ארטדליס

[ג. פ.]

אַרְטֶדְלִיס- מאת ג.פ

"ומה עושה המכונה הזאת, אבא?" ג'רמי היה נרגש מהסיור במקום העבודה של אביו, המעבדה הלאומית לחקר גנטיקה היסטורית ע"ש אלפרד ויינברג.
"במכונה הזו, בן, אנו שומרים בתנאים מיוחדים את התאים המהונדסים, לאחר שבנינו אותם על-פי צרכינו".
מבטו השואל של הילד הבהיר לאביו, פרופ' לארי אנג'לס, שבנו משתוקק למידע נוסף.
"אתה מבין, בן, אנחנו עובדים פה על פרוייקט מאוד גדול. הנה, בוא נשב כאן לרגע ואסביר לך".
הם התיישבו ליד אחד משולחנות העבודה.
"תאר לך, ג'רמי, שהיה לך בכיתה ילד, בוא נאמר, עם עור בצבע חום".
לאחר כמה רגעי מחשבה, הנהן הקטן בעיניים פקוחות לרווחה מרוב עניין "אוקיי".
"יפה. עכשיו תאר לעצמך שהיו בכיתה עוד ילדים בעלי גווני עור ותווי פנים שונים אחרים, נניח, ילדה עם עיניים מלוכסנות וגוון עור צהבהב, או ילד עם גוון עור אדום ושיער שחור גולש".
"אה, אוקיי, אבא…" הילד נראה מבולבל.
האב חייך אל בנו ברכות, "בעוד כמה שנים, בן, תהיה בעולם מציאות חדשה. אנשים בעלי גוונים ותווים שונים משלנו יחיו על כדור הארץ. אני יודע שכעת קשה לך לתפוס את זה, אבל האדם הלבן הוא רק אחד מן הגזעים של ההומו-סאפיינס. אתה יודע שהאדם התפתח מן הקוף, נכון? והשלב שבו אנו נמצאים נקרא הומו-סאפיינס. אבל למעשה ישנם גזעים שונים בשלב זה, וכולם שווים מבחינת היכולות הפיזיות והמנטליות."
זה כבר היה יותר מדי בשביל ג'רמי, והפרופ' הבין שנסחף. האב חזר אל רמתו של ילד בן 6.
"כבר למדתם על התקופה הפרה-ארטדליסית?"
ג'רמי הניד ראשו לשלילה.
"כן, נכון, את זה לא לומדים בכיתה א', לפחות לא בבתי ספר כמו זה שלך. זה שיעור שאי-אפשר ללמוד דרך המחשב הביתי, אלא הוא מצריך ממש לימוד פרונטאלי, בגלל התגובות שהוא מעורר. אולי בכיתה ו' תלמד עליו. אתה רוצה לשמוע על התקופה הזו קצת? היא קשורה לעבודה שלי".
ג'רמי נראה מהוסס. הוא בסך הכל רצה לבוא לראות קצת מכשירים מגניבים, ונקלע להרצאה משעממת… בהתחלה זה דווקא היה נשמע מעניין…
"אוח, לעזאזל, אין לי גישה לילדים…" רטן האב על עצמו, "גילברט! אתה מוכן לבוא שניה?"
בחור גבוה ורזה בעל פנים מחויכות ושיער פרוע התקרב אל השניים.
"היי, לארי, מה המצב? ג'רמי- פגז לראות אותך פה, חבוב!"
"גילברט, עשה טובה, יש לי גישה לילדים כמו שלך יש גישה למכוניות"
"או, בחייך, לארי! עד סוף חיי תזכיר לי שדפקתי לך את הרכב כאשר שאלתי אותו בשביל היציאה הראשונה שלי עם לינה?!"
"אני מתלוצץ, גילברט. עשה טובה; אני הולך לבדוק את רמת המים במחולל הראשי. תסביר בבקשה לג'רמי המתוק על התקופה הפרה-ארטדליסטית".
גילברט החוויר "בגיל כזה, לארי? אתה בטוח? ובכלל, אני לא יודע אם אני מאמין בשטויות האלה…".
"אוי, גיל, אלה לא שטויות. פשוט תעשה את זה בעדינות. סומך עליך".

