- This topic has 12 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים by
.
-
תגובות
-
-
התחלתי את בשביל אייקון. קצת איחרתי.
מבעד לכוונת, דברים הם הרבה יותר מסודרים. הרבה יותר מאורגנים.
אני סוקר את השטח ואז מוריד את האקדח וצועד קדימה באיטיות, עוקף את פח האשפה הענק והחלוד, את שלדת המכונית הזרוקה כאילו באקראי, נזהר שלא לדרוך על פחיות ועל שברי זכוכית ועל עצמות ישנות. לא להרעיש. כאן הכי חשוב לא להרעיש.
כשאני מתקרב לפינת הבניין, אני מרים שוב את האקדח, מצמיד את עיני לכוונת. כמעט גדולה יותר מהאקדח עצמו, הכוונת, אבל אלו הדרישות. בהתחלה איני רואה דבר. רק את פינת הבניין, את הטיח המתקלף מהקיר האפור. ואז אני רואה את האדים הקלושים המגיעים איפשהו משמאל, מרחוק. אז המאורה שם. מתוחכם זה. תנין מגודל עם כנפיים.
עובר לצד השמאלי של הסמטה, נצמד לקיר ומתקדם קדימה. דוחף את ראשי מעט החוצה לרחוב הראשי, מסתכל מסביבי. פה ושם עומדות מכוניות מפוייחות, חסרות חלונות, צמיגיהן נמסו ונדבקו לאספלט. ליד אחת מהן מוטלת… במחשבה שנייה, עדיף שאתרכז במה שאני אמור לעשות. בקצהו הרחוק של הרחוב כמה חלונות ראווה מנופצים של חנויות, הזכוכית מפוזרת על האספלט הסדוק כקונפטי מאירוע שנגמר בבכי. אין צורך אפילו לבדוק, אבל אני בודק בכל זאת ? אכן, מבעד לכוונת האקדח לא נראית כבר חנות המזכרות, ובמקומה בולט מהקיר גוש סלע ענקי, מעוטר מיני בליטות משונות, ובסלע זה פתח ענק לא פחות, ממנו בוקעים להם האדים אפורים.
יוצא לרחוב, הולך בצעדים איטיים, שקולים, האקדח מורם.
עד כמה חבל שלהביט מבעד לכוונת האקדח ליותר ממספר שניות שורף לך את המח. אחרת אפשר היה להתקין אחת כזו על העין, שתהיה שם תמיד. היה כל כך מקל על העבודה. אבל לא נורא, גם לזה מתרגלים.
להכל מתרגלים.
כשאני מתקרב לכדי מאה מטרים מחנות העתיקות, אני בודק את כוונת האקדח פעם נוספת ? הכל נקי, רק האדים האפורים האלה ממשיכים לבקוע. ישן, יש להניח. לא להרבה זמן.
אני מתיישב ומוריד את תיק הגב, דולה ממנו את ה"סהר", מכוון לשתי דקות. שעון העצר האדום מתעורר לחיים, ואני כמעט יכול להרגיש את הספרות הדיגיטליות האדומות מביטות עליי חזרה מלוח הבקרה המתכתי. אני מתקרב לפתח המאורה ומתקין את ה"סהר" על הקיר הפנימי של חנות העתיקות, מבעד לחלון הזכוכית המנופץ, בקרבת הפתח.
מתרחק, מחכה. לבסוף נשמע זמזום עצבני מכוון פתח המאורה, ואני רואה את ה"סהר", גולת מתכת שחורה קטנה, מתחיל לזהור באור אדמדם, ואז הוא מתנפח, ושולח אלומת אור אדום מרוכז לעבר השחור שבתוך חנות העתיקות, צורתה כשל ירח צעיר ? מכאן גם נראה שקיבל את שמו.
עכשיו צריך להזהר.
המסלול די ברור. קודם קדימה ומעט למעלה, ואחר כך הוא ינסוק למטה אליי.
סופר עד שלוש. בשלוש, כצפוי, הקיר הצדדי של חנות העתיקות נשבר במטר של אבנים קטנות ואחת המכוניות שעמדו לידו נזרקת לצדו השני של הרחוב בצווחה חלודה.
