- This topic has 4 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הקירות דיממו. שוב. הסתכלתי על אשתי, "תורך עכשיו", אמרתי בשיא העדינות. היא נאנחה וקמה ממקומה.
כשבנינו את הבית לפני כמעט חמש שנים, היה לנו די ברור שנשתמש בלבנים האורגניות החדשות. הן בדיוק פרצו לשוק באותה תקופה.
לא היתה שום סיבה לא לבחור בהן. הן היו יפות יותר ומבודדות יותר. הבניה איתן היתה קלה עד כדי גיחוך: היה צריך רק להרטיב אותן ולהניח אותן בצורה הנכונה והן פשוט "התחברו". כמה ימים אחרי החיבור הן נראו כאילו נוצקו יחד מלכתחילה, למרות ש"נוצקו" היא לא המילה הנכונה לאופן הייצור שלהן.
וההפרש במחיר! זה היה למעשה הגורם העיקרי בבחירה שלנו. מלבד הלבנים עצמן שעלו פחות מחצי הסכום מלבנים רגילות, נחסכו המון חומרים ושעות עבודה. הלבנים הגיעו בדגמים שונים שכללו גם צינורות להובלת כבלים, צינורות מים וביוב, שקעים מכל הסוגים, הכל היה מוכן מראש. האדריכל של הבית והמהנדס אחריו, תכננו את כל הפרטים על המחשב, וקיבלו בתור פלט את רשימת הלבנים הדרושות, ואת דרך ההרכבה שלהן. זה היה כמו להרכיב פזל, רק עם הוראות מדויקות. שני אנשים הרכיבו את הבית תוך שלושה חודשים.
כשנכנסנו בפעם הראשונה לבית החדש, לא יכולנו להפסיק להתפעל. הקירות היו כל כך יפים, כל כך חלקים. המגע שלהם היה בלתי ניתן לתיאור: רך וקשה בו זמנית, חמים וקריר. היה ,ועדיין יש, בהם משהו שגורם לך לרצות ללטף אותם.
ההפתעה הנעימה יותר הגיעה אחרי שעברנו לגור בו. היה תענוג לחזור הביתה. אפילו כשלא היה אף אחד בבית, היתה הרגשת קבלת פנים כשחזרתי מהעבודה, כאילו הקירות עצמם שמחים לראות אותי.
קצת לפני פסח באותה שנה, החלטתי לתלות תמונות. המסמרים שקעו בקיר כאילו לתוך פלסטלינה, אבל עם כל מסמר, התחלתי להרגיש מן מועקה הולכת וגדלה. במשך מספר ימים אחר כך, הרגשת המועקה שבה בכל פעם ששהיתי בבית. לאט לאט היא פגה, והמצב חזר לקדמותו. לא אמרתי על זה כלום וגם אשתי לא. מאז לא יצא לנו לתקוע עוד מסמרים.
עם כל שנה שחלפה הקשר שלנו לבית התחזק. לפני שלוש שנים, למשל, היה קיץ ממש קשה. הבידוד אומנם היה מצוין, כמו שהבטיחו, ואנחנו נהנינו מקרירות נעימה בין הקירות, אבל הם סבלו. הרגשנו את זה. אשתי החליטה שזה הזמן לצבוע. היצרן אמר במפורש שכדי לצבוע צריך רק להעביר מברשת רטובה והקירות יהיו כמו חדשים. וככה, עם בטן של חודש שמיני, דלי מים ומברשת, היא סיידה את הבית באמצע יולי. אני, מצדי, דאגתי לכוון את הממטרות ככה שיתיזו גם על הבית. הרגשתי ממש איך הוא מודה לנו.
לא היינו היחידים. אף אחד לא דיבר על זה, אבל ראיתי את עופר, השכן שלנו, מתיז עם הצינור על הקירות כשהוא חשב שאף אחד לא רואה.
כשהבת שלנו, שיר, היתה בת שנה וחצי, היא נסעה בשבת אחת עם הבימבה שלה ברחבי הבית. באחד הסיבובים, היא התנגשה בקיר. רצנו מיד לעזור לה לקום. במקום שבו פגעה המכונית בקיר, היתה שריטה. מהשריטה זלגה טיפת דם. אשתי מיהרה להביא דלי ומטלית נקיה. תוך כמה ימים השריטה נמוגה והקיר חזר להיות חלק ושלם. לא הזכרנו את המקרה שוב. לשיר לא קרה כלום, אבל היא הפסיקה לנסוע על הבימבה בבית. לא אסרנו עליה, היא פשוט לא רצתה.
הבעיה הנוכחית התחילה לפני יותר מחצי שנה. הקיר המערבי, זה שבפינת המשפחה, התחיל להבהיק, הוא ממש קרן. לאט לאט זה תפס את כל פינת המשפחה. היה ממש תענוג לשבת שם, מן שמחה כזו התפשטה בבטן בכל פעם שראינו טלוויזיה. קראנו לה בצחוק "פינת האושר".
לקח לנו כמה חודשים וחשבונות מים מנופחים כדי להבין שיש לנו שם נזילת מים. דחינו את זה כמה שיכולנו, אבל החשבונות הגיעו לממדים מפחידים ממש ובסוף נשברתי והתקשרתי לשרברב.
"אני לא עושה קירות אורגניים,", אמר לי השרברב בטלפון.
"למה?", שאלתי.
"זה דורש כישורים מיוחדים." אמר לי.
