איש הפאזל

[roy]

ביום הראשון של החודש הוא התוודה על איש הפאזל. הוא גילה שהוא ישנו, קיים. איפשהו. לא היו הוכחות ממשיות לקיומו אבל איזה רגש פנימי אמר לו שהוא קיים. שהוא חייב להיות קיים. ושום דבר לא ישנה את זה גם אם הוא ישכנע את עצמו שזה לא הגיוני. אבל מזה בכלל הגיון? הוא לא ממש ניסה לחשוב על זה. מבחינתו קיומו של איש הפאזל היה הדבר היחיד שהגיוני והוא רצה לדעת מי הוא. וחוץ מזה, הגיון היה הדבר האחרון שהוא יכול היה לדבר בשמו.
"איש הפאזל", היא אמרה.
הם היו בחזרות של הלהקה, במרתף בביתו של אחד מהם. הם היו ארבעה. הוא, הידידה שלו שהציעה את השם ועוד שני חברים. שלו. היא הייתה הסולנית, הוא ניגן על הגיטרה החשמלית, עוד אחד על התופים מאחורה והשלישי ניגן בגיטרה אקוסטית. ביום שישי הם היו אמורים להופיע במועדון קטן בדרום העיר והם היו חייבים למצוא שם ללהקה. "איש הפאזל", זה היה הרעיון שלה לשם. כולם לא הבינו מזה השם הזה ומאיפה היא לקחה אותו. מזה איש הפאזל, אחותך איש הפאזל, יצחקו עלינו, מאיפה זה הגיע?
"לא שם מקורי?", היא שאלה בתמיהה.
מקורי, מאוד מקורי. אבל מזה?
היא ישבה על הספה והתחילה להסביר. אמרה שאבא שלה חזר לא מזמן מגיחת עסקים קטנה שעשה למזרח הרחוק. פגישה עם כמה אנשי עסקים של חברה גדולה בקשר ליבוא כמה מקררים וטלוויזיות. לא משהו מיוחד, עניין שבשגרה. כל שנה הוא עושה כמה טיולים כאלה לפחות. צריך לדבר איתם הרבה, הם אנשים של כבוד וצריכים לדעת שמי שמייבא את המוצרים שלהם הוא גם אחד כזה. הכל צריך להיות בידיים טובות. לתקתק כמו שצריך, כפי שהוא אומר.
הפגישה הלכה כמו שצריך, תקתק מצויין.
אבל היו לו עוד כמה ימים פנויים אחרי שהפגישה נגמרה, והוא החליט לנצל את הטיול קצת, לא רק לעסקים. קצת להנות ממנו(היא גם חשבה שיש לו איזו מאהבת, אבל זה לא משנה. סתם משהו שהיא נזכרה בו).
הוא היה מסתובב ברחובות ונכנס לכל מיני מועדונים קטנים ושותה עד השעות הקטנות של הלילה. ככה זה אבא, היא אמרה. תמיד היה שתיין לא קטן. גם כשהוא בבית לפעמים אני תופסת אותו שותה לבד במטבח בלילה. איך הוא הגיע ללהיות איש עסקים מצליח לפעמים קשה להבין. אבל במשרד שלו תמיד ישנו איזה יין יקר וכמה בקבוקי וויסקי מאירלנד.
אבל בכל מקרה, היא המשיכה. כמו תמיד אבא קנה לנו כמה דברים. לאמא הוא קנה איזו פיג'מת סאטן ורודה. החמישית במספר שהוא קונה מהטיולים שלו. זה כבר התחיל לשעמם אותה. לאחיה הגדול הוא קנה מצית שנראת כמו אקדח של פיראטים מהמאה ה-17. ולה, הוא לא מצא שום דבר. היה לו קשה למצוא. אז הוא פשוט החליט לחזור בלי להביא לה שום דבר הפעם. אולי הוא יקנה לה משהו קטן בשדה תעופה, לא נורא. לא פעם ראשונה.
אבל ביום האחרון לפני הטיסה. כשהוא היה באחד מטיוליו הליליים. הוא ראה חנות קטנה באיזו סמטה חשוכה וקטנה. כמה חנויות מאוד ישנות היו לידה. חנות מיני מרקט עלובה. השלטר שלה היה סגור ונראה שלתמיד. וחנות רשת מזון מהיר קטנה, שנראתה מאוד מחוץ למקומה.
החנות הקטנה שמשכה את עיניו הייתה חנות עתיקות. "זיטו עתיקות", בשפה מוכרת, היה כתוב על השלט הקטן שמעל החנות. בחלון הראווה הוא ראה כמה כדים ישנים מימי ביזנטיון העתיקה ומתקופת הברזל. ועוד כמה דברים שלא היה כתוב עליהם מהיכן הגיעו. הוא נכנס, פעמון דלת קטן צלצל כשנכנס. בחור צעיר לבוש חולצת מכופתרת צבעונית בירך אותו בשפתו. הוא שאל אם הוא מדבר אנגלית. ובעל החנות השיב שכן. "אתם פתוחים כל הלילה?", המוכר השיב בחיוב, במילא הוא גר פה אז אם כבר הוא משאיר את החנות פתוחה כמה שאפשר. זה טוב לעסקים.
הוא דיבר, על החנות, שלא הייתה שלו. כנראה שלראות מישהו זר גרם לו להרגיש מעין פתיחות. הוא קיבל אותה בירושה מאביו שנפטר מסרטן המעי הגס לפני שנה. הוא כבר למד באוניברסיטה, שנה שנייה. כשקיבל את הבשורה מאימו וחזר כדי לקבל את המושכות של העסק המשפחתי הקטן. אמר שהוא לא מתחרט. החנות אומנם לא מכניסה לו יותר מדי כסף. אבל יש לו יציבות. וחוץ מזה, הוא תמיד אהב עתיקות. אביו הכניס לו את הג'וק הזה. מאז שהוא היה קטן עתיקות היו חלק משגרת חייו. כשסיים לדבר , אביה הסתובב מעט בחנות הקטנה והתרשם מכל מיני דברים. אבל משהו אחד צד את עינו. כד חרס קטנטן, שנראה כאילו היה עשוי מחתיכות פאזל קטנות. בצבעים שונים. בעיקר אדומים וגוונים שונים של אפור. "מזה?" הוא שאל את המוכר.
הוא הסביר לו שזה כד עתיק שאביו מצא באפריקה שנה לפני שנפטר. בכפר קטן שם ליתר דיוק. כמה מהילידים קראו לכד הזה "איש הפאזל" בשפתם. או לפחות ככה אבא שלו חשב. הוא ביקש לקנות את הכד אבל הם סירבו. אמרו שהוא יקר מדי בשבילם. מעבר למה שכסף יכול לקנות. בסוף הוא השיג את הכד. ועד היום הוא לא יודע איך. הוא מעולם לא סיפר ולא רצה לדבר על איך השיג את הכד. לאחר כמה ניסיונות שכנוע הבן וויתר והסוד הלך איתו לקבר. הוא מתחרט על זה. אם היה לו עוד זמן הוא היה משכנע אותו, הוא בטוח בזה.
אבל עדיין שם הכד היה איש הפאזל. לוחית מתכת קטנה עם השם התנוססה לפניו במדף קטן וצנוע בחנות. המוכר בחנות אמר שהוא מוכן למכור אותו. הוא לא רוצה להחזיק את הכד הזה בחנות עוד. יותר מדי זיכרונות רעים. ככה הוא אמר. הזכיר לו דברים שהוא העדיף לשכוח. הוא נקב במחיר, רכש את הכד ויצא מהחנות.
"וזהו", היא סיימה. "ככה איש הפאזל הגיע אלינו. הוא נמצא בחדר שלי עכשיו"
"וככה, זה השם שאת רוצה? על שם איזה כד מאפריקה?"
היא השיבה שכן. כל שאר החברים. ההוא על התופים וההוא על הגיטרה האקוסטית. שניהם התעלמו. לא נראה שאיכפת להם מה יהיה שם הלהקה כבר. אחד כיוון את הגיטרה כאילו הייתה ההחלטה מה הם יזמינו לאכול לארוחת ערב.
"זה לא שם טוב", הוא אמר לה. היא ישבה שם על הספה, רגליה לבושות הג'ינס שלובות. היא רק חייכה קצת, לא נראה שהיה לה איכפת יותר מדי. היא אספה את שיערה הקצר מאחורי אוזניה וקמה ממקומה.
"למה? כדאי לדעתי. סמוך עליי. כדאי"
הוא לא קיבל את הטיעון. נראה לו שיטחי מדי. ואנשים לא יתחברו לשם. הוא אמר שהוא יחשוב על זה. והם המשיכו בחזרות להופעה. כל אחד חזר לעמדתו והם ניגנו ושרו עד שעות הערב המאוחרות. הלך להם לא רע, הוא חשב. הוא הסתכל מדי פעם עליה. היא שרה פנטסטי. ממש עשתה עבודה טובה. מאוד השתפרה מהפעמים הקודמות. הפריטות שלו על הגיטרה הרגישו טבעיות וחיות. כנראה שגם הוא השתפר. הוא יכול היה לחשוב על עצמו כאחד שם בקהל שמקשיב ונהנה עם כל צליל שבא והולך. היא נראתה לו זוהרת, כשהיא שרה. היה בה משהו אחר, בקול השירה שלה. אחרת מאיך שהיא הייתה כשלא שרה. הוא לא יכול היה להסביר לעצמו מה. אבל זה פשוט היה ככה. כשהיא עצמה ככה את עיניה והוציאה את קולה לאוויר, שהיה קול מאוד שונה מקול הדיבור שלה.
הם התאמנו קצת על "Thank God I'm A Country boy" של ג'ון דנוור לפני שסגרו להיום.
הוא נתן לה טרמפ חזרה. היא ביקשה לפתוח קצת את המזגן. אמרה שממש חם. אתה רוצה לראות אותו נכון, היא שאלה, כשהגיעו. אחרי שהעיר אותה. אבל לפני כן הם דיברו. בנסיעה שהייתה להם בשעת השיא של הערב. שהתארכה מאוד בפקקים. אחרי כמה זמן היא התעייפה ונרדמה. הוא הוריד לה את המושב במכונית לכדי שכיבה. היא נראתה עצובה, כשהיא ישנה. הוא חשב.

