- This topic has 12 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
הייתי שמחה לקבל פידבקים על אחד (מתוך שלושה) הסיפורים ששלחתי אליה.
לצאת מהקווים
סי ידעה שהיא בצרות כשנחתה נחיתת חירום בחללית היחיד שלה על סתוס 4. היא רק לא ידעה עד כמה. שגרות הב"מ של החללית נדפקו זמן קצר אחרי שיצאה מנמל החלל 12, והיא לא הצליחה לשכנע אותן לחזור לתקנן. למעשה, מצבן רק החמיר, והיא ידעה שאסור לה להתעקש יותר. היא הנחיתה את החללית איכשהו, הפעילה את משואת החירום, והתיישבה לשקול את מעשיה.
הברירות היו פשוטות: להשאר לשבת בחללית ולחכות שמישהו יבוא לגרור את התחת שלה משם (ויקלף ממנה כל גרוש שיש לה), או לצאת להסתובב בסביבה ולראות אם היא מוצאת משהו שיעזור לה לתקן את החללית, או לפחות משהו בעל ערך מסחרי שיעזור לה לשלם על הגרירה – גזע חדש ולא מוכר, שרידים של גזע עתיק ולא מוכר, מחצבים ישנים ומוכרים היטב – כל דבר בעל ערך כלכלי. ובתור סיירת מקצועית מומחית בתרבות השוואתית, היה ברור מה היא תעשה.
היא ירדה מהחללית, חובשת מנשם, ובעטה בזעף באחת מכרעי הנחיתה. כוכב הלכת שסביבה היה דמוי מאדים, אבל עדין יותר. הטמפרטורות היו סבירות, מעט קרירות, והאטמוספרה היתה כמעט ניתנת לנשימה. כמעט. אדם שלא עבר התאמה יאבד את הכרתו באיטיות, כל כך לאט עד שלא יבחין בכך, ומוחו יגווע מחוסר הדרגתי אך קטלני בחמצן. היא הקיפה את חלליתה, בוהה בנוף העקר שסביבה ובועטת בכל אבן חופשיה שעמדה בדרכה. כוכב הלכת המחורבן היה מת כמו החללית שלה, וכמו המזל שלה.
לכן היא כל כך הופתעה כשמישהו טפח על שכמה מאחור. היא הופתעה עוד יותר כשהסתובבה וגילתה שמדובר בדמוי אדם מגזע שלא היה מוכר לה, יצור נמוך ומגובנן, בעל עינים עגולות, אף בולבוסי, פרוות פנים עשירה וברדס רפוי על ראשו. והפתעתה היתה שלמה כשגילתה שאותו דמוי אדם לא מוכר מכוון אליה אקדח גלים מדגם סקאוויה, מהסוג שתמיד רצתה לקנות לעצמה, ולא יכלה לעמוד במחיר הרשיון. ואותו דמוי אדם דיבר אליה. בתקנית צחה.
"בואי. אלוהים רוצה לראות אותך".
לרגע, היא יכלה רק לעמוד ולבהות. אך דחיקה קלה של הסקאוויה בכתפה עודדה אותה להתנער משרעפיה ולהצטרף אל היצור.
המקום שאליו הוביל אותה היה בקיע בסלע, שהוליך אל פתחה הסמוי של מערה, שהיה חסום ביריעה רכה וגמישה. שובה דחף אותה אליה, והיא נדחפה דרכה בניגוד לרצונה. החומר נקרע לפניה, והתאחה מחדש מאחוריה. "כמו מסטיק", חשבה לעצמה. שובה הצטרף אליה מייד.
בפנים שררה אפלולית, והנורית האדומה שכבתה בצד המנשם שלה הראתה לה שהאוויר ראוי לנשימה. היא היתה במנהרה ארוכה, שהתפצלה פעמים רבות. היצור דחף אותה לאורך המנהרה עד לדלת שבסופה. הוא נקש על הדלת במחווה אנושית עד להפתיע, ונעמד לחכות. היא חיכתה גם כן.
קול נשמע מבפנים, קול שסי היתה בטוחה שהיא מזהה. "כן, דמבו. תיכנסו". הגיחוך שבקול, ההתנשאות שבו. לא יכול להיות…
הם נכנסו בדלת, ולבה שקע בקרבה. במרכז האולם שהיה מאחורי הדלת, ניצב כס מעוטר להפליא. עליו, לבוש בגדי תפארה שכמו יצאו מתוך סיפור אגדה מעוות, ישב אלר.