"אוקיי, ג'רמי" פתח המהנדס הצעיר, "פעם היו בעולם אנשים בעלי מאפיינים חיצוניים שונים מ-"
"אני יודע!" ג'רמי התגלה כספוג אנושי ושטח בפני גילברט תיאור מדוייק לזה שמסר לו אביו לפני מספר דקות.
"אה, ג'רמי, לא ידעתי שאתה כבר מומחה…!"
"את זה אבא שלי סיפר לי קודם", ג'רמי היה גאה בעצמו על הדיקלום.
"אני רוצה שתבין משהו. כל הסיפורים האלה, הם בחלקם אגדות, אתה מבין? אחרי ההרס העצום שהיה אחרי שלטון ארטדליס כמעט לא נשאר דבר שיעיד על התקופה שלפני. אנחנו יודעים שהיו גזעים נוספים של הומו-סאפיינס רק מתמונות נדירות ועדויות שעברו בעל-פה מאב לבן במשך דורות רבים. אני אישית לא כל-כך מאמין בזה. אני מאמין שהכל זיופים, אבל אבא שלך חושב אחרת. שמע, חבוב, זה נושא קצת כבד לגילך, אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?"
"ממילא אין לי משהו טוב יותר לעשות… לבדוק רמות מים ב… דבר הזה… פףףף, מעדיף לשמוע אותך…"
"בסדר ילד. הנה זה, או לפחות מה שאני יודע. כשתרגיש שזה יותר מדי- תעצור אותי, מבין?"
"מבין…"
"הכל התחיל לפני בערך 600 שנים, בסביבות 2153. ארטדליס, אדם שהחל דרכו כטרוריסט, החל משתלט, יחד עם קבוצה של פנאטים, על ארצות שונות, תחילה באסיה ואירופה, ובסופו של דבר- על רוב העולם. זה היה תהליך ארוך, אך הוא הצליח. אתה מבין, ארטדליס זכה לתמיכה המונית למרות הרקע, הדעות והכוונות שלו, שתכף אפרט אותן, לא בגלל שתושבי כדור הארץ בתקופה ההיא באמת תמכו בדעות שלו באופן טבעי. ארטדליס פשוט היה האדם הלא נכון בתקופה המאוד נכונה עבורו. ארטדליס עלה בתקופה שבה היה שפל כלכלי עולמי שלא נראה כדוגמתו, לפחות על-פי העדויות שנשארו, או יותר נכון- העדויות שאלה שמאמינים באגדות האלה טוענים שנשארו. ארטדליס טען שהעלמות כל הגזעים פרט לגזע הלבן, יביא את הפתרון למצוקה הכלכלית העולמית, למרות שהוא עצמו לא היה לבן…!
למזלו, ולחוסר מזלם של רוב תושבי כדור הארץ, הוא היה כריזמטי באופן פנומנאלי ובעל יכולת בלתי אנושית כמעט לשכנע את ההמונים. ההמונים, אפילו המשכילים שביניהם, הגיעו לפת לחם ברובם, והלכו שולל אחר דעותיו הפנאטיות והמזעזעות של ארטדליס. אני לא רוצה לזעזע אותך, ולכן רק אומר שעל-פי האגדה היו לארטדליס מספיק זמן ומספיק אמצעים כדי להשמיד באופן המוני את כל תושבי כדור הארץ שאינם לבנים. מוצאם הגנטי של הלבנים נבדק שלושה דורות אחורה בתהליך ממושך מאוד, ומי שנמצא שאחד מסביו או סבותיו לא היו לבנים- הוצא אף הוא להורג."
ג'רמי היה נראה מזועזע.
"היי, ילדון, אל תיקח ללב, אלה רק סיפורים, אגדות. ארטדליס היה קיים כנראה, אבל אני לא מאמין שבאמת היו קיימים אנשים כל-כך שונים. בכל אופן, אבא שלך חושב שכן, והוא רוצה "להקים אותם לחיים", לכן גם נקרא הפרוייקט "יחזקאל", בגלל חזון העצמות היבשות, מכיר?"
ג'רמי נד בראשו.
"עזוב, ילד, יותר מדי אינפורמציה ליום אחד".
"גיל, בשביל מה אבא שלי צריך לעשות את כל זה?"
"או, דווקא יש לו תשובה לזה, ואפילו תשובה טובה, אני פשוט לא מאמין שכל זה אמיתי, זה הכל. הנה אבא שלך חוזר. שאל אותו".

