- This topic has 29 תגובות, 11 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
למה אני מווסת? זה סיפור ארוך מאד … יש לך זמן? טוב אז הכל התחיל באהבה … לאט לאט, צריך להתחיל את הסיפור בהתחלה. לפני שש שנים, חודשיים וחמישה ימים פגשתי אותו בפעם הראשונה. הוא בא במקרה למשרד שבו עבדתי לכתוב איזה תצהיר משפטי. דיברנו קצת ובערב נפגשנו שוב לשיחה והזדעזעות … אני מביך אותך? שכחתי שסטרייטים נלחצים מכאלה דיבורים. עדיף שאני אדלג על 'מה אהבתי בו' שלא תסמיק שבוע רצוף … טוב, זה לא מעניין אותך. בכל אופן התאהבתי בו עד מעל לראש וגם הוא די אהב אותי. אחרי שבועיים ניסיתי ללחוץ על נאמנות אבל הוא קרא לזה רכושנות וסרב. רבנו על זה המון פעמים. הרגשתי אומלל ונבגד כשהוא הלך עם אחרים. חשבתי על מה הוא עושה בכל רגע, עם מי ואיך. דמיינתי מה הם לבשו, או לא לבשו, קולות, תנוחות, הכל. לא הבנתי איך הוא יכול להישאר אדיש לכל האומללות שלי אבל הוא רק התחיל להתרחק.
עברו שלשה חודשים והוא החליט לעשות לעצמו שורת טיפולים טכנולוגיים. לי אין כלום נגד קצת טכנולוגיה. תמיד שומעים על כל מיני אידיוטים שלא התקינו לעצמם תקשורת מוחית בגלל שזה לא טבעי ונפלו באמבטיה ואף אחד לא בא לחפש אותם יומיים כי הם לא יכלו להתקשר להזעיק עזרה. הבעיה הייתה שכבר הייתה לו תקשורת מוחית מזמן. מה שהוא עשה היה שילוש כמות עצבי התחושה בפי הטבעת ,שינוי טיב העור בסביבה והתקנת בא"ג. אתה יודע מה זה בא"ג? … בא"ג זה בקרת אורגזמה גופנית. עם בא"ג הוא יכל לגמור כמה פעמים ביום שהוא רצה בלי שפיכה ובלי שום נפילת אנרגיה אחרי זה.
בשלב ההוא כבר לא היה לי סיכוי לעמוד בקצב שלו באף משמעות והשתדלתי לישון אצלו כמה שיותר לילות בשבוע. נלחמתי בקרב אבוד וידעתי את זה. התחלתי להתעמל במכון כושר מידי יום עד שיום אחד הוא פלט בהערת אגב שעודף שרירים דוחה אותו. התרגלתי למחשבה שאני צריך לחלוק את אהובי עם עוד שני ידידים וכל מיני מזדמנים.
כשהתחלתי להרגיש בטחון סביר במערכת היחסים שלנו הגיע המכה הבאה. באותו הזמן היו הרבה דיבורים על השלב השלישי של 'פרויקט רגשות פתוחים'. שמעת על זה? … זה האב טיפוס של מה שקוראים היום 'אפסילון' … חשבתי שיש לך אפסילון, למי אין את זה בימינו? זאת אומרת, מלבד אנשים כמוני. שמעת על הביטוי 'בוקבאר'? בטח לא. בוקבאר זה צירוף של בוק בריא. עד השלב השני של 'פרויקט רגשות פתוחים' הורשו להצטרף רק אנשים יציבים במיוחד בלי בעיות משום סוג – בוקברים.
יום אחד הוא חווה פרסומת בתקשורת המוחית שעושים מבצע הצטרפות בחצי אשראי לשלב השלישי. אז המערכת הייתה בחיתולים והמבצע הוגבל לשלוש מאות מליון מצטרפים אנושיים בתשלום ועוד מאה מליון מצטרפים טבעיים בתשלום הבעלים האנושיים. אז הטבעיים היו מוגבלים לחיות מגודל כלב ומעלה ועצים. הם גם התחייבו לחבר תוך שנה עוד מיליארד טבעיים חסרי בעלים חינם רק כדי להשלים את החוויה.