"אתה!" היא אמרה. הוא חייך.
"אתה משוחרר, דמבו", אמר. היצור החווה קידה ונסוג מבעד לדלת. סי הביטה באלר וחיכתה, בטנה מתכווצת.
"מה שלומך, סי. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך. מה… מאז שהעיפו אותי מהאוניברסיטה. בגללך, לא?" הוא נשמע משועשע, אבל היא הכירה את הזרמים שגעשו בקול הזה מתחת לפני השטח המנומסים. "סחיטה באיומים, העתקה, תקיפה – באמת היה צריך את כל זה? בסך הכל רציתי שתעזרי לי לעבור את המבחן בתאולוגיה".
"מה אתה רוצה ממני, אלר?" היא אמרה.
"שום דבר, שום דבר", הוא אמר בקול שאמר את ההפך הגמור. "כשהדיסנים שלי אמרו לי שהם ראו בחוץ אדם… לא ציפיתי שזו תהיי את. מקריות משמחת, את לא חושבת?"
"דיסנים?" היא שאלה. "מה הם בכלל? לא חושבת שראיתי את הגזע הזה פעם".
"ברור שלא", השיב. "גיליתי אותם לפני לא הרבה זמן. הם חיים פה, במנהרות. בדרך כלל מתחת לאדמה. לא הרבה בני אדם הגיעו לכוכב הזה מרצונם. לגמרי במקרה יצא לי לנחות כאן ליד אחד מהפתחים שלהם. בדקתי במה מדובר, ו-בינגו!"
"למה דיסנים?" התעקשה סי.
"אה, כן. בהתחלה פגשתי שבעה מהם. זו הקבוצה שחיה במנהרה הראשונה שמצאתי. לא היה שום סיכוי שאצליח לבטא את השמות שלהם, אז קראתי להם בשמות של הגמדים של שלגיה. את בטח רואה את הדמיון." עכשיו שהוא אמר, היא ראתה. "אחר כך פגשתי אחרים, ונתתי להם עוד שמות מהקלאסיקות של דיסני. וככה יצא שבסוף החלטתי לקרוא להם דיסנים," הוא משך בכתפיו. "למעשה, בתור מגלה הגזע, אני חושב שזו זכותי לתת להם שם".
"אבל, אבל, אם מצאת גזע חדש, מה לעזאזל אתה עושה פה, במקום לדווח למועצה, במקום לרשום אותם באופן תקני? רק תמלוגי המכירות לגזע חדש…"
"כן, כן. יכולתי להיות עשיר. אז מה? יותר טוב להיות מה שאני עכשיו". הוא גיחך אליה, עיניו מתגרות בה לשאול.
"ומה זה?" היא החליטה שאין טעם להתעקש. היא רצתה לדעת את התשובה.
"אלוהים, כמובן," הוא אמר. "נאלצתי לבזבז מטען של אקדח גלים אחד, ולמחוק כמה מהדיסנים, לפני שהם השתכנעו. אבל בסוף הם הגיעו למסקנה שאני באמת אלוהים. הדת שלהם, כנראה, מבוססת על קטסטרופות." הוא חייך אליה, חיוך לא חביב כלל. "כמו הרבה דתות אנושיות, כשחושבים על זה. אבל את בטח יודעת על זה הרבה יותר ממני. תמיד ידעת הרבה יותר ממני. כל כך חבל שלא היית מוכנה לשתף אחרים בידע הנפלא הזה שלך."
מוחה דהר. היא ידעה שהיא בבעייה רצינית. היא גם ידעה שהיא לא תצליח לצאת ממנה כל כך בקלות הפעם. כבר באוניברסיטה אלר לא היה לגמרי שפוי, אבל אז היתה משטרת הקמפוס שדאגה להרחיק אותו ממנה, ומהקמפוס, ומהחברה האנושית, אחרי שהם ראו את הסימנים שהשאירו מאמצי השכנוע שלו על גופה. הפעם היא תצטרך להסתדר לבד, כנראה.
"מה אתה רוצה ממני?"