הוא היה אצלה בחדר. ההורים שלה כבר ישנו ממזמן והכלב בכניסה נבח מעט עד שהיא השתיקה אותו. הוא ישב על מיטתה והיא הושיטה לו כד קטן בעדינות. נראה שהיא פחדה שישבר. ואז היא נשכבה על המיטה, "תגיד לי שאתה הולך אוקי? שאני אנעל את הדלת, תגיד לי כבר מחר מה אתה חושב עליו. לילה טוב"
"לילה טוב"
והיא נרדמה ממש תוך דקה. הוא שמע את נשימותיה הקלות באוויר. עיניה הקטנות נעצמו בעדינות. נקודת החן הקטנה שליד אוזנה זזה עם כל נשימה קטנה שנשמה.
הוא הביט בו מקרוב, והוא נראה כפי שתיאר לעצמו. אבל היה בו משהו עתיק מאוד. מן איכות עתיקה כזו שלא רואים היום. חתיכות פאזל בצבעים שונים, בעיקר של אדום, בורדו וגוונים שונים של אפור. אבל הכד היה לחתיכה אחת. לא חתיכות שונות של פאזל שרק צבעו אותו. הוא מישש אותו. הוא חשב שהרגיש בליטות באזורים שבין חתיכות הפאזל. אבל כנראה שהיה זה רק הדמיון שלו. צמרמורת קטנה, שהלכה וגדלה. ועוד ועוד. עד שהוא הרגיש שהחדר שבו עמד קטן וקטן. הקירות לא היו קירות עוד. והוא לא היה הוא. הוא היה רק איזה חפץ שמביט בכד קטן וישן. כד חרס סדוק במקצת. כל חתיכת פזל הייתה עולם ומלואו. כל החריטות הקטנות, הכמעט בלתי נראות. שנותרו שם עם הזמן שעבר. הוא כבר לא ראה את ידיו אוחזות בכד. הוא צף באוויר. הכד הביט בו. הכד חקר אותו מכף רגל ועד ראש. מבלי שהוא נע ממקומו. הכל נראה כחושך. החדר מסביבו נעלם. רק היא הייתה שם ביחד איתו. זה היה היא, הוא והכד. הוא היא ואיש הפאזל היו ביחד בחושך. היא הסתכלה עליו, היא שאלה אותו משהו. הוא לא שמע. הוא רצה לשמוע, ניסה בכל הכוח, אבל המילים שלה היו רחוקות. היא צעקה, ממש צעקה. והשיער שלה התעופף באוויר. היא נראתה כמו אחת שהתחשמלה, כל השיער האסוף שלה התפרע לצדדים והתעופף. כמו שבנאדם מעופף בחלל. הוא ניסה לשאול אותה מה קרה, אבל הוא לא שמע את עצמו. שום דבר לא יצא.
הכד היה שם באמצע, באוויר. והוא התחיל להשתנות, הוא לבש צורה. צמחו לו ידיים ורגליים, של אדם בוגר. ואז הראש הגיע. הכד הפך לאיש, ללא פנים. הוא היה עשוי מחתיכות פאזל קטנטנות בכל הצבעים. כמו פאזל אנושי. היא כבר נעלמה לתוך החושך וזה היה הוא ואיש הפאזל. חתיכת פאזל אחת נפלה לו מהראש, ומאחוריה היה נוף של שמיים כחולים.
"לא הולכים יותר", איש הפאזל אמר. "לא ממשיכים מתי שרוצים. אתה בא אתה נשאר או שאתה לא חוזר אף פעם יותר בחיים שלך כי כאן זה מקום לא שלך".
ואז הוא התפרק עוד, עוד חלקים נפלו. אחד אחרי השני, כמו דומינו של חלקי פאזל תלת מימדים. והשמיים נחשפו עוד ועוד, חתיכה אחר חתיכה. עד שהאיש נעלם והיו רק שמיים כחולים של יום בהיר. באחו ציורי, עם סוס לבן דוהר במרחקים, ללא סוף, בחופשיות גמורה. לא היה עליו שום דבר שהראה שהוא שייך למישהו, סוס ערום, לבן ומבריק. פרוותו נצצה בשמש היום הבהיר. והוא רק עמד ובהה בסוס. כאילו מהופנט. לא יכול להסיר את עיניו מהסוס. כשעיניו השתחררו לבסוף מאחיזתו הוא ראה שהוא לא לבש עוד בגדים. הוא היה ערום, אבל ללא שום סימנים שזה הגוף שלו. לא היה לו חזה, לא היה שיער, לא היה לו דבר. גוף ריק. חסר סימנים מזהים. ידיו היו חסרי חלקות, כמו שאר גופו. בבהלה הוא מישש את ראשו, שהיה חלק וקירח.
"אתה יכול לתקוע את המחט הקטנה שלך בבובת הוודו אם אתה רוצה", קול חזק אמר. ממרחקים, אולי מהשמיים הבוהקים. הוא ניסה לדבר חזרה, לשאול איפה הוא. אבל הקול לא חזר. הוא היה אילם, ועכשיו אפילו פה לא היה לו, שום דבר להוציא ממנו קול. רק זוג עיניים לראות. הסוס כבר עמד כל כך רחוק, שהוא נראה כמו בובה קטנה של חד קרן לבן. רק בלי הקרן.
אז הוא התחיל ללכת, על העשבים העצומים. בצעדים שלא נשמעו. השמש חיממה את גופו, הוא הצליח להרגיש את זה. אבל הסוס לא קרב, הוא נשאר במרחקים, אף צעד לא קירב אותו. הוא נשאר יעד בלתי מושג. והיה ילד קטן, שישב מתחת לעץ גדול שהטיל את צלו. הילד לבש כובע קש גדול. גדול כמעט כמוהו. "רוצה לשבת?", הוא שאל אותו. הוא ישב לידו.
"אתה רוצה לשאול איפה אתה נכון?"
הוא הנהן חזרה.
"שאלה קצת טיפשית לא? אתה בבית. אתה לא רואה אותי שואל אותך איפה אני נכון? קצת טיפשי, ממש טיפשי. כזה, למה לשאול? אם אתה בבית אתה בבית. לא כיף לך פה? אה, אתה לא יכול לדבר איתי עכשיו. אתה בקטע הזה עוד. אז אתה גם לא יכול לומר באיזה חתיכה בחרת עוד. איזה חלק, יותר נכון לומר איזה חלק. ככה אמא אמרה לי. היא אמרה לי שיותר נכון לומר חלק. אז למדתי. אם תראה אותה אחר כך שתוכל לדבר אז תגיד לה אוקי? אני רוצה שהיא תשמח שהשתפרתי. אם אני פשוט אבוא אליה ויאמר זה אז היא תחשוב שאני סתם עושה את עצמי בכאילו. זה מעצבן, כי אני לא עושה בכאילו, אני באמת למדתי. אתה רואה בעצמך עכשיו. אני לא באתי ואמרתי חתיכה. אמרתי בהתחלה אבל אז תיקנתי"
הוא הוציא מהכיס שלו בובה קטנה, עם חרוזים אדומים בתור עיניים, וגוף חום עשוי קש. הוא הסתכל עליה כמה שניות ואז זרק אותה לעשבים.
"אבא הביא לי. לא אוהב אותה. אני אומר לו אחר כך שהכלב אכל אותה. שהוא יעניש אותו. אתה רוצה אותה? אין ממש מה לעשות איתה. סתם בובה מכוערת. שאני מבקש ממנו להביא לי משהו מגניב הוא מביא לי בובה. אני שונא את זה, שונא את זה!"
הוא העיף קצת חול עם מגפיו, ואז קם והתחיל להסתובב במקומו, ידיו שלובות מאחורי גבו. ואז הוא התחיל להתפרק. כמו איש הפאזל מקודם, גופו התחיל להתחלק לחתיכות פאזל בצבע הרקע שהיה מאחוריו, שהיו השמיים. "אוי לא..", הוא אמר. היד שלו כבר התפרקה לגמרי. "מצטער, נתראה כבר כן? שתוכל לדבר אז, איזה כיף זה יהיה. אני אמסור לה דרישת שלום ממך"
ואז גם הוא עצמו התחיל להתפרק. גופו הלבן החל להתפרק לחתיכות פאזלים קטנות, אחד אחרי השנייה. ההרגשה הייתה של קור, שנכנס ישר לוורידים, קור מקפיא, הוא הרגיש שהוא הולך למות. לחטוף דום לב מהקור. זה הסוף שלי, הוא חשב. הסוף.
"אל תלך לישון אף פעם יותר בחיים שלך כי אז לוסי לא חוזרת יותר ולא תלבש את היהלומים שלך"

