- This topic has 3 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים by
.
-
תגובות
-
-
ישנה אמרה אנושית ידועה, "ידע הוא כוח." האם פרוש הדבר כי ידע בלתי מוגבל שווה בהכרח לכוח בלתי מוגבל? אם זו אמת, אין אדיר ואיום ממני, אין עצמה העולה על מצמוצי גופי ובורידי זורמת אלוהות טהורה. אם אכן אני הוא אל הידע, ההרס והבנייה, למה אני כל כך צמא? למה אני שרוע על הרצפה ומתחנן לטיפה דקיקה של מים צלולים? למה אני, אני?
דני ג'ובס תמיד ידע למשוך את תשומת הלב של האנשים הלא נכונים. כישורים כשלו מיגנטו קנאה או הערצה, בשניהם לא חפץ. אנשים כמוהו נוטים לחרוט את שמם על גבי דפי ההסטוריה המתועדת, אם כמושיעים או כרוצחי עם, דני אדם טוב מטבעו אך לפעמים אין ברירה. . .
הוא רוכש מצרכים וחמש זוגות עיניים ננעצות בצעדיו, בפניו ובאחוריו. כשיצא מביתו להשליך את האשפה הם ינברו בה, ינתחו אותה וילמדו אותה. הם רוצים לדעת הכל על הרכוש היקר שלהם, דני הרי נקנה במיטב השטרות. אך עם זאת ולמרות הממון שהומתר עליו, דני זוכר ויודע כי אם יכשל, יאכזב, ימעד או ישתהה אף לא אחד משומריו יהסס לפזר ולמרוח את מוחו על הרצפה. דני יודע ומזיע, מתקלח ומפחד, אוכל ומפחד, יושן ומפחד. מדוע העמיד את עצמו לשרות הרוע? כסף, כסף וכסף. שלוש סיבות שבעבר היוו כריות וקוויאר והיום הן סורגים ובטון מבוצר, תזכורת לחולשת אופי. הוא מחוייב לממש את האותית הקטנות בחוזה ורק כך יזכה בחופש, אולי.
הוא נכנס למעבדה ומשקה את ידידו היחיד בעולם, העציץ. הוא חייב להצליח היום בניסוי או שמחר יתעורר למוות, זו ההזדמנות האחרונה ואחריה ממתינים הצלחה וחיים או ההפך המוחלט מהם. הוא מכין את המבחנות ומכוון את המיכשור. "איפה הניטרו גליצירין?" שאל את חלל החדר וגרד בראשו.בקוטב הצפוני מזדחל כלב ים זכר, סוג הדם שלו הוא בי פלוס, ניבו השמאלי מרקיב מעששת מתקדמת, עוד שלושה חודשים ימות מזיהום עקב אכילת פחית שימורים, הוא מתגלגל אל עבר קרחון הנמס באיטיות. מגוש הקרח מתרוממת לאוויר לחות ונודדת בכלי הקיבול, העננים. זרמים ורוחות נעים בנתיבים קבועים מראש עד להגיעם לרקיע אירופה. גשם מטפטף מעל מגדל אייפל בפריז ונוזל על פיגומי מתכת, מקצה הקודקוד ועד לראשו של תייר בריטי. הוא יבקר בלובר, יתעטש באגף הפוסט מודרניסטי ובקטריות מהבל פיו יתעופפו הישר אל תוך חיוכה של המונה ליזה. חמש שכבות של צבע מכסות את חיוכה ומעידות על התלבטויותיו של דה וינצ'י בעת הציור. בספריה העירונית של איסנטנבול, בתורכיה, סטודנט בן עשרים וחמש, החולה בעגבת, מעיין בכרך החמישי של אנצקלופדית האומנות של פרינסטון, הערך הוא "דה וינצ'י". תחת רגליו של הסטודנט קיימת רצפת אבן ותחתיה אדמה, עצמות וחול, העצמות שייכות לנקבה שמפרקתה נשברה בשנות השלושים לחייה. על פי טביעות אצבע חלקיות על פני מאובנים, הרוצח הוא זכר, בן חמישים, המרצה כעת מאסר עולם בדרום אפריקה, בגין אונס. כעת הוא מתקלח, הסבון החלקלק נושר מידיו והוא מתכופף להרימו. הסבון יוצר, נארז ונשלח על ידי חברת "טינגל נקיונות" שבסיסה בדרום אמריקה, במדינת קולומביה בעיר מנזלס. קוקאין משובח, מן המפעל השכן, נמכרים כעת לקטינים בסמטאות בוסטון. אביו של אחד הקטינים הינו שותף בבעלות על ערוץ טבע ברשת הכבלים, משלחת הממומנת על ידו מצלמת ומתעדת כעת את חייהם של כלבי הים בקוטב הצפוני. אחד הצלמים מסיים כעת ללעוס את הפטריות והאפונה והוא משליך את פחית השימורים למרגלות קרחון קרוב. כלב ים זכר מתגלגל ומרחרח את המתכת ושארית המזון, תאבונו גובר.