אני יודע שהיום זה נראה נורא טבעי לשדר לכל מי שנמצא בטווח של מאה מטר את כל הרגשות שלך ולקלוט את שלו אבל אני שנאתי את הרעיון הזה. ללכת ככה סתם ברחוב ולשדר לעולם כמה אני מרגיש עלוב? ואת כל הפחדים שלי? נראה לי חולני. אני מבלה חיים שלמים בלהסתיר את כל הזבל שלי ועכשיו אני אשלם אשראי כדי לשדר אותו החוצה בלי שליטה? … אני יודע שזה נורא כיף אבל בי זה מעורר זוועה.
הוא כמובן התקשר להירשם עוד באותו יום ורץ לספר לי על זה בהתלהבות. אחרי שני משפטים הבנתי שזה הסוף שלנו. ביליתי יותר משנה בלהסתיר ממנו עד כמה אני רוצה אותו הרבה יותר ממה שהוא רוצה אותי. לא היה סיכוי שאני ארשם לפרויקט הזה. הסתובבתי כמו סהרורי במשך שבועיים. הייתי במלכודת. אהובי עמד לעזוב אותי ולא הייתה לי שום צורה לעצור אותו. בלילות כמעט לא הצלחתי לישון. שכבתי ער שעות וכך קרה שלילה אחד מעט לפני הזריחה הייתי עייף מכדי להמשיך להעלות גרה מחשבתית ונפתחתי לחוות פרסומות. הייתי בדרוג הכנסה לא רע כך שזה גם הכניס לי קצת אשראי.
הפרסומת השלישית הייתה על הפרוייקט. נותרו רק עוד שניים עשר מליון מקומות פנויים. תוך חמש שניות הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת. מחר בבוקר אני מצטרף. סוף סוף נרדמתי והפעם לשינה כבדה ונטולת חלומות.
למחרת נרשמתי וביליתי יום שלם בכל מיני מבחנים פסיכומטריים מעצבנים, ראיתי קטעי סרטים עם אלקטרודות על הראש ובסוף היום היה לי ראיון עם פסיכולוג מתחסד וכאילו ידידותי. בלילה מאוחר קיבלתי תקשורת מנוסחת היטב. ניכר שאני אדם מוכשר ואינטליגנטי אך לצערם הפרופיל הנפשי שלי חורג בחלק מהפרמטרים מהמגבלות שהוגדרו, בלה בלה בלה, בברכה, שלום ולך תזדיין.
נכנסתי לייאוש מרוחק. הפסקתי לשאול איפה הוא היה אתמול בלילה או אם הוא יבוא גם מחר. בקושי הלכתי לעבודה, לא ראיתי אף אחד, לא חוויתי אף סרט או פרסומת. כלום. לא סיפרתי לו על ההרשמה והכישלון. הדבר האחרון שרציתי היה רחמים.
מקץ ארבעה ימים הוא נכנס למסלול. יומיים קורס הכנה, שלושה ימיים בבית חולים, שלשה שבועות חשיפה מבוקרת וזהו. הוא היה פתוח ואני לא. הוא בא לבקר אותי והסביר שזה גן עדן. אין יותר צביעות, אין פחד מה השני חושב. המון מילים גדולות כמו התחברות עם הטבע, קשר אמיתי עם חיות והרמוניה אנושית. הוא הסביר שהוא לא יכול לחשוב לפגוע שוב באיש כי הוא קולט את רגשות הזולת והוא יפגע באותה המידה. אי אפשר היה לדבר אייתו. מילים נטו בלי רגשות לא עניינו אותו ואני הייתי סגור. ניסיתי לדבר על הרגשות שלי אבל הרגשתי מטומטם. הוא היה איתי נורא מנומס, אפילו הסכים לשכב איתי פעם. אחר כך הוא אמר 'הרבה יותר כייף למצוץ למישהו כשאפשר לקלוט את הרגשות שלו בשידור חי, אחרת זה כמו למצוץ איזה מקל של מטאטא' … זה היה יכול להיות יותר גרוע. הוא יכול היה להשוות אותי לאיזה מלפפון חמוץ או גזר גמדי.
