- This topic has 3 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ארץ
ים
ביתה היה ספינה שנעה מעדנות על פני המים. לפעמים כחולים, לפעמים שחורים, משתנים בהתאמה עם גווני השמיים שמעל.
אנשים רבים הילכו שם. אכלו, שתו, דיברו. אך אנקה הייתה בודדה. היא הילכה שם כמותם, אכלה ושתתה, אך היה זה בשביל משלה. מלותיה ומחשבותיה מעולם לא מצאו את דרכן אל האחרים. היא חיה בין חלום להזייה, תווה צורות בעננים ומנסה להיסחף ברוחה עם קצף הגלים.
אך היא לא הייתה קוסמת, גם לא בת ים.
מדי פעם הטילה אימה צל על פני המים, וכשעמדו יחדיו על הסיפון ,אחזה יד בחוזקה בכתפה. אבל אימה, כמו רוחה של ביתה, הייתה במקום אחר. רק לעיתים נדירות זכו להיפגש, וברגעים הללו חשה אנקה כאב אדיר ממלא את כל ישותה. כאב של געגועים עזים למשהו שהיה אמור להיות ואיננו. ואז הייתה מתנתקת מיד, מתמכרת לבדידות המשכרת שהביאה עימה כהות חושים וניטרלה כל כאב חיצוני.ואז יום אחד גילו אצלה מחלה נדירה, ומאוד קשה כך אמרו. מעולם לא חשה בה, אך הרופאים טענו שהיא רדומה ועלולה להתפרץ בכל רגע. יותר אנשים החלו לשים ליבם אליה ואילו אנקה רק התכנסה עוד יותר בתוך עצמה. הם הושיטו יד, אך היא לא הייתה מעוניינת בידם , והם עזבו כשראו את דחייתה.
באחד הבקרים קראה לה אימה והסבירה שיובי הלך לעולמו. מי היה זה יובי? זאת לא ידעה, ועל כן לא התרגשה מן הידיעה. אימה התעקשה שתתייצב ללוויה שתתקיים מיד כשתעגון הספינה על החוף הקרוב.
פניה של אנקה נפלו, והכעס החל לחלחל בה. כיצד היא מעזה? יום זה הוא היום לו כמהה במשך ימים אין ספור. היום היחיד בו היו אמורות כפות רגליה היחפות להתפלש בחול החם, לרוץ על העלים היבשים שביער, ולטפס על העצים בהם שמה את חייה למשמר. היא החליטה לעמוד על שלה בעקשנות.
"לא!"
"כיצד את מעיזה? הרי הוא אחיך!"
אחיה? הוא לא היה אחיה. כיצד יתכן הדבר. היו לה שלושה אחים ואף לא אחד מהם היה יובי. רק אתמול ראתה אותם כאשר באו לבקר בספינתם. המפגשים עימם העלו חיוך על פניה החיוורות, אך לאחר שעזבו החלו לזרום הדמעות שעצרה בקרבה לכל אורך המפגש. למרות שניסתה, לא יכלה לעצור מבעד עצמה מלחשוב על רגע הפרידה כל זמן ששהו שם.
אך לא היה שום יובי, או לפחות כך הניחה עד עתה. אולי כשהייתה קטנה… ספקות החלו להתעורר בליבה, אך כיצד זה יתכן?
"מי זה יובי?" הרוח נשבה בשערה ושרה עם הגלים.
"יובל. את היית קטנה, את לא תזכרי.
אז לא אכפת לי, אמרה בליבה. הוא נטש אותי לאנחות בספינה הנידחת הזאת, למה שיהיה לי אכפת!
הרוח המשיכה לנשב, אימה התרחקה. נדמה היה לה שהעולם משתנה, אך היא ידעה שהוא נשאר אותו הדבר. הספינה הטלטלה קלות. אנקה צעדה לאיטה, מודעת לעצמה ולסובבים אותה יותר מאי פעם. משב הרוח המכה במפרש, משטח העץ הרחב, אנשי הצוות המרוכזים בעבודתם, זאטוטי הספינה שכבר לא היו זאטוטים. והיא, מה יהיה עליה? היא יכלה לראות בעיני רוחה את יובי, צועד כמוה באותו מקום, באותו עולם. היא תהתה האם תתפוס אותה הרוח אם תנסה לקפוץ? אך לא נותרו בה עוד כוחות לאשליות שכאלה.בלילה היא התכרבלה במיטתה ובכתה. היא לא ידעה אפילו למה. על הזמן שאבד, על החלומות שנמוגו, ואולי היה זה על האח שברח, ועכשיו כשגילתה אותו לבסוף, עזבה לתמיד. אולי בכל זאת הכירה אותו. אולי גם הוא חלם ללכת לבדו בעקבות קצף הגלים שהתנפצו לחופה של יבשה.
יבשה
עיניה בהו בענני הקטיפה המזהירים בלבנם שנטו קדימה על פני השמיים האפורים, באורה הנוגה של השמש השוקעת. הרוח רחשה והעבירה רטט בין העלים ,שכיסו את העצים המתנשאים סביבה. האוויר כמעט ולא נע. הייתה לה מעין תחושה לא מוסברת שזו הפעם האחרונה שהיא זוכה להיות במקום הזה. שזו הייתה הפרידה , סופה של תקופה.