למה אני יודע? למה אני מבין? מי אני? אני חש מולקולות מתפרקות ומתגבשות, לברז פלדה, לחדק של פיל, למים ולאש. אני חש באדים מלוע הר געש ובלחץ סודק במעמקי האוקינוס ההודי. כל רטט עובר בי, כל צחוק ובכי מחלחלים לתוכי. מי אני? תודעתי פרושה ומפוזרת, מעט ממני קיים בכל תא ואטום. אני מנסה למקם את נוכחותי, למקד את מרכז עצמי, אני מגיע לחדר חרוך, כאן נולדתי לפני עשרים מאיות השניה. קירות החדר מפוחמים בחלקם, מיכשור מדעי מנופץ, שרוף ושבור על הרצפה. זבובה מטילה מקבץ רימות זוחלות על הקיר הצפוני, האם היא אני? לא. גבר שרוע חסר הכרה על הקרקע, רסיסי מבחנות ודפי נייר קרועים מכסים אותו, האם הוא אני? לא. תיקן מהלך לו על גבי ערמת שטרות ירוקים, הוא מפריש ריר על הנייר היקר ומתחיל במלאכת העיכול, האם הוא אני? לא. עציץ עשוי חרס, כולו חריצים וסדקים, נמצא בקצה החדר, בתוכו אדמה ודשן מלאכותי ומהם צומח פילידרונם גיגאנטיאס ננסי, שורש ירוק ועליו עלים מועטים הנוטים לנשור. האם הוא אני? לא. . . כן. זה אני, צמח. אני מעיין בדפי הספרייה הבוטנית של שיקאגו ולומד על עליי, גבעולי ושורשי. אני לומד להכיר את גופי ושליטה עצמית מזדחלת פנימה. כיצד רכשתי את היכולת לקרוא את הקיום בכללותו? האדם על הרצפה הוא דני ג'ובס, מדען, שעל פי רישומי האינטרפול בבלגיה, הצטרף לא מכבר לרשת טרור בינלאומית. המרכיבים, אשר נוזלים בין חריצי הרצפה, משמשים בעיקר ולרוב עבור יצירת אמצעים נפיצים ומתלקחים. אני מפרש את הולדתי כתאונה בלתי סבירה, סיכוי אחד לביליונים, כפי שהסיכוי של זרע אחד הוא אחד לביליונים לזכות בחסדי הביצית. דני, יוצרי, גוסס וחייו אוזלים ונמסים ממנו. מנקודת הולדתי ועד כעת מתו שני מיליון, מאה אלף, עשרים ושלושה בני תמותה ונולדו שלושה מיליון, שלוש מאות אלף, ארבעת אלפים שמונה מאות וארבעה תינוקות ואלפיים ושניים פגים. דני הוא אחד מרשימה בלתי סופית של נגרעים ומתווספים, נפרדים ומתקבלים, העוצמים עיניים לאחרונה או פוקחים אותן לראשונה, לאפלה או לאור. אך דני שונה מהם, ממנו אכפת לי. לא בגלל שהוא אבי הלא ביולוגי וממציאי שלא במתכוון, אלא מהסיבה הפשוטה שמישהו צריך וחייב להשקות אותי, אני צמא ואדמתי יבשה.