"איזה כישורים?", לא הסכמתי איתו, "הרי הרבה יותר קל לתקן קיר אורגני מאשר קיר רגיל."
"לא דיברתי על כישורי בניה." הוא אמר וסרב לפרש. לעומת זאת הוא נתן לי טלפון של שרברב אחר שמתמחה בקירות אורגניים. הזמנתי אותו.
זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר על הקירות בגלוי.
"תשמע,", אמר השרברב האורגני, "הטיפול הזה הוא טיפול טראומתי למשפחה. אני מבקש שלא תהיו בבית בזמן הטיפול עצמו. הייתי אומר לכם לא לחזור במשך שבוע, אבל אני יודע שרוב האנשים לא מסכימים. אני מציע שלפחות את הילדה תרחיקו מהבית."
עברו כבר שלושה ימים מאז הטיפול. שיר אצל ההורים שלי. הוא היה צריך לפתוח שני קירות בשביל זה. לקחנו ימי חופשה לסירוגין, כדי לא להשאיר אותם לבד. הדימום כבר נחלש, אחרי טיפולים מסיביים במים ועכשיו מדי פעם מבצבצות טיפות דם לאורך הצלקת שנשארה. השרברב הבטיח שתוך חודש לא יישאר שום סימן.
אשתי סיימה למחות בזהירות את הדם במטלית טבולה במים. היא התיישבה לידי מול הטלוויזיה, במה שהיה פעם פינת האושר שלנו.
"נראה לך שהם כועסים עלינו?", שאלה.
"אני לא חושב.", אמרתי וחיבקתי אותה, "אנחנו הרי מטפלים בהם."
היא הסתכלה עלי, מהססת.
"היום כשהיית בעבודה, דיברתי איתם.", אמרה בסוף. "הסברתי להם שלא היתה לנו ברירה. אבל אני לא יודעת אם הם הבינו."
"זה כמו לדבר אל הקיר.", ניסיתי להתבדח. היא חייכה חיוך עגום.
משכתי אותה עוד קצת אליי.
"לכי תדעי,", אמרתי, "אולי יום אחד הם יענו." -
טוב זה ממש מקסים, הרעיון, מאוד מיוחד ומעורר מחשבה, אבל זיהיתי פה בריחה מהתמודדות עם תיאור הטיפול בבעייה של הקירות, (שעוברים, אם הבנתי נכון, ניתוח ללא הרדמה) . כאן אולי הייתי מפרידה בין המספר לאישתו, אותה הייתי שולחת עם הילדה ואותו הייתי משאירה לראות מה השרברב המומחה עושה להם, ואולי אפילו לעזור. אני חושבת שהעמקה כזאת תשפיע גם על הסיום, שכרגע הוא מעין התחכמות, בעוד שהשלבים הקודמים יותר של הסיפור מציעים דרך הסתכלות שונה לגמרי ומאוד מרעננת על מושג הבית. זה עלול להפוך את הסיפור למפחיד, אבל זה רק כי החלק המפחיד נמצא שם בפוטנציה, ולדעתי הוא מאוד מתבקש.
מעבר לזה זה יופי של דבר. כתוב ממש מצויין. -
הבריחה לא נמצאת רק בקטע של הטיפול. למעשה לכל אורך הדרך הם מרגישים את השפעות הבית, פותרים בעיות שצצות, אבל לא מדברים על זה בגלוי. זה גם סוג של בריחה.
התייחסתי לטיפול ולשרברב ששולח אותם מהבית כמו הורים שהילד שלהם עובר ניתוח. מהרגע שהוא דיבר בגלוי ובידענות על המצב – הם סומכים עליו. כמו שהורה לא ייכנס לחדר-ניתוח עם הילד שלו, גם הם מחכים במקום אחר. אבל אחר כך הם מטפלים בהם בזמן ה"התאוששות" (שוב הקבלה להורים ליד מיטת הילד).
אני מודעת לפוטנציאל ההפחדה, ובכוונה השתדלתי להתרחק ממנו.
תודה על הביקורת המפורטת
-
באמת, רעיון ממש חזק.
הערות?
הדם הנוזל מהקירות – אולי עדיף לתאר אותו כנוזל אדמדם ולא כ"דם", להפוך את התיאור לקצת יותר עדין ועקיף, כמו יתר הסיפור.
ואחת השורות האחרונות לא ברורה – "הדימום כבר נחלש, אחרי טיפולים מסיביים במים ועכשיו מדי פעם מבצבצות טיפות דם לאורך הצלקת שנשארה" – צריך לדעתי לשנות ל:
"לאחר טיפולים מסיביים במים הדימום נחלש, ועכשיו, מדי פעם, מבצבצות טיפות דם לאורך הצלקת שנשארה." -
קיבלתי את ההערה לגבי הניסוח, ואימצתי את ההצעה שלך.
לגבי השימוש במילה דם. באמת החלפתי באמצע הסיפור, בפציעה הראשונה שלהם עם הילדה, את "טיפות דם" ב"טיפות אדומות". זה הסתדר יותר טוב עם ההתחמקות שלהם מהתמודדות. יש עוד מקום בסוף שניתן לבצע את ההחלפה וזה מסתדר יפה. אבל אם אני מנסה להוריד את המילה "דימום" לגמרי, זה פוגע בחוזק של הסיפור. חלק מהאפקט זה הניגוד בין המילה הזו שיש לה השפעה מאוד חזקה, לבין התגובות שלהם.ושוב, תודה על ההתיחסות והפירגון
-
