- This topic has 30 תגובות, 11 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
(ואם זה לא הובן מהכותרת, הסיפור נכתב על ידי אחשלי וינסנט. אני עורכת קלות את הסיפורים שלו כרגע, והחלטתי להביא לכם דגימה… בתאבון
אינפרנו
לא יודע למה באתי. אני בכלל לא אוהב את המועדונים האלה. כל כך בשביל כלום, כל כך סתם. חבר שלי צלצל אלי באמצע מנוחת הצהרים שלי ביום שישי – לא מספיק שהעלו אותי איזה מיליון שעות שמירה, גם כשאני בבית מעירים אותי כשאני ישן. הוא התנצל על השעה – 3:10 אחה”צ – בטענה שזה מקרה חירום אמיתי. פתחו איזה מועדון חדש למטה בעיר, ואנחנו חייבים ללכת. משהו בן-זונה. רב-מפלסי, היפר-אקטיבי, מולטי-פורפוסונלי, והעיקר, אלטרנטיבי. המלך של כל האלטרנטיביים. כל כך אלטרנטיבי, שאפילו הדי ג’יי לא מכיר את כל הלהקות שהוא שם. "יהיו בנות?" שאלתי, בניסיון נוסף לנפנף אותו. לא, הוא לא מביא אף אחת ספציפית, אבל לפחות חצי מבנות שכבתנו החינניות יהיו שם. (כבר שמעתי את זה יותר מפעם אחת. כן. בטח. גם מוכנות כבר עם הלשון בחוץ, החצאיות למטה, רק מחכות שנקפוץ עליהן מאחורה.) טוב, בסדר, נכנעתי. אני בפנים. הניסיון המר שלי רמז לי שזה לא הולך להיות מוצלח, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על “היציאה של שישי בערב”. זה מלכוד חברתי כזה, You’re damned if you do and damned if you don’t. איך אנחנו מתכוונים להגיע לשם? ניסיתי לרדת עליו בפרטים הטכניים השוליים. זה בסדר. דודיק מביא את האוטו. איך קוראים למקום? האינפרנו. אתם יודעים איפה זה? לא בדיוק, אבל תומר יודע. בדיוק מה שחסר לי בחיים. פעם אחרונה שנסענו עם תומר, לקחנו פנייה לא נכונה ועלינו על הכביש המהיר לת”א. בסוף עשינו U-turn ליד עתלית. ואיחרנו בשעה. תומר היה מועמד ללינץ’, והדבר היחיד שהציל אותו הייתה העובדה שהוא היה זה שהסיע אותנו.
אחת בלילה, אחרי קרוב לחצי שעה של חיפושים מצאנו את המקום. עוד חורבה משופצת-למחצה בין עשרות חורבות אחרות. סביבה של הריסות שזכתה להפוך למרכז הבילוי של עירנו. הבניין נראה באמת מרווח וגדול מבחוץ, אבל ה”אומפצ – אומפצ” המחריש אוזניים של הבאסים מבהיר שלפחות בקטע של ה”אלטרנטיבי” הצליחו לעבוד פה על כולם. אלא אם כן הכוונה למקום “אלתר-נתיב-י” –
על שם נתיב הנסיעה המפוקפק שנאלצנו לאלתר כדי להגיע לכאן. (“פה ימינה” אמר תומר, ודודיק הצליח בשניה וחצי לעשות יותר עברות תנועה ממה שהוא הספיק מאז שהוא קיבל את הרשיון. איך הולך הפתגם הזה מהפרסומות? עם שוטים לא נוהגים.) השלט מעל הכניסה היה “אינפרנו” ולמטה “תופת אלטרנטיבית”. זה מסביר הכל. זה לא שהמוסיקה אלטרנטיבית, אלא שהמועדון הזה הוא עוד אלטרנטיבה בשאלה “לאן יוצאים?”. הכניסה הייתה שני עמודים, שחור ולבן, עם ניילון מקושט ברימונים או פרחים באמצע. דודיק התחיל להתלהב. “זה סמל מהטארוט. זה מסמן כניסה לתוך התת-מודע.” סקרתי את האזור בקפדנות. אני לא יודע לגבי דודיק, אבל אני מקווה שהתת-מודע שלי נראה יותר טוב. ושם גם לא דורשים מחיר מופקע של 80 ש”ח כדי להיכנס. תומר ואלון, שיזמו את כל העניין, נראו קצת בשוק מהמצב, ורק דודיק התחיל לרוץ למעלה כאילו איזה שד-שאול הבעיר לו את התחת.