"ראיתי את איש הפאזל בחלום, הוא אמר לי לא לישון"
הוא אמר לה את זה יום למחרת. במכתב קטן שהוא שלח לה באימייל. מכתב קצר וקולע. בלי יותר מדי פרטים. משפט אחד שסיכם הכל. ועם זאת לא סיכם דבר. את כל שאר היום הוא העביר בעבודה. הוא עשה משמרת כפולה כדי להסיח מעט את דעתו. לרוב זה עבד.
היום עבר לאט אבל בטוח. הוא ראה אנשים שאת פניהם לא זכר. כל אחד מהם התגלגל בתודעתו כמו חלום קטן ונשכח. כמו איזה משהו שרק נראה אמיתי אבל הוא לא.
הוא לא יכול היה לזכור אם מה שהיה אתמול היה חלום, או שזה קרה כשהוא היה אצלה בבית. אחרי כמה זמן הוא החליט להפסיק לחשוב על זה. זה התגלגל אצלו בתאים האפורים יותר מדי. וזה גרם לחוסר ריכוז שהשפיע עליו לא טוב. אז הוא עזב את זה. כמו כיבוי שהוא עשה אצלו במוח, סוויץ' שהוא הזיז.
הטלפון שלו היה על שקט כל היום. הוא לא ענה לאף אחד ולא ידע מי מתקשר. לקראת סוף המשמרת הוא שלח לה הודעה, שאל אם קיבלה את המייל ששלח. היא לא ענתה. כנראה הלכה לישון, חשב. הוא הלך משם ישר הביתה וצנח על המיטה. מרוסק מעייפות. הוא פשט את חולצתו והביט מהחלון. מהקומה השביעית שבה גר הוא ראה את בית הספר היסודי שבו למד בצעירותו. היו שם כמה ילדים קטנים שהדליקו מדורה קטנה באמצע מגרש הכדורסל. הם צחקו, הוא יכול היה לשמוע. כנראה שצחקו חזק במיוחד אם שמע אותם משם. הוא לא הבין איזה דחף גרם לו להסתכל שם כמה דקות. ואז הוא הבין. כי הוא ראה את עצמו. הוא, בשר ודם. הוא היה שם. בבית ספר. הוא ישב על המדרגות של אחד מהבניינים. מביט בילדים האלה. אפילו בחושך הוא זיהה. והוא הצטמרר. זיעה קרה מילאה את מיצחו. הוא זז בחוסר נוחות. זה היה הוא, מלפני הרבה שנים. ילד קטן, יושב שם על המדרגות ומביט בילדים אחרים. לא, לא. איך זה יכול להיות. הוא הסתכל בעצמו. כפי שמסתכלים על כוכב שנעלם לפני מאות מיליוני שנות אור. הוא היה שם. ואולי הוא בכלל לא. אבל הוא ידע מה הוא רואה. והוא ראה את עצמו. כפי שהוא זכר את עצמו לפחות. הילדים ישבו סביב המדורה הקטנה שלהם בלי להבחין בו. אחד זרק כדור קטן לסל ופספס. השאר גיחכו קצת. הוא עצמו עדיין ישב שם והביט בהם. בקושי זז. כמו משהו מת ולא ממשי. והם לא ראו אותו, למרות שהמרחק בניהם היה קטן. הוא ישב בחושך, אבל היה ניתן לראותו. הוא סגר את החלון והלך בחוסר נוחות להכין לעצמו משהו קטן לאכול במטבח. כשחזר הילד לא היה שם. רק הילדים הקטנים עם המדורה שלהם. אור האש המרצד האיר את חלונות בניין בית הספר. כמו מאיר נשכחות מתקופה שהייתה ונעלמה.

זה היה באמצע הלילה כשהמחשב שלו צלצל. דואר, חדש! המחשב אמר. בקול נשי ומרגיע. והאור של המסך האיר את החדר החשוך. הוא שכב במיטה. לא זכר אם נרדם או לא. אבל לפי איך שהזמן עבר כל כך מהר הוא הניח שהוא אכן נרדם לשעה או שעתיים. הוא ישב שם דקה, לבוש במכנסי ג'ינס מיוזעים ונטול חלק עליון. האוויר היה קר וצונן. אבל הוא הזיע מאוד. הלקח של לא לישון עם ג'ינס כנראה עדיין לא נחקק חזק בתודעתו. הוא קם ולבש גרביים מצמר מחמם. הדבר האחרון שהוא היה צריך זה צינון. תיבת הדואר האלקטרוני שלו הראתה שתי הודעות חדשות. הראשונה הייתה פרסומת להגדלת איבר המין בלפחות חמישה סנטימטר. והשנייה היה מכתב ממנה לא נרשם תאריך או שעת כתיבה.