ועכשיו הרגע המכריע. אני מצמיד את הכוונת לעיני, רואה את המפלץ המכונף צועד באיטיות, פצוע, ואז מתחיל לפרוש כנפיו ? ויורה צרור לאיזור הכתף השמאלית והצוואר. מזיז את הכוונת, ממצמץ כדי להתאושש, ומסתכל שוב ? הוא מזיז את ראשו, הקשקשים האדומים בוהקים בזעם, עיני הנחש הזהובות מסתכלות עליי, והוא מתחיל לפעור את הפה מלא השיניים בנסיון אחרון לקחת אותי איתו לגיהנום אליו הוא שייך.
אני קופץ אחורה, אל מאחוריי פינת הבניין, וכבר בזמן שאני קופץ אני מרגיש שזה לאט מדי, מאוחר מדי; אני מרגיש את האוויר רותח ומבעבע לידי, מרצד כמו שיכור, אף כי את האש עצמה איני מסוגל לראות. אני מרגיש אלפי מקדחות חלודות קטנות מתחפרות בתוך הזרוע השמאלית, שולף מזרק קטן מהחגורה, מעיף את הפקק הקטן עם האגודל ? הוא פוגע בנקישה נעלבת בפח המתכתי ואז נופל ארצה ונעלם בין ערימת סחבות בלויות ושאר אשפה ? ונועץ את המזרק בזרוע השמאלית. המקדחות מתנפצות באחת מתחת לעור, יורקות חלודה ושמן מכונות לכל עבר. אני חורק שיניים בכאב, שותק, מחכה. היד נהיית מעט רפויה, אבל לפחות זו השמאלית. עד מחרתיים זה יעבור.
מחכה עוד קצת, מקשיב לצלילי הרחוב שמעבר לפינה.
דממה.
נראה שאפשר לצאת.
אני צועד אל גופתו של המפלץ, מעיף מבט דרך הכוונת כדי לוודא איפה נמצאת הלוע, שולף סכין ומכה בכל הכח מעל לניב הימני. אפילו דרך כפפת העור אני מסוגל להרגיש את החום של הדם הדביק שניתז מהחניכיים הקרועות. מגשש אחרי הניב עם היד ומשמצאתי, מושך בכל הכח. הניב נקרע ללא קול. אני בוהה מספר רגעים באוויר הריק במקום בו אני יודע שנמצא הניב, ואז מכניס אותו לכיס שעל החגורה. לא מעט משלמים בשביל דברים כאלה.
יורק לאיזור הכללי של העין, מסתובב ומתחיל לצעוד חזרה.
דרקונים. וויברנים. בסיליסקים. מינוטאורים. מדוזות.
ומהצד השני, אנחנו ? באוולפים, לנסלוטים, פרסאוסים, תזאוסים.
גיבורים בגרוש.
באגדות זה נראה הרבה יותר יפה. הרבה יותר רומנטי. וכאן רק גופות מרוטשות, או מאובנות, או שרופות, וגרוטאות של מכוניות, וחלונות ראווה מנופצים…
כבר שמונה שנים. כבר שמונה שנים מאז שכל הזבל הזה הופיע ? משום מקום, מהמח החולה של האנושות, ממימד אחר, השד יודע מאיפה. ללא ספק, הוא יודע. מסתכל על המחזה, סיגריה ביד אחת ופחית בירה בשנייה, וצוחק בהנאה. ויודע הכל, המניאק.
ואתה חושב, למה היו חייבים להופיע רק אלה, הרצחניים, המטומטמים, שכל מה שהם עושים זה לאכול ולרטש ולאבן… ואם הם כבר מגיעים, אז למה הם לא יכלו לקחת איתם את הבאוולף המקומי שלהם, יחד עם הנסיכה במגדל, שיסדרו את העניינים בינם לבין עצמם וישאירו אותנו בשקט. אבל הדרקון מגיע לבדו, והבאוולף שלו צריך לבוא מכאן. רק שלבאוולף אין ברירה, באוולף צריך כסף, וכל מה שבאוולף למד בין גרוטאת מכונית אחת לשנייה זה איך לירות באקדח, ואת באוולף לא מכניסים לערים המוגנות, כי אין לו לא שכל ולא כסף ולא קשרים, וגם אף פעם לא יהיו, אז שילכו לעזאזל הסנובים האלה בערים המוגנות שלהם. באוולף מביא להם שיני דרקון וראשי מדוזה ומקבל את השטרות שלו ונדחף חזרה החוצה. ובאוולף לא רוצה להיות באוולף. באוולף היה שמח לחיות בערים המוגנות, ולא לדאוג לגבי דרקונים ומדוזות, ולא לרוץ בין פחי אשפה עם כוונת שמאיימת לשרוף לו את המח.
