.
ולגבי דברי האיוולת של עמיתי המלומד בעל הכינור המחונן-מבחינה-מסיבית – אל לך להקשיב לו. לקחתי בשבילך שני ספרים אקראיים שהיו לידי – ב"חוף הפלדה", ההלכה היא כגרומיט והפסיקים והנקודות מופיעים מחוץ למרכאות. ב"הרוח הנושבת מן השמש" ההלכה היא כניר וכל סימני הפיסוק בתוך המרכאות. מצד שני, ברוח הנושבת מן השמש משתמשים גם שוב ושוב במילה המזעזעת "יכל" במקום "יכול". בררר….
-
אולי אני אכתוב חצי סיפור ככה וחצי ככה. חצי אני אראה לכלבלב הפלסטינה, וחצי אני אראה
לכנר המאושר. ויבוא שלום על ישראל. אמן. ודוקא אהבתי את הרוח הנושבת מן השמש – מה זה אומר? בכל מקרה. אני משכתבת עכשיו סיפור. מכניסה ומוציאה פסיקים, מוסיפה נקודות וכמעט יוצאת מדעתי
. אבל… תודה על התמיכה און ליין.אגב, גם אומרים שאסור להתחיל משפט בו' החיבור. אני עושה את זה כל הזמן ומרגישה
שזה חיוני.. כי כמו המשפטים שתלויים על בלימה בלי סימן פיסוק בסופם, גם משפטי ו' החיבור מייצגים אופן שבו אנשים מדברים וחושבים. אני חושבת שצריך גמישות מסויימת בשימוש בפיסוק, כי איך שאני מבינה זאת פיסוק עוזר לנו "לשמוע" את הכתוב טוב יותר. -
מזמן בדואל, באנגלית וניסיתי לתרגם בהצלחה חלקית:
1. פעלים תמיד צריך להתאים לנושא..
2. מילות יחס אינן מילים לסיים משפט עם.
3. ואין להתחיל משפט במילת חיבור.
4. It is wrong to ever split an infinitive.
5. המנע מקלישאות כמו ממגיפה.
6. השוואות הן גרועות כקלישאות.
7. Also, always avoid annoying alliteration.
8. הייה פחות או יותר מדוייק בניסוחיך.
9. הערות בסוגריים (גם אם רלוונטיות) הן (בדרך כלל) מיותרות.
10. בנוסף גם, לעולם, אף פעם את תשתמש בכפל לשון ומילים בעלות משמעות דומה.
11. בלי חלקי משפטים.
12. Foreign words and phrases are not apropos.
13. אל תחזור על עצמך; אל תשתמש ביותר מילים מהדרוש; זה מיותר לחלוטין.
14. *לעולם* אל תעשה הכללות.
15. Don't use no double negatives.
16. משפטים בני מילה אחת? המנע.
17. אנלוגיות בכתיבה הן כמו נוצות לנחש.
18. The passive voice is to be ignored.
19. Never use a big word when a diminutive one would
suffice.
20. Use words correctly, irregardless of how others use
them.
21. המנע מהבאת ציטטות. כפי שרלף וולדו אמרסון אמר "אני שונא ציטטות. ספר לי מה אתה יודע."
22. אם שמעת זאת פעם אחת, שמעת זאת אלף פעמים: המנע מהפרזה; אף לא סופר אחד ממליון ישתמש בזאת נכונה.מקווה שזה עוזר
-
-
אך הם אינם בבחינת "יהרג ובל יעבור". הרעיון כאן הוא – דע(י) מה את(ה) עושה. נתן "לעבור על החוקים" (אלה שגל הביא), אך כדאי לעשות זאת בתשומת לב מרובה ולא בהפרזה, ולהשתמש בכך רק במקרים של נחיצות מוחלטת (כלומר – לא כזו של "אין לי מושג איך לכתוב את זה אחרת", אלא כזו של "בחנתי חמש אפשריות חוקיות לכתיבת הדברים ועוד אחת שאינה חוקית – האחרונה חביבה עלי מכולן").
באשר להגיגיו של הפלסטלינאי: הוא טרח ובדק *תרגומים*, כמובן. אני טרחתי לבדוק ספרי מקור, כאלה שנכתבו בשפה העברית. זה, חברים, כל ההבדל.