שלושה עורבים עמדו על הקרקע. הם פרשו כנפיהם כשהחלה לצעוד לעברם ודאו מעלה , קוראים את קריאתם בקול מחריש אזניים, מבשרים פעם נוספת את בשורתם הנוראה. היא חלמה שהיא אחת מהם . שחורה משחור מנוצותיה המבריקות ועד לגלגלי עיניה, שראייתם נתחדדה אל מעל לנתפס. המערבולת השחורה יכלה לראות הרחק הרחק אל מעבר להרים, אל מתחת לגלים. מבטה יכל לצוד את העתיד, לרפרף על פני העבר, ולחדור אל נבכי הנשמות שפקדו את הארץ.
היא חשה שבמעופה היא שואבת את החיים מן הארץ, קוראת בקולה הרם :"קרע, קרע קרע.. עד שכמעט ולא נותר יצור חי על פני האדמה. היא הקיצה בבהלה נוראה.
הלילה כמעט ירד. העננים הכבדים עטו גוון סגלגל שהתמזג לאיטו עם שריד הזוהר האדמוני שעוד נותר ברקיע. אנקה הביטה בארץ ובחולות הנעים במהירות תחת כנפה הפרושה.
ואז הייתה שוב אדם. בודדה בעולם. אפילו ציוצי הציפורים נשמעו באזניה כחלק מחלומו של מישהו אחר. -
טוב זה יצא ארוך, כרגיל אצלי. מקווה שיש כאן משהו שיכול לעזור.
קראתי פעמיים. בפעם הראשונה ניסיתי להבין על מה את מדברת, כמעט כל משפט כאן סותר את קודמו, המידע לא נחשף אלא מונחת על הסיפור, מאלץ אותו להתאים עצמו לעובדות החדשות, אבל זה לא כל כך אפשרי. עיר שהיא ים, נערה בודדה, צל של אימא. מחלה, אבל רדומה, אח שמת ולא הכירה, או שכן, אחים נוספים שאותם היא כן אוהבת, איתם היא כן בקשר למרות שנאמר שהיא לא נענית לשום הושטת יד. האח פתאום התברר כנוטש, פתאום היא כועסת עליו, וחלום על יבשה, ואיפה הלוויה? חלום על שלושה עורבים, ועל תעופה, והתעוררות ותעופה, ואז התעוררות לבדידות ואיזו יכולת לשמוע ציוצים מחלומות של אחרים.בפעם השניה חיפשתי מפתח. משהו שהסיפור יכול להישען עליו. מצאתי שניים: האח האבוד, והיכולת להפוך לעורב, (אולי זו המחלה)
נערה שמסוגלת להפוך לעורב מחפשת את אחיה האבוד. אולי זה. אבל אלה מיועדים לגירסה נוספת, בסיפור כרגע, הם לא מקבלים משמעות של מפתחות.את כותבת בשטף נוח לקריאה ונעים, אבל לדעתי את משתמשת ברגשות הדמויות בחוסר אחריות. פתאום היא הרגישה זעם פתאום דמעות, (לא ציטוטים מדוייקים) לא הבנתי מניין באו הרגשות האלה ולא יכולתי להזדהות, למרות ההסבר שצירפת, אלא עשה את הדמות ברורה יותר.
את מאוד טובה במשפטי סיום. בלי קשר לשאר הסיפור, היה משהו מקסים ומרגש במשפט האחרון של הסיפור.אבל נכון לעכשיו, לדעתי, הסיפור לא טוב. הוא דליל מדי ואין קשר בין החלקים שלו. אולי אצלך בתחושה יש, אבל זה כל כך מוצנע, שאין חלק בסיפור שמשפיע על חלק אחר, אין כאן *מכונה*
אין במה להאחז ואת לא מקימת כמעט אף הבטחה סיפורית. (מלבד ים יבשה, וגם זה לא מספיק ברור) שום שאלה בתוכן לא מגיעה לתשובה, שום חומר לא מתבשל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.ובכל זאת, ציוצים שנשמעים נתוך חלומות של אחרים, זה נדיר בקסם שלו.
אולי תתחילי משם? -
אני מודה ומתוודה- כשכתבתי את הסיפור הזה לא הסתמכתי על רעיון או על הגיון או כל דבר דומה. זה פשוט יצא. הוא יותר בנוי מרצף של תחושות שהעלתי על הכתב ואני כן יכולתי לראות את ההיגיון הפנימי שמקשר ביניהם (מן הסתם כי הם באו ממני) . בכל מקרה הוא די מוזר , ותהיתי אם גם מי שיקרא אותו מבחוץ יבין, ולא יודעים עד שלא מנסים-אז כנראה שלא, אבל לא נורא.
להתחיל סיפור מהמשפט האחרון? אני אחשוב על זה בלי שום קשר לסיפור הזה. -
-