באוולף היה שמח להיות סנוב.
ולדחוף חזרה החוצה באוולפים אחרים.
אני נזכר בימים שלפני. בימים בהם ישבתי בכתת בית-ספר ולמדתי מי היה באוולף. בימים בהם להיות כמו באוולף נראה דווקא רעיון מגניב. רציתי להכניס מכות רצח לאותו פרחח שהייתי אז, שחשב שלהלחם בדרקונים זה כיף.
מתנער מהמחשבות. שטויות, אני לא כאן בשביל לחשוב, אני כאן בשביל לשרוד. צריך להיות ערני."גיא!"
"דניאל, אח שלי."
"בירה?"
"וודקה." אני מתיישב על הכסא הגבוה מול הבר, מעביר את היד בשיער הרטוב מזיעה שנדבק למצח.
"לא מוקדם מעט?"
"עכשיו לילה איפשהו בעולם, לא?"
דניאל יורק איזה חצי-צחוק, וכעבור רגע מטיח כוסית על הבר ומוזג לתוכה וודקה.
אני תולש חתיכות עור קטנות מקרע בכסא בהיסח הדעת, חושף אט אט את הספוג הצהוב והדביק שמתחתן. העור מזויף, יש להניח, אבל למי אכפת. העור האמיתי היחיד שאפשר להשיג כאן הוא בלתי נראה.
שותה את הוודקה בלגימה אחת. זבל של וודקה. לפני שלוש שנים עוד אפשר היה להשיג משהו סביר מחבר'ה טובים שהבריחו דברים החוצה מהערים המוגנות. אבל עכשיו הם הגבירו את ההבטחה, וחוץ משמן המכונות שמשום מה קוראים לו וודקה הזה אי אפשר להשיג כלום.
באמת מוקדם לוודקה. אבל לעזאזל, האש הייתה כל כך קרובה. קרובה מדי. לא נזהרתי מספיק, לא הייתי מהיר מספיק. זה מזל טהור שנפגעה רק הזרוע ולא חצי מהחזה והראש. לראש לא תכניס מזרק.
בדברים כאלה אין מקום למזל.
בדברים כאלה, אתה חייב לתת את כולך לדבר.
את כל נשמתך, אפשר לומר.
את כל נשמתך.אבנים קטנות מרשרשות מתחת למגפיים. כיפת העיר המוגנת במרחק מעוותת את השמיים ממעל, מפזרת עליהם מרקם צבעוני, קשת מנצנת דהויה של בנזין על אספלט. האיזור שליד הכיפה יותר בטוח, האחרים כמעט ולא מתקרבים לכאן. מפחדים, יש לשער. אבל גם לחיות כאן אי אפשר ? כי אם מישהו מהאחרים בכל זאת נהיה מטומטם מספיק כדי לנסות להכנס לתוך הכיפה, לא הרבה שורד מסביב.
אני הולך לאט, מרשה לעצמי אפילו ליהנות מהרגיעה היחסית. עכשיו לקבל את הכסף, לקבל את המבט המזלזל, ולהסתלק.
ומה רע? מה, לעזאזל, רע? זאת עבודה כמו עבודה, ייקח אותם השד. זאת לא אשמתי. זאת לא אשמתי שהחיים שלי נהרסו כשהייתי בן עשר. זאת לא אשמתי שלהורים שלי לא היה כסף להיכנס לערים המוגנות. וזאת לא גדולתם המושתנת של חצי מאלה שיושבים בערים המוגנות שהם שם ולא איפה שאני. יום אחד הם לא היו שורדים כאן, יפי נפש שכמותם! אז כן, אני נאלץ ללכלך את הידיים שלי, אני נאלץ לירות כדי להרוג, אני נאלץ לאכול את כל החרא שהערים המוגנות מוכרות לנו, ולא להתקלח כמעט אף פעם כי כל התשתיות הרוסות, ואת המקומות שעדיין יש בהם מים זורמים אפשר לספור על יד אחת.