וכפי שאורביל רייט היה אומר: "*מיליון* פעם אמרתי לכם, אמרו לא ולא לשלילה הכפולה, שהנה כאופניים לדג וכדו-אופן לחיות הים (או כל משמעות אחרת ושונה), שכן *לעולם* אין לדעת מה, מדוע, ועל שום מה הם הרהורי, מחשבות והגיגי כלב הפלסטלינה."
טוב, די.
-
הכללים הללו, לדעתי לפחות, נוטים יותר לכיוון הבדיחה, וכך מאבדים מדייקנותם. מרבים מהם ניתן להתעלם. פרגמנטים (חלקי משפט) הם אמצעי אמנותי נהדר בכתיבה בגוף ראשון, למשל. וגם משפטים שמתחילים בו"ו החיבור, המביעים מחשבה נוספת על אותו עניין.
לגבי דיאלוגים הכללים כמובן גמישים אף יותר, כיוון שהכוונה היא לא לכתוב נכון אלא לתאר דיבור של אדם. ועוד הערה לגבי משפטים תלויים באוויר, אותם את מחבבת כל כך, עד כדי כך ש–
אבל לא משנה; זו קטיעה משמעותית יותר, בד"כ בסוף פסקה.
לגבי "יקירתי," אמר, "את טועה. זה איננו מה שזה נראה." – כאן ה"אמר," משמש כפסיק; בניגוד ל-
"יקירתי, את טועה," אמר. "זה איננו מה שזה נראה." – כאן ה"אמר." הוא נקודה. מתברר כי סימני פיסוק הנמצאים בין שני חלקי ציטוט נכללים בו, למעשה. כך –"X," Y, "Z". הוא למעשה "X, Z", ואילו "X," Y. "Z". הרי הוא "X. Z."
אני מסתבך.
-
-
-
אני מודה שאני לא זוכרת כל כך הרבה משיעורי התחביר באוניברסיטה, אבל נדמה לי שסימן הנקודה פסיק לא קיים בעברית בכלל. הוא קיים בשפות לועזיות, ויש כאלה שמשתמשים בו גם בעברית – בחוזים משפטיים בד"כ, אבל אני לא גיליתי שום משפט עברי שאי אפשר לפסק אותו בלי הסימן הזה. התחביר תמיד יהיה ברור יותר כשמשתמשים רק בפסיקים ונקודות.
(סימני שאלה וסימני קריאה באים בסוף משפט בלבד, ומחליפים את הנקודה). -
-
הוא מחליף אוטומטית בין … לסימן מיוחד שבו שלוש הנקודות מופיעות כסימן בודד. חלק מהשרתים ברשת לא מזהים את הסימן, ולא יודעים להציג אותו כשלוש נקודות.
הפתרון הוא להכנס להגדרות של וורד, ולבטל את החלפת הסימן, ועם שולחים לך קובץ וורד ממחשב אחר, צריך לעבור עליו עם חיפוש החלפה, ולוודא שהסימן מוחלף לשלוש נקודות רגילות.
-
מה עניין קין לאוריה החיתי?
כמו שאמרו כאן, התחיל טוב, נגמר באופן בלתי קשור לחלוטין, כמו מאמריו של רפאל איתן שמתחילים בפלסטינים ונגמרים בבעית המים של המדינה. (מאמר שהופיע במעריב בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והייתי כל כך מזועזעת ממנו עד שאני זוכרת אותו עד היום).
שים לב, לא כל מה שמובן מאליו למחבר מובן גם לקוראים.
אהבתי מאוד את האוירה שיצרת בהתחלה. לא היה לי ברור בכלל הקטע של גופת התינוק. היתה לי תחושה של הפרזה בתאורי הסערה. מינון יותר קטן מהם היה יכול לעבוד טוב יותר.
דבר אחרון, מה הקשר בין הכותרת לסיפור, מלבד הרצון לפרסם אותו באתר בלי פאניקה? אני הבנתי שצריך להיות איזשהו קשר בין הכותרת לתוכן.
-
-
-
-
-
שלמרות דברי עמיתי המחונן-עקשותית, בדיקה מהירה של הספרים העבריים שיש לי בבית הראתה שיש משני המינים, בדיוק כמו בתרגומים. כל עוד נשמרת העקביות, זה לא משנה כלל אם הפסיק בתוך המרכאות או מחוץ להם.