"ממש כלום. לא יידרש שום מאמץ מצדך. הדיסנים שלי יעשו את כל העבודה. הם קראו הרבה ספרים מספריית הספינה שלי על קורבנות אדם, ומאד רצו לנסות את זה. הם מאד הצטערו שלא היה להם קורבן מתאים", הוא חשף את שיניו. "היה נחמד מאד מצדך להגיע לכאן ולתת להם את ההזדמנות".
היא שמעה את עצמה אומרת "ספרים?" שפתיה היו קהויות, ונדמה היה שהמילה נאמרה על ידי מישהו אחר.
"כן, ספרים. רציתי להשלים את הידע האבוד בזמן הטיסות," קולו נשמע מלא בוז. "איזה מזל, לא? משם בא לי הרעיון. ועכשיו, הדיסנים שואפים לחקות את דתות האדם בשלמותן".
"למה?" היא המשיכה, עדיין קהויה.
"אין לי מושג," אמר. "הדברים האלה אף פעם לא ממש עניינו אותי. אחרי שראיתי שהם קוראים רק ספרי דת, ולא מתעניינים בשום דבר אחר, לא היה אכפת לי. כל זמן שזה מחזק את הרצון שלהם לשרת אותי…"
"אתה שעבדת עם שלם? איך אתה יכול לעשות דבר כזה?" היא שאלה, מרגישה זיק של כעס ומרדנות מתחיל לחבר מחדש את עצביה הקהויים.
"עם? איזה עם? אלה דיסנים. אלה לא בני אדם. תשאלי אותם, והם יגידו לך בעצמם. הם אומרים כל הזמן שהם רוצים להיות בני אדם. טוב, אני עוזר להם בזה. אני מלמד אותם לפחות לסגוד כמו בני אדם".
סי הביטה בו בתיעוב. "חלאה היית, חלאה תישאר, אלר". אמרה.
הוא חייך אליה. "נכון, חמודה. אני אשאר. ואת תלכי". הוא שרק, ואחד מהיצורים נכנס בדלת, מלווה בעוד שניים דומים לו. "אה, במבי. קחו את הגברת להכנה לטקס. היום אתם מקבלים את ההזדמנות שכל כך חיכיתם לה". הוא תלש מעליה את המנשם שעוד נותר תלוי על צווארה. היצורים אחזו בה וגררו אותה עימם.
היא צעקה, "אתם לא מבינים? הוא מנצל אתכם! הוא מזלזל בכם! הוא לא אלוהים, הוא סתם בן אדם! אתם יכולים לירות בו! אתם יכולים להשתחרר!"
אלר צחק מאחוריה. "תעזבי, זה לא יעבוד. הם לא יירו בי, ובטח לא בגלל השכנוע שלך. הם מאמינים רק לי. אמרתי לך, אני האלוהים שלהם. כשלמישהו יש אלוהים, הוא לא יאמין לאף אחד אחר". היא התפתלה בידי היצורים, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתם.המערות האפילו עוד, מוארות רק באורות זרחניים בודדים.
קולות שירה עגומה ומוזרה מילאו את המנהרות החצובות. סי שכבה על דוכן אבן בנוסח האינקה, כבולה בידיה וברגליה לארבע פינותיו, וניסתה בלא הפסקה לשחרר את פרקי ידיה. בכל השעות שחלפו ניסתה לשכנע את היצורים שעסקו ברחיצתה ובהכנתה לטקס שדרכם אינה הדרך הנכונה לאנושיות, ללא הצלחה. אלר צדק – מרגע שסגדו לאל אחד, לא האמינו לדבריו של משיח שקר.
רק לפני כשעה עלה בה רעיון. היא לא ידעה אם יעבוד, אבל נאחזה בו בשארית תקוותה. היא ידעה שהיצורים קוראים ספרי דת. השאלה היא אם תצליח לשכנע אותם את הספרים הנכונים. היא החלה במסע השכנוע, מקווה שמשהו ממנו יחדור אל מוחותיהם הקנאים. עד עכשיו לא ידעה אם הצליחה.
"התחילו בטקס!" נשמע קולו של אלר ממקום כלשהו לימינה. דופן דוכן האבן לא אפשרה לה לראותו.
זמרת היצורים התקרבה עוד, ואחד מהם ניגש אליה, סכין בידו. הוא גחן אליה והיא החלה להתפתל ולצרוח באימה בלתי נשלטת. צחוקו של אלר נישא ברמה.