אני עובר להליכה מהירה. מוציא מהתיק את השן.
ופתאום אני רואה את צבע הכיפה נהיה דהוי, ואני רואה את עמודי המתכת הענקיים פורצים מתוך האדמה מיד מחוץ לכיפה, מטפסים למעלה בחריקה שנשמעת כמעט כמו זעקת כאב של חיית ענק, רואה הבזקים חשמליים בין העמודים.
רק זה היה חסר לי.
משהו עומד להגיע לכיפה.
אני נופל לאדמה, שולף ביד אחת את האקדח וסורק מהר את השטח דרך הכוונת. כלום.
מערכת הכיפה מעולם לא טעתה, מה שאומר שהמישהו חסר המזל מגיע מהצד השני. מרחוק. התגובה שלו עם הכיפה לא תפגע בי. כנראה.
אני מוציא את המשקפת, מסתכל למרחק. אכן, ממעל לכיפה, בצד השני, מעוות על ידי הקשת הצבוענית הכהה של הכיפה, אני יכול לראות דרקון דו-ראשי. די גדול. הוא עושה מספר סיבובים, בבירור מתכוון לנסוק מטה אל עבר העיר. זה יהיה מופע זיקוקים מעניין.
ולפתע, מגיעה ההבנה: אחרי ההתנגשות, כשהסורקים לא יקלטו עוד אחרים באיזור, לרגע מזערי אחד הכיפה תנותק. הסורקים אינם מייחסים חשיבות לאנשים בשר ודם. וברגע המזערי הזה, יש אפשרות ? סיכוי קטן, באמת קטן, אבל הוא קיים ? לעבור לצד השני.
והכיפה אוטומטית, הפחדנים האלה אפילו לא עשו מערכת ניתוק ידנית, או כך לפחות אומרים. אם אתה בפנים ? אז אתה בפנים. אחר כך הרבה ביורוקרטיה, אבל לסלק אותך אין להם אפשרות. מהלכות שמועות על כאלה שהצליחו. על כאלה שעברו את הכיפה.
ואני שוכב שם על האדמה האפורה, בוהה אל עבר הכיפה, בוהה אל עבר המקום בו הדרקון אמור להתנגש בכיפה.
ואני צועק לעצמי: לך, אידיוט! רוץ! הרי זה מה שרצית, לא? הרי זה מה שכל הזמן רצית, לחיות בעיר מוגנת, להיות סנוב, ולחייך בחיוך מלא שיניים על האלה מהצד השני. לא?
לא?
לעזאזל.
ואני שוכב של על האדמה האפורה כמו אידיוט.
ואני לא מסוגל לזוז.
כי לא הדרקון הרג את באוולף. המלכות הרגה את באוולף. כי אף אחד לא צריך אותו בתור מלך. או סנוב בעיר מוגנת.
אף אחד לא צריך את באוולף כשאין גרנדלים ודרקונים.
לעזאזל.
עכשיו לשכב כאן כמו אידיוט עד שיורידו את העמודים ויפעילו מחדש את הכיפה כדי שאני אוכל למכור להם את השן. -
-
-
אופורטוניסטי אמיתי- מי שמתפרנס מיום ליום ממה שהוא מצליח לתפוס בחוץ ובהנחה שהוא שורד עוד יום- היה מפרק את התני המכונף לגורמים ומוכר כל אחד מהחלקים בנפרד על פני שנים וכך משיג לעצמו פרנסה מובטחת במאמץ הרבה יותר קטן.
הגיבור שלך מצד אחת מתאר אלכוהוליסט הומלס מודרני עלוב נפש וחדל אישים ומצד שני לוחם צדק הנאבק נגד הסיכויים- אבל שני האספקטים האלה לא משתלבים טוב לדמות הגיבור.
