- This topic has 12 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בחתירות ארוכות, חזקות ושקולות השטתי את הקנו הפלסטי שלי קדימה, נגד הרוח, מקביל לקו החוף. המים השמנוניים והאפלים הסתירו את הקרקעית הבוצית כחצי מטר תחתי. הקפדתי להמנע מנתזים או מערבול מיותר של המים. גם כך, הצחנה עלתה מהבועות שפקעו באדוה מאחורי.
השוטרים בקנו הרודף לא ירו. לא ידעתי אם זה משום שלא רצו לפגוע בי, או משום שכל ניצוץ עשוי להדליק את הגזים, לעטוף אותי ואותם בכדור אש. היה להם יותר מה להפסיד, ולכן התקרבו פחות לחוף. קו המים של שתי הסירות הזעירות מסומן בפס שחור שמנוני, הטיפות הזולגות לאורך המשוט צורבות כוויות בידי.הסתכלתי אל החוף החרוך. שרידי העצים עמדו למול השמים החומים. בתים ריקים נשקו לשמיים על גב ההר. הארובות המתות של מתקני התעשיה במפרץ, שכבר לא צבעו את השמיים הכחולים בחום, הנמל שנראה מכאן כמעט כפי שנראה לפני שנים, העגורנים החלודים נישאים על רקע ההר, הנמל הריק כמו בתחילת המשבר …
הגעתי לשפך. כאן, ממול אפשר לראות את שרידי הסירות, סיבי הפיברגלס חשופים אחרי שהמים המזוהמים כילו את מעטה הפוליאסטר.
השלכתי למים את הזר – לזכרו של יואב.
הקנו כבר התחיל להתפורר כאן, בנמל הקישון. בקרוב הנוזל המאכל יגיע אלי. לפחות אני לא אמות מהסרטן, לא כמו בלון צהוב מנופח מכורבל בצנורות אויר.
לזכרו של יואב "קרישנה" -
מה בדיוק הסיפור אמור לומר? שהזיהום בארץ הולך להגיע למצב קריטי? את זה אנחנו יכולים להבין לבד. אין ממש עלילה, אין מטרה, אין חידוש, ואם כבר- אין ממש סיבה שאם מייצרים קנו מפלסטיק, לא ייצרו אותו עמיד לחומרים שבמפרץ.
אם אתה רוצה לראות איך כותבים סיפור אקולוגי פוסט אפוקליפטי כמו שצריך, אני מפנה אותך לסיפור "לילה אחד" של יוליה גנטמן מגיליון 3 של חלומות באספמיה.
-
-
-
-
-
כל האיזור שם (וזאת אני יודע, כאמור, מהיכרות אישית) מלא בגרוטאות כלי שיט וכלי שיט לשעבר. יש שם סירות וספינות שלא ראויות לשוט גם במים הנוכחיים של הקישון, וכל מני חלקי גרוטאות ועניינים. מי אמר שהקנו של המספר "יצא ממפעלנו כשהוא טרי וטוב"? או שהוא יצא ממפעל כלשהו, בכלל? שהוא לא אחד מאותם שרידים צפים או מוטלים ככלי אין חפץ בו על החופים וליד המזחים?
מדהים, אבל בדרך כלל החיים האמיתיים מסרבים לנהוג על פי ההגיון הפשוט… -
-
זה בעצם תמצית של סוף של ספור הרבה יותר ארוך, שאני לא מצליח להביא לרמה טובה אחידה (מכל הבחינות) – אם וכאשר אצליח, אפרסם אותו (GPL כמובן).
