אסטרואיד חולף [ארוך]

[ארז אסל]

1.
"המקום האחרון, גבירותי ורבותי, נציגי הגזעים המכובדים. רק עוד מקום אחד נשאר עם מאגר מים מתוקים. מי זה יהיה, צופים וצופות, מי יהיה הגזע שישרוד ומי יהיו הגזעים שכולנו נשכח עם המעבר לפרסומות? השארו עמנו ונדווח לכם ישירות ובהרחבה ממשטח התחרות."
מזה שבוע רותקו מיליארדי הצופים בגלקסיות השונות אל התחרות שבמהלכה התגוששו עשרות גזעים על הזכות לחיות במקום עם מאגר מים מתוקים. הנציג שגופו או נפשו בגדו בו במהלך התחרות חרץ בכך את גורל בני עמו. המובסים ירדו במבט נכלם מהמגרשים ומההיסטוריה של היקום. אף אחד לא הציץ בכיוונם. כולם ידעו שלא מתרועעים עם גזע נכחד. לאלה תמיד יש רעיונות משונים בראש.
פניה המחייכות של המנחה מילאו את המרקע. כבת לגזע האלושים לא הושפעה מהתחרות. בני גזעה לבשו גופי אנרגיה שהתגשמו לפי רצונם. קולה הרועם והסמכותי, שזור בצלילים ענוגים של נבל, שב והציף את היקום.
"שבנו, כמובטח. ובכן, זה היה שבוע מטורף שבו נגזר דינם של גזעים שונים. אנו מקבלים דיווחים על גזעים מובסים שמנסים למכור את הישגי התרבויות שלהם לשורדים. אין קונים! באחת ההפגנות קראו קריאות בגנות המובסים ואף הונף השלט 'שנית טרויה לא תיפול!' גבירותי ורבותי, בני התרבויות השורדות, הבטחנו לזכור את הגזעים הנכחדים אבל הבה נאמר להם את האמת בפרצוף – אתם מזיזים לנו כאסטרואיד חולף."

