- This topic has תגובה 1, 2 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אלכסנדר גראהם בל על הכיסא החשמלי.
כשפנחס היה בן שלוש עשרה החליטו לעשות לו בר-מצווה, כי הוא היה יהודי. אף אחד לא שאל אותו ומבחינתו היה רצוי לבטל את כל העניין והאירוע. לקפוץ ישר לגיל ארבע עשרה או אפילו להישאר באותו הגיל, כמו שאימא שלו הייתה עושה כששאלו אותה בת כמה היא. פנחס שנא להופיע מול אנשים, הוא העדיף להיות אילם לכל החיים מאשר לדבר מול אולם מלא אנשים, מהכניסה עד הבמה, כולם מביטים בו, שאריות של המנה הראשונה בין השיניים (עוף או שניצל, אימא ואבא יבחרו את מה שזול). והוא אמור לעמוד מולם ולומר משהו משעשע. הוא אף פעם הצליח להצחיק אף בן אדם בודד, מהבדיחות שלו יצאה נסורת, ונראה לו שהדרך היחידה שבעזרתה יוכל להצחיק כל כך הרבה אנשים תהיה רק אם הוא ייפול מהבמה או ישתין במכנסיים. או שניהם ביחד.
בבית הספר לא היה לו מה לחפש. הוא לא אהב שום מקצוע, חוץ מכדורגל, והמורה לספורט התעקש ללמד דווקא כדורעף.
הוא גם לא הבין בשביל מה הוא אמור ללמוד היסטוריה, הוא לא זכר מה הוא אכל אתמול לארוחת הבוקר,אז למה לו ללמוד מה אכלו בארוחות הבוקר שלפניי מאה שנה? הוא הסתדר טוב מאוד בלי ללמוד את לקחי העבר, הוא יעשה את הטעויות שלו בלי לדעת מי עשה אותן לפניו. וחוץ מזה, למרות הקמפיין שניסו להחדיר לו לגולגולת, מתמטיקה לא צריך לדעת בשביל קניות במכולת, אם היו צריכים להבין לוגריתמים ומשוואות עם שלושה נעלמים כשעושים את החישוב בקופה של הסופר אז אף אחד לא היה קונה כלום. אנשים היו אוכלים עשב או מתים מרעב, אבל לפחות מתים טיפשים.הייתה לו נקודת אור אחת בחיים האפורים שלו, קראו לה יוליה. כמו "ברומאו ויוליה" רק בלי הרומאו ובלי המוות בסוף. היא הייתה בלונדינית טבעית וישבה בספסל שלפניו, ביחד עם מושון. היא הייתה מלטפת לעצמה את השיער, ככה סתם מתוך אינסטינקט, כי בחורות יפות אוהבת לגעת בעצמן, ככה הוא חשב. היא הייתה מכניסה קצוות שיער לפה ואז היא לעסה אותה, כמו מסטיק עם המון חיידקים.
לפעמים הוא בקושי התאפק מלשלוח יד ולאסוף לעצמו חופן שיערות. גם הוא רצה להריח ולטעום, לתת שיערות לטייל לו בלוע.
מושון, השמוק שישב בכיסא שלידה , היה בדיוק ההפך המוחלט ממנה. היו לו חניכיים שסוס היה מקנא בהם ובצדק. אם מעמד חברתי היה נקבע על פי היכולת לפצח אגוזים עם השיניים, מושן היה מלך העולם בלי להתאמץ ועוד עם ידיים קשורות אבל לצערו זה לא היה המקרה והוא נאלץ לחפש תשומת לב בדרכים אחרות, מקובלות יותר, כמו הטרדת נשים למשל. או הטרדת יוליה, ליתר דיוק.
פנחס תמיד רצה לשבור לו את הפנים אבל הוא ידע שאם רק ידבר, יוליה תסתובב אליו ואפילו תביט בו, אולי תצחק עליו. רק המחשבה על כך גרמה לו להאדים כמו פצע פתוח במים רותחים.