אני מנתח את מצבי העגום. אין לי גפיים ואין לי כל קול. שליטתי בחלל מסתכמת במניפולציה מוגבלת בתנודות אלקטרו מגנטיות ובידע מושלם על הסביבה, מכאן ועד לסופו של הסף. אני מוח מרחף בתוך ביולוגיה נובלת ומתנוונת.
מצבו של דני מחמיר ואני זקוק לאמצעי החייאה ועכשיו. בתי החולים חסרי ערך עבורי, אני זקוק לתרופה או שכף היד, האוחזת במשפך, תחדול מלנוע. היכן קיימת תרופה לכל מחלה? מזור לכל כאב? איחוי לכל קרע ופציעה? העולם הגשמי מסרב להשיב והוא אטום לפתרון. אני סורק את הבלתי נודע והלא ידוע. . . בוחן את סודות הבריאה וחושף תשובה על אנושית, אמת חבויה הידועה למעטים ולמתים, הסוד הגדול. . .אנחנו נבריא, אני יודע.על ראש שרשרת הרי האנדים מקננת נקבת קונקורד צעירה, מסרקת את נוצותיה ושולפת כינים טורדניות.
(אני מתמרן את כוחותי המינימלים לעצמה מקסימלית.)
היא רוצה לנסוק ולצוד שפן בר או אולי ארמדיל דשן ומשביע.
("למעלה," אני קורא לציפור "למעלה!".)
הקונקורד מבקשת להביט אל תחתית הסלעים, אולי שם מסתתר טרפה הבא.
("למעלה!" עליי רועדים והאדמה בעציץ רותחת.)
היא מסיטה את ראשה מעלה, אל שמיי התכלת הצחיחים, פורשת כנפיים אדירות ודואה עם רוחות האוויר.("למעלה!" כוחותי כמעט וכלים אך אני צמח עיקש.) הנקבה הגדולה חוצה את גבולות הסטטוספרה והיא איתנה וגאה, מפלחת את קצה היונוספרה והחמצן דליל. היא מתאמצת לנשום, חולמת לשוב לצוק ממנו המריאה, אך הפקודה חזקה ממנה. יד שקופה מכוונת אותה אל ענן נייח שלא ידע תזוזה מעולם והציפור מוצאת עצמה בתוך ארמון חצוב של עננים. היא מתעופפת בין מגדלים לבנים וצמריים, בתוך מסדרונות נטושים וחצרות שוממים. בעבר המקום שקק חיים ושפע תרבות אך כיום הוא מבצר מרוקן לשלדי ענקים מתפוררים. נוצותיה של הקונקורד נושרים ובשרה נחשף לחום קרוב, היא לא תשרוד זמן רב אך הצמח זקוק לשניות ולא יותר. היא נוחתת ומדדה, בצליעה חריפה, אל עץ נטוע בין ענן סערה לענן לבן. היא מתרוממת קלות, מותחת את צווארה המדמם ותולשת מן העץ תפוח אדום ועסיסי. בשארית כוחותיה היא מאתרת חריץ בשמיים, פוערת את מקורה ומניחה לפרי ליפול מטה. אז הוא צונחת מטה ומתה, פגר בשחקים, נבלעת בתוך ערפל סמיך.התפוח עושה את דרכו מטה במהירות הגרביטציה. חיכוח מבעיר את שולי אדמומיותו ואש קלה פורצת ואופפת אותו. בזה אחר זה קרבים אליו ציפורים שונים ומנסים לבלום את הצניחה, הם מתנגשים בתפוח המחורר את כנפיהם, מתקשים לאחוז בו וטלפייהם עולים בלהבות. כך מרחף התפוח ובעלי כנף ישמטו את חייהם ויתרסקו בלהט על אדמה חומה, על גגות בטון ועל ראשים פגיעים שיתבקעו. להקות וגוזלים סופגים אבדות קשות אך במאמץ משק כנפיים הם יאפשרו מסע בטוח לגוש האדום, בכל מחיר, כך ציווה הצמח.