"אני אל! את שומעת? אל! אל האדם ואל הדיסנים! אני אקח את חייך, קורבן לרצונותי, למען ישגשו הדיסנים תחת האדמה!" הוא קרא את המילים בקול מהדהד.
היא נרתעה כשהסכין קרבה אליה, נוצצת קלושות באור הזרחני. הסכין חלפה ליד פניה וביתקה את הכבל שעל ידה הימנית. היא הרימה את עיניה אל היצור שעמד מעליה, ויכלה להישבע שראתה בעיניו חיוך. חיוך חמור ונשלט בתקיפות, אבל חיוך. היא שחררה את האוויר הכלוא בריאותיה, עוד לא מאמינה בהצלחתה, וריפתה את שריריה כשהיצור חתך את הכבל על ידה השניה.
"מה אתם עושים?" שאג אלר. היא שמעה קולות מאבק. "תעזבו אותי, כופרים שכמוכם! זעמי יפול עליכם! אתם… אתם… אתם עוד תראו!" המאבקים נשמעו נמרצים יותר. היצור חתך את שני הכבלים שעל קרסוליה והיא קמה מהמשטח כדי שהיצורים יוכלו להנחית עליו את אלר. כשכבלו אותו למשטח, הוא צרח לעברה, "מה עשית??? איך גנבת את העם שלי? מה עשית?"
"כלום", אמרה. "הכרתי להם ספרי קודש של דת שהם לא הכירו קודם, שתעזור להם להיות לא רק כמו בני אדם, אלא נעלים עליהם".
"איזה? מה לעזאזל עשית? סי, לכל הרוחות איתך, תשחררי אותי מכאן! תעזבו אותי, נבלות! אני האל שלכם!" הוא נאבק כמטורף.
"לפעמים זה עוזר ללמוד למבחן", אמרה. "הכרתי להם את ניטשה, אם אתה זוכר במי מדובר". הבזק של הבנה מבוהלת הופיע בעיניו של אלר כשהיא הנידה בראשה לעבר היצור שהחזיק במאכלת. זעקתו של אלר, "לא! אני אלוהים!" נקטעה בחטף. סי הסבה את מבטה ממנו.
"אלוהים מת", היא אמרה חרש, ויצאה מהאולם, מהמהמת לעצמה, "היי הו, היי הו…" -
וואו – זה היה הסיפור האהוב עלי בתחרות, וכמובן לא ניחשתי שזו את (ראי הודעה בתפוז בתחתית העמוד). כמה סיפורים שלחת סך הכל?
בקריאה מעמיקה יותר יש משהו שחייב תיקון: צירוף המקרים המזעזע בו סי, מכל הכוכבים בגלקסיה, נוחתת נחיתת אונס בדיוק 50 מטר מהבחור שלמדה איתו באוניברסיטה. מצטער, זה משהו שאי אפשר לבלוע. ציפיתי שהוא יודה בגרימת התקלה בחללית שלה במכוון אבל זה לא הוזכר בסיפור.
הזמן בסיפור קצר מדי. נראה כאילו סי יורדת מהחללית, ישר נתפסת ומועברת למערות, תוך דקות נקשרת למזבח, מצליחה תוך שעה-שעתיים לגרום לדיסנים לקרוא את כל כתבי ניטשה (והם קוראים מהר!) ומשתחררת. עוד כמה משפטים שיעידו על מעבר הזמן יעזרו מאוד.
בפתיחה של הסיפור יש משפט או שניים עם ניסוחים שנראים כאילו תורגמו מאנגלית. זה משהו שראיתי אצל כל מיני כותבים כמו רון מייברג, תרגום ביטויים כמו "הוא קיבל רגליים קרות", או במקרה הזה, "לגרור את התחת שלה משם". גם "שגרות הב"מ" נראה כמו תרגום מספר הדרכה לתכנות.
-
לגבי צירוף המקרים – נכון. צירוף מקרים לא סביר. נו, מה לעשות… בחיים מתרחשים לפעמים תזוויגי המקרים המוזרים ביותר. יקום קטן…
לגבי משך הזמן – לי הוא לא נראה קצר מדי, אבל מצד שני, אני לא אובייקטיבית… אלה אכן המון דברים שקורים בפרק זמן קצר, אבל גם בחיים נוטים לקרות המון דברים בפרק זמן קצר, כמדומתני.