בכיתי ארבעה ימים רצוף ואז נזכרתי שכשיש בעיה באהבה צריך לדבר על זה ולא לשמור בבטן. הוא רצה את הרגשות שלי ואני החלטתי לפתוח את כל הקלפים. הכנתי נאום קצר, ברור ורגיש. אני מבין שהוא עובר חוויה מיוחדת, אני לא אעמוד בדרכו להתפתחות רוחנית, כל מה שאני רוצה זה להמשיך לאהוב אותו. לא יכולתי להעביר אותו בתקשורת כי שבוע לפני כן הוא החליט לנתק את התקשורת שלו. 'תקשורת היא מדיה מלאכותית שטחית ולא טבעית.'
הלכתי אליו חמוש בבוז'ולה, מוצרלה, פרושוטו ושני בגטים. עם כזה צרוף אפשר לכופף אפילו סטרייט, לא שיש לי סבלנות לכאלה קטעים מתישים.
הדלת נפתחה לפני, לפחות הוא לא שינה את הרשאות הכניסה. מצאתי אותו עם עוד שלשה מתרוממים בסיטואציה מסובכת של מין אורלי וידני. כבר ראיתי המון דברים בחיים אבל זה היה מוזר וחולני. הם כמעט לא זזו. הכל נראה כמו במין הילוך איטי ולכולם היה מרוחה מין הבעה של חצי חיוך וחצי חלום בהקיץ. נשארתי עומד ומסתכל עליהם כמה דקות כמו אידיוט. הם לא ראו אותי כי אנשים פתוחים לא צריכים דברים מיושנים כמו חוש ראיה כשתוקעים אותם. בסוף התיישבתי מטר מהם, הפשלתי את שרוול יד ימין (כי אני שמאלי),לקחתי את הסכיו שהבאתי בשביל לחתוך את הבגטים וחתכתי לעצמי את החלק הפנימי של פרק היד … לא חשבתי על הכאב. הרגשתי מין שלווה. כאילו כל הבעיות שלי נגמרו. כלום לא יכול לפגוע בי יותר.
לוקח להומואים פתוחים המון זמן לגמור. אפשר לומר שלמדתי זאת על בשרי. בסוף אחד מהם עשה את אחת התנועות האיטיות והענוגות שלו ישר לתוך שלולית הדם שלי. איבדתי את ההכרה עוד כשהשלולית הייתה קטנה אז פספסתי הכל. הבחור שנכנס לשלולית שלי פתח את העיניים ראה מה שראה וצרח. שלושת האחרים הסתכלו גם הם והרגשת ההרמוניה האנושית שמלאה את ליבם עד אז פינתה את מקומה לדברים יותר ארציים כמו היסטריה, צרחות וכאלה. רגשות פתוחים זה רעיון נהדר כשהכל נפלא אבל זה רעיון הרבה פחות מוצלח כשארבעה נושכי כריות היסטריים דחוסים בחדר אחד. כל אחד מהם קלט את הבהלה של האחרים נבהל ושידר את הפחד שלו באופן מוגבר חזרה אליהם. נוצרה מין תהודה פנימית של היסטריה. למזלי בבניין הייתה מותקנת תוכנית בקרת מצבים קיצוניים שקראה לעזרה. אם הייתי צריך לסמוך על המטורללים האלה הייתי מדמם למוות בעוד הם צורחים, רצים, משתוללים וגומרים, כל אחד בתנוחה הקטטונית שלו.
אחר כך הסתבר לי שארבעת החברה התקלקלו קצת. הכניסו להם מערכות ויסות לכמה חודשים, ניתקו את הרגשות הפתוחים לעוד כמה חודשים ואחר כך הם הסתדרו … אני חושב שזה היה נסיון מאד חינוכי בשבילם. הם הבינו שלא חשוב כמה נהנים מזיון תמיד כדאי לשמור על עיניים פתוחות … אני? בהתחלה ויסות ובית חולים, אחר כך תוכנית שיקום ותמיכה. עשו לי ועדת הערכה מחוזית. תוכנית ההערכה, תוכנית הסימולציה והפסיכיאטר הסכימו בינם: 'קורבן לאחר טראומה כה קשה ועם מקדם יציבות כה נמוך (זה אני) כדאי להשאיר במצב מווסת למשך עשר שנים נוספות וזאת לשם איסוף נתונים, הגנה על עצמו והסביבה.'