"אסטרואיד חולף, שמעת קוטאל?"
קוטאל צקצק בצבתותיו הגדולות בזעם. גזעו היה בין המובסים ביומה הראשון של התחרות. הוא מתח את צווארו, זוקף ראשו הכבד לבחון בעיניו הגדולות את הכוהנים. השלושה ישבו ליד הדוכן, צבתותיהם הגדולות מונחות באפיסת כוחות לפניהם וארבע רגליהם הקצרות מכונסות תחת גופם הכבד.
הם נראים עייפים, חשב בזעף. אני והמזל שלי. דווקא כשענייני ההפיכה התקדמו כל כך יפה שיכולתי לזכות במעמד כוהן על, הלך זולל הדגים הרקובים ההוא והפסיד. מטומטם גמור. אמרנו לו שיתחרה במים, שם יוכל לנצל את מבנה גופנו היחודי, או בקפיצה לגובה, אבל לא. הוא יודע יותר טוב. חוץ מזה, גם המנוולים האלה כאן אשמים. אמרתי להם שיתנו לי להתחרות, אבל היה להם נוח יותר שנפסיד מאשר לתת לי לנצח ולזכות בכבוד.
"לא נזכה עוד ללכוד בצבתות שלנו את הדולפינים הגדולים של ים קואר, לא נראה את הזריחה הכפולה מעל נופההר", קונן 'רב תחבולן'.
"אסטרואיד חולף", מלמל הכוהן שני שהיה צעיר ולפיכך נטול כינוי.
"לא נדלג עוד במרחבים הפתוחים של עולמנו היפה. מי היה מאמין שגזע דגול כמו שלנו, שהעניק ליקום את חדוות הקטל לא ישרוד", זעף 'תחבולן ערמומי'.
"בדיחה של היקום. על חשבוננו", טלטל הראשון את זנבו הכפול.
באור הדמדומים הנצחי ששכן באולם המשפט התאמץ קוטאל להבחין בפניהם. האם הם רציניים, תהה או שמא כבר החלו זוממים דבר מה. מהיכרות מעמיקה עם 'רב תחבולן' ו'תחבולן ערמומי' ידע שמוחם טווה תוכניות וקנוניות גם בעת האכילה, שהיא המלאכה המקודשת לקנסרופנטוס.
"אפילו לא היו מוכנים לדון בערעור שהגשנו", זעק 'תחבולן ערמומי'.
בגלל שהעותר כרת את ראשו של הפקיד, חשב קוטאל.
"אסטרואיד חולף", חזר ומלמל הכוהן השני, עיניו עצומות למחצה.
"טוב, שמענו", זעם 'רב תחבולן'. "כעת עלינו לעבור לשלב השני."
לו היו לקוטאל אוזניים בוודאי היה זוקפן כעת. הוא הסתפק בפעירת עיניים והמתנה דרוכה.
"נותרו ארבעה גזעים אחרונים. לצערנו, הם בחרו להתמודד בריצה. כידוע, הריצה אינה אחת הכשרונות שהטבע חנן אותנו בה. לפיכך החלטנו, לאחר אסיפת חרום, שאנו זקוקים לקנסרופנטוס עקשן, כשרוני ורב תושיה. משום כך בחרנו בך, קוטאל."
"מה אתם רוצים שאעשה?", שאל בחשדנות.
"הכל יוסבר לך בדרך לחללית. נותרו עוד כמה שעות לפני התחרות ורצוי שתתכונן", המשיך 'תחבולן ערמומי. "הגמול יהיה כבוד לאין שיעור."
"אולי אף הצטרפות למעמד הכהונה", הוסיף הכוהן 'רב תחבולן' כממתיק סוד.
היו לקוטאל עוד מיליון שאלות אבל הפעמון לארוחת הערב צלצל והם דילגו החוצה, משאירים אותו לבד בהיכל החשוך למחצה. אחד המשרתים נכנס, מסמן לו לבוא אחריו. מה, לכל השדים והרוחות, הם זוממים, תהה כשדילג בעקבות המשרת במורד המסדרון. הדילוגים שבו והמריצו אותו, מעוררים בו תחושת נוחות ובטחון בכוחו וביכולתו. הזעם שהיה בו הלך ונמוג ככל שהוסיף ודילג. הם הזכירו גמול. מי יודע, אולי בכל זאת יצליח לסיים את מזימת ההפיכה הקטנה שלו.
כשהגיעו אל החללית המתין לו צוות רפואי. הוא זיהה את הנוכחים, את הרצינות על פניהם ואת המכשיר הגדול שניצב באמצע החדר. הוא החל לתפוס מה היתה מזימתם של הכוהנים. זה אף פעם לא יעבוד, ידע, החתולינארים יבינו מיד מה קורה. אבל הם היו רבים, ערוכים ונחושים ועלה בידיהם להכריעו למרות מאבקו העיקש. בזמן שצלל לתוך החשכה ניסה לחשוב כיצד יתעורר.