הגענו אל רחבת הריקודים המרכזית שהייתה, לכבוד הקיץ, על הגג. אלון, תומר ודודיק הסתערו לתוך ההמון ואני הצטרפתי אליהם מלא במרץ ובהתלהבות של זונה אחרי משמרת. בשביל מה באתי לכאן בכלל. לא באים למקום כזה בשביל לרקוד עם החברים שלך. זה מטומטם. זה דכאוני. אתה בא בשביל להתחיל עם בחורות – או לפחות זאת האשליה שלך. אתה יוצא מתוך ההנחה האופטימית שהבחורות באות כדי שיתחילו איתן. אבל אתה אף פעם לא תעשה את זה. איזה מין צורה יש לזה, להתחיל עם מישהי בדיסקוטק מסריח? אני רוקד בלי חשק, ומסתכל מסביב תוך כדי. דווקא יש כמה שהייתי מתחיל איתן בכיף. הנה, זאת שם ליד הרמקולים, עם החולצה השחורה. נראית כמו הדגמה חיה של עמק הסיליקון. או החמודה בג’ינס עם ה – Baby face. מטר שישים של ילדה מתוקה. עושה הצגה כאילו היא מתמסטלת מהמוזיקה. על מי היא עובדת? היא פשוט מנסה לגרום לזה שיתחילו איתה. בטח יותר בתולה ממריה הקדושה.
הדי ג’יי מסיים מחרוזת של מוסיקת ערסים אלטרנטיבית ומעביר ל”זומבי”, שיר-המחלקה האלטרנטיבי של צה”ל. רחש של אי-שביעות-רצון עובר בקהל, אבל זה לא מפריע לכולם לצרוח את הפזמון. אחרי זה הוא מעביר, כדי להצדיק קצת את התואר, לנירוונה. (שהם נחשבים, אמנם, לאלטרנטיביים, אבל אחרי קורט קוביין, אני לא כל כך בטוח שזאת האלטרנטיבה הנכונה.) החברים שלי מנסים נואשות לדפוק ת’ראש, למרות העובדה המצערת שאין להם יותר מ -3 ס”מ שיער, ואני מתחיל להרגיש קצת מטופש. הכל הצגה אחת גדולה.
אולי בזמן שכולם עסוקים בלהעמיד פנים שהם פריקים, זה זמן טוב לסרוק את המקום. לשים קצת לב לסביבה. זה גג כמו כל גג, רק שהוא מרוצף במרצפות בצבע אפור-דיכאון ומוקף במעקה בטון עם שפיצים שחורים. הרעיון, כנראה, היה ליצור אווירה “גהינומית”, אבל הקונוטציה שלי קרובה יותר לבית-סוהר. התאורה המרכזית היא פלואורסנטים סגולים, רק שזה לא עוזר במרחב הפתוח. הבאר נראה סביר. אהה! נקודת אור שנונה – הפסל של הנזיר מהפוסטרים של לד זפלין (Stairways to heaven), מוצב על מעקה הבטון, כשהוא מסתכל בעצב למטה, כלפי הרחוב. מהפנס שלו עשו מנורה. דודיק סיפר לי פעם שגם זה סמל של טארוט, שאמור לייצג בדידות ומחשבה, או משהו כזה. בינתיים השיר נגמר והדי ג’יי שם משהו של בוב מארלי, שהציע בזמנו אלטרנטיבה לא רעה לשחורים באמריקה. אולי יש משהו בפסל הזה. יש פה איזה ארבע מאות או משהו כזה אנשים, וכולם לבד. רוקדים לבד ברחבה הצפופה, מנסים לא להסתכל אחד לשני בעיניים. השיר של בוב מארלי נמוג, ובמקומו עולה שיר של הקומדי סטור (שהם האלטרנטיבה לחמישייה הקאמרית). אני פורש לכיוון הבאר. גם לי יש קווים אדומים.
אני מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבארמן ומגלה שאני בתחרות קשה עם עוד כמה עשרות בני אדם. עיקר הפייט הוא מקבוצה מגובשת מאד של חיילים באפטר או ביציאה משותפת, שעושים יותר רעש מתרגיל של פלוגת שריון. “תביא כבר ת’בירה, זה המ”מ ש’ך!!!” צועק אחד מהם, אבל המ”מ הנ”ל נראה כבר די מיואש. הבארמן מתעלם מהם באלגנטיות, ומטפל באיזו ציפלונת בלונדינית חיננית, שנראית קצת יותר לבד מכל האחרים. המ”מ היקר מבחין בינתיים במתרחש ונראה כאילו הוא הולך כל רגע להרים פצצת תאורה באוויר כדי לקבל את הבירה שלו, אבל הבארמן לא מתרגש ופוצח בדיון מעמיק עם הבלונדה על ההבדל בין “סקרודרייבר” ל”ראסטי נייל”. אני במקומה לא הייתי נוגע בחרא הזה. בלונד או לא בלונד, חמישים ומשהו ק”ג לא יכולים לספוג יותר מדי אלכוהול. אני שוקל לרגע לגשת ולהתחיל איתה במסווה של מבין בקוקטיילים (ובאותה הזדמנות, להציל אותה מלגמור את הערב בשלולית של קיא) אבל מוותר כשאיזה מגודל אחד מושך אותה באלגנטיות מהבאר. לך תדע, אולי זה רק החבר של החברה שלה, אבל הוא שני מטר על מטר ואני לא לוקח סיכונים. היא שותה את ה”סקרודרייבר” שלה בשלוק אחד, ואני כבר רואה בעיני רוחי את הגורילה הזה מגרד אותה מהבלטות בסוף הלילה. אם היא לא ניחנה בספיגת אלכוהול ייחודית, המברג הזה הולך להבריג אותה לרצפה די חזק. למה היא הייתה צריכה את הרעל הזה, לעזאזל.