הם החליטו שאני צריך להתחיל בחיים נורמאליים כמה שיותר מהר. נדרשתי לעבוד ארבעה ימים בכל שבוע. הם עמדו על זה שאני אעבוד כך במשך שנים עשר שבועות רצופים ולא לסירוגין שבוע שבוע כמו כל אחד אחר. לא ברור לי מה הם רצו להשיג בזה שיקרעו אותי בעבודה אבל מי אני שאתווכח עם תכנת סימולציה מה טוב בשבילי.
מצאו לי עבודה כמעצב קבצים מקבילי במחלקת קדם פיתוח של תאגיד ענק שמתמחה בביוטכנולוגיה. -
שילוב מרשים ביותר של ספקולציה מדעית-חברתית וסיפור אישי. הסיפור הזה עושה מה שלא הרבה סיפורים בפורום הזה עשו לי – הוא גרם לי לחשוב. באופן מדהים הוא גם גרם לי להזדהות עם דמות שמאוד רחוקה ממני. ובנוסף לכל יש את כל הפרטים הקטנים – פרסומות בתשלום, בעלי חיים (ועצים??) המחוברים טלפאתית לבני אדם, השיפורים הטכנולוגיים של המאהב. הגורל של הגיבור, מוכרע ע"י שתי תוכנות ובן אדם.
כתיבה טובה, נונשלאנטית, אפשר לשמוע את שפת הדיבור של הגיבור כשקוראים את הסיפור.דברים רעים להגיד? אין. סיפור מושלם.
רק שאלה: מה זה בדיוק מווסת?
-
-
-
-
הסיפור נגמר בכזה אנטי-קליימקס…
הגהה: פעם אחת "אייתו" וזהו.
רק דבר אחד לא הסתדר לי: חברה שבה אפשר להגדיל כמות של עצבי תחושה ולחבר עצים לטלפאטיה (מה שמעוד מוזר, בהתחשב בעובדה שלצמחים אין עצבים), חברה שבה אנשים במרדף אחרי העונג, ובכל זאת לא שומעים על ראשי-תיל?
זה לא שאין לי משהו טוב להגיד, זה שאין לי משהו חדש…
-
-
-
-
-
…ביוטכנולוגיה. השכר רע, אבל לפחות אני עכשיו רוב היום במעבדה, בלי נפש מחוברת מסביבי. לפעמים אני חושב- אולי עשיתי טעות, אולי הייתי צריך לנסות להתקבל שוב? אבל כל יום, אני יוצא מהעבודה, ורואה אנשים הולכים ביחד- בזוגות, בשלשות, בבצברים שאי אפשר לתת להם שם- ואני מבין שאולי הגולגולת שלי היא כלא, אבל לפחות אני הסוהר.
-
-
הבעיה היא לא שאין סוף, אלא שהסיפור ממשיך אחרי הסוף כאילו לא קרה כלום.
זה היה צריך להגמר במשפט "צריך להישאר מווסת…" אולי עם תוספת "ומאז אני מווסת" או משהו ברוח זו.
אז היינו מפספסים את העובדה שבעתיד עובדים פחות. לא נורא.אבל נחזור להתחלה. סיפור ממש-ממש-ממש טוב. עושה מה שמד"ב טוב אמור לעשות: בוחן את השפעת הקדמה על הפסיכולוגיה האנושית. וגם כתוב טוב ומושקע.
שתי הערות שהן יותר בגדר ההירהור הפילוסופי מאשר הצעות לתיקון:
א. האם לא סביר שעד שתושג שליטה כזאת במערכת העצבים האנושית, תופעת הפוליטיקלי קורט תשגשג עד כדי כך שלא יהיה מקום להומוסקסואל לטעון כי נטייתו המינית מעוררת בבן שיחו תחושת דחייה? למעשה, ייתכן כי ההאשמה בהומופוביה תהפך לעלבון בפני עצמו!!!