{ היי,
סליחה שלא עניתי מוקדם יותר. הייתי קצת עסוקה היום. וכשחזרתי רציתי קצת להיות עם עצמי. זה הרגיש לי ככה, עצמי. זמן של עצמי. עשיתי לעצמי אמבטיה ענקית וששקעתי במחשבות. איזה פואטית אני. התכוונתי להתקשר אבל כבר היה מאוחר מדי. לא רציתי להעיר אותך משנת היופי.
עבדת היום לא? דיברת עם הבוסית שלך בקשר לזה שמישהו יחליף אותך קצת לפני ובסופשבוע כבר? כי קבענו, אם אתה עוד זוכר… בטח זכרת. חזרות, אתה יודע. צריכה לשייף את הקול שלי עוד לפני ההופעה. זה מלחיץ גם ככה.
בכל מקרה,
אתה מכיר את זה שאתה לא מבחין בין מציאות לדמיון? כאילו, זה נשמע לך בטח מטופש. אבל קרה לך פעם שלא ישנת יותר מדי ושאתה מרגיש כאילו אתה בעצם חולם? אז זהו, נראה לי שזה מה שאני מרגישה, רק בלי הקטע של השינה. ישנתי הרבה. אתה ראית. אז בכל מקרה ככה אני מרגישה, אפילו כרגע, כשאני כותבת את המכתב הזה. סתם משהו למחשבה למכתבים הפואטים שלנו. שיהיה לך מה לחשוב קצת.
זוכר שדיברנו פעם על החיים, וסיפרתי לך שאני לא מוצאת את עצמי? טוב שיחה כזאת בטח לא שוכחים. זה משהו שמתאים לך לומר. לפעמים כשזה קורה, זשיש את הרגעים האלה שאתה נשבר, שאתה לא יודע מה יהיה. למרות שזה חולף זה קצת קשה, נכון? גם אתה אמרת לי שאתה מרגיש את זה לפעמים. כאילו, לפעמים. שאני הולכת לשחות. אז מתחת למים, כשהכל שקט. אני יותר רגועה. אני מרגישה במקום אחר. כאילו, אין מה להוכיח יותר. אתה מבין? מצטערת שאני שוב מפילה עליך ככה את זה. אתה יודע איך זה בלילה שמתחילים להיכנס למחשבות. ותמיד כשכותבים יותר קל לדבר על זה. בטלפון בטח פשוט היינו מדברים שוב על איזה תחת סקסי יש לך. סתם.
טוב תן לי להסביר את זה יותר טוב. אני קצת עצובה, יותר פשוט? בטח שיותר פשוט. אבל כבר דיברנו על זה. ואמרתי לך שאתה אחד שיודע להקשיב, ואני נורא מעריכה את זה בבנאדם שתדע. ממש. אמרת לי שאתה לא תמיד אוהב את זה. חבל שזה ככה. כי זו מתנה שתדע לך. ממש מתנה.
אבל תראה, יש לי איזה משהו לספר לך. ואולי זו תהיה הפעם האחרונה. אז כדאי שאני אתחיל.
איזה קטע, חוזרים לבריכה. כי כשהייתי שם היום, שחיתי כמו תמיד שלושה בריכות. ותמיד יש הרבה אנשים מבוגרים בשעות שאני הולכת בבוקר. אתה יודע, כל הפנסיונרים האלה שהולכים לשחות בבוקר. לפעמים אני רוצה קצת להיות כמוהם. נורא כיף.
אז כששחיתי. היה איזה מבוגר חמוד כזה. הנמוכים השמנים האלה. היו לו עיניים כחולות מהממות. ממש. מהרגע שראיתי אותם זה נכנס בי. אבל כששחיתי, שהייתי מתחת למים. בעולם השקט הזה שלי. הוא שחה אחרי. והוא הסתכל עליי. ובחיי, הרגשתי ריקה. ממש נטולת תוכן. מהתוכן שעוד נשאר לי. משהו בעיניים האלה שלו הפנט אותי. ואני לא מתכוונת במובן של כמה הן יפות. זה ישמע לך מוזר, אבל הדרך היחידה להגדיר את זה זה שהרגשתי כאילו אני ערומה, ועפה באוויר. לא הרגשתי יותר את המים. השקט נשאר, אבל זה היה שקט אחר. הרגשתי כמו ציפור נטולת דאגות. זה כמו.. כאילו הוא נכנס בי. נכנס אליי. אני רק זוכרת שאחרי שזה נגמר פשוט הרגשתי כמו בתוך חלום. כאילו אני כבר לא חלק מהמציאות. ואתה יודע מה הקטע? זה מרגיש טוב, ממש טוב. קצת הרגשת אופוריה כזו, כמו אחרי ששותים הרבה(אצלי זה שתי כוסות בירה כמו שאתה יודע. אם אתה צוחק עכשיו אתה מת), רק יותר טוב. אתה בשליטה, וזה גם לא ממש נגמר. אולי בגלל זה אני יכולה לכתוב לך עכשיו בכזאת חופשיות, בלי מעצורים. כמעט בלי מעצורים. גם ככה אתה מכיר את הקריביים שלי מקרוב.
טוב, אז נחזור לסיפור המרכזי. הכתבה המרכזית, איך שאתה רוצה לקרוא לזה,
כשיצאתי מהבריכה לא ראיתי אותו. אבל אחר כך ראיתי אותו מלקק ארטיק בקיוסק. הוא לא הסתכל עליי שוב. נראה לי שהוא דיבר עם אישתו. או סתם מישהי מבוגרת אחרת. רציתי לדבר איתו אבל התביישתי. אתה יודע איך אני בדברים האלה. אז לא דיברתי איתו. האופוריה לא הייתה חזקה מספיק אז כנראה. אז הלכתי ישר למלתחות והתקלחתי. רציתי להוריד את ההרגשה הזאת. כי זה כבר התחיל להפחיד אותי. זה היה מוזר מדי. בכל מקרה היא לא ירדה, אפילו שהמים היו ממש רותחים. העור שלי היה אדום אחר כך כמו של אינדיאני כזה. בחיי.
אגב אינדיאנים, זו פירמידת השמש והירח שקדושה למאיה. לא הספינקסים, בקשר למה שדיברנו אז.
טוב אז חזרתי וראיתי את מה שכתבת. בטח חשבת שזה יראה לי מוזר. אבל כמו שאתה רואה מוזר זה בעיני המתבונן (:
אבל ברצינות. אחרי שקראתי את זה. זה קצת הפחיד אותי. קצת. כאילו, הוא באמת בא אליך בחלום? חשבתי שאולי זה קשור למה שקרה לי. אבל אין לי מושג. כמו שאמרתי לך, אני לא בטוחה אם אני בכלל כותבת את המכתב הזה. אולי אני בכלל ישנה ואתה בכלל לא כתבת לי כלום ואני לא ראיתי את האיש הזה.
ואגב, אתה לא צריך להטריד את עצמך עם השם הזה שבחרתי ללהקה רק בגללי. זה מספיק קריפי שאתה חולם עליו(:
אז בכל מקרה, אמא שלי חזרה עכשיו והביאה פלאפל. ואני ממש מתתתה מרעב. אז נפגש מחר בחזרות כמו שקבענו?

אוהבת.

נ.ב: אני לא מוצאת את הכד שאבא שלי הביא. אולי זה קשור לחלום שלך? טוב הוא בטח לקח אותו למשרד, כמו תמיד. }

הוא סגר את המסך ושכב על המיטה. ניסה קצת להירדם אבל מחשבות הציפו אותו. היא כנראה שלחה את המכתב לא מזמן אז הוא ניסה להתקשר אליה. לא היה זמין. ביום למחרת היא לא באה לחזרות ולא ענתה לטלפונים. אך אחד לא היה אצלה בבית, אפילו הכלב לא נבך כשהוא צלצל בפעמון הדלת. וכך עברו להם שבועיים, ללא מענה ממנה. או סימן חיים כלשהו. בהתחלה הוא עוד הגיע לחזרות עם הלהקה. הם ניגנו קצת וחזרו הביתה. עד שכל אחד מהם כבר הבין שאין ממש טעם. הקול שלה היה חסר וצלילי הגיטרות נשמעו עייפים וחסרי משמעות.
הוא הלך לבריכה לשאול את האנשים אם הם ראו אותה בשבועיים האחרונים. המצילים אמרו שהיא הפסיקה לבוא פתאום. היא נראתה להם עייפה ועצובה בפעם האחרונה שראו אותה. לפני שבועיים בערך, ככה הם חשבו. היו אנשים זקנים וילדות קטנות שעשו שיעורי שחייה עם מצופים צבעוניים. אף אחד לא ראה אותה. היא נעלמה. כמו עשן.

"יש לכם גלידה בטעם פיסטוק?", היא שאלה. היא הייתה אישה בגיל חמישים בערך. היו לה קמטי חוכמה על המצח. או לפחות ככה הוא חשב. הם גרמו לה להראות חכמה. היא לבשה סוודר מצמר חום וצעיף קטן בצבע לבן. עיניה בלטו מבעד לתפריט כשהביטה בו ושאלה על הגלידה בטעם פיסטוק.
"לא. אין לנו. יש דבר כזה בכלל?"
"בטח שיש. זה ממש טעים. טעמתי את זה בחוץ לארץ פעם. מאז לא מוצאת. אין פה. רק טעמים כמו בננה ותות. ווניל. אני אוהבת ווניל. יש לכם כזה?"
"יש לנו", הוא אמר.
כשהוא הביא לה את הגלידה, היא כבר ישבה וקראה עיתון שוב. ושתתה את המים שהוא הביא לה מקודם. עם מעט לימון למעלה. הו, תודה לך. היא אמרה בקול חביב. וכשהוא הניח את הגלידה על השולחן הוא שם לב, לתליון קטן. מעץ חרוט בעבודת יד שהיה תלוי על צווארה.
הוא שאל מאיפה השיגה אותו, כנראה שבעניין רב. כי הדבר הפתיע אותה מעט לפי ההבעה שנוצרה על פניה. היא חייכה בחיוך מלא שיניים לבנות. אמרה שיש חנות קטנה עם מוכר פאזלים זקן. הוא עושה פאזלים בעצמו, כבר יותר מארבעים שנה. איש נחמד, אבל מעט עצבני לפעמים, מזג חם. דם שמתרתח מהר לפעמים, אתה יודע. מכיר כאלה? קצת מפחידים. ומוזר, איש מוזר. אבל נחמד סך הכל. קניתי אצלו חתיכת פאזל ועשיתי שרשרת. יפה נכון? הבן שלי אהב. איש הפאזל. משהו כזה. תיזהר אבל כן, קצת עצבני. כתובת? בטח. נראה לי זו הכתובת, לא בטוחה. זה מקום קטן כזה קצת מעופש. למה מעניין אותך, אוהב פאזלים? אה והזכרתי שהוא כבר לא ממש עובד בזה, כן?
בסופו של דבר היא גם השאירה טיפ נדיב.