פעם, כששכח להביא את הספר לשיעור גיאוגרפיה ( "האצות במישור החוף האירופאי והאקלים בצרפת הטופוגרפית.") הוא העדיף להישאר בלי חומר לימוד מאשר לפנות אל יוליה, הוא ידע שיגמגם, אולי אפילו ינשך לעצמו את הלשון, הוא פשוט ידע שאם העיניים הרגילות שלו יפגשו את צמד התכשיטים הכחולים של יוליה, משהו אצלו יפסיק לתפקד, כנראה הראש. זה לא ממש שינה, הוא לא נהג לקרוא, במיוחד לא ספרים שיכולים ללמד אותו משהו חדש.
עבור החיוך שלה הוא היה מוכן להטביע אלף ספינות ואפילו את בית"ר ירושלים, ועוד בעונת האליפות הנשכחת.פעם אחת היא דיברה אתו.
"אתה רוצה?" היא שאלה.
הוא בהה בה, בנימפת הסוכר שלו. כל חלומותיו התגשמו. קשת בענן ריסקה את ראשו.
"כן," הוא אמר "מאוד רוצה, רוצה מאוד."ואז היא נתנה לו את המסטיק שמצאה על הרצפה, תאריך אחרון לשיווק: לפני חצי שנה.
הוא מצץ את המסטיק, כמו אסיר שמוצץ חופש טהור, וכשהמסטיק נבלע בקיבה הוא התאבל. אחרי יום הוא גילה נקודות ירוקות על לשונו והבטן כאבה כאילו מישהו החליט לשבור הכל ולשפץ מחדש עם פועלים זולים מהשטחים.
זה היה כאב נשגב, הכאב שקיבל מיוליה, והוא נאחז בו באושר והקיא בשמחה.אבא אמר שיש מספיק הזמנות בר מצווה לכל האנשים החשובים וכשפנחס ביקש כמה הזמנות לחברים אימא ואבא אמרו לו שלחברים שלו אין כסף משלהם ושההורים לא יתנו להם מספיק.
הם הכינו רשימה ארוכה של כל האנשים העשירים שהכירו. "זה בשבילך." הם אמרו לו ופנחס יכל לדמיין איך הוא נאלץ ללחוץ ידיים מקומטות של אנשים מכוערים, אולי אפילו לסבול נשיקות. כתמי ליפסטיק עוררו בו חלחלה. הוא לא רצה אנשים עשירים בבר מצווה, הוא רצה שם את כל מי שאהב, כל האחת. יוליה הספיקה לו. אם היא תלחש לו "אני אוהבת אתך, פנחס." הוא יסכים לצלוח את גיל שלוש עשרה מבלי להביט לאחור.ההורים שלו תמיד חשבו על החיים במונחים של עולם הכלכלה, בימיי ההולדת שלו הם היו מפקידים סכום כסף קבוע בבנק, 365 שקלים חדשים, כאילו שהוא שווה לשקל ביום, כמו חוזה שכירות. לפעמים הוא התפלל שהם לא יחדשו את החוזה. מעולם לא נתנו לו מתנה, קריעת נייר עטיפה צבעוני היה זר לו.
"תנו לי הזמנה אחת," הוא התחנן "אחת." אימא הסתכלה על אבא, אבא הסתכל על אימא. בבית היא לבשה את המכנסיים והוא את החצאית. פנחס אימץ את שריריי העצב והצליח לחלוב דמעה. "אתה בן שלוש עשרה, גברים לא בוכים." אמרה אימא. "לך תסדר את החדר," אבא הוסיף "גברים אמיתיים שומרים את הצעצועים שלהם במגירה."
