- This topic has 25 תגובות, 11 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
זה הסיפור מהסדנא, אחרי שעבר כמה שיפורים קלים (מאוד קלים) בעקבות הביקורות שקיבלתי. אני רוצה להזכיר למי שהיה בסדנא, ולספר למי שלא היה בה, שאני לא מרוצה בכלל מהשם של הסיפור, ואני פתוחה להצעות.
*
*אף אחד לא יכול להעריך דבר טוב עד שהוא מאבד אותו. גם אני לא ידעתי להעריך את החיים המצויינים שהיו לי אז. היתה לי דירה גדולה ויפה, היו לי שני משרתים שתמיד נתנו לי אוכל ומים, ניקו לי את השירותים, ותמיד ליטפו אותי כשרציתי ושיחקו איתי. הם אפילו היו באים לישון איתי במיטה, למרות שהייתי שורט אותם אילו זזו יותר מדי בלילה. אושרית וחגי קראו להם, ותמיד התייחסתי אליהם כאל מובן מאליו. כמה אני מתגעגע אליהם עכשיו.
הכל התחיל כשאושרית תלתה כביסה, ושכחה את הדלת של חדר האמבטיה פתוחה. היא לא שמה לב שנכנסתי לאמבטיה ושיחקתי עם ספוג. נלחמתי קצת עם הספוג, והתיישבתי לנוח על קרקעית האמבטיה. בשלב מסוים אושרית יצאה לרגע מהחדר, ואני קפצתי מהאמבטיה והלכתי לסייר במרפסת, שחלונותיה היו פתוחים לרווחה. ניצלתי את ההזדמנות, וקפצתי על אדן החלון כדי להביט החוצה. בזהירות עברתי מאדן החלון לאחד המוטות שחבלי הכביסה היו מתוחים עליהם, והצצתי על העולם החיצון. אושרית וחגי אף פעם לא נתנו לי לצאת החוצה. היום אני יודע שהם הגנו עלי, אבל אז חשבתי שהחוץ הוא מקום מסקרן ביותר. הלכתי עד לקצה המוט, חישבתי את המרחק לענף של עץ שצמח למול החלון, ונתתי זינוק בכל כוחותי. בקושי הצלחתי להאחז בציפורניי בענף, ומיהרתי לקפץ למטה. עמדתי על המדרכה, והצצתי סביב בהתלהבות. הכל היה חדש ולא מוכר. התחלתי לרחרח את הגדר, ולבדוק כמה חרקים שהסתובבו עליה, כשלפתע התנשאה מעלי דמות אדם.
"מיאו." אמרתי לו בטון הזה שתמיד גרם לחגי ואושרית להתחיל ללטף אותי. לא יכולתי אז לומר יותר מזה. הוא התכופף, והרים אותי על ידיו. התכוננתי להתרפק עליו, אך הוא לקח אותי למכונית, וניסה להכניס אותי לכלוב. הכרתי את הכלוב הזה. בכל פעם שאושרית או חגי היו מכניסים אותי לכלוב דומה, הם היו לוקחים אותי למקום שבו דוקרים חתולים תמימים. התחלתי מיד להתפתל, ליילל בקול רם ולנסות לשרוט את האיש, אך הוא היה מיומן במלאכה, והשליך אותי לתוך הכלוב. המכונית החלה לנסוע. אני יללתי בפחד, ונלחמתי בסורגים של הכלוב, אך לא היה לי הרבה מה לעשות.