דרור קטן פורץ את החלון השבור, מתנגש בקיר שמולו ומתרסק על הרצפה. אחת מכנפי החיה הקטנה חשופה עד עומק העצם. הציפור מרפה מאחיזתה ופיסת תפוח מתגלגלת אל עבר פיו של דני ג'ובס.
"תאכל!" משדל ומצווה השוכן בעציץ, "תאכל!".
דני מניע שפתיים סדוקות לכיוון חלק הפרי. תיקן רעב מטפס על פניו, מטייל על לשונו ומגיע אל הפרי הנדיר. "לא!" זועק הצמח אך הוא חסר השפעה על עצבי החרק. מחושיו של התיקן בוחנים את המזון החדש והמפתיע, הוא מפריש מיצי עיכול וטועם את העיסה המתוקה.טנקים סובבים אותו ומטוסים חגים מעליו. טלים בליסטים, כימים, ביולוגים ואטומים מנסים לחדור ולסרוט את שיריונו אך לשווא. עיר אחר עיר הוא אכל ברעב בלתי נדלה, אנשים, בניינים, רכבים, אדמה, מקלטים, יערות, הרים וגני חיות, על כולם התיז חומצות ועיכל עד סיום. דבר אינו עומד בפני התיקן הענק, זולל כדור הארץ. היצור המפלצתי החל לעכל את קנדה ואחריה אמריקה כולה, הוא לגם את האוקינוס האטלנטי ואז גרס את תכולת אירופה אל תוך קיבתו החרקית. מיחושיו מיששו את החי והדומם וגחלים בלבד שרדו את בוא האימה הטורפת. כעת הוא בטוקיו והאי יפן נידון לחורבן של זוהמה אפורה ודביקה. שובלים של אגמים מצחינים ומבעבעים יהוו עדות אחרונה ליופי אבוד והחרק ימשיך לינוק את תכולת הפלנטה.
אני נח בתוך שכבת בוץ דקיקה, כולי שורש בודד ומעט רטיבות על עורי הרך. חושי סופגים את ארועי הימים ואני מודע להכל, כולל לאשמתי. דני ג'ובס נטחן לאבקה והחדר נותץ על ידי המפלצת הנבונה, בשאיפתי לחרוץ גורלות דירדרתי את העולם לביצה טובענית.
דוכיפת נוחתת על ערמת האשפה שלי ומתקרבת, בקפיצות היא מגיעה אל הפיסה שמזינה אותי. "בואי," אני אומר לה "שתלי את האוצר." הדוכיפת מדלגת אל מרבד הבוץ ומן המקור הצהבהב היא פולטת גרעין קטן של תפוח.
הזרע יגדל לצידי ואני אמצוץ את עצמת השתיל החדש. ציפורים שורדות ישקו אותנו מידי דקה ושעה, ישאו נוזלים וימטירו אותם עלי ועל העץ שיהיה אני. שנים יחלפו וישכחו ואז, כאשר אהיה עץ תפוחים מן השמיים, אתמודד מול המפלצת. כולי תקווה כי קמצוץ מן האנושות המוכה יצפה ביום שבו יתנגש האל הבוטני בחסר החוליות ועד אז אני מביט בקוסמוס, במחזור של חיים ומוות שיצא מכלל שליטה, ומתפלל אל החצר הריקה שבארמון העננים. -
-
-
-