פנחס קילל את שניהם כשסגר את הדלת מאחוריו, הוא לא רצה להיות גבר, הוא רק רצה בחורה.בלילה, כשצפה בטלוויזיה, נחמתו היחידה, הוא ראה מישהו עם כובע של שף מספר שחברים אמיתיים לא צריכים הזמנה כדי להגיע. יש להם דלת פתוחה וכשקורה משהו ששווה לטעום הם יודעים עליו מראש. "אתה לא חבר שלנו אבל אנחנו מכירים אותך, בוא למלא כיסא, יהיה דג ממולא."
אחד כך השף הגיש צלחות יפות עם אוכל יפה. ומסביב לשולחן היפה על כיסאות יפים, שנראו מאוד לא נוחים, ישבו אנשים מפורסמים ויפים והחמיאו לו. היו לו הרבה חברים, לשף.
פנחס החליט ללמוד בישול באותו הלילה, זה יהיה הפתרון לכל צרותיו.
בבוקר הוא שכח.יום לפניי האירוע הוא הצליח להשיג את מספר הטלפון שלה. הוא אחז בשפופרת ודיבר.
"יוליה, היי, זה פנחס. רוצה…. רוצה להגיע לבר מצווה שלי? את לא חייבת לתת לי כלום, אני יודע שאין לכם הרבה כסף. אה. . . לא אל תדאגי אני אשב לידך כל הזמן, אפילו לא ילך לרקוד עם סבתא. אלה אם תרצי לרקוד…. ואז, את יודעת. . . רק תבואי, בבקשה ."
ואז הוא חייג את המספר.
הטלפון צלצל, כמו שטלפונים נוהגים לעשות. חמשה צלצולים חלפו ופנחס הרגיש שאלוהים מבקש ממנו לטרוק ולפנות את הקו. העיקר שניסית, הוא אמר.
ואז היא ענתה.
"כן?" היא שאלה. הוא יכל לזהות את הקול הקסום שלה בתוך סיר רותח של צרחות.
"מי זה?" היא שאלה.
הוא ניתק. ניתק כאילו שפופרת הטלפון היא נחש חולה איידס והקול של יוליה הוא הארס. ניתק וברח. כמו שפחדנים אוהבים לברוח.כולם הגיעו לבר המצווה של פנחס, כל האנשים שהוא לא רצה לפגוש. סבתא העניקה לו שרשת זהב והוא איבד אותה באותו היום, כשיצא מהשירותים היא כבר לא הייתה עליו. את הצ'קים אבא טמן בשקית ואת השקית הוא החביא בחליפה. כולם שמחו וצחקו, חוץ מאחד. וכשהסתיים הערב אמא בקשה מפנחס לעזור לנקות את השולחנות, בעל המקום אמר שהוא יוזיל להם כמה שקלים. פנחס התכופף לאסוף שאריות עוגת פרות והמכנסיים החדשות שלו התלכלכו בשלולית הקיא של בן דוד מוריס. מוריס אף פעם לא ידע מה לעשות עם אלכוהול בפה, להקיא אותו או לבלוע ולהקיא אותו, יש אנשים שלא יכולים לשמור שום דבר בפנים. פנחס היה אחר, שונה, הוא שמר הכל בפנים.
גברים לא בוכים, ככה אימא אמרה לו, אסור להם לבכות.פנחס, כשהיה בן שלוש עשרה ועשרה ימים, החליט לקחת את האנרגיה השלילית שצבר ולנצל אותה לכיוון נקמה בחפים מפשע.
הוא עקב אחריי מושון, בדרך הביתה, וכשעברו ליד אתר בנייה פנחס בחר לעצמו קרש גדול, עם מסמריי מתכת עקומים וכשהיו לבדם הוא התגנב אליו מאחור, עם הקרש כמובן, והכה אתו על הראש עד שאיבד את ההכרה והתחיל לדמם על החול.
פנחס תלש מסמר חלוד מהקרש, ניקה קצת את החלודה מהקצה, ועקר למושון את שתי השיניים הקדמיות.
מושון לא הציק יותר ליוליה, אף פעם.כשהיה קטן והסתבך בקטטות אימא תמיד אמרה שהוא לא ילד אלים, רק קצת אקטיבי.