לאחר זמן לא רב המכונית נעצרה, והאיש נטל את הכלוב. שלחתי רגל החוצה וניסיתי לשרוט אותו, אך הוא לא קרב שום חלק שלו לטווח סכנה. האיש נכנס לתוך בית גדול, וירד מיד במדרגות לקומת מרתף. שם הוא נכנס לאחד החדרים, והעביר אותי לתוך כלוב גדול יותר. הפעם הצלחתי לשרוט אותו, והוא אמר משהו בטון לא יפה ותפס בידו המדממת. ייללתי עליו בכעס, ופניתי לבדוק את המקום החדש. היתה שם שמיכה בפינה, ובפינה השניה היה ארגז חול. לאחר זמן מה הופיע מישהו שהביא לי קעריות עם אוכל ומים. אני נשכבתי ליד הדלת של הכלוב, וייללתי חזק בתקווה שאושרית וחגי ישמעו אותי ויבואו לקחת אותי בחזרה הביתה. אבל הם לא באו.אני לא יודע כמה זמן עבר עלי בכלוב הזה. מדי פעם היו מביאים לי אוכל ומים, ולפעמים אפילו היו מחליפים את החול בארגז. היה לי נורא משעמם, וקר, ומרגיז. יום אחד בא איש ולקח אותי על ידיו לחדר אחר. ניסיתי להתחמק ולשרוט, אך הוא אחז בי בכוח. בחדר האחר היו עוד כמה אנשים, שהלבישו לי בכוח קולר מגרד. הם הניחו אותי בכלוב אחר. אני ייללתי עליהם, ופתחתי בנסיונות להסיר את הקולר המעצבן. מעלי התנהלה שיחה ערה. מישהו שלח את ידו לתוך הכלוב כדי ללטף אותי. תנועת היד תפסה את עיני, ואני שרטתי אותו בכוח. האיש צעק, ומשך את היד. חשבתי שזה ילמד אותם לקח, ודרשתי שיוציאו אותי מהכלוב.
"מיאו." צרחתי בכעס.
לרגע חשבתי שזה עובד, כי מישהו פתח את הכלוב ושלף אותי ממנו – תוך התחמקות מרשימה מהציפורניים שלי – אך לפני שהספקתי לשמוח, הרגשתי דקירה עזה בישבן. כעבור זמן לא רב שקעתי בשינה.כשהתעוררתי מצאתי את עצמו קשור למתקן מוזר, כשמעלי כל האנשים שראיתי קודם. חשתי כאב עמום בגרון ובפה, ולא יכולתי לזוז כלל, רק לשלוף את הציפורניים בפחד, ולהזיז את העיניים. הסתכלתי על החדר במבט חדש. היו שם כל מיני מכשירים. חלקם הציגו תזוזה מוזרה, והאחרים היו שקטים. כל האנשים היו לבושים בבגדים דומים, חלוקים לבנים. לא שמתי לב לכל הפרטים האלה קודם. ניסיתי ליילל ולא יכולתי. מישהו ליטף לי את הרגליים. כמה רציתי לשרוט אותו. פתאום ראיתי בדמיון את עצמי מזנק ותוקע את שיני בגרונו. אף פעם לא קרה לי דבר כזה קודם. אף פעם לא דמיינתי את עצמי עושה דברים, או לפחות לא זכרתי שעשיתי את זה. התחלתי לבחון את מצבי. הרגליים שלי היו קשורות לעמודי מתכת דקים, ולא יכולתי להזיז אותן. לא היה לי סיכוי להשתחרר בעצמי. ובכל זאת, חשבתי שלא יזיק לנסות. מיקדתי את תשומת ליבי באחת הרגליים, והתחלתי לנענע אותה באיטיות מנסה לרפות את הקשרים. יכולתי לראות בדיוק איפה מתפתל החוט. אילו היו לרשותי שלושים או ארבעים שעות, אולי אפילו הייתי מצליח. בשלב מסוים האנשים סיימו את עיסוקיהם, ושחררו אותי מהמתקן. הם נפרדו תוך כדי כך מכמה פיסות עור מדממות, וזה שידע איך מחזיקים חתול, לקח אותי בחזרה לכלוב. רק כשנסגרה מאחורי הדלת, שמתי לב שהקולר המעצבן עדיין נמצא עלי, וכשניסיתי לשתות גיליתי שהפה שלי כואב מאוד. נשכבתי ליד הדלת כשראשי בין רגלי, וחשבתי על המשרתים שלי באומללות.