*תמצית התוכן* (שום זכות אינה שמורה, מותר למי שרוצה לנצל את הרעיון, כל עוד התוצאה חפשית לכולם) זה לא הסיפור עצמו, אבל כל הרקע והתוכן. את הספור עצמו לא הצלחתי לגבש
לאחר שגיליתי בשנת 1995 מודעה שעסקה בתחרות טפוס קירות לזכרו של יואב (השם והתחרות אמיתיים), בוגר צופי ים (אני חושב מחזור 89, אבל לא בטוח), התחלתי לחקור ולחפש נתונים אודות החניכים לשעבר שלי. (זה לא נכון, אני ממש מפחד לעשות את זה). במהלך הברור, לאחר שמצאתי כמה וכמה חבר'ה שנפגעו (למי שלא יודע – חוף שמן היה המקום בו שחינו בחורף כשהיה קר, ואחד הדברים החביבים עלינו היה לשחות בתוך הנמל כדי להביא את הלויתניות – סירות עץ גדולות במיוחד – מהמעגנים שלהן), גיליתי שמישהו מנסה להפריע לי – פתאום כל מני מסמכים "נעלמו" מהארכיון שברחוב אוסישקין 5 בתל אביב, תמונות מתחרויות, רישום תעודות סיום של קורסים, ועוד. בתקופה זו גם קראתי בעתונים יותר ויותר על פרשת השייטת, וכמו כן השלמתי תואר בהנדסה כימית שנתן לי רקע להבין מה קורה שם. ככל שהחומר הצטבר, הבנתי שאנחנו בעצם בעצומו של תהליך שסופו פריחת מים ומוות של אגן הים התיכון המזרחי. (ראו http://cshlomi.tripod.com/4a.htm ועוד), וניסיתי להקים קול זעקה. מצאתי את עצמי במוסד סגור כלשהו בפורטוגל. במהלך השהיה שלי שם, הגיע תהליך הזהום ממזרח לאיטליה לנקודה הקריטית שלו, חלה "פריחת מים", והים התיכון בחלק זה הפך לביצה מלוחה ושחורה (חיפוש בגוגל עשוי להעלות ממצאים על כך שתהליך כזה כבר ארע בעבר לחלק זה של הים התיכון, לפני כ15 עד 25 אלף שנים ראה גם http://www.bgu.ac.il/~azmon/Lecture_9/lecture9.htm). ~
הסכסוך הישראלי ערבי נעלם, משום שהמשבר הזה הפך את האגן המזרחי של הים התיכון לבלתי ניתן ליישוב.
ברחתי.
כלי רכב גנובים מסוגים שונים לאורך כל הדרך. מעבר לאזור מסוים, אפשר להתקרב לחוף רק בכלי שייט שכמעט ואינם מערבלים את המים, משום שהגזים שנוצרו בשכבה האורגנית הכלואה (בעקר מתאן, מעט גזים פחמימניים כבדים יותר), יפלטו עם הערבול, וכמעט בטוח יוצתו. (לכל מי ששאל למה הקנו, ומדוע גם השוטרים, אם אלו היו שוטרים בכלל, יתכן שלא – אולי הם התכוונו להציל את הכותב היו בסירה רגילה).
כאשר חציתי את קפריסין, מצאתי באי חבורה קטנה למדי של שורדים, (ניתן להניח שיהיו כאלה גם במקומות אחרים), וגנבתי מהם – גם פרחים. בלי לחשוב למה.זוהי התמצית, אני מודע לחלק מהחורים בעלילה, לאי ההתאמות למציאות (נכתב במקור ב1997), ובהחלט לא הצלחתי להביא את זה לכלל משהו שנעים לקרוא.
דרך אגב – סירות דמויות קיאקקנו, כמו גם מפרשיות קטנות במיוחד, מיצרים בשש השנים האחרונות מפלסטיק שאינו מכיל סיבי זכוכית, ולפי הנסיון מהמרכז לחנוך ימי בחיפה, במקרים של זהום קשה במיוחד של המעגן, מתרכך. הדמות שלי בספור גנבה קיקקנו מסוג זה.
-
-
-
עמדתי להגיד שלולא האיזכורים המדויקים מדי של קו החוף (שמחשידים את הכותב בהיותו לפחות חניך צופי ים), לא היה הרבה בסיפור…
אבל ניר עשה את זה בשבילי, פחות או יותר. לי נשאר רק לחזק את דבריו: בן אדם, אתה כותב לא רע בכלל. לך על הסיפור – או גרסא מקוצרת שלו – אל תאכיל אותנו בחתיכות קטנות וחסרות משמעות, בבקשה.מצד שני, חיוכי הנוסטלגיה שזה העלה על שפתי… עד היום מסתובבת אגדה אורבנית שם, ליד הארובות, שמקורה בנפילה חיננית למדי מגשר "הפועל". המממ. *דרך* גשר הפועל, כשחושבים על זה.
(נעמי: "אה, את בצופי ים? כן, גם אני הייתי… X עדיין נמצא שם? וסירה Y?
חברה-של-אחות-של-נעמי: "כן… ופה… ושם… מכירה את Z? רגע, אם X היה מדריך שלך, את בערך בגיל של ההיא-שנפלה-מהגשר, לא? נו, זה באמת אמיתי?
נעמי, פניה מכורכמות קלות: "*אני* ההיא-שנפלה-מהגשר. כן. אמיתי. ארג.") -
-