אחרי שהוא סיים לעבוד כבר היה מאוחר. והשמיים כבר היו אדומים בדרכם לשקיעה. הוא ביקש מהבוסית שלו לתת לו מחר יום חופש, אבל מסיבה אחרת ממה שתכנן בתחילה. הוא ישלים את היום בסופשבוע במקום, כך אמר. היה לה אירוע בסופשבוע וזה היה המזל שלו, ובדיוק רשמה כמה דברים ביומן ולא ממש הקשיבה למה שאמר, כן כן, סופשבוע. אל תאחר.
הוא חזר הביתה ובדק איזה אוטובוס מגיע לאזור של החנות שאמרה לו האישה, זה אזור שלא הכיר במיוחד אז הוא העדיף להשתמש בתחבורה ציבורית הפעם ולא להסתבך עם חנייה או מציאת המקום.
הוא השקים קום בבוקר שלמחרת. מוקדם משחשב. היה בו מרץ פתאומי שלא הבין. הוא לא ישן יותר מדי שעות, אולי חמש או שש. אבל גופו הרגיש רענן. הוא הלך לרוץ קצת מסביב לשכונה, במסלול של רוכבי האופניים. הבוקר המסלול היה ריק, למעט כמה ילדים בדרכם לבית הספר שהחליטו לחסום לו את הדרך מדי פעם.
כשחזר פשט את בגדיו ושטף את גופו במקלחת קרה וצוננת. זה היה יום חמים ויפה. הוא פתח את החלון בסלון וראה כמה ילדים הולכים לבית הספר. הילקוטים שלהם היו גדולים בצורה מגוחכת. הוא חשב. כמעט בגודל שלהם. כמה מהם הלכו בקבוצה קטנה, של שלושה או ארבעה ילדים. ילד אחד, שמנמן במקצת הלך מאחוריהם. לבד. הוא המשיך להביט בהם, ספל קפה ביד, עד שהגיעו לפתח הבית ספר. קצת כמו שומר מלמעלה. הוא חייך לעצמו. משהו בהם שימח אותו. לראות אותם ככה. הולכים כמו נמלים קטנות עם משא כבד על גביהם. ישר לקן. קן הנמלים הזה. והם הלכו, עד שנשמע צלצול הבית ספר והם כבר רצו. הילד שנשאר מאחורה המשיך ללכת. הוא לא רץ, לא נראה שהצלצול הטריד אותו כלל. הוא הביט ברצפה, כאילו סופר את צעדיו. דורך באופן מושלם על כל לבנה במדרכה. לבסוף הוא הגיע לבית ספר, אחרי חמש דקות בערך. שאריות מהמדורה שעשו אז הילדים בלילה כבר לא היו. הכל נוקה כאילו כלום לא היה שם.
הוא סיים לאכול סנדביץ' עם גבינה לבנה ויצא מהבית. בתחנת האוטובוס הוא חיכה רבע שעה עד שהגיע. חצי שעה לאחר מכן הוא הסתובב ברחובות העיר מחפש את החנות שהאישה בבית הקפה דיברה עליה. רחוב ישן, עם חנויות של בגדים מזויפים ודיסקים צרובים בעיקר. חנויות אוכל זולות שאיש לא נכנס אליהן. המוכרים עמדו מחוצה להן, מעשנים סיגריה מדי פעם ומשזפים את גופם בשמש בפסיביות עצבנית. "אה, כן", אמר אחד מהם. "ההוא שמוכר פאזלים. לא נראה לי מוכר יותר, תנסה עוד כמה מטרים מפה ככה, חנות קטנה. לא רואים יותר מדי. כמו מחסן כזה, מסריח. תכנס תבקש לראות. אולי הוא ימכור, בטח יקיא עליך את המנה של שלשום".
איש בדוכן נקניקיות מלא חלודה אמר שהוא כבר מת. מוכרת בבאסטת בגדים אמרה שהוא כבר ממזמן עבר מפה. אולי מת, מי יודע. נראה לי התפגר. התחרפן או משהו.
מהבוקר עד אחר הצהריים הוא ניצל בחיפושים אחר החנות של איש הפאזל. כל חנות קטנה, כל סמטה ישנה. הוא חיפש. איש לא ידע היכן הוא יותר. כבר התחיל להיות מאוחר. הוא הסתכל בחנות ספרים ישנה, מביט בכמה ספרים מעלי עובש עם דפים צהובים. לא עניין אותו שום דבר והוא שאל את המוכר בחנות לגבי איש הפאזל. "אה, הוא. כן בטח מכיר. הוא לא מוכר יותר. נראה לי הקבצנים יודעים, תשאל אותם. יודעים הכל אלה, מלכי הרכילות פה, יודעים מתי השתנתי פעם אחרונה אלה, אין להם משהו אחר לעשות"
הוא הלך ליד השוק הישן. שם היו מדרגות למקום קטן מתחת לאדמה. כמו תחנה של רכבת תחתית מלאת גרפיטי. רק בלי הרכבת תחתית, ועם שני אנשים מזוקנים ומלוכלכים. שני ספלים שבורים הונחו לידם. אחד ישב בחיבוק ידיים בישיבה מזרחית, נראה שהוא ישן. ואפילו קצת נחר. השני עמד נגד הקיר. הוא נראה מבוגר יותר מהשני והוא הסריח משתן. הוא הכיר את איש הפאזל. הוא אמר שהוא יודע איפה הוא גר, אבל שלא יגיד שהוא אמר לו. אין לו כוח לשיגעונות שלו. הוא יותר משוגע אפילו מההוא שנחר שם לידו. וזה אומר הרבה. הרבה מאוד. הוא הסביר לו בדיוק איך להגיע. זה לא היה רחוק. האמת שהוא ממש הגיע משם. זה היה ליד החנות ספרים הישנה. בסמטה קטנה עם גגון פח חלוד. מיכל צבע התמלא במים שנזלו ממזגן מיושן עם מאוורר רעשני. בתוך הסמטה היו דוכני עץ קטנים, נראה שהונחו עליהם סחורה פעם. בסוף הסמטה הייתה דלת פח דקה וחלודה גם כן. הוא דפק עליה שלוש פעמים. לא נראה שמישהו גר שם, זה נראה כמו עוד אחד מהבתים הנטושים הללו שעוברים על פניהם ברחוב ומתפלים איך לעולם לא הרסו אותם.
הוא דפק שוב, והוא שמע רעש קטן מבפנים. של תזוזה, חריקה אולי. והדלת נפתחה. לכדי חריץ קטן. עין כחולה הביטה בו, בוחנת אותו לאורך ולרוחב, "מי אתה", היא אמרה.
"אממ, הייתי רוצה לדבר איתך קצת. זה בסדר?"
"לך מפה", האיש מעבר לדלת אמר. קולו היה צרוד ומחוספס. העין מצמצה במהירות והדלת נסגרה.
"תקשיב, יש לי משהו לומר לך. אתה איש הפאזל, נכון?", הוא השיב לו מעבר לדלת שהוא כבר לא מוכר כלום. אז שיתחפף מפה כי הוא עסוק. הוא לא וויתר והמשיך להסביר לו כמה חשוב שהוא ידבר איתו. שזה קשר למישהי שהוא מחפש. ושהוא לא ילך אם הוא לא ייתן לו להיכנס. לבסוף האיש וויתר ופתח את הדלת. הוא היה איש גבוה, עם שיער מלא ולבן כמו שלג. העיניים הכחולות שלו נצצו בעורו הלבן בין שלל קמטיו. הוא החזיק סכין קטנה בידו. "כדי שלא תעשה שטויות", הוא אמר. "כבר שדדו אותי פעם, ואין לי הרבה. אז מה אתה רוצה, פאזל? יש לי פה עוד כמה.."
"לא לא. אני רק רוצה לדבר איתך"
"אה אז היית רציני מה? אה! כנס. אין שום בעיה, אין שום בעיה. אני בדיוק מכין ארוחת ערב, יהיו לי אורחים, ממש חשובים. ממש. נשיא טורקמניסטן מגיע!"
האיש נכנס חזרה לחדר חשוך, והוא עקב אחריו פנימה. מנורת שולחן קטנה ושבורה האירה חדר קטן. שולחן כתיבה אחד היה בצידו ומזרן ישן וקרוע בצידו האחר. המנורה הונחה על הרצפה והייתה מחוברת לצינור ענק שיצא מתוך הקיר. קופסאות קרטון רבות הונחו ליד המזרן, איש הפאזל המקורי היה כתוב עליהן. לידן היה שלט עץ גדול. עם סימן של חתיכת פאזל חרוטה עליו ועם אותה כתובת של "איש הפאזל המקורי" בתוספת של "מאז 1981". ארוחה לא ממש נראתה באופק.
האיש ישב על המזרן בישיבה מוזרה שהיה קשה להגדיר אותה כישיבה. הוא נראה קצת כמו נערת גומי זקנה. הוא עשה קול מוזר והצביע על כסא עץ שבור. "אה, אתה רוצה שאני אשב?", האיש הנהן בתגובה. והוא ישב, והביט באיש הזקן. היה שקט בינהם. האיש הזקן לא נראה מוטרד. הוא חייך, קצת יותר מדי. הסכין שהחזיק כבר מזמן נזרקה על הרצפה. עיניו בהו בו, והוא מיעט למצמץ, והם עוד היו פתוחות לכל גודלם, זה נראה כואב.
"למה סגרת את העסק?"
"עסק? אההההההההה?"
"כן, של הפאזלים. לא היה לך עסק של פאזלים? פגשתי אישה שהייתה אצלך, היה לה איזה תליון כזה של פאזל"
"אה, הזונה הזאת. היא שוכבת עם הגיס שלה מאחורי הגב של בעלה, שהוא בכלל אימפוטנט. אתה יודע מזה? שלא עומד לו, לא מתקשה לה הצינור. אם אתה מבין אההההההה, אבל אל תגיד לה שאני יודע אההההה"
"אתה איש הפאזל?"
"איש הפאזל כבר לא כאן", האיש הזקן השיב, "אתה יכול להשאיר הודעה אחרי הצלצול או לתת לי לחרבן לך על הראש"