לגבי "משפטים שנראים מתורגמים"… המממ, טוב, מה אני אגיד, לי זה לא נראה מתורגם, מן הסתם, אחרת לא הייתי כותבת ככה, אבל אני אקבל את מילתך בנושא… -
איפשהו בתחילת התחרות ניהלתי עם בוג'י את אחת משיחות האיציק המעטות שהיו לנו. היא נסבה סביב השאלה, "בוג'י, האם שלחת סיפור לתחרות הנוכחית?".
בוג'י סרבה לגלות. היא אמרה שמותר לנחש. היא גם אמרה שרמת התחרות מביכה.
למה אני מספר את זה?
כי באיזשהו שלב אמרתי לה, "הסיפור 'לצאת מהקווים' דוקא מאוד נחמד".
והיא ענתה, "לא רע בכלל, אם כי טעון שיפור"
והיי, בסופו של דבר, בוג'י נתנה את הביקורת הכי קולעת על הסיפור שלה.
סיפור נחמד לאללה, אבל נדמה שהוא היה צריך להיות קצת יותר מוקפד. בעיקר מבחינת קצב, כפי שפריצ'ר כבר הזכיר.
-
-
-
-
הסיפור הזה בנוי במתכונת מאוד ג'יימס בונדית (או סיפורי הבלש המדהים בכלל). יש את הרע הסטריאוטיפי הרגיל ואת הבחור הטוב שהוא האויב שלו (לעתים קרובות הטוב והרע בעלי היכרות מוקדמת או אף חברים לשעבר על מנת להעצים את הקונפליקט).
לרע יש מנגנון רשע מתוכנן לפרטי פרטים וכאשר הטוב מגיע לאזור, הרע מקדם אותו בברכה בסגנון "או, מר בונד, הכנס בבקשה…" ומספר לו את כל תוכניותיו הזדוניות. הרע כמובן לא יורה לטוב כדור בין העיניים וסוגר את העסק אלא (כדברי סיינפלד) "מחבר אותו למכונת מוות שלו עובדת" על מנת להראות את עליונותו. נראה כי הטוב מחוסל, מכונת המוות המתוחכמת חסינה בפני תחבולותיו. האמנם? ברגע האחרון ממש הטוב מוציא מראת איפור ומסיט את הלייזר הקטלני לכיוונו של הרע.
זה כבר נעשה הרבה יותר מדי פעמים. ה"קלף" שלך, למיטב הבנתי, אמור היה להיות התאמת המבנה המוכר הזה לנושא התחרות על ידי שתילת פילוסופיה ניטשיאנית בתור "מראת האיפור". לדעתי זה לא מספיק על מנת להפוך את הסיפור ליותר מאשר וריאציה על נושא לעוס.
-
הסיפור דווקא צמח בדרך שונה (כלומר, לא בהתאמה של סיפור בנוסח "ד"ר איוול" לנושא התחרות), אלא דווקא מהכיוון של "איך גזע מדוכא שמוחזק בתנאים של תת-אנושיות יכול לזכות באנושיות שלו", תוך התבססות (במידה מסוימת) על הרעיונות של ניטשה, שבדרך כלל אני לא ממש הוגה להם חיבה רבה, אבל במקרה הזה התאימו מאד לשאלה שרציתי לשאול. הדיסנים (עצם השם שנבחר לגזע ממחיש את הדה-הומניזציה שלהם) אינם מנגנון הרשע של הנבל העיקרי אלא המחשה של האופן שבו הוא רואה אותם כתת אדם, כך שהוא מעודד אותם לסגוד לו בדרכים שנתפסות כפרימיטיביות (העובדה שהן משרתות את הנקמה שלו היא שולית לחלוטין – זו לא המטרה. המטרה היא לחזק את תפיסתם אותו כאל). אלמנט "ד"ר איוול" נכנס כאן פשוט כי הנבל הראשי רואה את עצמו כאל – הווה אומר, רואה את עצמו כבלתי פגיע. לפיכך, לא אכפת לו להכנס לסצינה בנוסח "ועכשיו אגלה לך את תוכניתי הזדונית ואהרוג אותך בדרך איטית שקל להימלט ממנה". הוא פשוט לא יכול להאמין שמשהו יכול לערער את מעמדו כאל.