ובקיצור – תעשי מה שנראה לך טבעי, רק תקפידי להיות עקבית. לכל היותר, כאשר סיפור פלוני שלך יפורסם, העורך עשוי להחליט להתאים את הנוסח שבחרת למה שהוא רגיל.
-
-
יש, כמובן, קו זמן אחד. קו זמן בו מתקדם קין בדרך של מוות וגלגולים, כפי שמצוין בסיפור, אך לאחר שהוא זוכה בסליחה שכה יחל לה ( על רצח קין, על הבגידה וכו' ) הוא זוכה לשוב אל הדמות הראשונה ויש לו סיכוי לתקן.
השתמשתי כבסיס לסיפור ב"שער הגלגולים" של האר"י. אגב, מומלץ מאד. אני נהניתי ממנו. אם, לאחר קריאה בשניים שלושה פרקים ראשונים בו עדיין לא יובן העניין, אשמח להבהיר עוד.
אבל, אני מקבל את כל ההערות המחכימות.
תודה לכולכם ויום טוב. -
אני לא ממש קראתי, אולי בגלל הבאלגן, אולי בגלל הבלבול, אולי בגללי.
אנסה לתת לך דוגמאות של דברים שהפריעו לי…
* העננים מיהרו כמבקשים להסתירה, אבל הוא ראה. עקב אחריה כבר שנים והפעם לא יניח לה לחמוק, החליט.*
שני המשפטים הולכים אחורה? זו הכוונה. אולי "הוא ראה אותה מבעד לעננים שניסו להסתירה"
ולגבי המשפט השני…
"למרות שעקב אחריה כבר שנים החליט הפעם לא להניח לה לחמוק" – איך זה נשמע?
ושוב משפט שהולך אחורה…
*עד שהסיגריה האדימה וניצתה התבונן בגבות העדינות והמוזרות."
למה להתפתל סביב המשפט.
אולי -"הוא הביט בגבותיה העדינות והמוזרות בזמן שהסיגריה הוצתה" – ותאמין לי גם זה לא משהו…
והנה לך עוד משפט מזעזע…
*עיניה, נרתע. זה לא יכול להיות, לא כשאני כל כך קרוב, זעם ושוב הכעס ההוא פעפע בו, מערפל את עיניו ואת מחשבתו והוא הבחין שהוא רועד בצינת הלילה שעלתה מהנהר. *
מאיפה להתחיל…
"עיניה הרתיעו אותו. זה לא יכול להיות, חשב, לא כשאני כל כך קרוב. הוא זעם, ושוב פעפע הכעס ההוא, מערפל את עיניו ואת מחשבתו, עד שהבחין בגופו הרועד בצינת הלילה שעלתה מהנהר."
ניסיתי לשמור על המילים ועל ההקשרים… מקווה שעזרתי.. אם בכלל.
יכול להיות שניסית דרך הסגנון, ליצור תחושה מסויימת… אני ממש לא יודע… אולי התכוונת לכתוב כך, גם זאת אני ממש לא יודע.
בהצלחה בהמשך!!!
-
-
בדוקטורט בלשון עברית, לא? או שמא זה היה בקורס התעודה בלימודי עריכה? בסמינר בבלשנות?
או בקצרה: מה בדיוק ההסמכה שלך, בשם אלוהים, לקבוע נחרצות מה הם כללי הדקדוק? מילא אם היית עוסק ב*משהו* שקשור *איכשהו* לשפה העברית, והיינו יכולים להעריך שאתה נוהג להתעדכן מדי יום בסוגיות לשוניות נבחרות (שמעת פעם על פורום תרגום ועריכה? יש שניים כאלה בימינו, פלוס האחד הנטוש בוואלה. מומלץ לכל בעלי יומרות העריכה), אבל בחיאת. מאיפה בדיוק אתה שואב את הסמכות המוחלטת הזו שלך, ובמה היא מגובה? -
-
-
-
א. מילון לא קובע דבר וחצי דבר באשר למיקום הנכון של סימני הפיסוק. יש ספרים העוסקים בנושא, ולא זכור לי שנתקלתי ולו באחד מהם שפוסק דברים בנחרצות כמו שלך, למרות העובדה המפתיעה שכותביהם מתמצאים בתחום מעט יותר ממך.