ראה את הסרט הראשון של רמבו כדוגמא טובה לשילוב ההומלס והגיבור יחד. -
-
קודם כל, אם כבר בזה עסקינן, קצת לגבי מי היה באוולף. "באוולף" (Beowulf) הוא שם של אפוס אנגלי (שנקרא על שם גיבורו הראשי, באוולף), שנכתב במאות ה-8 עד 10. הוא מפורסם במיוחד בזכות העובדה שזה הטקסט הכתוב הראשון הידוע כיום בשפה האנגלית – מדובר באנגלית שלפני פלישת הנורמנים לאנגליה, מה שאומר שזאת אנגלית מאוד מאוד שונה, שדומה רק מאוד מרחוק אלנגלית כיום.
הסיפור מתחיל מזה שאיזשהו מלך בדנמרק (נראה לי) בנה אולם גדול לערוך בו משתה, ומפלצת מרושעת בשם גרנדל באה לשם והתחילה להרוג את הלוחמים הגיבורים של המלך בזמן שהם ערכו משתה. באוולף, בן לשבט באיזשהו מקום שהוא לא דנמרק, שמע את השמועה על המפלצת האימתנית ויצא, יחד עם אנשיו, להלחם בה – בלי סיבה מיוחדת חות מאשר להתפרסם בתור גיבור גדול. הוא מגיע לשם, מנצח את המפלצת בעזרתא יזשהו טריק שאני לא ממש זוכר ויוצא גיבור. אחר כך האמא של גרנדל (גם מפלצת אימתנית ומרושעת) מתעצבנת על באוולף ובאה להרוג אותו, ואז הוא הורג גם אותה. אחר כך הוא נהיה מלך גדול וחכם, כשפתאום בא דרקון ותוקף את הממלכה שלו, הוא נלחם בדרקון, מביס אותו אך מת בגבורה בקרב.
אגב, יש גם לפחות שלושה סרטים על באוולף, שניים נקראים "באוולף" (הראשון עם כריסטופר למברט, והאחר יצא ממש ממש עכשיו עם לא זוכר מי), ועוד אחד קנדי שנקרא "באוולף וגרנדל". את "באוולף" עם למברט ואת "באוולף וגרנדל" גם יצא לי לראות, סרטים לא רעים בכלל. אגב, כל אחד מהסרטים האלה מוסיף איזשהם סודות אפלים וחבויים מאחורי כל העניין, שלא ממש קיימים באפוס המקורי. אבל זה כבר סיפור שונה.בעקרון, יצאתי מההנחה שהקורא שלי מכיר את הסיפור של באוולף. אפשר לשקול קטעי "קריינות", אבל השאלה היא, האם הם לא יפריעו למהלך העניינים, והאם הם לא יפריעו במיוחד לקוראים שמכירים את הסיפור ולא מוצאים לנכון לשמוע אותו מחדש. מה דעתכם?
קרן: לגבי העניין עם שן הדרקון – אממ, יש בזה משהו.
אני פשוט ראיתי את הסצינה בראש ולא חשבתי עליה יותר מדי במובן הזה, אבל את בהחלט צודקת כאן. אני אחשוב מה אפשר לעשות עם זה.
לגבי אישיות הגיבור, אני חושב שמעט הקצנת את שני הכוונים של הגיבור. מצד אחד, הוא לא בדיוק אלכוהוליסט – הוודקה כאן נועדה לתאר את העובדה שהוא "לקח קשה" את הקירבה שלו למוות ואת זה שהוא היה צריך להזכיר לעצמו, במקום הכי לא נכון, שהוא צריך להתרכז במטרה ולא לחשוב על החיים האומללים שלו. עובדה שבדרך כלל הוא לא שותה אותה (לפחות ככה). לגבי היותו הומלס – הוא לא יותר הומלס מכל שאר האנשים שלא חיים בערים המוגנות. שבלונת ה"אלכוהוליסט ההומלס" לא לחלוטין מתאימה כאן, אני חושב, כי הוא החיים הקשים איתם הוא נאלץ להתמודד והמצב הלא בדיוק מזהיר שלו לא מיוחדים לו – ככה החברה, ככה האנשים בה.
