- This topic has 35 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אז, כשברחת לכפור ולשלג,
הייתי צעירה מכדי להבין.
חזרת עכשיו בסופה מייללת,
ורציתי כל כך להאמין.לא ידעתי אז למה הלכת מכאן
וידעתי שרק בנס תחזור,
כי משהו בתוכך מזמן
נקבר בשלג ובכפור.גם אם נס הוא, אחי, ושבת אלי,
פניך חוורו כפני המת.
בעינך אחז שחור, בבגדיך – הבלאי,
והפכת קודר ושקט.גם אם שמעתי זעקות בלילות
וראיתי על שפתייך הדם,
מתו בתוכי השאלות
וקול זעקתי נדם.כי ידעתי עד כמה סבלת בכפור
של ארץ קשה ומרוחקת.
כי זוכרת אני את אחי הבכור,
ובאימת אהבה, אני שותקת;שכן לי היית אחי היחיד
ואין לי צד אלא צידך.
אם תרצה, פה יש לך בית תמיד,
כי אני נושאת בי את ביתך.לכן מאחוריך הגפתי הדלת,
שקטה ודמומה כעכבר,
וידעתי שמשהו ממך, בשלג
מת מזמן ונקבר.ואפילו כך, אין בי הכוח
לעצור מבעדך, לעזוב או לצרוח. -
השיר הזה מוקדש, אלא מה, לאחי הגדול שהחליט שהוא ברוגז איתנו ושלא בא לו לבוא הביתה יותר. בעת יציאת השיר לאינטרנט, הוא חזר הביתה לגיחה קצרה.
הקונספט של השיר הזה ריחף לי בראש במשך זמן מה. במקור הוא היה סיפור אימה, אבל לא הייתה לי עלילה בשבילו אז הפכתי אותו לשיר. אני לא בטוחה אם הוא מד"בי או פנטסטי מספיק, ואשאיר את הסוגיה הזאת לשיפוטם של מנהלי הפורום הנכבדים. -
-
תוכן – אהבתי מאד. קצר, קולע, ברור אך לא ברור *מדי* (ולא מאכיל את הקורא המסכן בכפית, תופעה נפוצה כאן ובכלל), רגש מובע בצורה חדה וחלקה אך בהחלט לא משתפכת. עם זאת, שתי השורות האחרונות פוגמות מעט באמור לעיל, וחבל. אולי כדאי לוותר עליהן – הבית שלפניהן אפקטיבי בהרבה.
צורה – יש לתת תשומת לב רבה יותר למשקל, לסדר המילים ולחריזה (אם בחרת בחריזה כאופן הביטוי). חרוזים רבים כאן רעועים ולא מוקפדים (להבין – להאמין, תחזור – בכפור, המת – שקט, בכפור – הבכור וכו' וכו' – למעשה כל החריזה בשלושת הבתים הראשונים ורוב השאר. באשר למשקל – נסי לדקלם את השיר בקול, ללא הנחות, ותשמעי במה מדובר. באם לא תגלי זאת לבד, הזכירי לי ואכתוב כאן בעניין.
וכעת אני הולך לאכול.
בהצלחה! -
-
-
שמחתי שמצא חן בעינך. שירה זה בכלל דבר שקל לי לכתוב הרבה יותר מאשר פרוזה, וזו דוקא בגלל הצורך המצומצם יותר בעלילה. בקשר לשתי השורות האחרונות, עלי להודות שמאז שניסיתי לכתוב סונטות, אלא אם כן בסוף השיר יש עוד בית במשקל שונה השיר פשוט לא מרגיש גמור.
בעניין הצורה – נו, על המשקל נעבוד. זו לא הפעם הראשונה שעשיתי שיפוצים. בעניין החריזה, אני פחות מסכימה איתך – היו כמה קטעים שלא התאימו, אתה צודק, אבל אני דווקא חושבת שחלק מהדוגמאות שנתת היו לא רעות בתור חריזה. צ'מע, בעיני זה מצא חן, וזה מוצא חן בעיני גם בכתבים של סופרים אחרים. לדוגמא, אם "מת" לא מתחרז עם "שקט", באותה המידה אפשר לומר שהוא לא מתחרז עם "עת", תירוף הלקוח מתרגום של אלתרמן לבלדה.
(אני זוכרת את זה כי השורה ההיא לא מוכנה להימחק מהזיכרון שלי, יחד עם שני בתים מתוך 'ניגון עתיק' ועוד בית משיר אחר של אלתרמן.) -
-
-
על אי תגובה.