פנחס קיבל כרטיס כניסה לפנימייה לעבריינים צעירים, שם הוא למד פשע והצטיין בשיעורים, לראשונה הוא גילה תחום שממנו החכים. מכאן הוא הגיע למסקנה שכל אחד יכול להיות תלמיד טוב, רק צריך למצוא את המוסד החינוכי המתאים.
בגיל 23 הוא עזב את מדינת ישראל. שניהם שמחו, הוא והמדינה.
הוא טס לארצות הברית, שם עבד בן הדוד מוריס בהעברת רהיטים. הם נסעו לאורכה ורוחבה של ניו יורק סיטי, במשאית חומה שמוריס קנה מחברת הדברה (במחיר זול אך עם ניחוח רעל מקקים על המושבים). הם העבירו את כל מה שאנשים לא יכלו או לא רצו לסחוב לבד, מקררים, ארונות, עוד מקררים ועוד ארונות. פנחס ומוריס שברו את הגב והרוויחו מספיק כדי לפרנס את עצמם בכבוד, הם כמובן העדיפו אפיק עם קצת פחות כבוד והרבה יותר פרנסה, אף אחד לא מתעשר מלהעביר את העושר של אנשים אחרים. הכסף עבורם היה כמו מוס שוקולד, גם כשאכלו מספיק, עדיין רצו עוד. ושבריאות השיניים תלך להזדיין.אז הגיעה ההזדמנות. שידה מעץ אלון, צבועה בורוד, שאיזו זקנה רצתה לזרוק אחריי שהבן שלה נהרג בתאונת בלט. יותר מידי זיכרונות, היא אמרה וקינחה את האף במפית רקומה.
כשסחבו את השידה בחדר המדרגות מוריס החליק והשידה התגלגלה במורד המדרגות ונשברה. מתוך סדק באחת המגרות טפטפה אבקה לבנה.
"תטעם, תראה מה זה." הציע פנחס.
תטעם אתה. תראה אתה מה זה." ענה לו מוריס.
"אני טעמתי הפעם הקודמת." הזכיר פנחס.
מוריס גירד את הישבן, שיחק לעצמו באף, נאנח והתנדב לטעום.
הוא התכופף, מצץ את האצבע עד שנרטבה ואז הוא נגע באבקה ואת המעט שנדבק לאצבע הוא הכניס לפה.
"זה סוכר?" שאל פנחס.
"לא, זה לא סוכר." ענה מוריס.
"זה קמח?" שאל פנחס.
"לא, זה לא קמח." ענה מוריס, הרטיב את האצבע שוב ולקח דגימה נוספת.
"זה סמים." הוא אמר.
"מאיפה לך לדעת?" שאל פנחס "אתה אפילו לא מעשן סיגריות."
"זה לא קמח, לא סוכר, לא חומר הדברה, לא תרכיז מיץ תפוזים. אלו כל האבקות הלבנות שאני מכיר אז אני אומר לך, מה כבר נשאר? זה סמים."מוריס תמיד טעה, כשהיית צריך מישהו שיעשה את הבחירה הנכונה מוריס לא היה האיש שחיפשת. הוא לא הבדיל בין ימין לשמאל, למרות שנהג במשאית. הוא התבלבל בין הספרה שש לספרה תשע, הוא היה אידיוט.
אבל הפעם הוא צדק.פנחס ומוריס הפכו לבעלים הגאים של חמישים גרם קוקאין טהור.
כל אחד צריך להתחיל בקטן.שבועיים הם חיפשו מישהו שיוכלו למכור לו את הסחורה וכשקיבלו את הכסף הם השקיעו אותו בתבונה ורכשו מאה גרם נוספים.
חמש שנים חלפו. פנחס ומוריס הכניסו את הידיים לחורים האפלים של העיר ואהבו את מה שמצאו שם.