השיר מסתיים ומתחלף בשיר היפ-הופ קופצני נוסח ה ”ווסטרנס”. מוסיקת קאונטרי אלטרנטיבי. דודיק מטיל אותי אל הרחבה באלגנטיות של פיל בחנות חרסינה, ואני נאלץ בעל כורחי לשתף פעולה.
בין קיפצוץ לדילוג אני מבחין בה, עומדת ליד הבאר ושותה כוס של ספרייט 60%. שמלה אדומה לוהטת שיורדת כל הדרך מחזה מפואר אל עבר זוג רגלים חלומי. שיזוף טבעי מהמם. בלונד-זהב מקסים. עיניים כחולות-עמוקות גדולות, בוהות בתמימות מתוך פרצוף מלאכי. מבטינו נפגשים לשבריר שניה – וזה מספיק. המלאך היווני הזה עם הקשת יורה לי חץ אהבה בתחת שעכשיו בולט באלגנטיות מהצד השני. אוך, כל כך יפה שזה כואב. החיוך החמוד והמבט התמים שלה מפלחים את דרכם דרך כל שכבות החרמנות שלי ונועצים את החץ עכשיו ישר בלב.
אני רוצה לגשת אליה ישר, אבל הבושה עוצרת אותי. איך בן תמותה כמוני, שבטח גם מסריח כמו חרא, יכול לגשת למלאך כזה. חוץ מזה, אם היא תגיד לי “לא” יהיה לי מצב רוח התאבדותי כל הערב. אני מסתכל שוב לכיוון הבאר, מנסה למצוא אותה. היא נעלמה! יש שם רק פוסטר של שטן מכוער על מזבח, עם גבר ואישה קשורים אליו בשרשראות. לעזאזל! אני מקפץ בפראות בניסיון נואש לאתר אותה בתוך ההמון. נדמה לי לרגע שאני רואה אותה בצד השני של הרחבה, רוקדת לבדה. ואולי זאת לא היא. קיבינימאט. השיר נגמר ואני בורח לכיוון הבאר, בתקווה שהיא תחזור לשם שוב, בודדה ומיואשת, ואני אוכל להקסים אותה בשנינותי. אח, תקוות שווא. עכשיו אני מבין למה אמרו על קופידון שהוא כזה בן-זונה. השיר הבא הוא משהו אלטרנטיבי באמת, שאף-אחד לא מכיר. כולם עומדים המומים ולא יודעים איך לאכול את זה.
כשאני מגיע לבאר אני מגלה שהבארמן עסוק בלחלק את הבירה לחיילי פלוגה א’. מ”מ 1 רוצה טובורג, מ”מ 2 רוצה היינקן, הסמ”פ רוצה קולה (אבל שתהיה חזקה) והמ”פ רוצה סיוע אווירי. אני דופק על השולחן בניסיון נואש ליצור איתו קשר, אבל הוא עסוק בלהחליף חוויות משירותו הצבאי (אתם מא’? אני הייתי בל’. “הפלוגה של השדים” קראו לנו.) היד מתחילה לכאוב לי ואני מתיישב נואש על אחד מהכיסאות הגבוהים האלה. הנה היא! באמצע הרחבה, לא רחוק מהחברים שלי. רוקדת. מסתכלת ממש עלי. איזה חיוך. היא רוקדת ממש לבד וזאת ההזדמנות של החיים שלי. לקום, לרקוד לידה ואז להתחיל איתה. אבל מה אתה אומר ובחורה במועדון מחורבן שכזה? מה שלא תגיד, יש לזה רק משמעות אחת: את יפה ואני רוצה לזיין אותך. אף בחורה לא תיתן שיתחילו איתה במקום כזה – ואולי, בכל זאת… אני מסתכל עליה, מנסה להיכנס לה לראש, לראות מה היא רוצה. לפי איך שהיא מתנועעת, מה שהיא רוצה זה משהו ארוך וקשה, אבל שום בחורה לא תודה בזה. שרמוטות כולן.“כן?” הבארמן מחליט לפנות דווקא אלי מבין עשרות האנשים שמסתערים על הדלפק שלו. אני מסתכל רגע לכיוונו והיא נעלמת לי. שיט. “B-52”אני אומר לבארמן. “דופק ת’ראש, הה?” הוא שואל ופונה לעבר המדפים עמוסי הבקבוקים. אולי הדלק-מטוסים הבוער הזה יצליח להשתיק לי קצת את הראש ולתת לאיברים אחרים לעשות את העבודה. אולי זה מה שהפסל הזה מנסה להגיד: אתה לבד כי אתה חושב. חושב איך לרקוד, חושב איך לעשות רושם, חושב מה היה קורה אילו וחושב למה בכל זאת לא. בסוף הערב תספר לכולם שנהנית, אבל כל מה שנשאר לך זה להסתכל בצער על איפה שהיית, ומה לעזאזל יצא לך מזה.