אם אני מפרסמת סיפור, כמובן שאני מחפשת תובנות לגבי מה לא מספיק טוב בו, כדי שאוכל לעבוד עליו, אבל לפעמים זה גם מועיל פשוט לדעת מה אדם הרגיש כשהוא קרא את הסיפור. אהב, לא אהב, נהנה, סבל וכו'. אם אותו מישהו גם יכול להסביר למה הוא אהב או לא אהב, זה נהדר, אבל אם לא? בשבילי זה עדיין בעל משמעות.ולגבי הסיפור עצמו,
לא התלהבתי, ואני לא יודעת למה. סיבה אחת אפשרית היא שלא ממש הבנתי את העלילה ואת הכוונה של הכותבת (אשמח להסבר). הסגנון, עם זאת, דוקא יפה בעיני, ובמיוחד אהבתי את הסיום. -
אבל כבר היום עושים את זה – כותבים בשפה הנחשבת נמוכה, אני מתכוונת. ויש לזה הרבה חובבים, אפילו (ר' ערך אתגר קרת). למרות שאני אישית לא חובבת מטורפת של הז'אנר הריאליסטי יתר על המידה, אני רואה מקרים שבהם שפה נמוכה ואף עילגת היא לא רק מתאימה, אלא הכרחית – במקרה שמדובר בסיפור המשתמש בגוף ראשון ובמספר לא משכיל במיוחד, לדוגמא.
(לא, זה לא קשור לנושא ממש. אבל הנימוק פשוט לא היה נכון.)
ובנוגע לטענתך בעניין המוצא חן או לא: אני כותבת לשתי מטרות, בשביל עצמי ובשביל קהל. אני נהנית משירה שחלק מחרוזיה עונים להגדרתך של חריזה רופפת. בקשר לקהל – מלבדך, לא ראיתי מישהו שמתלונן על כך. אני מקווה שיסולח אם אומר לך שקשה לי להאמין שכולם תמיד חושבים כמוך.
(טוב, לא ראיתי כל כך הרבה תגובות – מתלוננות או אחרות – בכל מקרה, אבל לא משנה. :])
תשמע, אני ממש מצטערת, אבל את התגובות שלך כבר קשה לי לקחת ללב, או אפילו לתשומת ליבי – וזאת משום שעוד לא ראיתי אף סיפור שלא היה לך משהו רע להגיד עליו. זו זכותך, אבל אם עשר מגיע רק לאלוהים… אלוהים אני לא רוצה להיות, ואף פעם לא רציתי.(בבקשה אל תהרגו אותי, אנשים.)
-
-
שפה נמוכה בהחלט יכולה לשמש למטרות רבות, ותמצאי אותה גם בחלק מיצירות הספרות הגדולות ביותר. ההבדל הוא שנתן לראות כמעט מיד האם השימוש בשפה כזו הוא נעשה באופן מודע, כבחירה של המחבר, או פשוט כיוון שאין ביכלתו להתעלות אל מעבר לה (או שלא עלה בדעתו לנסות). כנ"ל חריזה, כנ"ל כל מרכיב אחר ביצירה.
באשר לביקורתיות: יש הרבה מאד סיפורים שאין לי משהו "רע" להגיד עליהם, אם כי בדרך כלל (לא תמיד!) כותביהם מוכרים מעט יותר משוכני פורום זה. ביקורת היא *מטרתו* של פורום זה. כל הרעיון הוא השאיפה להגיע ליותר. אם עודף ביקורת מרתיע אותך – חבל, אבל ההפסד כולו שלך. -
מה שניר אמר לגבי התוכן נכון גם לגבי.
אך, בניגוד לניר, חריזה רופפת לא מפריעה לי כלכך.
*אבל*, לדעתי את צריכה להיות יותר עקבית.
או שהחריזה רופפת לכל אורך השיר, או שהיא מוקפדת לכל אורך השיר. או משהו ביניים – למשל השורה הראשונה והשלישית תמיד בצורה רופפת והשניה והרביעית תמיד מוקפדת.
ואת צריכה גם להחליט עד כמה רופפת החריזה שלך (קצת רופפת – "להבין-להאמין" או מאוד רופפת – "שלג-מייללת"), ולהיות עקבית לגבי זה.
צריך שיהיה סדר!הערה סגנונית אחרת – טיפה צרמה לי החזרה על אותה מילה/שורש בתוך אותו הבית.
ספציפית : זעקות-זעקתי בבית הרביעי
בית-ביתך בבית השישי.אני בעד להשאיר את שתי השורות האחרונות.
-
מדוע כדאי להוריד את שתי השורות האחרונות?