"ג'רמי, גילברט- אך הולך?" שאל לארי, מתקדם לקראתם ונראה שקוע בהרהורים.
"סבבה. לבן שלך יש כמה שאלות".
"כן, אבא, תגיד, למה כל זה, כל הפרוייקט "יחזקאל"?
"נתת לו הסבר מפורט, הא גילברט?" הוא קרץ אל המהנדס. "שמע, בן," הוא הביא כיסא פנוי שהיה ליד שולחן סמוך והתיישב לידם.
"מה השיעור הראשון שלומד כל ילד בכיתה א' כעת, במאה ה- 28?"
"איך להימנע כמה שיותר מליפול לנסיון מתמיד להיות מיוחד" ג'רמי פלט בשעמום.
"יפה מאוד. אתה שומע את זה בכיתה. מקדישים בכל יום שעה לנושא, אתה שומע על זה בתעמולה מונעת, במצעי מפלגות, בכל מקום. גילברט סיפר לך על ארטדליס, נכון? לאחר תקופת "הטיהורים הגזעיים" זה השם בו מכנים כיום את תקופת ארטדליס הנורא, ה"בנק הגנטי", עליו למדת בגן טרום חובה, הלך והצטמצם. אנשים נהיו דומים יותר ויותר האחד לשני, ואז החל אותו מירוץ ליחודיות, שהוביל, כמו שכולנו יודעים, לכל מעשי הטירוף והזוועה שאנשים מנסים לעשות כדי להוכיח, כביכול שהם מיוחדים, לצד, כמובן מעשים חיוביים שאנשים עושים מאותה סיבה."
"אוי, הנה, ועכשיו התיאוריה שלך לגבי חיסול המירוץ-"
"גילברט, שתוק. נשמע את דעתך אחר-כך"
גילברט נשף בבוז, אך בלם את פיו.
"אם כך, תחשוב על זה, בן. אם היו בכיתה שלך, נניח, 5 ילדים לבנים, 5 צהובים עם עיניים מלוכסנות, 5 בעלי עור חום כהה וכו', אתה מסכים איתי שאין שום ספק שהמירוץ ליחודיות היה פוחת באופן ניכר"
ג'רמי נראה כמנסה לרדת לסוף דעתו של האב. לבסוף אמר "ברור. כבר כולם היו יותר שונים במראה".
"נכון מאוד. יותר גזעים שונים- משמע- פחות תחרות, יותר אחווה, יותר קבלה האחד של השני, פחות פגיעה אחד בשני, מבין? המירוץ ליחודיות הוא הגורם העיקרי לפגישה בזולת. אחד מסמן צלב בסכין על פני חברו- כדי שיראה שונה. האחר רוצח את כל משפחתו כדי שיחשב למטורף ובכך- יחשב לשונה. אנשים אשר מחוררים את כל גופם כדי לתקוע עגילים בכל מקום ובכך להיות שונים. המירוץ פוגע באנשים עצמם ובזולת. אין מירוץ- הפגיעה מצטמצמת לאין שיעור, מבין?"
"זה ברור, אבא" ג'רמי נראה משועמם.