הם ביססו את העסק, עבדו קשה, שיווקו את עצמם, לא נתפסו על ידי החוק, לא נתפסו על ידי הפשע המאורגן ואחריי כמה זמן כולם כבר התרגלו אליהם, כמו אל נקודת חן במרכז הפנים, זה לא נוח אבל זה שם, תחיו עם זה. כולם למדו להכיר את שניי הישראלים שמוכרים סמים סבירים במחירים מופקעים. הם עשו את זה ובגדול. ברוכים הבאים לביוב של המוסר האנושי, תרגישו כמו בבית.
בוילה החדשה שלו, ליד הטירה של כוכב קולנוע שניסה ללכוד את נעוריו האבודים והארמון של נערת פלייבוי שהתחתנה עם הגופה הנכונה, פנחס התרווח בג'קוזי. בלונדינית וברונטית התחבקו מולו ועשו את כל מה שסרט כחול מפחד להראות אבל משהו היה חסר. בהתחלה פנחס חשב שצריך להוסיף ג'ינגית אבל אז הוא הרהר מעט והבין שטעה. הוא לא צריך עוד סיליקון במרק, הוא רצה אהבה. מציצה היא לא אהבה, היא קרובה במישור הרוחני אבל היא נמוכה מהאהבה עצמה בכמה סנטימטרים חשובים.
הוא רצה את יוליה.ההיספנית הניחה לו את הטלפון ביד והוא ניסה להיזכר בקידומת של מדינת ישראל. את מספר הטלפון שלה הוא זכר היטב, הוא שינן אותו כל לילה, בפנימייה לעבריינים צעירים וכשהתקשר אליה עשרות פעמים וניתק בצלצול הראשון ששמע. אז הוא התבייש לספר לה איפה הוא נמצא אבל עכשיו זה היה אחרת. זה חייב להיות.
"כן?" היא ענתה. יוליה, היא זיהה את הקול כמו שהיה מזהה זבוב מפרפר ומזמזם בכוס מים צלולים.
מי זה? הלו?" היא שאלה "ה ל ו ? מ י ז ה ?"הוא ניתק ועצם את עיניו. "פחדן" הוא אמר לעצמו. הוא לא הרגיש כמו גבר, הוא הרגיש כמו תולעת.
"הכל בסדר?" שאלה הבלונדינית וליקקה לו את הפטמה. היא הייתה יפיפייה, היה סיכוי לא רע שהיא בלונדינית אמיתית, בטח היו לה הורים מכובדים שלא ידעו שהבת שלהם מזדיינת בשביל כסף. מעט כסף.
פנחס קיבל זקפה איומה אבל לא התחשק לו לנעוץ אותה בשום מקום.
הוא רצח את שתי הבנות. את הבלונדינית הוא חנק עם מגבת רחצה ולברונטית, שצרחה כמו מטורפת, הוא פתח את הראש עם שמפו נגד קשקשים. שתיהן צפו, עם הראש מתחת למים האדומים.
הוא הפעיל את הבועות של הג'קוזי וזיין את שתיהן.
אחר כך הוא ניסה לקבור אותם במערכת הניקוז. בשביל זה הוא השתמש בסכין הפלדה שרכש דרך אחד הערוצים שמנסים למכור לך כל מני דברים שאתה לא ממש צריך. זו הייתה סכין מצוינת, מסוגלת לחתוך סטייקים, עצמות ואפילו נעליים. פנחס קנה אותה במחיר מבצע של 19.99 דולר בלבד וקיבל במתנה סט של מפות שולחן לסועד.כשסיים הוא נסע ברחובות וחיפש זונה. כשמצא אחת דומה מספיק ליוליה הוא לקח אותה הביתה.
כשהיה קטן והסתבך בקטטות אימא תמיד אמרה שהוא לא ילד אלים, רק קצת אקטיבי.
כשהתעורר גילה שניי דברים.