ב. למרות שלצערי עדיין לא למדתי את התואר השני בתרגום שאני כה מתאווה לו (ואשר אותו אני מבטיחה לעצמי השכם והערב), הרי שבכל זאת יש בעברי קורסים מספר בבלשנות, פסיכולינגוויסטיקה וכדומה, שלמדתי במהלך לימודי באוניברסיטה במסגרת החוגים ללשון עברית, שפה וספרות אנגלית, ופסיכולוגיה. לא מספיק ידע כלל ועיקר, אבל זו התחלה.
ג. מקריאה חופשית אתה לא יכול ללמוד *כלום*. ספרים מייצגים – לכל היותר – את המוסכמות התקפות בקרב אותו עורך שערך אותם, באותו זמן שהוא ערך אותם. כדי לדעת יותר על המוסכמות המקובלות בתחום כאן ועכשיו צריך להתעדכן, כי דברים משתנים כל הזמן. לצורך העניין יש פרסומים של האקדמיה, אתרים, פורומים, רשימות דיוור, ואף ספרים ומאמרים פה ושם. כל אדם המתיימר לעסוק בעריכה ולחרוץ דעה בנושאים מעין אלה, אמור לעיין *לפחות* בחלק מאלה, כדי להתמצא באמת בדברים שהוא טוען להתמצאות בהם.אפילו שקריאתך בלי ספק מכובדת היא, היא בהחלט לא מקנה לך כל זכות להתבטא בנחרצות המגוחכת שאתה מתבטא בה, וגורם לאנשים תמימים להאמין שאתה מהווה סמכות בתחום. חובב, אפילו חובב מוכשר, אל לו להציג עצמו כבר-סמכא. אנשים מקצועיים ממך מקפידים לסייג את דבריהם, צריכה להיות לך הצניעות המינימלית לנהוג בדומה.
-
-
"לדעתי" כבר ניהלנו בעבר. למעשה, כבר ניהלת אותו עם כמות מכובדת של אנשים, אם זכרוני אינו מטעני. לא אנהל אותו שוב כאן. תואר ודרגה – אמנם לא אוניברסיטה, אך בהחלט השקעתי זמן ומחשבה בתחום (גם אני, אגב, משתעשע בימים אלה ברעיונות הנוגעים ללימודים, אם כי בתחום העריכה דוקא). באשר לקריאה – היא יכולה ללמד אותך *הכל*. אני מוכן אפילו לטעון כי יחסית אליה כל השאר משני. את יכולה להסכים – או לא.
באשר לשאר, כמדומני שתשובתי למעלה תספיק. מעייף לקפוץ בין העצים… -
-
-
הרי ציינתי שתגובתי בנושא מופיעה יותר למעלה.
בגדול, נקודה אינה מוחלפת בפסיק באופן שיטתי כאשר מפצלים מבע לשניים. אם יש נקודה בדבריו של הדובר, היא יכולה להשאר שם או להיות מוחלפת, זה עניין של קצב דיבור ונתון לשיקול הסופר, ותלוי כמה רוצה הסופר להציג את דיבורה של הדמות כפסקני או קטוע.
ומה בדיוק אתה רוצה שאומר לגבי נקודה פסיק? כבר אמרו פה את כל מה שהיה להגיד. זה סימן שיש בו מעט מאד שימוש בספרות, אבל מתאים לפעמים לקיטוע משפטים ארוכים מאד ("הפסקות נשימה", יענו), וגם להפרדה בין פריטים במקרה, נאמר, של רשימה ארוכה של תיאורים. -
-
לנקודה פסיק בעברית יש שני שימושים עיקריים שאני מכיר: האחד, הפרדה בין שני חלקי משפט שיכולים להחליף זה את זה; והשני, הפרדה בין שני חלקי משפט שמהווים סעיפים שונים של אותו משפט אחרי נקודותיים.
לדוגמה: "יש לי חללית גדולה ושחורה; יש לי ג'י-אם-סי אסטרו"
או: "לחללית שלנו שלושה מרכיבים: המכשיר שעושה "ביפ"; המכשיר הסגול שעושה טווינג טווינג ויודע לעשות "ביפ" אבל רק בימי שלישי; וכיסא שאומר "ינעל אבוק" בכל פעם שיושבים עליו.
ונכון, אפשר להסתדר בלי זה בסיפור רגיל, אבל בכתבי יד טכניים הנקודה-פסיק מהווה ממש הכרח.
-