הגיבורה מנצלת את חיפושם של הדיסנים אחר "רימום" למעמד של אדם ואף של אדם עליון, כפי שמתברר בהמשך, ונותנת להם את ההזדמנות לשחרר את עצמם מההגבלות שמטילה עליהם הסגידה לאל (ואל לא ראוי במיוחד, במקרה זה), ובכך מצליחה להציל את עצמה.
כך שמסגרתו הכללית של הסיפור אולי מזכירה את המבנה הכללי של הנבל הבונדי הממוצע, אבל לפחות לדעתי, הרעיונות שמובעים בו שונים במידה רבה. אולי לא הצלחתי להעביר אותם במלואם, אבל זה מה שיש.
בכל מקרה, תודה על ששעשעת אותי – אני לא חושבת שאני אוכל לקרוא את הסיפור הזה שוב בלי לדמיין לעצמי את ג'יימס בונד (או את אוסטין פאוורס) קשור מעל בריכה של כרישים עם קרן לייזר במצח… -
זוכרת את הקטע בו המילניום פאלקון מתחבאת באסטרואיד ומגלה שתוכו של האסטרואיד הוא יצור חי, המחכה שם מליוני שנה, ללא שום אוכל נראה לעין ביחידה האסטרונומית הקרובה, וללא שום מקום הגיוני ממנו הגיע לשם או התפתח, רק בשביל הרגע בו הפאלקון תכנס אל תוך פיו?
כי זה מה שהסיפור מתחיל להזכיר לי. אלר יושב שם על הכיסא שלו ומאמן את נתיניו במנהגים דתיים מוזרים בלי שום סיבה נראית לעין, ומחכה לרגע בו מישהו יתרסק 50 מטר מהמערה שלו. סי, במצב של חנק איטי, כשהיא קשורה למזבח, מצליחה לשכנע את הדיסנים לקרוא ניטשה, מה שהם עושים תוך דקות ספורות, ואז כמובן משנים את דעתם (למזלה של סי הספר נמצא בספריה של אלר אפילו שניטשה כלל אינו טקסט דתי) ויוצאים נגד האל שלהם, שהוא כלל לא אל, מקסימום מנהיג כת. אני מתאר לעצמי שאת יודעת את ההבדל – בריאת דברים, ידע מוחלט, כל יכול או לפחות השפעה ישירה כלשהי על המציאות, דברים כאלה. אלר כמובן מתעניין מאוד בדתות כשהעלילה מצריכה את זה וחסר עניין בכלל רגע אחר כך כשזה כבר לא נוח.
יש בסיפור עדיין את הרעיון הבסיסי שקסם לי בהתחלה, אבל כל סיפור המסגרת צריך להיכתב מחדש, תוך תשומת לב לזרימה טבעית למראה של העלילה, בניגוד לאוסף המדהים של מקריות ומעשים נוגדי הגיון שהיא עכשיו, אחרת הסיפור פשוט בלתי ניתן לסיספונד בצורה טוטאלית.
-
קודם כל, הוא לא מאמן אותם כדי להכין אותם למצב אפשרי כלשהו, הוא מחזיק אותם בתור נתינים-סוגדים. הוא נהנה מהאימפריה הפרטית שלו שבה הוא אל מקומי. זה ממש לא מיועד עבור סי או כל אדם אחר – הוא מריר על כך ש"נזרק" מחיק האנושות, ומתנחם בשחקו תפקיד אל מקומי עבור גזע פרימיטיבי שאותם הוא אינו רואה כבני אדם.
שנית, סי לא במצב של חנק איטי – בתוך המנהרות יש אוויר ראוי לנשימה. זה צוין במפורש.
שלישית, היא לא שכנעה אותם לקרוא בזמן שהיא על המזבח, אלא בשעות שהיא המתינה. היה להם זמן. גם זה מצוין במפורש.
רביעית, אלר לקח איתו ספריה שמתאימה לביבליוגרפיה של הקורסים שהוא החמיץ. קורסים שנוגעים לתאולוגיה, אין סיבה שלא יכללו את ניטשה ואת תזת "אלוהים מת" שלו. הוא מייצג נאמן מאד של תהליכים שהתרחשו במהלך המאה העשרים, ובכלל זה מעבר הדגש מאלוהים לאדם. אין סיבה שהוא לא ייכלל בביבליוגרפיה של קורסים שעוסקים בהתפתחות תפיסת האלוהות, בתאולוגיה ובפילוסופיה. למעשה, הוא גם הופיע בקורס שאני אישית למדתי בשם "מושג האלוהים בפילוסופיה".