"לא, זה לא ברור, לארי!" התפרץ גילברט, "זה לא ברור לי בכלל! מאיפה אתה יודע מה היה לפני ארטדליס? לא נשארו מהתקופה ההיא ראיות ממשיות, לאחר כל "הטיהורים" שהוא עשה גם בכל המידע ההיסטורי הכתוב והממוחשב שהיה עד אז, וזאת בנוסף לכך שלאחר נפילתו "איחוד האומות המשקם" השמיד גם את כל מה שנגע לתקופתו, פרט לפרטים טכניים חשובים לצורך ידיעת השתלשלות העניינים של שלטונו. מאיפה אתה יכול לדעת שבאופן טבעי כל הגזעים חיו בהרמוניה זה עם זה? אני אישית לא מאמין לכל הבולשיט שסיפרתי לבן שלך לגבי זה שארטדליס עלה רק בזכות כשרונו הרטורי והמשבר הכלכלי. אם הוא עלה זה אומר שבאופן כלשהו, ואפילו סמוי, החברה דאז לא היתה פלורליסטית, בלשון המעטה, לא אז, לא עכשיו, ולעולם לא. טבע האדם הוא לא פלורליסטי, ושום דבר שתגיד לא יגרום לי להשלות את עצמי שזה כך! ".
"גילברט, ארטדליס היה מטורף עם מזל, וגם עם שכל במובנים מסויימים, אם כי טיפש עד כדי פיגור במובנים אחרים. ארטדליס אינו דוגמא, ולעולם לא יהיה, לטיבעו של האדם".
"שקר, לארי! ארטדליס הוא מיקרוקוסמוס של אחד היצרים הכי טבעיים וראשוניים של האדם, ואצלו הדבר פשוט היה מוקצן. אתן לך דוגמא. האם היית תומך אתה ומאמין בכל מאודך באדם שהמצע שלו הוא מצע המדבר בזכות ההתאבדות? מובן שלא, לארי. ומדוע? כי יצר החיים הוא יצר ראשוני ובסיסי מאוד של האדם. המוח שלך לא מתוכנת לתמוך בדבר כזה. אז נכון, היו אנשים שהיו תומכים והיו מבצעים גם את תורת המצע… אבל אלה החריגים, ביניהם חריגים ביותר- שגיאות של הטבע, אנשים הנולדו עם יצר התאבדות, חלקם אנשים צעירים מאוד שמוחם נשטף בגיל רך וחלקם אנשים שעברו חוויות קשות מנשוא ויראו במצע זה מפלט. אבל כן היתה קמה התקוממות, גם אם היה מצב כלכלי שהיה מגיע עד כדי מריבות על עשבי בר, אתה מבין? אנשים היו מחפשים דרך לשרוד. אבל לארטדליס, בסופו של דבר, התנגד אחוז כה קטן, עד אשר הוא סיים את מלאכתו. לקחה מאה שלמה כמעט עד אשר הצליחו כוחות האור לגבור על ארטדליס, ולקחו כמה מאות עד לשיקום כדור הארץ. אני לא יודע אם הגזעים האחרים שלפני ארטדליס הם אגדות או לא, אולי ארטדליס הוא כולו אגדה בעצמו. כמעט ולא נשאר זכר מן התקופה ההיא, ובטח שלא מן התקופה שלפני. בחר אתה במה להאמין. אני רק אומר לך, "יחזקאל" אינו הפיתרון. אם ארטדליס עלה, הוא סיפק יצר שהיה טבוע בגנטיקה שלנו. משהו שהוא חזק מאיתנו".
"כזבים, גילברט. כזבים. דבוק בדעתך. אני לא מוריד מהפגוש האחורי של מכוניתי את הסטיקר של המפלגה בה אני תומך, בעלת הסיסמא "יש גזעים- יש פיתרון למירוץ המטורף".