הוא הקיץ בצרחה. בבהלה ניתר מהמיטה, מתקשה לנשום. מיטה? לנשום? הכל חזר אליו. מה פתאום הוא בתוך מיטה ולמה הוא נושם תערובת גזים? בעודו מתאושש מהזעזוע נשמעה דפיקה על לוח העץ שלפניו. מישהו דופק בדלת, שמע קול חלוש בתוך ראשו.
מה הולך כאן, נאנק ולפת את ראשו. לפת? ראשו? לאן נעלמו הצבתות הנהדרות שלו? מה זוג הזרועות הצנומות הללו? מה אפשר לעשות עמן?
"שמואל?", שמע קול עדין מעבר לדלת. "שמואל, אתה ער? אל תשכח שהיום זה היום הגדול. אני בטוחה שרבים היו רוצים להיות היום בנעליך."
באיטיות העביר את ידו על פניו. תחושת חמיצות גאתה בו. פנים שטוחים, חסרי כל יחוד. אפילו שיניו המדהימות אינן. מה קרה לו, תהה. במאמץ פתח את דלת הארון. מהמראה הגדולה שהיתה שם נשקפה דמותו של יצור אנושי דק וגבוה. לפי מבנה השרירים קבע שמדובר באצן. העיניים היו מבוהלות ומוקפות בעיגולים שחורים. הכל היה רק חלום רע, פטר את עצמו בחיוך.
שוב דפקו בדלת. "שמואל? הכל בסדר? שמואל?!"
מוטב שיענה, חשב.
"כן, אני… בסדר." אלוהים אדירים, איזו בושה. איפה הקול הרועם, המגרגר. מה לו ולנהמה עדינה זו? די. הוא חייב להפסיק עם זה. היה לו סיוט בגלל עומס באימונים ולחץ נפשי לא קטן, אבל אסור לו להתמוטט עכשיו. תוצאות האימונים שלו היו נהדרות. כן, כדאי שיתרכז במשהו חיובי.
"טוב, אז בוא כבר, האוכל מוכן."
אוכל, זמזם בתוכו דבר מה בחדווה. רק עתה חש בכאב משונה בבטנו. הוא לבש חולצה כחולה ומכנס קצר ויצא החוצה. אישה נמוכה ודקיקה עמדה שם, מניחה על השולחן צלחות ועליהן מיני מזון שונים.
"הנה, הכנתי לך בדיוק מה שהתזונאי אמר. ביצים, פסטה, פירות וירקות."
פני אור מילאו את מסך הטלוויזיה וקול עדין אך סמכותי דיבר על התחרות הקרובה. שמואל רצה להקיא אך ידע שעליו לאכול על מנת להתמודד ולנצח. יהיה מביש לעיין באנציקלופדיות ולגלות שהגזע האנושי נכחד בגלל שנציגו לא אכל ארוחת בוקר.
אכל למרות שהאוכל נראה לו רך ועיסתי, נטול צמיגיות. ברקע דיברו פני האור על אסטרואיד חולף. שוב נזכר בחלום, בפנים המוזרים שרכנו מעליו והתחלחל. במהירות הניח את הכוס ולפת את ראשו. מצחו היה קר ולח. האישה העבירה יד על מצחו והמגע המחוספס נעם לו. אחז בידה וחייך, מביט עמוק לתוך עיניה המלוכסנות. היא חייכה אליו בחזרה, מקרבת את שפתיה הצבועות באדום מלחמה באופן מאיים אל פניו.
רוצה לטרוף אותי, חשב בבהלה וזרועותיו התפתלו. צווארה היה עדין ושביר. הבעת התדהמה שלה ליוותה אותו כשיצא החוצה, מוחה את שפתיו במגבת קטנה. האוויר בחוץ היה נעים יותר. קריר. אבל הם היו שם בחוץ. הרגיש אותם לפני שראה. אחדים יללו באיום, אחרים קימרו את גבם, ציפורניהם שלופות למחצה.
אנחנו יודעים, רשף מבטם. אנחנו מחכים לך.

2.