הבארמן פונה אל עבר ארון המשקאות שלו, אבל נעצר באמצע הדרך. הבלונדינית הציפלונת מקודם קוראת לו ומבקשת עוד סקרודרייבר. לפי איך שהיא הולכת, היא כבר שתתה סקרודרייבר אחד יותר מדי. למה היא עושה את זה לעצמה? היא תגמור על הפרקט, זה בטוח. זאת התמכרות. היא יכולה, פיזית, לא לקנות את הרעל הזה, אבל היא לא מסוגלת, נפשית, להתנגד. כמו האנשים בפוסטר של השטן. הם יכולים להוריד את השרשראות, אבל הם נעשו עבדי השטן, והם לא רוצים, או לא יכולים לרצות. כמו כל המקום הזה, בעצם. אתה לא חייב לבוא לפה, לשלם מחיר מופרז על כל דבר (כולל הכניסה) ולהיזרק כל הלילה כמו אידיוט. אבל מה, הם בונים על זה שאם כבר יצאת שבת, לא תוכל לוותר על זה.
המשקה שלי מגיע, וקוטע את חוט המחשבה המעורפל שלי. זה אמנם מגיע בכוס ארוכה וצרה, וזה בוער מלמעלה, אבל זה בצבע שקוף ורוד. “בדיוק מה שאתה צריך, אחי” אומר לי הבארמן. “מה זה? זה לא B-52.” אני שואל אותו. “ערבוב פרטי שלי. אני קורא לזה “הטיפש”. “על שם מה שאני אהיה אחרי שאני אשתה את זה?” הוא מחייך. “אולי” הוא רוכן לעברי ואומר לי בלחישה: “הטיפש, כמו שוטה הכפר, הוא זה שמעיז לומר את האמת. הטיפש הוא זה שמעיז בכלל לראות את האמת. הטיפש
הוא זה שמעז לקפוץ מעבר לצוקים אל תוך התחלה חדשה, למרות כל האזהרות. בדיוק מה שאתה צריך, אחי.” המוסיקה מתחלפת ל”חיה ותן למות” של “גאנס אנד פאקן רוזס” (האלטרנטיבה של הערסים ל”מטאליקה”) ואני מרוקן את הכוס בשלוק אחד. מה יש לי להפסיד, את הכסף כבר שילמתי. המשקה החם מקפץ באלגנטיות מעל ללשוני, ועובר דרך הגרון ישר לבטן ומתפשט משם לחזה, לידיים, לרגליים– – – (בום!) – – –
ולראש. ואוו, חומר כבד. הרגשה משונה, חם ומרחף. עכשיו זה נרגע ונעלם, חוץ מאיזה גרעין של חום עמוק בתוך ראשי. אני מסובב את הכסא הגבוה שלי אל עבר הרחבה, מנסה לאתר את הבלונדינית המלאכית, או את החברים שלי. הי, הנה הם! ליד הרמקול הימני, איפה שעומדת השחרחורת עם הבגד-גוף והדלקת-ראות החמורה (ווומפ!)
בבת אחת זה משתלט עלי. גל חום מציף לי את הראש. המוסיקה נחלשת ונעשית עמומה, כאילו היא מגיעה ממקום אחר. פתאום כל הקהל הזה נעלם ואני רואה רק את הבחורה בבגד-גוף. רואה רק אותה, מרגיש אותה, צולל לתוכה ו- שומע את המחשבות שלה. (בום, בום, לדפוק ת’ראש. איזה מוזיקה מגניבה כזאת כאילו שמו היום. חתיך זה, ההוא שמה עם החולצה השחורה האלגנטית כזה כאילו…) זה דודיק! הוא רוקד ומסתכל עליה גם (ווומפ!) עכשיו אני רואה את דודיק לבד – דודיק לא חושב במילים אלא במעשים, שהבחורה בבגד-גוף מככבת בהם, רק עם פחות בגד ויותר גוף. אני רוצה לצעוק לו משהו, אבל האשליה נמוגה בבת אחת ואני חייב לייצב אחיזה לפני שאני אפול. איפה הוא היה? הי! הנה הרזונת הזאת (ווומפ!) אני רואה אותה רוקדת לבד באמצע רחבה ריקה. היא כבר מסטולית לגמרי, ועל סף שבירה. מבעד להרבה רעש-של-אלכוהול אני שומע רק מחשבה אחת (עכשיו
הוא לא יוכל לזיין אותי עכשיו הוא לא יוכל לזיין אותי עכשיו הוא לא יוכל לזיין אותי עכשיו הוא לא). החבר הבהמה שלה! הוא (ווומפ!) שוב היא עשתה לי את זה השרמוטה הזאת תהיה שפוכה לגמרי אני אהרוג את הכלבה הזאת כוס אמאמ שלה…) ממש חרא של בן- (ווומפ!) בחורה עם שיער ארוך חום מקסים חושבת על איך להתחמק מכולם (ווומפ!) תומר, שהריקוד שלו נראה מגוחך כשהוא לבד (ממי החמודה עם השיער החום מתביישת? כדאי להתחיל איתה?) אני נאבק בסחרחורת ועוצם עיניים בחוזקה. נושם לאט. מה הבארמן הזה נתן לי? ולמה לי, מכל האנשים? לאט לאט אני נרגע, כשהרעש המטאלי חוזר אלי דרך הדממה.