ו' סגר את הספר היחיד שנתנו לו להכניס לתאו בכלא. ספר מדע בדיוני.
"ארטדליס. כך אכנה את עצמי" הוא החל משרבט מכתב לאלה שמחכים לו בחוץ "פ. ג'. סקוט, אינו רק סופר. בלא ידיעתו, הוא גם נביא. בעוד כחצי שנה אשתחרר. אחכה 6 חודשים נוספים לאחר מכן.
ואז יבוא ארטדליס".

[???]

בקריאה ראשונה, הסיפור נראה מעניין, *אבל* התקשתי מאוד "להכנס" לסיפור ולהתחבר לדמויות. בקריאה שניה, אני חושב שגיליתי למה: המחבר מדלג בין נקודות השקפה שונות בקלות רבה מדי. בתחילה, רואים את ההתרחשות "מתוך הראש" של הילד – "ג'רמי היה נרגש", מהר מאוד עוברים לתוך הראש של האבא: "מבטו הבהיר לפרופסור…", וכן הלאה.

בשלב מסוים ישנו אפילו משפט בודד שבו ישנן שתי נקודות השקפה בו זמנית: "זה כבר היה יותר מדי עבור הילד, והפרופסור הבין כי נסחף". לי כקורא קשה מאוד למצוא כאן נקודת הזדהות.

הנה כמה כללים בנושא:
א. עדיף לא להזכיר במפורש את הרגש אם אפשר להזכיר פעולה שמבהירה את הרגש. למשל "הוא דפק על השולחן" טוב יותר מאשר "הוא כעס" או "הוא רתח מכעס" או "הוא דפק על השולחן בכעס"
ב. כניסה לתוך המחשבות והרגשות של אחד הגיבורים ("מונולוג פנימי") אפשרית רק אם התמלא אחד התנאים:
1. זהו הגיבור הראשי היחיד, ומעולם לא נכנסים למחשבות של גיבור אחר.
2. המחבר בנה תהליך של הזדהות עם הגיבור ורק *לאחר מכן* נכנס לתוך הראש שלו.
3. פשוט אין ברירה – חייבים לספר על מחשבות הגיבור כדי להבהיר נקודה קריטית להמשך הסיפור. (וגם אז, רצוי להשתמש ב-2)

בסה"כ הסיפור טוב, מעורר מחשבה, בונה עולם עתידני מפחיד למדי!!

[ג. פ.]

וואו, איזה פירוט ואיזו בקיאות!!!
בסדר גמור, לקחתי לתשומת ליבי גם לשיפור הסיפור הזה, וגם לסיפורים הבאים. באמת מעולם לא בדקתי את הסיפורים שלי לפי קריטריון כזה, ואני מבינה עכשיו את החשיבות של זה.
באמת המון תודה,אלכסנדר, גם על ההסבר המפורט והצעות השיפור, שאכן ייושמו, וגם על הפידבקים החיוביים!!!

[ג. פ.]

עוד הערה קטנטנה- מחברת, לא מחבר , אבל לא היית אמור לנחש

[יעל]

אני מתנצלת מראש על הקיצור והתמצות, אבל אני לא בשיא כושרי המנטלי עכשיו עקב מחלה:

הסוף נורא קלישאי ומעצבן, והסיפור לא ממש קולח. זה נראה כאילו היה לך רעיון ממש יפה, אבל לא היית בטוחה מה לעשות איתו.

אם הבנתי נכון, מסתבר שכל הסיפור המתואר הוא בכלל ספר שכותב איזה מטורף או פושע שמתכנן להשתלט על העולם. (אם לא אנא תקני אותי, כדי שנוכל לראות מאיפה בא הרושם השגוי). לדעתי את צריכה להתמקד בחלק של המטורף ולא לשמור את זה בתור פואנטה לסוף – כי זו פואנטה ממש משומשת. את צריכה להכניס אותנו לתוך הנפש של המטורף, כדי שאנחנו נפחד ממנה.

שוב, סליחה על התקצור.

[ג. פ.]

הכוונה היא דווקא שבאמת מדובר באיזה מטורף עם כוונות לממש את מה שכתוב בספר בדרך זו או אחרת, אך הוא לא כתב אותו.
אוקיי, אם הבנתי נכון אהבת את הרעיון. אודה לך מאוד אם כאשר תחלימי תוכלי לכתוב לי איפה היית משפרת כדי שהסיפור יהיה מעניין. גם אני קצת עם דלקת וכל זה… אז אני מבינה אותך.
החלמה מהירה ותודה!!!

[ג. פ.]

סליחה- את כן כתבת איפה אפשר לשפר. השאלה שלי היא – לאחר שהבהרתי לך מה באמת הכוונה של הסוף, שזה לא המטורף שכתב את הספר, האם השיפורים עדיין צריכים להיות באותם דברים, או שבדברים אחרים???

[יעל]

זה לא משנה אם הוא כתב את הספר או רק קרא אותו. הרעיון מרכזי הוא שכל הסיפור בהתחלה זה רק יציר הדמיון של מישהו בעולם שלך, ואז יש לנו מישהו שמתכנן להגשים אותו.