במובן מסויים זו היתה נקודת השפל הגדולה ביותר, ומכאן והלאה הדברים החלו להשתפר. לאחר כמה ימים הפה והגרון הפסיקו לכאוב לי, והעולם התחיל להיות יותר ויותר מרתק. הם הוציאו אותי מהכלוב הקר, והעבירו אותי לחדר גדול מלא בדברים מעניינים. תמיד היו איתי אנשים, ונתנו לי משחקים יפים. הם היו מחביאים לי אוכל בתוך מבוכים תלת מימדיים, או בתוך קופסאות עם מנעולים שהפכו מתוחכמים יותר מיום ליום. התרגלתי לבחון מנעולים ולהבין כיצד הם פועלים. הצלחתי לזכור את הדרך במבוך. לאחר כמה שבועות התחלתי להבין את הדיבור שלהם. זה לא היה בבת אחת, אבל בהדרגה קלטתי שצירוף הצלילים "אוכל", כוונתו מזון טעים, וצירופים "הוא שרט אותי" ו "לעזאזל עם החתול המחורבן הזה" מתייחסים לתוצאת המגע בין הציפורניים שלי לעור שלהם. התחלתי לקלוט את המלים במהירות הולכת וגוברת. לא ידעתי קודם ששפתם של האנשים כל כך מורכבת. היה כיף להתחיל להבין מה הם אומרים זה לזה. וגיליתי גם שהטלויזיה בפינה שתמיד הקרינה תמונות שאהבתי להסתכל עליהן, גם היא דיברה. היה לה מגוון שלם של קולות, שאת חלקם הבנתי ואת חלקם לא. היו הרבה מאוד סרטים מעניינים בטלויזיה, ולמדתי מהם הרבה מאוד. ניכר שהאנשים מרוצים מאוד מהבנתי הגוברת, והיו מתמוגגים ממש כשפתרתי חידות מסובכות כדי להגיע לאוכל שלי. משיחותיהם הבנתי שכל החתולים האחרים שעברו את הניסוי שלהם לא שרדו. חלקם מתו מיד, והאחרים לאחר כמה זמן.
יום אחד פתרתי חידה, וגיליתי שלא היה בסופה אוכל. באתי לאריה, זה האיש שטיפל בי בדרך כלל, וייללתי בכעס.
"אתה לא תקבל אוכל עד שתבקש." אמר לי אריה בחיוך. כן, הבנתי את השפה השתפרה עד כדי כך. אבל איך לכל הרוחות אני יכול לבקש? ייללתי שוב, ושלפתי את הציפורניים.
"אתה יכול לדבר, חתול קטן." אמר אריה. "אתה עוד לא יודע את זה, אבל אתה יכול. אתה עברת ניתוח בגרון שמאפשר לך להגות הברות. ועד שלא תבקש אוכל, תשאר רעב."
קפצתי עליו בניסיון לשרוט עמוק, אבל הוא התחמק בצחוק, ויצא מהחדר. ייללתי בקול הרם ביותר שהצלחתי להפיק מגרוני, אבל הוא לא חזר. במשך שעה עמדתי וייללתי על הדלת, עד שהבנתי כמה מטופש אני בוודאי נשמע בעברה האחר. לא היתה לי ברירה, אלא לנסות ולדבר. ידעתי איך המלה אוכל נשמעת. ניסיתי לעצב אותה בגרוני.
"מיאו."
החלטתי לחלק אותה להברות. החלק הראשון של המלה נשמע מאוד פשוט.
"אאו, איאו, או, או." זה הלך לא רע. החלק השני היה הבעייתי. תרגלתי.
כשאריה חזר לבסוף, בטני כבר קרקרה קשות.
"אואל, אואל." צעקתי עליו ברוגז.
הוא נראה מדושן עונג, כשפתח את הארון הנעול, ושפך לתוך הקערה כמות גדולה של מזון חתולים. התנפלתי על האוכל ברעב. רק כששכבתי לנוח עם בטן מלאה, הבנתי את גודל ההישג. יכולתי לדבר כמו האנשים.כמו ההבנה שלי, גם יכולת הדיבור שלי הלכה והשתפרה. אמנם יש צלילים מסוימים שגם היום אני לא יכול לבטא, אבל הצלחתי לבנות משפטים שלמים, ולנהל עם האנשים שיחות של ממש. עשיתי את עצמי כאילו אני מחבב אותם, ומציית לכל דרישה שלהם.
יום אחד הלכנו לחדר הישיבות לפגוש אישיות בכירה. הוא לחץ לי את הרגל ברוב חשיבות, והתמוגג כשברכתי אותו לשלום. הוא והאחרים התחילו לנהל שיחה רצינית, ואני הסתובבתי בין הרגליים שלהם, ועשיתי את עצמי כאילו אני לא מקשיב.
"כמו שאתה רואה, הניסוי היה הצלחה." אמר לו שימי, זה היה המדען הראשי. "כבר תשעה חודשים מאז הניתוח, והאיי קיו של החתול רק עולה."
"כמה זמן ייקח עד שתוכלו לשחזר את זה עם קופים?" שאל האישיות הבכירה. קראו לו אברי.