המוסיקה מתחלפת למשהו שקט. מוסיקת סלואו ממש. אלטרנטיבה רומנטית לחומת הדיסטורשן, לשבור את הקרח…Baby, I’ve been waiting, I’ve been waiting night n’ day
אני לא רואה, אבל מרגיש, איך האנשים פתאום נבוכים. פתאום נעלם קיר הרעש, שהגן עליהם. אפשר לדבר, להזמין לריקוד…
…I didn’t see the time, and I’ve waited half m’life away
המוסיקה מתערפלת. מה זה החומר הזה שהוא נתן לי?
…I was waiting for the miracle, for the miracle to come…
(בדיוק מה שאתה צריך, אחי.)
אני פותח את העיניים ורואה אותה רוקדת שם, לבד. המקום ריק, רק היא, כמו להבה. כל האורות מאירים רק עליה. היא רוקדת לבדה, לאט, בחושניות. היא מסתכלת עלי, ממש עלי, בלי כל הרעש, בלי כל האנשים… ואני שומע את המחשבות שלה, והיא חושבת עלי. בשקט, בלי מילים מיותרות. פשוט מחכה לראות אם אני אגש אליה. מנסה לפתות אותי בתנועה, בחיוך. הלב שלי מתרחב. זאת באמת ההזדמנות של החיים שלי.
…waiting for the miracle, for the miracle to come…אני מושיט רגל, כדי לרדת מהכסא, כדי לגשת אליה, ואז…
– – – (בום!) – – –
זה מכה בי בבת אחת, הכל ביחד. הסחרחורת, הטשטוש, הקפיצות, הבחילה. המועדון מסתובב מסביבי ואני צונח לרצפה חסר-אונים, שיכור לחלוטין. אני מנסה להתרומם, שולח יד אחת לכסא, אבל נתלה בחצי הדרך ומקיא. חלק על הרצפה, חלק על עצמי. אני מתפלל שהיא לא תראה אותי. שיחזרו כל האנשים, כל הרעש, אבל אני לכוד בהזיה של עצמי. היא מסתכלת עלי שיר, דרך כל האנשים השקופים, ואני שומע את זעקות-הגועל האילמות שלה, מרגיש את הזעזוע, הדחייה, השנאה.
אני מנסה לנתק את עצמי, ולא מצליח, ונאלץ לשמוע כל מחשבה שלה (אלוהים אדירים, הוא שיכור, מסטול כמו איזה נרקומן. הקיא על עצמו. איזה גועל נפש! בחיים לא הייתי מתקרבת לאחד ששותה ככה. איזה דוחה. לא להאמין שלפני רגע חשבתי שהוא ממש חמוד…) אני מנסה לצרוח, ביאוש, אבל אני אילם. אני נאחז בדלפק הבאר, בניסיון כושל להזדקף. מחפש את הבארמן הארור, אבל אין שם אף אחד, רק השטן המכוער הזה. אני מנסה להימלט, לברוח, אבל ממשיך לשמוע את המחשבות שלה בתוך ראשי, כמו תזכורת נצחית למצבי העלוב. אני נתלה על המעקה, מנסה להגיע למדרגות למטה, אבל מוצא את עצמי בצד השני, ליד הפסל של הנזיר. גם זאת דרך לרדת. אני אוצר את כל כוחי וקופץ מעבר למעקה, למטה. לא יודע למה באתי. אני בכלל לא אוהב את המועדונים האלה. כל כך בשביל כלום, כל כך סתם. רק הנזיר ממשיך להסתכל בצער למטה, על המקום ממנו קפצתי, בהבנה שקטה, חכמה, מלאת כאב. -
אם הייתי יכול לכתוב כמוך הייתי כותב סיפור כזה בדיוק…
חוץ מ…. הסוף.
אין לי הרבה מה להגיד על הטכניקה – חוץ מזה שעלי זה עבד.
הסיפור מבקש שתקרא אותו בשני מישורים לפחות – רק שבסוף הבנתי שאחד מהשניים: או שלא למדת טארוט או שלמדת אותם אחרת ממש ממני – כי הסמלים שמפוזרים מתחת לסיפור הובילו אותי למקום מאד מסוים, רק שאתה לא הגעת אליו. בנית אווירה וקונפליקט והיית בכיוון של פתרון עם אמירה עמוקה ובסוף חתכת לסיום רדוד עם אמירה פשטנית מידי.בקיצור, אם זה לא ברור ממה שכתבתי עד עכשיו, סיפור מופלא. אם תחליף פעם את הפיסקה האחרונה אני אדפיס את התוצאה ואוסיף אותה למדף בו אני שומר את הסיפורים שהייתי כותב אם הייתי יכול (לא שזה שווה הרבה אבל בסולם המחמאות שלי זה די קרוב לטופ).
אסטרו – תני לנו עוד דגימות בבקשה.
-
-
-
אני די מסכים עם קודמי – סיפור טוב מאוד, אבל הסוף טיפה הורס (לא בטוח שיש לי רעיון טוב בהרבה. אולי שהוא מוצא עצמו למחרת במיטה שלו עם חמרמורת רצינית).