ומהצד השני, לא "לוחם צדק" הוא מה שקפץ לי לראש. איך שאני רואה את זה, לא צדק הוא מה שגורם לו להשאר בחוץ ולא ללכת לעיר – הוא פשוט התרגל מדי לחיים האלה. אלה חיים גרועים, הוא לא רוצה אותם, אבל הוא לא מסוגל אחרת. הוא פשוט מפחד לעזוב את החיים היחידים שהוא באמת מכיר. מעבר לזה, בחוץ הוא לפחות מישהו, לפחות יש לו מקום ברור ומוגדר במערכת האקולוגית. בעיר המוגנת הוא כלום. כמובן, אני לא כופה אף פירוש, אבל באופן אישי, לא תפסתי דווקא את הרצון לעשות צדק ולהרוג את כל הדרקונים המרושעים כמניע להשאר מחוץ לעיר. -
אמנם לא צריך להסביר לקורא הכל, אבל לצאת מתוך נקודת הנחה שהקורא מכיר סיפור מסויים מצמצם אותך לקהל יעד של אנשים שבאמת מכירים את אותו סיפור. וחבל. אמנם לא רצוי לכוון לקהל יעד ענק בעל המכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל במקרה הזה אני חושב שהוא בכל זאת מצומצם מדי.
דבר נוסף, שרלוונטי גם במידה ולא תרחיב על נושא באוולף בסיפור (דבר שאם תבחר לעשות, אכן תצטרך לעשות בקפידה כדי שלא יצא לך בטעות מאמר אנציקלופדי על הנושא) – דע את אוייבך.
אם אתה כותב סיפור שקשור לבאוולף, דע בדיוק מי היה באוולף, מה היו השמות של הדמויות בסיפור, מהם קווי העלילה העיקריים וכו'.
זו גם דרך להסביר קצת לקורא תוך כדי סיפור על מה אתה מדבר.
אתה יכול לכתוב (לדוגמא) משפט על כך שהדמות הראשית שלך התמרמרה לעצמה ש"באוולף לא היה צריך להתעסק עם תנינים מכונפים כשעשה כך וכך בזמן זה וזה." בצורה כזו אתה גם מכניס יותר את הקורא לעניינים, גם מחזק את הקשר בין הסיפור שלך לסיפור ממנו קיבלת השראה בשביל הקוראים שכבר מכירים את הסיפור, וגם מכניס עוד קצת עומק לתוך כל העניין.ועכשיו שאלה כזו: למה בעצם חשוב כל כך להזכיר את שמו של באוולף? אי אפשר פשוט להגיד – "כשהייתי קטן רציתי להיות גיבור"?
כלומר, אני מקבל את הרושם שהסיפור הספציפי של המלך הבריטי לא באמת רלוונטי לעלילה שלך, שעוסקת בהרג מפלצות. יש לך עלילה לספר, עזוב אותך מספרים אחרים – ספר אותה הכי תכלס שבעולם. -
תראה, כשכתבתי את הסיפור, פשוט התייחסתי אל באוולף כאל ידע כללי מספיק כדי לא לחשוב מלכתחילה על האם אני צריך להתייחס אליו או לא – הוא היה הגיבור הראשון שקפץ לי לראש שנלחם בדרקון, אז זרמתי איתו. לדעתי, זה גם נותן לסיפור יופי מסויים שאין כשאני מתייחס לגיבור באופן כללי. קיים, יחד עם זאת, משפט אחד בסוף הסיפור שמחייב ידע על באוולף – "כי לא הדרקון הרג את באוולף. המלכות הרגה את באוולף." (ואגב, כשאני חושב על זה, זה צריך להיות מלוכה, נכון? עברית קשה שפה)
אז מצד אחד, הסיפור הוא לא *עד כדי כך* קשור לבאוולף כדי להעמיס עליו יתר על המידה בסיפור המקורי (אפשר להוסיף משפט-שניים, כנראה כחלק ממחשבות הגיבור, אבל כנראה בכל זאת לא יותר מזה), ומצד שני, היחס לגיבור הספציפי בכל זאת נותן איזה פן נוסף. -
המילה באוולף (או באוולפים) מופיע בסיפור שלך 18 פעמים. וזה בלי הכותרת.
