ארץ ענני הנוצה הלבנים

[???]

הוא לא ידע את שמה.
טורף אותה במבטו בעת שהיתה עוברת מולו, נושם אל קירבו את ריחה, את ריח הפריחה שנדף משערה, רושם באוויר את תנועותיה המעוגלות עת ריחפה מעל הדשא, נוגעת-לא-נוגעת בגבעולים הירוקים הרכים שכרעו תחת אגלי הטל בשעת הבוקר הצחור, הוא ראה ושמע והריח. אך לא ידע.

הוא לא ידע אותה.
מרחפת בינות לזכרים הנרגשים, מפלרטטת עם אחד, מתגרה בשני, סונטת בשלישי, מפתה את הרביעי, הוא היה הצלע השישית. לראותה בלבד, מבלי געת.

הוא ראה אותה עוזבת.
עיניו רואות את המראה המוכר, כבכל בוקר, כשמוצקותה מתפוגגת אל מול הערפילים, אלא שהפעם גבהה דמותה. גבהה, גבהה, עד שנטשה את הקרקע המוצקה. והוא ראה אותה. מעל ענני הנוצה הלבנים. נוגעת-לא-נוגעת בצמריריות השברירית. שוברת את ליבם של מלאכים. שלושה.

והוא ידע.
הוא רוצה להיות מלאך.
מכוון את מכונת השאיפות שלו, מפעיל אותה, הוא נרעד משמצא את עצמו על מיטתו, ידה בתוך ידו.
הוא הביט מטה, אל העולם שעזבו, נפנה אליה וחייך.
ומאז הוא איתה באותה מיטה.
מעל ענני נוצה לבנים, בתוך ארץ קסומה וקוסמת.
הוא לא שואל והיא לא עונה.

[???]

אנשים עוד לא מוכנים לז'אנר שלך.

(ואני לא NY או מייק).

[NY]

וחוץ מזה?
אצלי, לפחות, לא התעורר שום עניין.
הסגנון, לעומת זאת, מראה שיש לך יכולת כתיבה. אשמח לקרוא סיפור ממשי פרי עטך. כזה עם התחלה, אמצע, סוף, דמויות, רעיון מפותח – כל הגורמים הנדושים להפליא הממררים את חיי הכותבים המתחילים באשר הם.
נוע, נוע…

[דבי ינקו]

אבל הוא ידע שהוא רוצה לכתוב.
מכוון את מכונת השאיפות שלו, מתכנת בה את הזהות – סופר
הוא נחת בתוך הדמות החדשה
טועם את התחושות הראשונות, הלא ברורות.

הוא לא ידע כיצד עובדים סופרים, אבל היה לו הרבה מה לומר על אלה שכתבו
כמו הטבח המתחיל שעוד לא למד לבשל, אבל מערבב חומרים ללא ידיעה

"לאט", לחשו לו המלאכים "אנחנו רוצים לעזור"
"התחל מהתחלה.
קח רעיון, בנה עלילה
הכר את הדמויות שלך
תן להם נשמה, זהות, עבר
הכר את בעיותיהם
למד מה מפריע להם
נסה למצוא פתרון"

הסופר החדש נאנח
נושם לאטו את אדי הדיו ואבק המדפסת
הוא רצה להלחם בהם, אבל כוחותיו היו עדיין דלים
"אני אנוח" חשב לעצמו "ומחר אתחיל מהתחלה".

[מאת]

תגובות