"זה תלוי כמה זמן ייקח עד שתשיג לנו קופים." אמר שימי.
"מה הבעיה?"
"לעשות ניסויים עם חתולים זה קל." אמר שימי, "כל מה שצריך זה לצאת החוצה ולאסוף חתול. כל פעם לקחתי חתול ממקום אחר, כי בכל זאת, אנשים היו שמים לב אם מאותה השכונה היו נעלמים שבעים חתולים. עם קופים זה עניין אחר לחלוטין. אם נתחיל להבריח קופים, מישהו ישים לב ולפני שנספיק לזוז יהיו לנו הפגנות של אוהבי חיות בחוץ, והעיתונות תתחיל לחגוג."
"אני אדאג לקופים. כמה אתה צריך?"
"הרבה. זה החתול השבעים וארבעה שעבר את הטיפול. השבעים ושלושה הקודמים מתו. אני צופה שעם קופים נצליח יותר מהר, אבל אני צריך בתור התחלה לפחות עשרים."
אברי נשען לאחור בכסאו, ושאף מהסיגריה שלו. היו לו שפם שחור ושיניים צהובות. ניגשתי אליו והתחככתי לו ברגל. הוא התכופף, והרים אותי אל השולחן.
"זה מדהים שהוא יודע לדבר," הוא אמר, "אבל הוא עדיין מתנהג כמו חתול."
"כי הוא חתול." אמר שימי.
התחלתי לשחק במאפרה שהיתה שם, ואברי הוריד אותי בחזרה לרצפה.
"ואם הקופים ישארו קופים?" הוא שאל, "איך אני אדע שאנחנו יכולים ללמד אותם להחזיק נשק?"
"אף פעם לא הבטחתי דבר כזה." אמר שימי, "אני הבטחתי לך קופים חכמים. מה תעשה איתם זה העסק שלך."
השיחה עברה לפסים משעממים יותר, משהו על איזה פרס נובל ששימי היה מקבל אילולא עבד עם הצבא, ואני המשכתי להסתובב על הרצפה, חושב על הקופים המסכנים. עוד מעט יקחו אותם מהאושרית וחגי שלהם, ויביאו אותם לכאן כמו שעשו לי. ידעתי שאני לא יכול להרשות את זה. החלטתי לחסל את המקום.ביצוע ההחלטה דרש כמובן תכנון מפורט. ראשית, הגדרתי את המטרות שלי. שימי היה המדען הראשי. הוא זה שהחזיק בכל הידע. ידעתי שעלי להרוג אותו, כדי להפסיק את הניסויים. שנית, היה המקום. הייתי צריך לשרוף אותו, ולו רק בתור נקמה. בחסות השריפה אוכל לברוח ולחזור אל אושרית וחגי. כל דקה ודקה הקדשתי לתכנון. בינתיים הפכתי לחתול המתוק ביותר בעולם. לא עוד שריטות ונשיכות, רק התחככויות והתחנפויות. היה עליהם לדעת שחתול חכם יכול להיות חתול מאוד ערמומי. הייתי כל כך נחמד ומתוק שאפילו הצלחתי לשכנע אותם להסיר את הקולר המעצבן שהיה אמור להרוג פרעושים, תוך הבטחה חגיגית לדווח מיד על טפילים אלה. כך, כשתקפתי, זו היתה הפתעה.
באותו יום נשארתי לבד עם שימי בחדר, לאחר שהוא עשה לי איזו בדיקה. הוא הצית לעצמו סיגריה והתחיל להכין כוס קפה, כשבאתי אליו, והתחככתי בו, ואמרתי בקול המתוק ביותר שהצלחתי להפיק: "אני צרי, אני צרי" (זאת אומרת, אני צריך לארגז החול שלי).
"טוב," אמר שימי, "עד שהמים ירתחו."