לדעתי, שתי השורות הנ"ל מהוות מעין "האכלה בכפית" של הקורא. במשך כל השיר נרמז לנו מצבה של המספרת – "מתו בתוכי השאלות", "קול זעקתי נדם", "ובאימת אהבה אני שותקת", "שקטה ודמומה כעכבר". שתי השורות האחרונות לא מחדשות דבר לקורא העירני, והן לוקות בחוסר עידון רעיוני ומבני גם יחד. רעיוני – הרגשות שתוארו קודם בעדינות מגיעים לכלל הצהרה קשה וולגרית – "אין בי הכוח… לצרוח" – ביטוי ההולם רומן אימה זול הרבה יותר מהיצירה שלפנינו. מבני – שבירת המבנה נטולת סיבה אמיתית (דוגמאות לסיבות אמיתיות: א. פואנטה, ב. מידע ההופך את כל משמעות הקטע עד עתה על פיה, ג. מעבר לדמות מספרת אחרת), והחרוז לא משהו, בלשון המעטה. פרט לכך, הבית הקודם לשתי השורות הנ"ל יכול לתפקד כסיום מוחץ ואפקטיבי הרבה יותר מהן – הוא מלודרמטי אך לא גולש לקיטש מיותר, ויש בו מעין סתימת הגולל על השיר: "מת מזמן ונקבר". זו סגירה הולמת הרבה יותר, סגנונית בכלל ובהתחשב באופי השיר שקדם לה בפרט. -
NY מאושר כתב/ה:
> שתי
> השורות האחרונות לא מחדשות דבר לקורא העירני, והן לוקות בחוסר
> עידון רעיוני ומבני גם יחד. רעיוני – הרגשות שתוארו קודם בעדינות
> מגיעים לכלל הצהרה קשה וולגרית – "אין בי הכוח… לצרוח" – ביטוי
> ההולם רומן אימה זול הרבה יותר מהיצירה שלפנינו.זו דווקא הייתה הסיבה שבחרתי בהן; לאורך כל השיר, הדוברת מדברת בצורה מאד בלתי מודגשת, בעדינות, ודווקא בשורות האלה – וביחוד במילה האחרונה – היא מרשה לעצמה קצת אגרסיביות מילולית. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל אני *שומעת* אותה, ואת איך הקול שלה משתנה בשורה האחרונה.
-
בקשר לעניין הביקורת, אני באמת חושבת שקצת חם לי מדי ושעדיף שאעזוב את המטבח – לפחות בינתיים. אולי זה הפסד שלי כסופרת, אבל כבן אדם הרבה יותר מדי פרפקציוניסט יהיה לי הרבה יותר קל אם אני אפסיק לחשוב שאני *חייבת* להוכיח שלא כתבתי את כל הדברים הטובים שלי בגיל התתבגרות המוקדם, ופשוט לקחת הפסקה מפרסום ספרות – במיוחד בפורום זה.
אולי אפרסם פה עוד דבר-דמוי-שיר בעל מבנה אמורפי משהו טרם פרישתי מפורום זה, אבל אני לא יודעת. נראה. -
אני חייבת להודות שלא ממש הרבה קורה בשיר הזה, וגם לי בעצמי זה לא ברור בדיוק. בעיקרון, אח של הדוברת מת – או לפחות עזב את הבית – כשהיא הייתה ילדה קטנה. הוא חזר בתור ערפד. היא יודעת מה הוא, והיא יודעת שהוא הורג אנשים, אבל הוא אח שלה והיא לא יכולה להביא את עצמה לעזוב את הבית ואותו או לגלות לאנשי הכפר מה הוא או כל דבר אחר. זה הכל, בעצם.
-
-
-
-
אבל אני שמחה, כי זה מה שהבנתי… בערך. בהתחלה רק הבנתי שהוא מת, קריאות נוספות הביאו גם את הערפד, אבל הבעייה היא שאני כל כך רגילה למשמעויות נסתרות פה בפורום שאני כבר לא סומכת על עצמי ועל ההבנה שלי…
לדעתי שיר, בשונה קצת מסיפור, יכול לצבור את האפקט שלו בקריאות חוזרות. ובכל פעם שקראתי את השיר, בנסיון להבין את מה שחשבתי שכולם הבינו ורק אני לא – נהניתי יותר. כי זה שיר, זה כמו מוסיקה…
והרגע הודיעו לי שקבלתי את חבילת הספרים שהזמנתי מאמזון! מלבד הכלב, אלים אמריקאיים, ואולי גם איזה היינלין משומש. לא זוכרת כבר מה הזמנתי אבל איזה כף לי!