"היי, הנה האנושי!"
סמוך למסלול הריצה עמדה קבוצת יצורים משונים. הוא זיהה רק את הפיאדה בזכות המשושים שבלטו מראשם. אחד המשושים פנה לעברו וזז במהירות. אולי הוא יודע, חשש. היו עוד שני גזעים שלא הכיר והוא פנה לבחון אותם. אחד מהם, עגלגל עם פסים זוהרים לאורכו ולרוחבו שלא הצליח לעמוד על מקומו אפילו לא לשנייה. האחרון היה יצור רזה וגבוה, גבו כתום ובטנו הארוכה צהובה שהיו לו שלוש או ארבע זרועות בכל צד. זה ניגש לעברו בחיוך מלגלג ולפתע הלם בבטנו השמנה. הכאב היה נורא והוא ניסה להחזיר, אבל אצבעותיו היו נרפות וחלושות. כולם צחקו או השמיעו את המקבילה לצחוק בתרבותם והיצור התרחק ממנו.
טרולית אחת התקרבה אליהם ובידה מוט קצר.
"שקט!", נזפה בהם. "אני מזכירה לכם שזהו היום האחרון בתחרויות. המנצח יזכה בכוכב האחרון שניתן לישוב. האחרים… אסטרואיד חולף ותו לא."
החבורה מיהרה אל קו הזינוק. הוא דידה אחריהם, יודע שלו רק יצליח לשחרר מתוכו את הקפיציות המפורסמת האצורה ברגליו, יגמא את המרחק מהר מכולם. הירייה נשמעה והעגלגל נפל הצדה פצוע.
הם פרצו קדימה בסערה, דוחפים זה את זה, מבטיהם מבועתים והוא ידע שלעולם לא ישיג אותם. לא בצורה הזאת. הפיאדה הדף אותו, ראשו הכפול ומשושיו רוטטים בחדווה כשחלף על פני היצור הגבוה. הוא דידה הצידה, אחז בעור המתוח סביב ראשו ותלש אותו. אי שם עלתה יבבת חתולים אולם הוא לא שמע דבר. שקוע היה בטרנס של קילוף עורו הישן וחילוץ עצמו מתוכו לפני שיופיעו. שוב התפעל מהצבתות הנהדרות, הזוהרות באור השמש. החתולים כבר נראו באופק, פורצים לתוך המסלול, מיללים בטרוף.
בזריזות התיצב על רגליו הקפיציות והנמוכות, מאזן עצמו בעזרת זוג הזנבות שלו. החתול הראשון, שמן ומכוער, שרוט כולו ממאבקים קודמים, הגיח והוא שיסף אותו בקלות לשניים, מסתער אל האחרים, חש את הכוח גואה בו. אי שם גאו שאגות ואחר השתררה דממה. אחד החתולים היה פצוע והוא ידע שכדאי להשאירו בחיים כדי שיהווה דוגמה.
רק עתה הבחין במבטים המבועתים של האחרים סביבו ובאלה שהקיאו, בוכים. פוחדים ממנו, הרהר בשביעות רצון. ועכשיו, איפה הנבזה ההוא, שהכה אותו קודם. עיניו קירבו אליו את האופק כשצמצם אותן והנקודה הפכה בתוך עיניו החדשות לדמות ברורה.
משהו צרח בתוכו מכאב והוא דילג, מרחף שבעה מטרים באוויר, נוחת ליד הטרולית שאחזה בידיה את המוט הקצר. הלמה בו, חשב בזעף, בוחן את שרירי רגליה וידיה שהיו עבותים למדי.
"מה נדמה לך שאתה עושה?"
אורות זהרו בתוך עיניו ואוזניו צלצלו בטרוף. היא רכנה מעליו, זועמת.
"אתה קנסרופנט! אתה לא אמור להיות כאן בכלל. מה שמך?!"
ממקומו על הרצפה בחן אותה בזעף. לא נראית כל כך מאיימת, סיכם לעצמו. הוא צקצק בצבתות וחבט קלות בזנבו הכביר, מקווה שהבחינה בשיניים הארוכות והחדות שחשף. היא רק נופפה במוט שאחזה. כעת זיהה את מוט ההלם וידע שגם עורו העבה אינו חסין לכאבים שביכולתו לחולל.
"קוטאל", ענה בכעס, מהרהר האם שולחיו הכינו תכנית למקרה כזה.
"ומה, לכל הרוחות, נדמה לך שאתה עושה? הקנסרופנטוס הובסו ואסור להם לשוב ולהתחרות. זו הפרה בוטה של כללי התחרות!"
הוא קם, מודע לכאב הזורם בגופו וזינק לעברה. היא צרחה בהפתעה והפכה לנחש עצום עם ארבעה ראשים שהתפתל ולפת אותו, חונק ולוחץ, עיניה זועמות. הוא ניסה להאבק אך נכשל, אפילו לא הצליח להניח עליה את הצבתות כפי שרצה. היא היתה מיומנת בהתחמקות. מעולם לא נתקל בטרולית בעלת יכולת קסם כזאת בעבר.
"או הו, חביבי, אתה הולך לחטוף. רצחת את הנציגים החתולינארים! ניסית להתנקש בחייה של השופטת, התחזית לבן הגזע האנושי מתוך כוונה לשלול את יכולתם להתחרות באופן הוגן על זכותם לשרוד."
במאמציו להשתחרר מאחיזתה לא הבחין בצללית שחלפה מעליהם ביעף. החללית הופיעה במהירות וקרן מקפיאה נורתה מתוכה. שניהם צנחו, מעולפים. המחשבה האחרונה שחלפה בהכרתו היתה, חברי המסורים לא נטשו אותי.