עם הסיגריה בידו, הוא הלך אל הדלת, וסובב את המפתח בחור המנעול. בדיוק לזה חיכיתי כבר שבועות. להיות לבד עם שימי כשיש בידו סיגריה חדשה, והדלת אינה נעולה. זינקתי עליו בדממה. הוא נפל בקריאת בהלה לפני שהבין מה פגע בו, ואני שרטתי אותו בכוח בגרונו. הוא ניסה לחבוט בי, אבל אני כבר לא הייתי חתול טיפש. חיכיתי לזה, וברחתי לפינת החדר. הוא החל להתרומם, כשיד אחת אוחזת בחוזקה בגרונו המדמם. זינקתי שוב, הפעם כיוונתי את ציפורני החזקות ישר לתוך עיניו. הוא ניסה לגונן עליהן באופן אינסטנקטיבי תוך השמעת קולות חנוקים, ואני שוב חפרתי בגרונו בציפורני, ריח הדם מעורר את יצרי. הוא נפל שוב, כמעט מועך אותי בדרך. התחמקתי ושוב התקפתי. הפעם הצלחתי לבקע משהו חשוב. הוא נפל על הרצפה בחרחור, והתיז דם לכל הכיוונים. לא היה לי זמן לבזבז על וידוא הריגה. נחפזתי אל בדל הסיגריה המושלך שעוד העלה עשן, עצרתי את הנשימה, והרמתי אותו בזהירות בפי. כמעט נחנקתי, אבל הצלחתי לשאת אותו עד לסל הניירות שבפינה, ולהשליך אותו פנימה. בעוד הניירות מתחילים לבעור, דחפתי את הפח עד לשולחן עץ, והצמדתי אותו אליו. שימי כבר לא חרחר, אבל כמות הדם שסביבו היתה גדולה, כך שהייתי בטוח שהוא מת. הלהבות שהבערתי החלו לאחוז בשולחן. החלטתי להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי. רצתי אל הדלת, וקפצתי על הידית. הצלחתי לפתוח אותה, ולצאת אל המסדרון. התלבטתי מעט, ולבסוף החלטתי לרוץ באופן אקראי עד שאמצא יציאה. פניתי שמאלה, ופרצתי בריצה פרועה לאורך המסדרון. בדרך חלפתי על פני אנשים שונים, שקראו לי לעצור, וניסו לתפוס אותי. ניסיתם פעם לתפוס חתול דוהר? המלצה שלי, אל תנסו. רצתי במסדרונות ובמעלה מדרגות, שומע צעקות על שריפה מתפשטת. לבסוף ראיתי חלון פתוח. רצתי עד אליו, וראיתי שאני בערך בקומה שניה. מאחורי התקרבו קולות. מלפני היתה האדמה רחוקה למטה. אבל הי, אני חתול. אזרתי עוז, וקפצתי. הצלחתי לצאת מזה בלי לשבור רגל, וברחתי משם.מאז אני מסתובב ברחובות. אני מאוד גאה בעצמי, כי הרגתי את האיש הרע, ושרפתי את המקום. לא היה לי ספק שעכשיו הם לא יקחו אף קוף מהאושרית וחגי שלו. אבל מה לגבי האושרית וחגי שלי? אני לא מצליח למצוא אותם. אני לא יודע איך נראה הבית שלי מבחוץ. אני חושב שמצאתי את האיזור, אבל יש שם כל כך הרבה בתים. אני מפחד להראות לאנשים שאני יכול לדבר, כי אולי הם מכירים את האיש ההוא עם השיניים הצהובות, והם יביאו אותי אליו. אני מתנהג כמו חתול רגיל מהרחוב, ומחפש אוכל בפחים. כבר כמה חודשים אני מחפש את הבית שלי ולא מוצא אותו. אולי אתם מכירים את אושרית וחגי? אולי אתם יודעים איפה הם גרים? אם כן, תוכלו בבקשה לומר להם שהחתול שלהם מחפש אותם ורוצה אותם בחזרה? בבקשה?
-
-
-
כמה רעיונות אחרים:
"מייאו X"
"יללה אחת רכה"
"פבלוב היה שקרן"נו, טוב. באמת קשה למצוא שם לסיפור הזה, אותו הייתי מקצר מעט, אגב, ומשנה כמה ניסוחים כגון "בשלב מסוים אושרית יצאה לרגע מהחדר ואני…". פרט לכך – הסיפור חביב למדי, ואפילו כתוב לא רע (למעט האמור למעלה), אבל חסר לי *מעט* יותר "בשר" – מידע, עלילה, משהו שיתמוך באורך. סה"כ – נחמד.