הדבר הראשון שגילה הוא שהזונה דומה ליוליה כמו ששלום דומה למלחמה. תאורת הרחוב של ניו יורק סיטי עשתה עמה חסד.
הדבר השני שהתוודה אליו היו חמשת השוטרים שכיווני עליו אקדחים חמושים. אחד מהם עמד על המיטה, קנה האקדח שלו עמוק בתוך הנחיר השמאלי של פנחס.
"יש לך זכות לשמור על שתיקה." הם הציעו לו והוא צרח עליהם בעברית.על נדיבותם של שוטרים הוא יכל להודות לבן דודו, מוריס, שהחליט שכסף סמיך מדם. הוא לא שמח לראות גולגולת טרייה מציצה מן האסלה. פנחס נהפך למסוכן מדי, זה דבר אחד לקחת בן אדם תמים ולהפשיט אותו מכל דבר חיובי וטוב בחייו ודבר אחר לקחת ממנו את החיים עצמם. הם קצרו פרנסה טובה מחיטת החטאים שגידלו אבל המרחק מכאן לרצח כפול היה קצת יותר מדי מכפי שמוריס היה מוכן לבלוע, הוא ממילא חשב על הרחבת העסק ותמיד כיף יותר להתרחב לבד מאשר בצמד. פחות חיכוכים, פחות מריבות ומושב אחד פנוי יותר עבור הבחורה שבחרת.
מוריס רוקן את החשבונות ולפניי שעזב, בטיסה חזרה לארץ, הוא ביצע שיחת טלפון אנונימית מאוד למשטרה. מילים כמו "גופות", "סמים", ו "דג שמן" תמיד עוררו את תשומת ליבם.
מוריס לא היה בן אדם שמנתק שיחה כשהוא שומע את ה"הלו" הראשון, אפילו שבתחילת השיחה שמו אותו בהמתנה.פנחס עמד למשפט על רצח וסחר בסמים, בנוסף גילו שהוא גם מעל במסים.
המושבעים החליטו שהוא "אשם, אשם ואשם." ושלחו אותו לבלות את שארית חייו בתא הנידונים למוות.עשרה חודשים ישב פנחס בכלא ואז התחיל לעמוד. החיים לא מספקים הנאות רבות כשאתה בתא הנידונים אבל לפחות אפשר לנשום בשקט ולחשוב. פנחס לא חשב כבר המון זמן ועכשיו ניתנה לו הזדמנות להדביק את הקצב על השנים האבודות.
אבא ואימא הגיעו לבקר אותו, שבוע לפני היום הגדול. הם סיפרו לו על בן דודו מוריס, שפתח עסק מצליח להלבשה תחתונה והתחתן עם סגנית מלכת היופי של השנה שעברה. כשפנחס בכה הם הזכירו לו שגברים אמיתיים לא בוכים ופנחס התעצבן וחצה את קו הארגמן שכל ילד טוב חושק לחצות, הוא התנפל על אימא ושבר לה את האף החדש, זה שמוריס קנה עבורה. כשאבא ניסה להפריד פנחס הוציא לו את עין שמאל עם כפית גלידה שהחביא בנעליים.
כשהיה קטן והסתבך בקטטות אימא תמיד אמרה שהוא לא ילד אלים, רק קצת אקטיבי.
ככה היא אמרה, פעם.
כשפנחס התיישב על הכיסא החשמלי היה לו דווקא נעים. זה היה כיסא מעולה, אמנם עשוי ממתכת קרה אבל הוא יכל לראות שהעיצוב מושקע. מולו היה חלון שמאחוריו היו אמורים לשבת כל האנשים שהתעצבו לראות אותו מת.
החדר היה ריק.
לאף אחד לא היה אכפת. הוא היה סתם עוד חלאת אדם שהמדינה החליטה לסלק, אנשים שמחו כשקראו בעיתון על ההוצאה להורג ודפדפו למדור הספורט.