אני לא מבין בטארוט, או מוזיקה, כך שאיני יכול לבקר בנוגע לנושאים אלו.
בדיחה אחת בסיפור צרמה לי (עם שוטים לא נוהגים) – זה פשוט מרגיש לי טיפה לא שייך, כאילו נדחף פנימה כדי להראות שנינות 9וזהלא צריך כי מקבלים את זה משאר הסיפור).
מה שכן, אהבתי את הקריצה לסיפורים האחרים של אחשלך (הפלוגה של השדים. LOL)two thumbs up!
-
-
הסיפור הזה עשה לי פלאשבק מטורף לגיל 19-22 שלי בחיפה, בעיר התחתית, במועדון 501, שאכן היה די אלטרנטיבי או לחורבה אולי (כי שם היה הגג) או לסיטי הול. אותם משקאות, אותם אנשים ואותה בדידות חונקת ומוחלטת.
כתיבה זורמת ואמיתית, לטעמי קצת "גברית" מידי, כי בשבילי כל הסיטואציה המתוארת הייתה תמיד מהצד השני,הנשי. אהבתי מאוד את הקישור לטארות, כי אז בזמנו גם התעניינתי בזה, ואפילו באיזה רגע משבר נוראי מישהו פתח לי בטארות.
בקיצור, תודה על הסיפור (הלכתי לדפוק את הראש עם B-52 ולעשן איזו סיגריה בסתר). -
-
בחיפה (כן, גם אני מהסביבה), בחורבה, בעיר השניה (כיום סיטי-הול) ובכל שאר המקומות שאת שמם שכחתי. הכותב מכיר ללא ספק את ההרגשה, ומעביר אותה מצוין.
דברים שהפריעו לי:
א. הסוף, כפי שציינו חברינו למעלה.
ב. השימוש המופרז באנגלית, בשני אופנים: 1. ביטויים שממש לא חייבים להיות באנגלית (U-Turn הלא הוא פניית פרסה – ביטוי מאד מקובל בעברית); 2. ביטויים שלמרות היותם "חיוניים" (נניח), ניתנים לקיצור ניכר (למשל: את You're damned if you do וכו' ניתן לקצר ל-Damned if you do, damned if you don't).
ג. טיפ-טיפה ארוך מדי – ביחוד החלק שלפני ההגעה למועדון.
ד. מעט יותר מדי התחכמויות – כבר העירו כאן על הפיל בחנות החרסינה, וגם ה"אלתר-נתיב-י" נשמע מאולץ מאד – ויש עוד.אבל הסיפור בהחלט נוגע (אם כי סביר להניח שאיני אובייקטיבי) – וזה הישג. עלה והצלח!
-
ועוד את אחד האהובים עלי.
הייתי אומר שהבעיה העיקרית בסיפור היא, שמבלי לקרוא את שאר סיפורי וינסנט (רצוי כמה פעמים) התמונה הגדולה פשוט תתפספס (מאיפה הגיע המשקה? מה הקטע עם המחלקות?). זה לא שהסיפור לא עומד בפני עצמו, אבל כשמורידים את סימני הדרך שמתווים שאר הסיפורים, הוא מאבד הרבה מהעומק שלו ונשאר כמעת סיפור תחושה נטו (ואפילו לא מאוד מדב"י). מצד שני, הרי זה כל היופי בסיפורי וינסנט, ההתכתבות שלהם זה עם זה והכיף שבלקרוא אותם שוב ושוב על מנת לתפוס את הסיפור כולו. -
-
-
תודה, תודה לכולם…
אבל ברצינות – מה התלונה על הסוף? לדעתי הסיפור, בכל המישורים, מוביל ישר עליו.
במישור הישיר: הבחור מגיע למצב של דיכאון, לא מעט בזכות הבארמן והמשקה המתעתע שלו, וקופץ. הוא היה מדוכא ונשאר מדוכא. הרעש, הבדידות והאווירה הסקסיסטית לא מוציאים אותו מזה, להיפך.
במישור הטארוטיאני: יש סדרה של סמלים שנועדו להבהיר ש"משהו רע הולך לקרות".
1. שם המקום. התופת, בלי שום כחל וסרק.
2. העמודים והמסך לקוחים מתוך קלף "הכוהנת הגדולה" ומסמלים חדירה לתת-מודע. זה רמז לטלפתיה שתופיע בהמשך.
3. הנזיר. ע"פ הסימליות הטארוטיאנית, הנזיר אכן מסמל בדידות. אבל יותר מכך, הוא מסתכל למטה, מהמקום שבו ה"טיפש" קופץ בהתחלת סדרת הקלפים המאג'וריים.
4. השטן. לא צריך יותר מדי הסברים. פרשנות אחת לקלף היא אזהרה מפני התמכרות. ובכל זאת הבחור לוקח את המשקה (משקה חריף במיוחד!) ונפגע.
5. הטיפש: בשילוב עם 3, זה רמז בוטה (למי שמכיר…) שאכן הבחור הולך לקפוץ. הטיפש קופץ מהצוק, והנזיר מסתכל אחריו.איזה סוף אחר רציתם?
את ההערות בקשר לאנגלית ולהלצות אני מקבל, תודה.