הרעיון כשלעצמו הוא די קלישאתי. זו טכניקה דומה לסיפור "ואז התעוררתי". הסבר קצר למקרה שאת לא יודעת במה מדובר: הסופר יוצר איזו סיטואציה מפחידה נורא, וכשמגיע רגע השיא או הפתרון אנחנו מגלים שהכל חלום של מישהו שבדיוק מתעורר. זו בריחה מאוד קלה מלכתוב סוף נורמלי, וזה דבר מאוד משומש. למעשה, הסיפור הראשון שכתבתי היה בדיוק כזה, והוא אפילו פורסם בעלון של בית הספר שלי – אבל זה לא אומר שהוא היה טוב או משהו כזה (טוב, הייתי בת ארבע עשרה).

הנקודה היא שזה רעיון שעולה בדעתם של רבים, וכבר כתבו אותו אין ספור פעמים.

עם זאת, הרעיון שלך יותר מתוחכם מסתם "ואז התעוררתי". ואת יכולה לעשות איתו משהו הרבה יותר טוב. קודם כל, רדי מהפואנטה. כמו שאמרתי, היא משומשת ולא מספקת את אפקט ההפתעה שאת רוצה להשיג. תני לנו לדעת שארטדליס הוא דמות בדיונית. תני לנו להכיר את הפסיכי קצת קודם. תני לנו סיבות לחשוב שהפסיכי *יכול* לממש את הפנטסיה שלו להיות כמו ארטדליס. תני לנו לרעוד מפחד רק בגלל הרעיון.

יצא לך סיפור הרבה יותר מורכב ממה שיש לך, אבל גם הרבה יותר טוב. ושלא יהיה ספק, אני ממליצה לך לבנות את הסיפור לגמרי מחדש, לא להסתפק בשכתוב. וכשאת עושה את זה, תזכרי את ההמלצות של אלכסנדר. רצוי גם לקרוא את המאמרים שיש אליהם הפניה בכללי הפורום.

בהצלחה

[ג. פ.]

אוקיי, הבנתי, המון תודה שהתפנית בכל זאת. אני כנראה באמת אוריד את החלק האחרון של הסיפור אם זה כ"כ נדוש. אקח לתשומת ליבי את ההערות. בקריאה חוזרת של ההערות שלך אני באמת חושבת שיש בהן אמת וגם אני רואה איפה אפשר לשפר. שוב- באמת תודה!!!

[יעל]

אם תסתפקי בלהוריד את הפיסקה האחרונה, את תפגעי בבסיס הרעיון שלך. מה שהתכוונתי הוא שלא תביאי את עניין הפסיכי בתור פואנטה מפתיעה, אלא תהפכי אותו למרכז הסיפור.

זו דעתי.

[???]

אני לא כל-כך מסכים עם יעל. נכון, *אפשר* לשכתב את הסיפור כך שיציג את נקודת המבט של ארטדליס המטורף, אבל זה ייצור סיפור שונה לחלוטין, ואין שום אחריות שהוא יהיה טוב יותר. לפחות לטעמי (הבלתי אובייקטיבי, כמובן) , יש קסם מסוים דווקא בסיפור המסופר מנקודת ההשקפה של ילד תמים, המגלה את העולם העתידני סביבו, עם כל הבעיות שלו. אכן, ה"פואנטה" נראית לי קצת חלשה, וניתן לוותר עליה. הסיפור לא כל-כך זקוק לה, כשם שאדם בריא אינו זקוק לקביים.

[???]

גם אני נוטה הפעם להסכים איתך, לאחר שמש חשבתי על זה וגם התייעצתי עם החבר שלי.
אני חושבת שאשכתב לפי ההמלצות שלך, למרות שגם יעל אמרה כמה דברים באמת מועילים.
תודה רבה, אלכסנדר. סייעת לי מאוד!!!

[יעל]

ושתבחרי את מה שאת שלמה איתו.

ואנחנו מחכים לראות את הסיפור המשוכתב (אבל קחי את הזמן, עבודה איטית היא טובה יותר).

[ג. פ.]

המון תודה, יעל. עובדת על זה…

[מאת]

תגובות