ב. לא נשמע לי שאדם שמחזיק 3-4 בני זוג קבועים ועוד מספר של מזדמנים הוא יציב במיוחד. לכן הרמתי גבה על שהאהוב התקבל לתוכנית בעוד המספר נדחה. זה היה סביר יותר אם הפרמטר היה משהו כמו "אופטימיות טבעית". יותר סביר גם כי מדענים אחראיים לא ירצו שכל מיני פסימיסטים יפיצו את רגשותיהם ברבים, גם אם הם לגמרי יציבים. -
-
-
התאוריה הפסיכולוגיה של היום היא לא מה שהיה כל השנים – התאוריות משתנות על פי המצב בחברה. כיום שולטת תפיסה אחת, לפני כך וכך שנים שלטה תפיסה אחרת, ובהחלט אפשרי שבעוד כך וכך שנים תשלוט תפיסה שונה לחלוטין. זה שמדע הפסיכולוגיה אומר היום דבר מסוים על מערכות יחסים, לא בהכרח אומר שבני האדם צריכים להשתנות כדי שזה כבר לא יהיה נכון. לפעמים מספיק שהפרדיגמה המדעית – או אפילו סתם התאוריה הספציפית הזו – תשתנה… (ובקיצור: זה שהפסיכולוגיה היום אומרת ככה, לא אומר שזה בהכרח נכון).
-
-
-
-
-
אה, אופס.
עכשיו הכנסת אותי לדילמה. מצד אחד, צריך לשמור על כללי הפורום וכל זה. מצד שני, הסיפור הזה בהחלט היה שווה קריאה, ולא הייתי רוצה לפספס סיפורים עתידיים מהסוג הזה, אפילו שהסוף שלו קצת מצ'וקמק…
אז אולי נגיע לפשרה, שמי שרוצה לפרסם כאן פרק מספר שהוא רוצה לכתוב (ושלא הושלם עדיין) ידאג לכך שאותו פרק יוכל לעמוד באופן עצמאי כסיפור בפני עצמו? בסיפור הזה זו לא צריכה להיות בעייה גדולה – בסך הכל לשפץ טיפה את הסוף כדי שיהיה סגור יותר. -
-
-
-
-
-
ללא ספק אחד הדברים בטובים שראתי בפורום, אם לא הטוב ביניהם. רגיש, מושקע, מעניין, לא מוותר לעצמו ולקורא.
יש לי שתי הערות:
1. חסר לי קצת ההסבר על מה זה בדיוק 'מווסת'. אם מדובר בפרק פתיחה לספר, וההסבר יבוא, אז זה בסדר – אבל אולי עדיף בכל זאת להסביר קצת יותר.
2. בעיה הפוכה – אם זה אכן פרק פתיחה ולא סיפור סגור על עצמו, ייתכן שיש לתת לעולם שבנית זמן להתפתח, ולא להפיל את כל הדברים המיוחדים בו על הקורא בבת אחת. לתת לנו קצת זמן לנשום. -
-
כל הכבוד על כושר ההבחנה. רק באמצע כתיבת הסיפור החלטתי סופית שזה יהיה פרק ראשון של ספר. פשוט לא יכולתי להתאפק. הדמות והעולם שלה היו הרבה יותר מידי מעניינים וטעוני אנרגיה מכדי לנטוש אותם כל כך מוקדם. כך יצא שהצגתי את המציאות באינטנסביות. מהר מאד נשאבתי לקצב הרצחני של הסיפור והתוצאה לפניך. הפרק הבא ממשיך באותו קצב.
איש מווסת – הכוונה שוויסתו אותו כך שלא יגיע למצבים קיצוניים מבחינה רגשית. יש רמזים לכך בפרק הראשון. מפריע לי כשיש דיאלוגים מזוייפים שמטרתם להסביר לקורא מה קורה. אני מעדיף כשנותנים לקורא להבין לבד וגם אם הוא הבין רק 90% זה עדיף כי זה מרגיש אמיתי יותר.
שוב תודה ולהתראות -
ראשית לגבי הסוף אני כן הרגשתי שהוא סוף ברור. אולי ניתן היה לשפר אותו קמעא.
שנית היה די ברור שבחברה המתוארת הגיבור אינו יציב מספיק כדי להכנס לתוכנית.
שלישית אני מסכים עם כך שבחברה שתוארה לא תהיה הומופוביה (או לפחות במידה משמעותית), כמו כן האזכורים השונים לגבי ההבדלים בין סטרייטים וחדמיניים היו קצת יותר מדי מאולצים לחברה שתוארה.
-