-
אולי סוף שיפתיע אותנו. אולי כזה שיגרום לנו לחשוב. נכון – חלקי הפאזל שבנית תואמים אחד לשני, אבל זה לא מספיק. סיימתי לקרוא את הסיפור בהרגשה עצובה מעט של "אה, זה הכל?" – וחבל, כי היה כאן פוטנציאל להרבה יותר. בסופו של חשבון, למרות תיאור האוירה המשובח והדמות האמינה, העלילה פשטנית, חוזרת על עצמה מעט, ומובילה לסוף צפוי מאד.
אבל, אתה שואל, איזה סוף אחר יכול להיות?
Beats me. המתחיל במלאכה, אומרים לו… -
-
טוב, לא נכון.
גם הסוף הזה לא נראה לי מדהים או מעורר מחשבה במיוחד, אם כי הדבר תלוי רבות גם בדרך הביצוע. אבל הדבר החשוב שיש לי להגיד הוא זה:
הכנסת רמזים ואלמנטים שונים בסיפור, באופן שיצור פאזל המוביל לסוף או למסקנה, היא דבר טוב ורצוי מאד. עם זאת, אם אותה מסקנה או מטרה אינה מעניינת או מספקת את הקורא, הרי שכל המאמץ לשוא.
לדעתי היית יכול לפתח יותר את נושא קריאת המחשבות והשלכותיה, ולקחת את הגיבור שלך קדימה, למקום אחר, לא צפוי. -
-
-
ואתה עוד קורא לזה אלטרנטיבי ? טוב אמרת שזה לא אלטרנטיבי…
זה היה סוחף, זה היה שוטף, זה היה אסוציאטיבי, וגם אני חשבתי על ניר מתפתל בין העמודים של העיר השנייה בתקווה ליד המקרה שתבוא ותגאל אותו.
ולאחר שקראתי את רוב המחמאות וההצעות. אוסיף ואומר שגם לי הסוף הפריע.. כי הוא הגיע מוקדם מדי.
ואכן, עניין הטלפתיה, הוא עצם העניין. והבחורה, לא הקיא – היא זו שצריכה לגרום לו להתאבד.
ועוד דבר קטן, עצם הידיעה שאתה מסוגל לקרוא מחשבות, היא דבר טוב, לא? זה מייצר עניין בחיים… כמעט כמו לדעת את מניעיה של האישה.
אז לא צלח לו עכשיו, יצלח לו בפעם הבאה.
משהו יותר חזק מהבושה האישית היה צריך לגרור אותו למטה. -
לפי מה ששמעתי בפורום "טולקין" לפני חודשים רבים(פחות משנה), הסיפור הזה חובר ע"י חובב
לא-ידוע בשנות השבעים. זה הפתיע אותי למדי לגלות שהם טעו לפחות בנקודה הזו. עליי לציין כי
הסיפור ההוא היה אחד הסיפורים המקסימים ביותר שקראתי מעולם.(בסדר, לא עד כדי כך אבל הוא היה טוב מאד)
עליי רק לציין כי מבחינת כל חוקי הפיסיקה הקיימים ביקום של טולקין המעלל של טינגיל הוא באמת בלתי אפשרי ולא הייתי מייחס לאתילס(או איך שקראו לצמח בו השתמש ארגורן כדי לרפא את איאוון) יכולות ריפוי כה נכבדות. על-מנת לא להחריד את הדרקון ממרבצו(הכוונה למנהל הפורום), אודה לך אם תענה לי בפורום יצירות פוסט-טולקינאיות. ניתן להגיע לשם דרך האתר "נומנור" ושם לחץ על פורומים באורט ושם על מכתב הפתיחה. ולסיום, מה בדיוק עושה צבא גונדור באיתיליה? -
-
אכן המועדון *אינו* אלטרנטיבי, למי שפספס את הקטע.
ולא רק הבושה גורמת לגיבור לקפוץ, אלה גם היאוש. פעם אחת הוא מקבל את ההיזדמנות שהוא ביקש, ודוקא הפעם האחת הזאת הופכת, מעשה-שטן, לעינוי. הוא מקבל מתנה שתאפשר לו להישתחרר מחוסר-הביטחון-העצמי שלו (ושל כל השאר) ובאותה נשימה גם את חוסר-היכולת להישתמש בה. זה לא סיפור על טלפתיה, אלה על פחד מדחיה. -
-
האישיות שלך לכאן…
וזה מובן, וזה ברור, או שאני לא הייתי ברור מספיק. וזה גם בסדר, אבל, זה ביחס לשאר הסיפור היה קצר מאד.
יש יאוש ויש תסכול. וכל מה שקרה עד שלב מסויים יכול לקרות לכל אחד – אבל לא כל אחד יתאבד מזה בסוף.
זה סיפור שאין לו ממש רקע, כלומר, אני לא יודע מה הרקע הנפשי של הגיבור. אני לא יודע שהוא ברח אתמול מחווה לגידול משוגעים, לא סיפרו לי, אז אני מניח שהוא נורמלי. ואני מניח שהייאוש שלו נורמלי. אלא אם כן, באמת ישפילו אותו, במידה כזו, שהוא לא ירצה לקום מחר בבוקר.