-
חשבתי שהוא כבר השתרש היטב בשפה העברית עד כדי כך שאפשר לקרוא לו ביטוי ישראלי. לדעתי, כל אחד – ואפילו הוא חתול מאוד אינטליגנטי – שצפה במהדורות חדשות במשך כמה חודשים אמור להכיר את הביטוי הזה, ולדעת להשתמש בו בהקשר הנכון. החתול הזה ראה טלויזיה במשך כמעט שנה לפני שהוא התחיל לספר את הסיפור.
לגבי הכותרת, כן, היתה שם קריאה לעזרה בהקדמה הקטנה שלי. יש לך רעיון? בדרך כלל אתה מוצא כותרות טובות לסיפורים שלך. אני אשמח לכל רעיון.
(כפות הזעם? אני אחשוב על זה, שלמקו, למרות שזה לא מצלצל לי טוב).
-
-
-
מה שהפריע לי זה שהחתול היה דווקא יותר מדי אנושי. אולי צריך להכיר חתולים מקרוב וללמוד אותם באובססיביות כמוני, אבל זה ממש נשמע כמו בנאדם שמנסה לחקות חתול. נגיד, ילד קטן.
כמו שציינתי בסדנה, חתולים שונים מאד בצורת החשיבה שלהם מבני אדם, ובכלל זה העובדה שהדגש אצלם הוא על מערכת הריח (פלוס איכון קולות מדויק מאד, וחדות גבוהה בתפיסת תנועה חזותית), ומעבר למערכת תפיסה שמבוססת בעיקרה על שמיעה וורבליזציה צריכה להיות שינוי מאד משמעותי – ואנחנו לא רואים פה שום דבר מההשלכות של התהליך הזה. זה ממש חסר לי.
למעשה, הבעייה שלי עם הסיפור הזה היא שאין לו ממש ערך מוסף. החתול לא שכנע אותי, והסיפור עצמו, חוץ מהערך המיידי של "סיפור על חתול" (שאוטומטית מטה אותי לצידו), אין בו ממש משהו. הרעיון לא ממש חדש, ומבחינתי הביצוע לא מספיק משכנע. סיפור חמוד ולא יותר.
אבל כן. סיפור חמוד.
-
סיפור נחמד. אבל מבחינתי, לא יותר מזה. כתוב יפה, השתלשלות יפה אבל עדיין דיי צפוי ועם תיאור עלילתי יותר-מדי-אנושי-פחות-מדי-חתולי.
מה הכוונה ב"חתולי"? אני מניח שהטענה שהושמעה מעליי תקפה: יותר ריחות וטעמים ולפי המידע שברשותי, שיכול מאוד להיות שהוא מוטעה כי הוא כבר לא כל כך בדוק, כלבים וחתולים לא יכולים לראות תמונות או טלוויזיה, אני לא זוכר למה.
-
-
אולי הבעיה נובעת מכך שיש לי ניסיון עם חתול אחד בלבד, וגם לא במשך זמן רב כל כך (להבדיל מנסיונם העשיר של אחרים). בכל אופן, החתול שלי משתמש המון בעיניים שלו. המבטים שהוא תוקע בנו בזמן משחק, זה משהו מדהים. לפחות על סמך החתול האחד שלי, הגעתי למסקנה שהיצורים האלה משתמשים בכל חוש אפשרי שישפר את יכולות הציד שלהם (זבובים, מגבות, אצבעות וכו').
לענייננו, בסיפור לא כתוב שהחתול משתמש רק בחוש הראייה. למען האמת, אין הרבה שימוש בפועל "ראה" בהקשר לחתול – למעט הטלויזיה (שם גם צויינו בפירוש הקולות שהיא משמיעה), ולמעט מיד אחרי הניתוח, שם הוא היה קצת מנוטרל.
מה שכן מצויין זה שהחתול יודע מה יש סביבו, והוא נותן תיאורים. איך הוא הגיע למידע הזה, זו פרשנות של הקורא.אחרי הסדנה ניסיתי להכניס עוד רחרוחים וכאלה, אבל היו מעט מאוד מקומות שיכולתי לעשות את זה בצורה חלקה (ועשיתי). כדי להגדיל את הכמות של זה בצורה משמעותית בלי לסרבל מאוד את הטקסט, ראיתי שאני חייבת לכתוב את הסיפור מהתחלה. מאחר שאני מחבבת את מה שיצא לי, החלטתי לא לעשות את זה, ולהשאיר את הנקודה הזו קצת חלשה. מבחינתי זה לא נורא.