הוא הקיץ בצרחה, לכוד בתוך כלוב קטן. באיטיות סרק את סביבותיו. כל גופו כאב עדיין מהשפעת הירייה והזעזוע הותיר את צבתותיו נטולות תחושה. לפניו, על הדוכן, זיהה את 'רב תחבולן' ואת 'תחבולן ערמומי'.
"קוטאל, אנו מעניקים לך צל"ש על פועלך למען עמנו", הכריז הכוהן 'רב תחבולן'.
האחרים צקצקו בצבתותיהם האדירות, שיניהם נוקשות בהתלהבות.
"הבאת לנו כבוד גדול. לא שיערנו שתצליח כל כך", אמר 'תחבולן ערמומי'. "בזכותך התקבל הערעור שלנו וגזע החתולינארים השחצן חושש מאתנו וביקש שנכרות הסכם שלום."
"מאות שנים של סכסוך ומשא ומתן מייגע הגיעו אל קצן בזכות פעולה אחת מהירה, נחושה ועצמאית", המשיך בסיפוק 'רב תחבולן'.
"הם אפילו הציעו לנו שטח על הכוכב שלהם. אמנם האוויר שם לא אידיאלי אבל זו התחלה. והכל בזכותך, קוטאל. כולם הסכימו שנעשתה טעות כשמנעו מאיתנו את האפשרות להתמודד בתחום שבו אנו חזקים."
קוטאל בחן אותם, משתומם. הוא צקצק בצבתותיו. החתולינארים העניקו להם מקום מחיה? מה הולך כאן? אולי הוא עדיין חולם ואולי הוא בכלל בן אנוש שהמתח לפני התחרות הכריע את מוחו?
"כן, קוטאל, מה הבעיה?", שאל 'תחבולן ערמומי'.
"איפה אנחנו? למה אנחנו כאן?"
השניים החליפו מבטי מצוקה ונאנחו.
"ובכן, בזמן שאתה השתעשעת לך, קוטל להנאתך. אגב, חיסול האשה וניסיון ההתנקשות בטרולית הנוראית ההיא היו מלאכת מחשבת של מיומנות", אמר 'רב תחבולן'.
"אם כי לא הכי מוצלחת בסופו של דבר, הרי נאלצנו לחלץ אותך", מלמל 'תחבולן ערמומי'.
ראשו של קוטאל נד מצד לצד. זינוק אחד, חשב, זינוק אחד ואני משסף אחד מהם. זכר הטיפול הנוראי שנעשה בו לפני שנשלח לתחרות עורר בו זעם אפל. איך הרשו לעצמם לעשות דבר כזה לו. לפתע, הכל התבהר. הם בחרו דווקא אותו משום שחששו ממנו. כנראה נודע להם על תוכנית ההפיכה שלו. הכעס זרם בנתיבים מוכרים, מציפו בעדינות משכרת. הוא אמד את המרחק מהם, דרוך מציפייה לרגע הנכון. חי הצבת הגדולה, שרק יפתחו את הכלוב והוא יסתער עליהם במלוא עצמת רגליו.
"נאלצנו לנטוש את עולמנו הגווע. הותרנו מיליונים מבני גזענו מאחור במאמץ להנצל. אפילו את הכוהן השלישי, אוזרק, השארנו שם. החללית הזו היא מה שנשאר ממנו. לפחות עד שנגיע אל עולם הבית של החתולינארים."
טוב, זה לא נורא, הרהר, גם בעולם ההוא אוכל להשלים את ההפיכה. עם המעמד שלי כמי שהציל את בני עמו מכליה, יהיה קשה לכוהנים להתמודד. תחושת בטחון שבה ומילאה אותו. הכעס הלך ונמוג.
"אז, למה אני כלוא?"
הם החליפו מבטים זהירים.
"לצערנו, קוטאל, היינו צריכים לשלם מחיר קטן. תמורת המגורים בעולם שלהם תבעו החתולינארים את הסגרתך. אתה הרי רצחת שניים מבני מינם על המסלול, לעיני היקום כולו", אמר 'רב תחבולן'.
"ואתה יודע כמה הם מקפידים בענייני כבוד", המשיך הכוהן 'תחבולן ערמומי'.
"כאלה הם. לא מפותחים", חייך 'רב תחבולן'.
"מנוולים!", צרח. "איך אתם עושים לי את זה? אני הצלתי אותנו מכליה! בלעדי לא הייתם מסוגלים לשבת עכשיו ולפטפט את כל השטויות שלכם. אתם צריכים לפנות את מקומכם. אתם נמאסתם על העם כולו. לא נקפתם צבת למען הצלתו. אמרתי לכם לבחור בי בפעם הראשונה ואתם העדפתם…"
הוא השתתק כשראה את מבטיהם והבין. התוכנית היתה שקופה וערמומית והוא נפל לתוכה כזבוב פוחז לצנצנת דבש. הם ניצלו אותו כדי לזכות במקום האחרון. הוא הסתער על הסורגים אבל מכת חשמל הממה אותו והוא נסוג לאחור זועם מכאב ומהשפלה.
"באמת, קוטאל, חשבת שלא ידענו על המזימה הקטנה שלך? אמנם אנחנו משלמים מחיר של עזיבת עולמנו האהוב אבל אני יכול להבטיח לך, אם תאריך ימים, שיום אחד נשלוט בעולם של החתולינארים", אמר 'רב תחבולן'.
"ומי יודע? אולי אז נעניק לך חנינה", הוסיף 'תחבולן ערמומי'.
"או שלא!"
צחוקם הערמומי והנבזי היה הדבר האחרון ששמע כשהוצא יחד עם הכלוב.

