- This topic has 4 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היא עמדה בצד הדרך והושיטה את ידה בהיסוס, כמבקשת טרמפ. אלמלא העיקול הייתי יכול לראות אותה קודם, אבל גם כך, הצלחתי לבלום את הרכב לצידה. פתחתי את החלון הימני וגחנתי קלות.
"שלום", היא אמרה. "אתה מגיע לירושלים?"
"כן".
היא הורידה במעט את משקפי השמש הכהים שכיסו את עיניה והביטה בי במבט חודר. היא ניסתה לחייך, או כך לפחות זה נראה בעיניי באותו רגע, הזדקפה, ולאחר שבחנה ארוכות את המשכו של הכביש פתחה את הדלת.
"תודה", אמרה לאחר שהתיישבה.
"בבקשה", אמרתי. "איך הגעת לכאן?"
"לכאן?"
"את יודעת", אמרתי בעודי מאיץ, "לכאן. לאמצע שום מקום."
"אין לי מושג", היא אמרה, ועל-פי הייאוש שבקולה חשבתי כי עדיף לתת לה זמן מה להתאוששות בטרם אשאל שאלות נוספות.
נסענו בשתיקה. היא ישבה קפואה כפסל, ואני הצצתי בה מפעם לפעם. היה לה עור לבן, חיוור, שיער שחור קצר, ושפתיים דקות. היא לא היתה מאופרת, שערה פרוע במקצת, ובגדיה היו מקומטים.
ניצלתי את האנחה הרביעית שהיא השמיעה כדי לשאול להיכן היא צריכה להגיע בירושלים.
"אני לא יודעת", היא ענתה. "אולי לתחנה המרכזית. אני אודה לך מאוד".
"קרה לך משהו?"
היא שתקה. הבטתי לעברה שוב ויכולתי לראות שהיא מתלבטת אם לומר משהו.
"את יכולה להגיד לי הכל", אמרתי.
"איזה יום היום?" שאלה לבסוף.
"שלישי".
"והחודש?"
"מאי".
היא נשמה עמוק בטרם שאלה, "והשנה?"
"אלפיים ושלוש", אמרתי בחיוך, והיא פרצה בבכי.
"מה קרה?"
"שלוש וחצי שנים", היא אמרה בבכי.
"מה קרה?"
"הם… החזירו… אותי… באיחור", היא נשנקה.
"מי זה הם? מאיפה החזירו אותך? מה זאת אומרת איחור?"
היא נשמה עמוקות כדי להרגע, והצליחה. "אתה לא תאמין", היא אמרה לבסוף. היא נשענה לאחור ועצמה את עיניה, כמסמנת לי לחדול משאלותיי.
המשכנו לנסוע בשתיקה."תשמעי", אמרתי לה כשהגענו לצומת מעלה אדומים, "אני מרגיש אחריות כלפיך ורוצה לעזור לך. בבקשה?"
היא הסתובבה לעברי, לראשונה בנסיעה, ואני יכולתי לראות את הייאוש העמוק שבעיניה.
"נחטפתי על ידי חייזרים", היא אמרה.
השתדלתי שלא לצחוק. "מתי?" שאלתי.
"ראשון בינואר, אלפיים".
"הממ… תאריך נוח", אמרתי.
"נוח למה?"
"לעשות חישובים כמה זמן עבר מאז, כמובן".
"שמור את ההתחכמויות שלך למישהי אחרת", היא אמרה ואחרי שהות קלה הוסיפה, "וראיתי שרצית לצחוק עלי".
"אני מתנצל", אמרתי, "אבל את צריכה להבין משהו. בשלוש השנים האחרונות נחטפו והוחזרו כל כך הרבה אנשים, שכולם כבר מתייחסים לכך בשיוויון. מסערת הנפש שלך, חשבתי לרגע שמשהו ממש חמור קרה לך, אז כשהסברת שבסך הכל נחטפת ע"י החוצנים, לרגע קט, רציתי לצחוק. זה לא כזה ביג-דיל היום, את יודעת".
"לא, אני לא יודעת. מה זאת אומרת נחטפו והוחזרו? הרבה אנשים?"
"כל יום נעלמים חמישה-שישה אנשים, והם תמיד מוחזרים למחרת. זה ממש דבר שבשגרה."
"אתה רציני?"
"תמיד".