"סליחה?" הוא שאל באנגלית רצוצה, שנים בארצות הברית והוא עדיין לא ידע לדבר כמו שצריך. מערכת החינוך המזוינת.
"אפשר לקבל שיחה אחרונה?" הוא ביקש.
האיש שהיה אמור למשוך את הידית הסתכל לצדדים.
"עכשיו?" הוא שאל "זה לא יכול לחכות?"
פנחס התעקש והאיש קרא למנהל הכלא. זה היה אמור להיות מוות אינטימי ומהיר, המנהל לא שמח לראות עיכובים, אנשים חיכו בתור.
הוא גרד את ראשו, "אהה." אמר המנהל, קראו לו ג'ים. באופן כללי הוא שמח למלא בקשות אחרונות, אפשר ללמוד המון על אנשים לפי הדבר האחרון שהם רוצים לעשות. יום אחד, כשיפרוש מתפקידו, הוא תכנן לכתוב ספר על כל האנשים שביקשו בובות מין, גורי חתולים, ואת התנ"ך עם קופסת גפרורים. הוא יקדיש פרק שלם על הרוצח הסדרתי, מנסר הגפיים מקנטאקי, שביקש את קלטת הוידיאו של "צלילי המוזיקה." עם ג'ולי אנדרוס וכריסטופר פלמר.
"כן, בסדר," התרצה המנהל ג'ים. "מוטב מאוחר מאפשר אף פעם." הוא שלף טלפון נייד מהכיס "זו לא הולכת להיות שיחת חוץ, נכון?"
"לא, לא, מה פתאום." הבטיח פנחס.הטלפון צלצל חמש פעמים, הוא פחד שהיא אולי עברה דירה, או אולי היא התחתנה ועכשיו היא שוטפת את הרצפה של הבית החדש, בטן ההריון שלה מפריעה למטאטא.
"הלו?" היא ענתה. והוא זיהה את הקול, כמו שתמיד ידע לזהות את ההמנון ללבו.
"מי זה?" היא שאלה ונשמעה מעט מרוגזת.
פנחס היה פחדן, הוא היה סוחר סמים ורוצח אבל הדברים הללו לא דורשים אומץ, הם דורשים טיפשות ולפנחס היה המון מזה. אבל אומץ? אף פעם. בלוטת האומץ שלו הייתה ריקה. הוא רצה לנתק אבל לשם שינוי הוא לא עשה את מה שרצה.
"זה אני, פנחס." הוא אמר לה, בלי לגמגם.
"פין מי?" שאל הקול מהצד השני של העולם.
"פנחס, מכיתה ז'. זוכרת? ישבתי מאחורייך, בסוף הכיתה. . ."
שתיקה עברה בקו הטלפון.
"הרבצתי למושון בשבילך." הוא הזכיר לה."פנחס? פנחס מכיתה ז'? בטח שאני זוכרת. מה שלומך חמוד? וואו, מזמן לא דיברנו."
"אף פעם לא דיברנו," הוא תיקן.
"וואו, מה אתה עושה פנחס, איפה אתה?" היא התעניינה.
"אני בניו יורק, עושה חיים." הוא אמר, עדיין יושב על הכיסא החשמלי.
"מדהים פיני, אני נוסעת לארצות הברית, לטיול מחוף לחוף, אולי ניפגש? אני נוחתת בניו יורק. זה יהיה יופי, נלך לאכול משהו, נשב, נדבר. אולי אני אפילו יישן אצלך, אם זה בסדר מבחינתך?"
לא, לא, זה מצוין. אז מתי את באה?" הוא שאל והביט בשעון המחוגים שעל הקיר.
"שבוע הבא, רוצה להשאיר לי מספר?"
"אה, אני לא יהיה זמין בזמן הקרוב אבל אני אתקשר אלייך בקרוב, אני מבטיח." הוא אמר ולשונה התייבשה.