אחרי חצי שעה שבהם הספיק האיש הזקן, בין השאר, לדבר על כמה שהוא חבר טוב של נשיא טורקמניסטן, על החווה הענקית שיש לו ליד טקסס ועל הסוס שיש לו, שהוא קטן כמו עכבר מעבדה. לא פחות. אז הגיעה דפיקה בדלת, והאיש הזקן רץ אליה, בטרוף מוחלט כשידיו עפות ללא כיוון הגיוני בצידי גופו. ממש כמו דמות מצוירת של שבת בבוקר.
בפתח הדלת עמד איש מקריח, עם שקית חומה בידו. הוא נכנס ושם את שקית האוכל על השולחן ובא לעזור לזקן לשבת. עד שראה שבחור צעיר ולא מוכר ישוב על הכסא.
"אני כבר אדבר איתך", הוא אמר. "רק תן לי להאכיל את אבא שלי כמה דקות ונדבר, בסדר? פשוט הוא לא אוכל לבד לרוב. אני צריך להאכיל אותו. או אישתי. זה תלוי ביום. היום זה אני, אז בבקשה תמתין". הוא חייך, ואז התפנה להאכלת אביו הזקן. זה היה מראה עצוב, איש זקן שגופו פועל כראוי, אוכל מידיו של בנו כאילו היה תינוק. "אתה יכול להסתכל על החפצים שבקופסאות בינתיים, באת בשביל זה פחות או יותר, לא?".
הוא הודה לו ופתח אחת מהקופסאות. היו שם פאזלים מסוגים שונים, רובם מעץ. עם כל מיני דוגמאות של דמויות מצוירות. מכל מיני סדרות. ושל יצירות אומנות מפורסמות. שום דבר מיוחד. אבל הפאזלים בהחלט היו באיכות טובה וזה שהם היו עשויים מעץ הוסיף להן חן כלשהו. היה שם גם פאזל עם תמונה של נשיא טורקמניסטן. זה העלה חיוך על פניו, אולי הוא באמת הכיר אותו.

הם היו ברכב של בנו של האיש הזקן. הבן נהג. זו הייתה מכונית משפחתית עם כסא תינוק במושב האחורי. הוא שם דיסק של מוזיקה קלאסית בווליום נמוך. יצירתו של מוצרט התנגנה ברקע בנוחות. כמו האוויר שנשב מבחוץ.
כבר היה חושך והיו פקקים בכבישים, אנשים רבים סיימו את יום העבודה בדרכם הביתה.
הוא הביט בכביש ואחז בהגה ביד אחת, "בדרך כלל אני בא קצת יותר מוקדם. אבל ידעתי שתגיע היום. אז רציתי שתכיר מעט את אבא שלי כדי שתדע קצת עם מה אני מתמודד. קצת אגואיסטי מצידי אה?"
ממש לא, הוא אמר. אני יכול להבין. זה לא קל.
"כן, אבא שלי לא איש קל. אבל זו לא אשמתו. אני לא מאשים אותו אפילו לשניה. וגם אישתי עוזרת לי. כמה שהיא יכולה. וזה גורם לנו למריבות לפעמים. אני לא יכול לומר שאני לא מרגיש קצת אשם בגלל זה. זה מעיק עלי מעט, לפעמים יותר ממעט. אם לומר לך את האמת. יש לה גם את הבת הקטנה שלנו לטפל בה. בחיי שהיא עובדת יותר קשה ממני. ואני רופא שיניים, זה קשה מספיק, אבל יש יותר קשה מסתבר. אמא שנשארת בבית עם ילדים זה שלוש משרות מלאות. שמע ממני, אני אומר לך. כשתגדל תדע, כשתתחתן"
לא היה מה להשיב. הוא לא ממש ידע מה לחשוב על זה. הוא לא יכול היה לראות את עצמו כאיש משפחה כרגע, זה אפילו לא נכתב בלקסיקון שלו.
"אה, אתה מאלה שחיים את הרגע, אני אוהב את זה. טוב מאוד. דרך טובה לחיות. אם אתה שואל אותי, אני כבר קצת עברתי את זה, לגמרי עברתי את זה. אין לחיות את הרגע עוד", הוא הבין לבד.
"כמו שראית, אבא שלי לא כל כך בסדר בראש. קצת מצחיק אה? מתנהג כמו איזה פסיכי. עושה פיפי במכנסיים וכל זה. אבל תראה, אבא שלי אף פעם לא היה סנילי, או סבל מבעיות זיכרון, משהו כזה. נו אתה יודע, אלצהיימר, ככה קוראים לזה? משהו כזה. נו אז אתה מבין, הוא לא היה כזה. תמיד אכל הרבה בשר וכאלה, אמרו לי שמי שאוכל בשר לא סובל מבעיות זיכרון בגיל מבוגר. אין מצב, לא קורה. למדתי רפואה גם אז אני יודע קצת על זה. בדוק, בדוק. וכשהייתי קטן אז כבר היה לו את העסק הזה. של הפאזלים, נראה לך שטות אבל הבנאדם מכר לחו"ל, לכל מדינה שאתה יכול לחשוב עליה. אמא שלי עד היום לא מאמינה כמה כסף הבנאדם הזה עשה על פאזלים. זה משהו מדהים, אין מה לומר. לבנאדם היו ביצים. ובגדול, כל הידע שלי על עסקים? ממנו. הכל ממנו. וכל שנות הלימודים האלה, רופאה והכל. זה הרבה שנים. הוא כבר חסך לי הכל, את כל הכסף ללימודים. אפילו דירה הוא מימן לי אז. עשיתי את התארים שלי כן, אבל זה ממנו תשמע. ממנו. ידע של מישהו בשטח אי אפשר לקחת. זה משהו אחר. זה לא ידע טכני, זה לדעת מה לעשות בשטח. והא עשה את זה מפאזלים מעץ? אתה מבין. פאזלים. אם לא הוא לא הייתה לי קלינקה פרטית היום, ובלי שותפים, זה רק אני"
המוזיקה הקלאסית התנגנה לה בשקט. ופועלים התחילו לסיים את היום באתר בנייה גדול. הוא הביט בהם בהשתאות, סוחבים את הלבנים הענקיות הללו. הוא שתק, לא היה לו מה לומר גם בקשר לזה. אבא שלו נשמע לו אדם מרשים בעברו. איש חזון שהצליח לצמוח לגובה מדברים שנראים בתחילה כטרוויאלים.
"נלך אלי הביתה אוקי? נדבר שם קצת. אני אתן לך את התשובות שאתה צריך. אני לפחות אשתדל. לא לכל הדברים בחיים יש תשובות לצערי. מה אתה אומר?"