"רגע, רגע. אני רוצה להבין משהו. יש חייזרים שחוטפים אנשים כדבר שבשגרה, וכולם התרגלו לזה, ואף אחד לא עושה כלום בעניין?"
"מה אפשר לעשות? מתברר כי החוצנים הינם בעלי יכולת העולה על בני האדם ואף אחד לא יודע באילו שיטות הם משתמשים כדי לחטוף אנשים והיכן הבסיס שלהם."
"ומה הם רוצים?"
"מי? החוצנים?"
"כן."
"אוי, זה סיפור ארוך ואנחנו כבר כמעט מגיעים. מה עשו איתך כל הזמן הזה?"
"לא יודעת. הכל נמחק לי מהזכרון. כאילו שרק אתמול נחטפתי."
"ואין לך אפילו זיכרון של יום אחד?"
"אפילו."
"כלום? כי אנשים זוכרים מקומות, או צבעים. יש כאלו שזוכרים ריחות. את זוכרת משהו?"
"ממש כלום. מה פתאום נהיית חוקר?"
"סתם", אמרתי ועצרתי את הרכב לצד המדרכה. "אז אם את לא זוכרת כלום, איך את יודעת שנחטפת על-ידי חייזרים?"
ראשה נרתע מעט לאחור. "אין לי מושג", היא אמרה.
"נראה לי שאת מסתירה ממני משהו."
"אני לא מסתירה כלום. אני רק קצת מבולבלת. אני פשוט לא מבינה למה אני הוחזקתי כל כך הרבה זמן, בניגוד לאחרים. תודה על הטרמפ", היא אמרה.
"שיהיה לך יום טוב", קראתי אחריה.המשכתי להביט לכיוונה גם כשהתרחקה. כך אני אוהב לעבוד. לצאת לשטח, לבחון את העדויות בעצמי, לוודא שהכל בסדר. השתכנעתי. נתתי לה את כל הסיבות והאפשרויות לספר מה קרה. כנראה שהיא באמת לא זוכרת דבר. לזאת קוראים הצלחה. אני לא מקנא בה, כשהיא תשמע שאף אחד לא נחטף עד היום. אני לא מקנא בה כשאנשים יתחילו להיחטף באמת.
הפעלתי את לחיץ הקשר.
"בסיס, כאן אחד. נוהל תשע למחיקת הזיכרון עובד בצורה מיטבית, פרט למחיקת זיכרון החטיפה עצמה, כנדרש. קבלו אישור לפתיחת מבצע חטיפת האנשים."
"קיבלנו", ענתה המוקדנית בבסיס החוצנים הניסתר. -
-
אפשר ללטש את הסוף מעט. אולי אפשר לוותר על הפסקה האחרונה. הפסקה שלפניה טובה בהרבה, הן בפני עצמה והן כסיום.
עוד בעיה קטנטונת: כשאני קורא סיפור שסופו משנה את נקודה המבט שלי על תחילתו, אני אוהב לחזור אחורה ולבדוק אם היו בהתחלה רמזים או סתירות. כאן יש "כמעט" סתירה: אלמלא העיקול הוא היה רואה אותה קודם, אך גם כך הוא "הצליח" לעצור. אולי כדאי לשנות כאן משהו – אולי הוא *רואה* אותה מרחוק וחושב לעצמו משהו דו משמעי ("כבר מרחוק ראיתי שזו הבחורה שחיפשתי כבר הרבה זמן", למשל).
לשיקולך. -
-
הייתה לי הרגשה מוזרה שתגובתה של הנערה מתוארת בצורה מאולצת מעט. כאילו את/ה לא בטוח/ה איך היא אמורה להתמנהג אלא מעמיס/ה תארים. הבחור/חייזר לעומת זאת מתואר מצויין.
אגב, הבנתי איך זה יגמר לפני פסקת הסיום, אולי רמוז יותר מדי? הוא יותר מדי אדיש, מנפנף את העניין במקום לנסות לעזור. אני לא חושבת שאדם רגיל היה מגיב כך (במיוחד לאחר שאומר שהוא באמת רוצה לעזור) אפילו אם זה שיגרה, הוא היה אומר לה משהו יותר מעודד, משהו מעט שונה ואנושי (למי לפנות למשל, וכו')בגדול, ממש אהבתי
(תשלך/י לאספמיה!
-