[גל]

אפתח באומרי שיש כאן פוטנציאל לסיפור טוב מאוד.
אבל תצטרך לעשות שני דברים בשביל זה – להאריך אותו ולקצץ בהומור.
למה אני מתכוון?

הרעיון של ריאליטי TV יקומית שבו נציגי הגזעים נלחמים על השרדותם הוא בהחלט חדש ומעניין. רק חבל שאתה עושה ממנו צחוק.
תנסה, במקום זאת, לחשוב על זה ברצינות. אני לא טוען שזה לא יכול להיות הומוריסטי, אבל צריך גם שזה יהיה הגיוני איכשהו, אמין.
קודם כל – תן יותר רקע לתחרות. באמת נגמרו המים ביקום? מה הבעיה ליצור מים? למה הגזעים משחקים במקום שיהיו מלחמות?
הקטע הכי לא ברור בסיפור זה קטע החלפת הגופות והתחרות. דווקא תיארת לא רע את התחושה של קוטאל כשהוא מגלה שגופו הוחלף, אבל איך בכלל עשו את זה? ואם זה אפשרי מה מנע משאר הגזעים לעשות זאת?
ואם כבר – אם הגזעים השורדים מתחרים בריצה, והגזע של קוטאל לא טוב בריצה – למה הוא מחליף חזרה לגוף הישן שלו (איך?) ואיך הוא מצליח להשיג את שאר המתחרים?
בעית האמינות העיקרית שלי כאן היא איך ההשתוללות של קוטאל הביאה לכך שהחתולינארים נכנעו. להיפך – הייתי מצפה שכיוון שהגזע של קוטאל ניסה לרמות, דווקא יעשו עליהם סנקציות או משהו.

גם עניין ההפיכה של קוטאל יכול להפוך לסיפור ממש מעניין, אם תרחיב אותו, הרבה. מי הם הכהנים? למה הפיכה? האם יש קשר למצב היקומי שבגללו יש את המשחק הזה?

עוד בעיה קטנה – מה עניין הטרולית כאן? כוחות קסם? זה לא אמור להיות סיפור מד"ב?

הרבה שאלות יש לי, אני יודע

[???]

תרות ומגששות באפלה.
תודה על ההערות המאלפות. לקחתי אותן לתשומת לבי (אפילו העתקתי לפנקס קטן) ואשוב לשפץ ולעבוד על הסיפור.
יחד עם זאת, אני מקווה לקבל עוד כמה הערות ולבחון את הכיוון הכללי. יתכן שדברים שהפריעו לך מצאו חן בעיני אחרים ולהפך.

[???]

המעברים בין הסצינות השונות היו חדים מדי. לא ברור מי מנהל את התחרות. לא ברור למה החתולינרים משתתפים בתחרות אם יש להם כוכב. לא ברור למה הם נותנים מקום לגזעו של קוטאל על הכוכב שלהם אם נכסי הנדל"ן של היקום כל כך מצומצמים.
אפיון הגזעים פשטני מדי.

[מאת]

תגובות