אחרי רבע שעה הם כבר ישבו במרפסת שלו. הוא שתה קפה, טעים במיוחד. וחתיכת עוגת שוקולד. בנו של האיש הזקן אכל איזה קציץ בשר בלתי מזוהה. הוא היה ממש רעב, אמר שלא אכל מהבוקר. הוא אכל כמה דקות עד שבכלל התפנה לדבר.
זו הייתה שכונה יפה. עם פארק קטן וירוק שנראה לכל רוחבו מהקומה האחרונה שבה ישבו. כבר היה חושך, אבל הפנסים למטה האירו את הדשא.
"קפה מצוין, ואני עובד בבית קפה"
"תודה. יש לי שיטה להכין קפה טוב. אני פשוט מנענע את הקרטון חלב, זה עושה את הקצף. לא צריך מכונות אספרסו או שטויות כאלה. גם במשרד אין לי כאלה. וכולם משגעים אותי שאני אכין קפה,
גם בבית וגם בעבודה. בסוף אני עוד אפתח בית קפה ואפסיק לגעת בשיניים כל היום"
אישתו פתחה את דלת ההזזה השקופה ושאלה אם מישהו רוצה עוד עוגה, שניהם סירבו בנימוס. "אני אראה טלוויזיה פה אם תרצו משהו", היא אמרה וסגרה את הדלת אחריה.
הוא לגם מכוס המים שלו, "אז החברה שלך נעלמה?", שאל.
"ידידה"
"אה כן, ידידה"
הוא סיפר לו את כל הסיפור. על הכד ההוא שאבא שלה הביא וגם שכל המשפחה שלה נעלמה. ואת השם של הכד, ואיך זה מתחבר לאבא שלו, יצרן הפאזלים. הוא ידע על הכל כבר, הוא אמר שאבא שלו כבר סיפר לו אתמול שהוא יגיע, וישאל את כל אותם דברים. הוא לא ידע למה עד עכשיו.
"אבא שלי. הוא השתגע, כמו שאתה רואה. משהו הסתובב אצלו. אני לא ממש זוכר בדיוק מתי זה קרה. ומעולם לא ידעתי למה, או מה לעשות. הייתי בשיאי אז מבחינת קריירה והייתי צריך לעזוב הכל ולהתחיל לטפל בו. בלאגן שלם. אישתי, יש לה קשרים באיזה בית אבות, ממש מקום נהדר, סופר. תוך יומיים אמרו לי שהוא חייב ללכת. אתה מבין? יומיים. הוא הטריד דיירים אחרים, לא נתן להם לישון. אמרו שהוא משתין מהחלון באמצע הלילה. והוא בעצמו בכלל לא ישן. הוא סבל מנדודי שינה אינסופיים. הוא בכלל לרוב לא ישן. אבל הצלחנו לטפל בו קצת עם כל מיני תרופות פסיכיאטריות. שלפעמים משתקות אותו לגמרי. אבל לא הייתה שום ברירה. בטח נראה לך נוראי איפה שהוא גר. אבל לא יכולנו לקחת אותו אלינו. יש לי ילדה קטנה".
הכלב של האיש קפץ לביקור. פתח את דלת ההזזה עם כפות רגליו, כלב חכם, לברדור חום. הוא זרק לו חתיכה מהקציצה שלו, הוא בלע אותה ברגע שנחתה לתוך פיו. פיף, לך, הוא אמר לו. לך פיף. הכלב הלך, ממושמע. נפנף את זנבו מחוץ למרפסת. הלך לשכב לצד אישתו של האיש. היא ישבה וראתה טלוויזיה. מכוסה בשמיכת פוך ענקית. עם קערת ענבים קטנה.
"הוא הזכיר פעם את איש הפאזל? מאיפה הוא לקח את השם הזה?"
"לא, אף פעם. פשוט יום בהיר אחד הכל התפקשש אצלו. הוא לא זכר כלום, התחיל לקלל לקוחות. מה שאתה לא רוצה. אנשים הפסיקו לבוא. אבל הוא הזכיר את איש הפאזל בלי שום קשר, בכל מיני פסיכוזות שהיו לו. הוא אמר איש הפאזל אמר לי ככה ואמר לי ככה. כל מיני דברים כאלה. פעם אחת הוא אמר שאיש הפאזל מתנקם בו, שהוא לא מוכן לזה יותר. הוא לא הרחיב מעבר לצערי. היינו כבר חייבים להביא לו את התרופות ואחר כך הוא לא חזר על ההתנהגות, לפחות לא בנוכחותי"
"מתנקם בו?"
"כן"
"מה לדעתך הכוונה שלו הייתה?"
"אין לי מושג ירוק. אולי על השם של העסק שלו? שהוא בחר אותו בשם הזה? שמע' קצת מופלץ מהתחת נשמע לי כל הסיפור הזה. מה נראה לך הוא בא מהכד הזה שאתה מדבר עליו כמו איזה ג'יני מהסרט הזה של דיסני? אני מאוד אשמח לדעת מה קורה עם אבא שלי, וזו פעם ראשונה שמישהו בכלל בא ומתעניין בזה חוץ מהמשפחה שלי. וזה שאבא שלי אמר לי אתמול שתבוא, והוא ממש אמר לי מה תשאל. ובינתיים חביבי, לא הייתה אף טעות. אז אני אומר לך ככה, בינינו. אולי עדיף שלא תחטט יותר מדי. זה לא תמיד טוב לחטט. בסוף תגמור בבית משוגעים, או שתהיה כמו אבא שלי. טוב עזוב אני סותר את עצמי עכשיו. הנקודה היא, שאתה עוד צעיר חביבי. החברה הזאת שנעלמה, היא בטח תחזור, בגיל הזה יש לכם קטעים קצת. חבל שתוותר עליה ככה"
"היא לא חברה שלי"
"אה, כן, ברור"

באותו לילה הוא ישן מצוין. שינה ללא חלומות, ריקה מתוכן. שינה כזאת הוא לא זכר כבר, השבועיים האחרונים היו מלאי דאגות ומחשבות. למחרת בבוקר הוא נזכר בחלום שאיש הפאזל אמר לו לא לישון יותר. זה מעט הדאיג אותו. הוא חשב על זה קצת בזמן שרץ את הריצה היומית שלו מסביב לשכונה, אבל אחרי חמש דקות של ארוחת בוקר מצוינת הוא שכח מהכל. בימים הבאים הוא הלך לעבודה כרגיל, עבד. חסך את הטיפים שקיבל. ואפילו קנה כמה דיסקים וספרים חדשים. החיים חזרו למסלולם. אבל משהו היה חסר, הלהקה חסרה לו. כולם ניתקו קשר. אף אחד לא התקשר. הוא דיבר עם החבר הכי טוב שלו פעמיים בטלפון, המתופף. אמר שהלהקה חסרה לו, אבל זה לא הזמן לזה עכשיו. לא ממש נמצא מישהו או מישהי אחרת שיחליף אותה, אנחנו לא פינק פלויד שמצאו תחליף לסיד בארט אחרי שהוא השתגע. אפילו הופעה ראשונה לא עשינו. והאמת, אין לי זין לזה כרגע. עם הלימודים וזה. אין לי ראש עכשיו. אתה מבין? הוא הבין. הם אמרו שישמרו על קשר. מאז הם לא דיברו עוד. משהו במה שקרה העיב עליהם. אבל הם לא אמרו על זה כלום, וזה גדע את חברותם מאז.
והיא. היא חסרה לו. פתאום שהיא לא הייתה יותר הוא הבין כמה. הוא נהיה קלישאה של עצמו, אבל זו הייתה האמת. הוא התגעגע לקול שלה, שפתאום הוא הבין שכבר לא ישמע. הוא לפעמים רצה לדבר איתה. סתם לספר לה מה קורה, אבל הקול שלו לא הגיע אליה, איפה שהיא לא תהיה. הקול שלו צף באוויר ללא קרקע מוצקה לנחות עליה. היא לא חזרה. היא נעלמה, כמו עשן. ללא עקבות וללא דרך הגיונית למוצאה. אולי היא מתה, הוא חשב. בסוף כל מה שישאר ממנה זו מודעה קטנה בעיתון, עם תמונה בשחור לבן שכתוב מעליה "נעדרת". שעוברים עליה ברפרוף, רק מתוך רגשות אשם של חוסר אכפתיות. ואז ממשיכים למדור הרכילות. זה כל מה שנשאר בסופו של דבר מקיומו של אדם. מודעה קטנה שכזו. תמונת פספורט קטנה שלה. עם השיער החום הקצר, ונקודת החן הקטנה ליד האוזן. ועיניה הקטנות ומלאות ההבעה. היא תחייך ככה בתמונה, והחיוך הזה יהיה כנראה הזיכרון היחיד שישאר לו ממנה בסופו של דבר.
אבל אחרי שלושה ימים רגילים, הוא קיבל מכתב. הפעם בדואר. לא הייתה כתובת שממנה הגיע המכתב, ולא שום דבר. חוץ משמו. הוא לא רצה לפתוח. השאיר את זה לסוף היום. אחרי יום עבודה רגיל של שמונה שעות. הוא היה עייף, וחשב שאולי העבודה תוציא את זה מתודעתו. אבל כל הזמן הוא חשב עליה. מעניין מה היא כתבה, אולי אני אדע איפה היא. וכשהוא חזר הוא קרע את המעטפה בחוסר סבלנות, היא הייתה עשויה מנייר עבה ומוזר. וכך גם הנייר שהיה כתוב עליו המכתב. והכתב היה כתוב בחריטות ישירות לתוך הנייר, ללא דיו של עט או סימני עיפרון כלשהו. הוא זיהה את הכתב מיד, זה היה כל כך מוכר, אבל כל כך רחוק.