-
-
-
טוב עכשיו התגובה הנורמלית :
האסוציאציה שהעלה בי השיר קשורה לאגדה של אנדרסן "מלכת השלג". אבל במקרה של השיר
הזה הסוף לא היה ממש טוב. גרדה הקטנה חיכתה לאחיה שנטחף לתוך "הקור והשלג". והאח אכן חזר בסוף – אבל אח רשע (לא ברור – ערפד, או מעין זומבי, כי כנראה מלכת השלג הפכה אותו למשהו רע). גם אצל אנדרסן יש רמיזה לכך שמתפתחת איזושהיא מערכת יחסים רומנטית
בין גרדה לקיי, בדיוק כמו בשיר. בקיצור – אחלה רעיון (אם הבנתי נכון – אבל בעצם כל אחד רשאי להבין שירים איך שהוא רוצה) -
-
הבנתי את השיר בקריאה ראשונה, ומאוד אהבתי. זה רעיון שקשה לומר עליו שהוא מיוחד, אבל זיקקת אותו לשיר בצורה מאוד מוצלחת, בלי להקלע לקיטש שהוא בא ממנו. הבעיות שלי הן בעיקר עם המשקל, הבאמת רעוע. אני יודע שזה קשה, אבל לפעמים כדאי לוותר על ניסוח מוצלח ולנסות למצוא אחד אחר, פחות טוב אולי, שמסתדר עם המשקל שבחרת. מניסיון, ברוב הפעמים החיפוש הזה מפתיע לטובה.
נגד שתי השורות האחרונות אין לי כלום, הן בסדר, ושינוי המשקל רק עושה טוב; משהו בבתים עצמם דווקא הפריע לי, מעין תחושה של סטטיות: אין התקדמות ממשית בין הבתים. הם כולם מציגים (פחות או יותר) צדדים שונים של אותו הרעיון – וזה מותר, כמובן, אבל אחרי שניים שלושה כאלה הקורא מבין מה את אומרת, ובלי התפתחויות או פניני-ניסוח מיוחדות הוא משתעמם (עד כמה שאפשר להשתעמם בשיר). שוב, זה קשה, אבל יכול להיות שהשיר ירוויח מבחינה חוזרת של הבתים, וניסיון לאחד שניים מהם לבית יחיד או לעשות אותם שונים יותר זה מזה.לסיכום, לא נותר לי אלא להביע צער כן על שאת חושבת לעזוב. בשביל ניפוח האגו, אני חושב שאת אחת הכותבות המוכשרות כאן.
-
-
-
-
-
שהרגע הבנתי איך טולקין היה מרגיש אם הוא היה נתקל בסלאש של שרה"ט…
(לא שאני משווה את עצמי אליו, חלילה. אבל ההלם, ההלם!)
בכולופן, *באמת* חטפתי הלם לא נעים כשנתקלתי ברעיון הזה, היות וגילוי עריות הוא אחד מהדברים המעטים שעדיין גורמים לי להתפתל – ולא בצורה טובה. בתור מישהי שאח שלה חשוב לה *מאד*, קשה לי לראות את התלות האובססיבית הזאת כמשהו כל כך יוצא מגדר הרגיל – זאת אומרת, ברור שיש הקצנה בשיר, אבל אתם מבינים את העיקרון.
אבל, מצד שני, אם אתן רואות את זה – אדרבה. תהנו. לא לי להגיד לכן איך לפרש את השיר. אבל אתן מוכנות בבקשה, בבקשה לא לספר לי על זה? אני לא רוצה לדעת. תודה. -
-
והתחושה כי אהבת אחות כפי שהיא מתוארת בשיר – אינה כאהבת אחים מין השורה, התחזקה בי פלאים. אם רעיון גילוי עריות מחליא אותך – אולי לא היה כדאי להקצין כך את אהבתה של האחות. לדעתי מותר לי בתור קורא, שלא ממש מודע לקורותיך המשפחתיים, להביע כיצד הבנתי את היצירתך. אותי גילוי עריות בספרות (ובספרות בלבד !!!) לא מזעזע במיוחד (אחרי הומו פאבר לפחות) וזה פירוש לגיטימי בעיניי לשיר שלך. כמו כן, אם האח אשר חזר הוא ערפד, אז הוא כבר לא ממש אח (ראה ערך "באפי – אנג'ל").
-
-
בדרך כלל אינני נהנה משירה. לכן אינני מבקר או מדרג או מגיב עליה. בנוסף בדרך כלל אינני מגיב כאן בפורום.
לחריגה ממנהגי יש סבה מאד חשובה. השיר הזה דיבר אלי בשפה פשוטה וברורה בלי התחכמות. החריזה שיכולה להשתפר היתה מספיק טובה לדעתי.*מאד אהבתי את המבנה השונה בסוף* לדעתי הוא אכן הצליח להעביר בצורה ברורה את הצורך הפנימי של האחות לזעקה.
למרות שלא הבנתי בקריאה ראשונה שהשיר הוא על ערפד (אני חשבתי דוקא על איש זאב) היה ברור שהוא חזר ולא חזר. ואני לא ראיתי גילוי עריות בשיר (אולי הרקע הדפוק שלי שלא מאפשר לי לראות דברים כאלה). מצד שני בעברית של התלמוד אשתו של אדם=ביתו (אשה היא היוצרת את הבית). לכן כדאי אולי לשנות למלה אחרת (אולי מסתור?)
אני מאד מצטער על כך שאת החלטת לקחת הפסקה מהפורום.
-