(אני מקווה שאתה יודע שזה מה שמבדיל בין מתאבד – למתאבד פוטנציאל)
-
-
-
מה ענין הפוביות האישיות שלי לכאן? זה לא סיפור עלי, אלה על סצנה מסוימת. בבקשה תפריד בין המחבר לגיבור, גם אם הסיפור כתוב בגוף ראשון וגם אם הסצנה מוכרת היטב.
ולענין: אתה דווקא כן יודע את הרקע של הגיבור – הוא חייל. הוא לא ברח מבית-משוגעים, זה לא פעם ראשונה שלו במועדון כזה (הוא מכיר את הסצנה די טוב) וכו'. אתה צודק בזה שאולי היה צריך לפרט יותר את ההשפעה הנפשית של הטלפתיה. מה שכן, לסיים את הסיפור "ואז הלכתי לישון עצוב מאד" די יוציא לו את העוקץ.
צריך גם להוסיף שהגיבור לא מתכוון למכתחילה להיתאבד – הוא מדורדר למצב הזה ע"י שילוב של דכאון, תחושת מחנק והזיות. למעשה, גם בסוף הוא לא מתכוון להיתאבד. הוא רק לא מצליח להבדיל בין בריחה מהמועדון (שחסומה) לבין בריחה "מהכל" ע"י קפיצה מהגג. זה אולי מוקצן מדי, אבל סוף יותר "מרוכך" ימסמס את האווירה של הסיפור, לדעתי. -
אני לא מתימר להציע סופים לסיפורים של אחרים
(הי, את הסיפורים שלי אני מתקשה לסיים לא פעם)
אבל תחושת האכזבה שלי נובעת כנראה מפרשנות שונה של הסמלים בטארוט.
הנזיר מסמל בדידות אבל בדידות של התבוננות פנימה ומציאת הדרך הפרטית שלך שלא תלויה בסביבה ותכתיביה (ואני ציפיתי אולי שהאהבה תהיה אותה דרך להחלץ מהרוטינה החוזרת על עצמה של להכנע לתכתיבי החברים וגו…)
השטן הוא אכן שיעבוד אבל השוטה (גם בשילוב עם שלוש) אמור להיות המשתחרר וההתחלה שלו היא מלאת אנרגיה ואופטימית. חמישה גביעים או אפילו 10 חרבות (שלא לדבר על קלפים כמו ארבע חרבות או אפילו המוות) היו לוקחים אותי לכיוון של ההתאבדות אבל השוטה והנזיר לא.חסר לי סיום שיערב קלף כמו העולם (סיום אופטימי) או גלגל המזלות (סיום פסימי ברוח מה שהיה הוא שיהיה) אבל הקפיצה למוות ,כאמור, איכזבה אותי מעט.
על מנת להסיר ספק – בהחלט אחד המשובחים שקראתי בפורום. (ובכלל)
ומשום מה אתרך, אוי לי, מסרב להיפתח. אבל פתיל התגובות בהחלט מעודדני לשוב ולנסות. -
-
לנושא הכותרת של הפיסקה הקודמת שלי – צחקתי, חוש הומור… לא התכוונתי לפגוע – באמת.
ולגבי הסוף. שוב אני אומר, להתאבד זה בסדר, זה אפילו הכרחי. ודאי שלא ילך לישון, אחרת איזה סוף יהיה כאן?
ולכן אני אומר שהסוף הגיע בחטף. הוא לא עבר מספיק שלבים לדעתי, כדי שיגיע למסקנה שהוא חייב לברוח. ודווקא בגלל הערבים שהוא חווה, שהיו דומים לערב הזה. ההקאה, אינה צריכה להיות השלב הסופי. אבל היא באמת יכולה להיות קטליזטור ראשוני וטוב. תן לבן-אדם להדרדר, תן לקורא תחושה שגם הוא היה קופץ ובורח אם היה ניתן לו. במיוחד אם מעורב כאן מרכיב על חושי – בדומה לטריפ…
ואולי בגלל שאני לוקח את הסיפור מבחינתי האישית, ומודד את הגיבור מנקודות אישיות. בדיוק כמו האיש נורמלי שאין לו עבר של מחלות נפש – בדיוק כמוני!! ועדיין הוא שונא את מה שהוא עושה. הוא מרגיש נגרר, הוא עושה את הכל אותו דבר. יש הרבה אנשים במצב הזה והם חיים עם זה.
אבל אתה צריך לגרום לו להשבר לגמריי, זו דעתי.
והנה עוד נקודה למחשבה. הסיפור, ודרך העברתו מאד קלילה, וניתן לומר מקבילה לדרך חשיבתו – כלומר הוא לוקח דברים בסבבה ואינו מתייחס לשיגרה כחסרון אלא כמשהו שהדרך הטובה להתמודד איתו זה לקחת אותו בציניות…
ואז מתחיל הפחד והייאוש. ולפי דעתי סגנון הכתיבה צריך להשתנות. להיות אפל. להיות מטריד. לעורר תחושה אצל הקורא, שעדיף לו לברוח ולקפוץ.
-
-