{ היי, מה שלומך?
אני מקווה שטוב.. מישהו אמר לי שאתה מחפש אותי. אני לא יודעת למה או איך. אבל זה משמח אותי. מישהו שמן עם חתול. בחור מוזר קצת. אבל נחמד. קצת דורש יותר מדי תשומת לב, אולי הוא שם עליי עין או משהו, אל תקנא (:
בכל מקרה, משהו בזה מחמם קצת את הלב. ואתה יודע למה? טוב נו, אתה יודע למה. כבר דיברתי איתך על זה. הרבה.
אבל בלי קשר, תודה, תודה שאיכפת לך. זה נשמע לך בטח דבילי שאני אומרת את זה. מה היא חושבת שלא איכפת לי, אז בטח שאיכפת לי. אז אצלי זה לא כל כך ברור לצערי.
עזוב את זה, בטח אתה חושב איפה אני לעזאזל. ולפני שאני בכלל אתחיל להסביר, כדאי שתדע שאני לא מקבלת שום דבר ששלחת לי. מסננים את המכתבים שלך. אז אני מצטערת, אבל כל מה שאני יכולה זה לנחש מה כתבת לי. אם כתבת בכלל. לא ממש מרשים לאף אחד פה לקבל מכתבים. מההכרות שלי איתך, אני מנחשת שאתה רוצה לדעת איפה אני. לפחות אני מקווה.
אז.. אני לא יודעת איפה אני. פשוט אה? קצת, אולי. אבל אין לי מושג איפה אני. אני נמצאת כבר כמה זמן פה, אני לא ממש יכולה לספור, אבל די הרבה זמן. פה לא סופרים את הימים. אבל זה די ברור שהרבה זמן. והמקום, זה מקום מיוחד, מאוד מיוחד.
אני מרגישה פה נהדר. האמת, מעולם לא הרגשתי כל כך טוב. אתה בטח מרגיש את זה במכתב. לא נראה לי שאני מראה שום צער. וזו האמת, לא עצוב לי. אני מאושרת. אולי בפעם הראשונה בחיי, באמת מאושרת. רק אתה חסר לי. זו האמת, עכשיו שאני פה אני יכולה לומר הכל. אז הנה, אתה חסר לי. אני יודעת שאני לעולם לא אשמע עוד את התשובה שלך. אז אני יכולה לומר את זה. אתה חסר לי. אבל, עם כל החיסרון הזה, אני מאושרת. ומה שקצת מפחיד בכל העניין.זה שאין לי מושג למה. פשוט הכל פה כל כך נהדר. אני רצה כל יום בשדות צבעוניים. כן, צבעוניים. יש פה צמחייה בכל מקום. אבל העלים כאן, כל אחד בצבע אחר. בכל צבע שאתה יכול לתאר. יש עשבים בצבע זהב וכסף אפילו. והשמיים, הם משנים צבע כל הזמן. אתמול כל חמש דקות הן שינו את הצבע. רגע אחד הם היו כחולים, שפעם אני זוכרת שזה היה נורמלי, ורגע אחרי זה הם היו בצבע בז', או משהו כזה. זה היה מרגש. חבל שאתה לא פה לראות את זה. היית אומר שזה פסיכודלי או משהו.
אבל אתה יודע מה החלק הכי טוב? שהמשפחה שלי פה, ביחד איתי. אתה בטח חושב עכשיו מה חלק טוב בזה. אבל הם השתנו. איכפת להם עכשיו, זה שונה. אבא שלי כל הזמן מדבר איתי. בהתחלה זה היה מוזר, לא הייתי רגילה. אז היה לי קשה קצת לדבר איתו והוא נעלב. אתה מאמין? אבא שלי נעלב ממני. שינה בי גם משהו, זה גרם לי להבין שמשהו בו השתנה. אבל אתה מבין, זה לא השתנה במובן של זהו, זה לא הוא יותר. זה כן

[roy]

מנסיון שיש לי עם הפורום – אני אשמח לכל תגובה, גם לא נעימה, ואפילו מאוד לא נעימה.
תודה (:

[na'ama]

אין לי כל כך זמן להגיב ולקרוא עד הסוף, אבל הסיפור נראה לי טוב.
אני אפרסם עכשיו ביקורת חפיפניקית של דברים שבלטו מאוד והשאר בהמשך.
"התוודה על איש הפאזל"-צריך לכתוב "התוודע לאיש הפאזל".
"מזה איש הפאזל"- "מה זה איש הפאזל?"-הטעות הזו מופיעה כמה פעמים.
עוד דבר, לא הבנתי אם האדם פטפטן או לא מדבר בכלל. מצד אחד הוא אומר ""כבר שדדו אותי פעם, ואין לי הרבה. אז מה אתה רוצה, פאזל? יש לי פה עוד כמה.." מצד שני הוא מדבר בהברות "עסק? אההההההההה?"

[roy]

הבנאדם די פסיכי. הוא לא ממש מדבר בצורה הגיונית.
מחכה לביקורת המקיפה. אם היא תהיה.

[na'ama]

אתה רועי שכתב גם את הקבצן? איזה שיפור יפה בכתיבה. אני מקווה שיש גם שיפור בקבלת הביקורת. אל תעלב, אבל לא כל כך נעים לקרוא סיפור כל כך ארוך כמה פעמים, כדי לעזור לך לראות את נקודות הקושי ואז לקבל תגובה נזעמת.
אני לא מכירה אותך, ואין לי שום דבר נגדך. להיפך, אם היה לי לא הייתי טורחת להגיב.

ועכשיו לביקורת. הקריאות של הסיפור שלך השתפרה בצורה ניכרת מאוד. אתה מרגיש מה ההבדל כשיש פיסקאות? עדיין, אני חושבת שחלק מהפיסקאות ארוכות מדי. אולי כדאי לך לקרוא סיפורים אחרים מהפורום, למשל, שערי שמיים, שהוא סיפור קצר ולראות איך הוא כתב את הפיסקאות שלו.

אהבתי מאוד מאוד את הדיאלוגים שלך. (גם הם טובים יותר מאלו שבקבצן). הם אמיתיים וריאליים.

הערה טכנית. כדאי שהמכתבים שלה אליו יהיו בפרונט אחר ממה שכתוב בו כל הסיפור. אולי בפרונט מוטה. ב"חוקי הפורם" יש הסבר איך לעשות את זה.

שני דברים אחרונים.
1. מכיר את הביטוי "זרקור באפלה"? יש לך קצת יותר מדי זרקורים כאלה לאורך העלילה. אתה מחביא אותם כרמזים ואחר כך מתעלם מהם לחלוטין! לדוגמא: איש הפאזל אמר לו לא לישון. אם אתה נותן לזה משקל כל כך חזק בסיפור אתה חייב להתייחס אל זה בהמשך. אם לא, למה כתבת את זה?
דוגמא קטנה אחרת "ועוד שני חברים. שלו." למה זה חשוב לספר את זה? אתה לא מתייחס לזה בהמשך.
יש עוד כל מיני דוגמאות כאלה בסיפור. עוד אחת מאוד מפריעה היא הילד הפאזל שהוא פוגש ואומר לו שבהבמשך הוא יוכל לדבר, אבל זה לא קורה.

2. אחידות עלילתית. שוב אני חוזרת לנושא הפיסקאות. עשית את הבגרות בחיבור (סליחה אם אני מעליבה). כך בדיוק סיפור צריך להיות כתוב. בכל פיסקה רעיון מרכזי. זה גם יעשה לך סדר ברעיונות בסיפור. כי כרגע יש כמה מבולבלים. לדוגמא, היא נעלמת. הוא כמעט לא מתיחס לזה. לאחר זמן, מסופר שהוא מתגעגע אליה. דבר נוסף, היא בעקבות חתיכת הפאזל שלה מספרת לו על עולם טוב יותר ואף מצליחה להביא לשם את משפחתה. עדיין, אותו היא לא מצליחה להעביר לשם, למה?

יום טוב.

[roy]

נעמה, תודה רבה על הביקורת.
קודם כל, חשוב לומר. מעולם לא נעלבתי או נפגעתי ממה שכתבת. אני לוקח כל דבר כביקורת בונה ולא כשום דבר אישי. לא התכוונתי לרגע לכתוב תגובה נזעמת, כועסת, או כל דבר אחר. אי אפשר להעביר טון של דיבור בכתב(בסיפורים שאני כותב אני מנסה, כאן קצת פחות). אז אם חשבת ככה או נפגעת ממשהו שכתבתי אני מתנצל. אני מעריך כל ביקורת, ובמיוחד אם היא כה מושקעת וארוכה כשלך(:

בקשר לקטע של הזרקור באפלה, אני מבין מה שאמרת, וקיבלתי ביקורות נוספות בנושא. חשוב לי לייצר מיסתורין בסיפור שאני כותב. כנראה שהייתי צריך לעשות את זה אחרת. אבל זה היה חשוב לי. כל התשובות נמצאות בסיפור, פשוט הן לא מוסברות בצורה חד משמעית או ברורה. אבל הן שם.
ושמחתי שאהבת את הסיפור, פחות או יותר. תודה, עד הסיפור הבא. וכן, זה אני שכתבתי את הקבצן.

וכמובן שאשמח לשמוע כל ביקורת נוספת למי שיש.

[רפאל]

שלום לשניכם! אני לא מכיר אותך, roy, וגם לא את נעמה – והאמת היא שגם לא באתי להמתוח ביקורת על הסיפור.
מה שהניא אותי להגיב לך, roy, הוא המשפט שטוען שאי אפשר להעביר טון דיבור בטקסט. הטעות שלך היא איומה, ובתור סופר (או אחד שרוצה להיות) עליך להבין כמה אתה טועה.
גם בהודעת SMS או אפילו במילה אחת, אתה יכול להעביר רגש, טון דיבור ומשמעות כפולה ומה שרק תרצה. הדבר מסובך ומורכב, אך עם מעט רגש אפשרי. מספר הנקודות שעוקבות אחרי מילה, למשל, אם הוא 2, 3 או 1, משנה לחלוטין את טון הדיבור. גם אם אין נקודה כלל, או יש פסיק, או שום סימן פיסוק; כל דבר שתוסיף (או לא תוסיף) ישנה את טון המשפט.
אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך. רפאל

[roy]

היי,
אתה צודק במה שאתה אומר. מה שהתכוונתי לומר זה שלא ממש ניסיתי להעביר טון בהודעה שכתבתי במהירות. לא שאי אפשר לעשות זאת.
יום טוב.

[מאת]

תגובות