-
אבל חתולים לא. החתול שלי אוהב מאוד לראות טלויזיה. הוא גם אוהב להסתכל על מסך מחשב ולנסות לתפוס את העכבר (מאוד משעשע הקטע הזה).
לגבי הקופים והנשק: טוב, אני מקווה ששמתם לב שלחתול זה לא הזיז בכלל. בסרט מד"ב סוג ד', הוא היה מחליט להשמיד את המקום כדי להציל את האנושות שמיוצגת מבחינתו על ידי אושרית וחגי, מפני איום הקופים החמושים. אה, בסרט סוג ד' הוא גם היה מצליח לעשות את זה. (היינו רואים חתול מזנק מבין הלהבות, ושניה אחר כך כל המקום היה מתפוצץ. החתול לא היה נפגע). הדבר היחיד שהטריד אותו בקטע הזה, זה שיקחו את הקופים מהבית שלהם (שאותו הוא דמיין בדיוק כמו הבית שלו).
-
-
-
-
עוקבים בשעשוע רב אחרי הדברים הזזים בטלוויזיה (חתולים רגישים במיוחד לתנועה), או מתעלמים ממנה טוטאלית (החתולים שלי מפגינים את צורת ההתנהגות השלישית: יושבים *על* הטלוויזיה/מוניטור כדי להנות מהחום הנפלט מהם…). אגב, כנ"ל לגבי מראות – חתולים בדרך כלל מתעלמים ממראות או עוקבים אחרי התנועות בהן בשעשוע, אבל בלי עניין ב"חתול הזר" שנמצא שם. חושבים שזה בגלל חוסר רמזי הריח, שהם הרמזים החברתיים העיקריים אצל חתולים.
-
-
חתולים מנסים להרוג כל דבר שזז. אם יש משהו שנתפס כאיום, או לא מוצא חן בעיניהם, או נראה אכיל, או סתם זז יותר מדי לטעמם הם מיד מנסים להרוג אותו (אני כותבת בעודי מוצצת את אצבעי בגלל שריטה חדשה).
באופן רגיל בן אדם הוא מטרה קצת גדולה מדי, אבל זה לא ממש מפריע לחתול שלי לנסות להתנפל עלינו בכל פעם שמדד המרץ שלו עולה. הם פשוט רוצחים קטנים חסרי מצפון. חתול אינטליגנטי שמחליט שמשהו הוא איום, פשוט ינסה להשמיד אותו, בלי שמץ של נקיפות מצפון. האי קיו הגבוה לא שינה לו את צורת החשיבה, רק שיפר אותה.מדהים כמה שהיצור המתוק הזה יכול להיות קטלני…
-
הוא מזכירלי סרט אנימציה שהקרינו פעם בערוץ 4, על חתול (אינטיליגנטי ומדבר עם חתולים אחרים אבל לא בני אדם), שחוקר התרחשויות מוזרות במקום שבו הוא חי. הסרט גם מדבר על חתולים אינטיליגנטיים, וגם בו מעורבים ניסויים. למרבה הצער, אין לי מושג איך קוראים לסרט. אולי מישהו ראה אותו ויודע על מה אני מדברת?
בכל מקרה, זה סיפור ממש חמוד.
-
-
-
-
כולל כל התגובות ששורשרו אליה, שנגדה לחלוטין את כללי הפורום, ואני מתייחסת להודעתו של DarkeN.
מי שיש לו ביקורת, שיטרח ויכתוב אותה. בפירוט. כולל כל מה שהפריע לו, הנקודות שלדעתו לא טובות בסיפור, וכולי. להגיד על סיפור שהוא רע ולא לפרט זה דבר ש*לחלוטין* לא מקובל בפורום הזה, כי הוא נטול כל תועלת וסתם מרושע כלפי כותב הסיפור. אני מקווה שברור לכולם כאן שהודעות מהסוג הזה יימחקו גם בעתיד, בלא רחמים.
בקשה שלי: אנא, כשאתם רואים תגובה כזו שברור לכם שצפויה שתימחק, אל תגיבו עליה. בפורום הזה, אי אפשר למחוק הודעות תגובה ואת כל התגובות שמשורשרות אליהן, אלא צריך למחוק אותן ידנית, הודעה הודעה, וזה המון עבודה. תחסכו לי את הצורך למחוק גם את התגובות הזועפות שלכם. תודה. -
-
-
-