"יא, כמה טוב שהתקשרת. שמחתי לשמוע אותך פיני, תתקשר, בסדר? ביי." היא ליטפה אותו בקולה והם ניתקו ביחד, בתאום. בהרמוניה של סיום שיחה. הוא איבד שליטה בשלפוחית השתן."זו לא הייתה שיחת חוץ, נכון?" שאל המנהל ג'ים שלא ידע עברית כל כך טוב, או בכלל, למרות שהיה חצי יהודי, אבל הוא היה מנומס מדי מכדי להפריע לפנחס לפניי שהוא הורג אותו.
הוא הפשיל שרוול, הציץ על שעון היד שלו ואז על שעון הקיר ונאנח, "אנחנו מאחרים, אנשים, זמן זה כסף" הוא הזכיר להם על מה בנויה הכלכלה האמריקאית.פנחס ישב וחייך, הוא לא הרגיש כל כך טוב מאז אף פעם. החיים הכילו אינסוף הפתעות והעתיד נראה ורוד.
הם כיסו את ראשו בשק שחור, טפחו לו על השכם וחשמלו אותו למוות. פנחס רטט וריר נטף משפתיו החנוקות כשבגופו עבר יותר חשמל מאשר בתאורה הצבעונית של מצעד יום העצמאות. המיקסרים בניו יורק הסתובבו מעט לאט יותר באותו הרגע.
אבל פנחס היה תפוח אדמה אפוי ומאושר.הם קברו אותו בבית הקברות היהודי, בפינה מוצלת, תחת עץ זקן. אף אחד לא טרח לאסוף את העלים שנשרו על המצבה וכלבי הרחוב הפכו את המקום לתחנת הזדווגות קבועה ונקודה לסימון טרטוריה. על המצבה נרשם משהו אבל אף אחד לא טרח לקרוא.
יוליה חיכתה לפיני שלה אבל הוא פשוט לא טלפן.
היא התאכזבה, נראה היה לה שזה תחילתו של רומן מתוק אבל האביר על הסוס כנראה דהר לנסיכה אחרת, כמה אופייני, האופק מלא בנסיכים שרוכבים לכיוון הלא נכון.
במהלך השבוע היא נזכרה בו, איך הוא היה משפיל מבט כשהיא הייתה מתקרבת, היא הרגישה אז את עיניו על גבה וידעה שכשהיא פיזרה את השיער וחשפה את הצוואר פיני נאלץ להלחם בזקפה. היא זכרה את מושון המוכה וידעה שכל צלקת נחרטה עבורה. זו הייתה מחמאה חלומית, מישהו מוכן לגרום נזק עבורה,לשבור לסתות אולי אפילו להרוג, רק כדי שתחייך. בנות אוהבות ילדים רעים.
היא חיכתה לפיני, היא רצתה לדבר אתו אבל מישהו אמר לה שסגרו אותו באיזה מוסד של נערים היפראקטיבים, אלה שמכרסמים עפרונות ואוכלים את הצואה של עצמם.
הוא לא חזר אליה אז.
הוא גם לא חזר אליה עכשיו, ההזדמנויות נעלמו.
היא הגיעה לניו יורק, מעט עצובה, נושאת תיקים ותרמיל.
פנחס חיכה לה בשדה התעופה. -
מה הקשר שלו לפורום? ולא, השורה האחרונה לא מספיקה. בכלל לא. סיפור נחמד, סגנון מעניין, אבל סטנדרטי לחלוטין.
ורוצה קצת ניטפוקים, אם אני כבר כאן?
קודם כל, במשפט החוזר, "לא ילד אלים, רק קצת *היפר*אקטיבי".
ועל הרצח- איך בדיוק אתה פותח את הראש עם שמפו נגד קשקשים? אא"כ הבקבוק עשוי מזכוכית, כמובן. ולא לדבר על כך שאם הוא הצליח לפרק שתי גופות לרמה שתעבור דרך מערכת ניקוז, לא יהיו שום הוכחות לרצח. שום דבר. במיוחד לא גולגולת באסלה.
-