ההצעה שלי היא לתת לסיפור שם אחר, לקצץ את כמות ההתייחסות לבאוולף (בעיקר בפסקה שהשם הזה מופיע 3 פעמים במשפט, זה מטריד מאוד. במקום באוולף אפשר להשתמש בכינוי הרמז "הוא"), ולהתמקד בסיפור עצמו.
כלומר, אני אומר בדיוק מה שאתה אומר – לסיפור יש עלילה משלו ומשפט קטן או שניים על באוולף בכל הסיפור יספיק בשביל כל האנשים שכבר מכירים את הדמות. ומי שלא, זה לא יהרוס לו, כי זה בסך חלק קטן (בניגוד לעכשיו) בסיפור.
-
אני חושב שההתייחסות לבייוולף נותנת לסיפור הרבה מהחן שלו. מה שצריך לעשות זה לשלב פסקאות קטנות על בייוולף בטקסט. שום דבר ארוך, שום דבר מציק – אבל בין סצינה לסצינה, למשל, לשלב איזו פיסקת טיזר על בייוולף. רק כמה דברים טריוויאליים שיסבירו למי שלא מכיר את מה שהוא צריך לדעת, ויהיו מספיק חזקים ומספיק קצרים כדי לא להרחיק את מי שכן מכיר.
ואגב, לא המלכות הרגה את ביוולף. הרג אותו דרקון.
-
-
אוקיי, אני אשב בהזדמנות ואנסה לשנות את זה לפי הצעותיכם, נראה מה יצא.
טרי: יש הבדל בין לרצות להפוך לבאוולף ללרצות להיות באוולף. זה נראה לי מאוד הגיוני עבור ילד להגיד "אני רוצה להיות הרקולס!", או, לכל הפחות, "אני רוצה להיות כמו הרקולס!"
אילן: אני לא לחלוטין מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר "לא המלכות הרגה את באוולף. הרג אותו הדרקון." כשאמרתי בסיפור את ההפך, לא התכוונתי במובן המילולי, התכוונתי לכך שבאוולף מת כי הוא נהיה מלך – כי אף אחד לא צריך אותו בתור מלך, כי הוא לא מעניין בתור מלך. זאת דעת הגיבור, לכל הפחות, והוא גם מסביר אותה. אני רק אומר שזה המשפט היחידי בסיפור שבאמת דורש להכיר את הסיפור של באוולף מעט יותר לעומק מאשר "טוב, אז הוא היה איזשהו גיבור שנלחם באיזשהן מפלצות."
-
לא,לא – אני מסכים איתך לגמרי. זה סיום מנצח, והוא מעביר את זה מצוין. רק המשפט הספציפי הזה קצת בעייתי – כי הוא לגמרי נכון. הרי לא התנקשו בבייוולף, הוא לא מת מאולקוס או התאבד. הוא נהרג -אמנם בתור מלך- כשהוא יצא להרוג דרקון. על פניו זה יכל לקרות לו גם אם היה מסרב למלוכה. אם אתה באמת משלב פסקאות קטנות על בייוולף, אולי האחרונה צריכה להסביר למה לדעתך המלכות הרגה אותו – כמו שאמרת עכשיו, אף אחד לא היה צריך אותו בתור מלך, והוא היה בירוקרט גרוע, או לפחות זה לא מה שהוא היה.
כי כשאתה בוחן את הסיפור של בייוולף, כמו שאני עשיתי אחרי שקראתי את הסיפור, אתה רואה שדרקון הרג אותו, כשהוא ניסה להמשיך ולהיות גיבור. אתה צריך להכניס את דעתך לכך שהמלוכה לא התאימה לו איפהשהוא.בסך הכל הסיפור הזה מבוסס הרבה מאוד על דעתך על בייוולף (לא רק על הסיפור אלא גם על דעתך – כי העניין על המלכות שהרגה אותו הוא כבר פרשנות שלך, להבנתי), וכדי שחלק מזה יעבור לקורא שלא מכיר אותה ואת הסיפור המקורי, אתה צריך להתייחס אליו יותר.
אל תחליף את הסוף הזה, כן? זה סוף טוב מאוד. חזק מאוד. רק תיצור לו הכנה קודם, בזה שתתן לקורא להבין למה אתה מתייחס כשאתה אומר את זה אחר כך.
-