חמישית, אלר לא יודע הרבה, אבל הוא בכל זאת היה סטודנט לנושא, לפני שהעיפו אותו, והוא בכל זאת לקח איתו ספריה שלמה מתוך כוונה להשלים ידע. הוא מן הסתם נטש את חברת בני האדם, מריר ומאוכזב, ולקח איתו את הספריה כדי "להראות שהוא יכול" (לא שזו כזו בעייה, לקחת מאגר ספרים ממוחשב מהסוג הזה על מחשב ספינה). כאשר מצא את הדיסנים, תוכניותיו, מן הסתם, השתנו, והוא ראה את הפוטנציאל שבהעמדת פני אל בפניהם. אז הוא לא מומחה, אבל אין סיבה שלא תהיה לו מידה מספקת של ידע כדי להחזיק את העמדת הפנים ולספק לדיסנים שלו את צרכיהם התאולוגיים.
שישית, האלוהות שהוא מציג בפני הדיסנים היא אלוהות פגאנית, שאין לה כל בעייה להתבטא בדמות יצור אנוש. הוא ביצע "ניסים" (חיסל כמה מהם באמצעות אקדח אנרגיה) וגם מתייחס לזה בדבריו. הנס הפשוט ביותר לבצע בפני גזע פרימיטיבי כדי לשכנע אותו בכוחותיך העליונים הוא קטסטרופה מסוג זה או אחר (לירות בהם עם "מקל אש", למשל. אגב, אחד מפרקי מסע בין כוכבים שהוקרנו באייקון עסק בסיפור דומה, אם כי ברמה גבוהה יותר – פרק שהתמקד סביב מישהי בשם ארדרה שבאמצעות פעלולים טכנולוגיים שכנעה בני גזע פרימיטיבי יחסית שהיא השטן ואילצה אותם לסגוד לה). מן הסתם גם בחללית ממוצעת יש מספיק אמצעים לביצוע "ניסים" שכאלה עבור הסוגדים הפוטנציאליים.
בקיצור, מה אני אעשה לך, לא מסכימה עם כמעט כלום ממה שכתבת. חלק מהדברים שכתבת פשוט מנוגדים למה שכתוב בסיפור, חלק מהם פשוט לא נכונים. הדבר היחיד שאני מוכנה לקבל, זה שזו באמת מקריות מפתיעה מאד שהיא במקרה מגיעה למקום שבו הוא נמצא. גם כשכתבתי את הסיפור ידעתי שזו מקריות גדולה מאד, חשבתי על זה, והחלטתי שזה לא מזיז לי. זה באמת לא כזה משנה לסיפור עצמו, אם המקריות הזו ראליסטית או לא. ביקום של מיליארדי בני אדם, מן הסתם מתרחשים כמה פעמים ביום מקרים לא סבירים מעין אלה, הרשיתי לעצמי לקחת את הסיפור הזה כאחד מהם.
-
אני קצת חושש להגיב לאור התגובות של בוג'י לשאר המגיבים, אבל דעתי דומה – לפחות חלקית – לדעתם.
אני רוצה להדגיש את הנקודה שצירוף המקרים הלא-ניתן לסספונד אינו הכרחי לעלילה – סי אינה יוצאת מהמצב אליו נקלעה תוך שימוש באיזשהו ידע שיש לה על אלו (ואגב, משחק השמות אלו-אלוהים גם בעייתי), אלא באמצעים אחרים. אלו (כפי שבוג'י עצמה כתבה) אינו ממתין במיוחד לסי, וכל אדם שהיה נוחת היה מקבל אותו טיפול (עם אותו הסבר כנראה).
נקודה חשובה שניה: החלק המעניין בסיפור הוא הדיסנים. לכן, לדעתי, הסיפור היה צריך להתמקד יותר בהם ובהבנה המחודשת שלהם ולא בתעלול-הנשלף-מן-השרוול של סי. בדרך שהסיפור כתוב, הם לא השתחררו אלא נשארו עם שאפשר להפעיל עליו מניפולציות – במקום לסגוד לאלוהים הם הורגים אותו (ההבנה הכי מילולית האפשרית לניטשה).
סיפור טוב יותר שמטפל בנושא היה צריך להתמודד עם הניסיון האמיתי לגרום לקבוצה המשועבדת ע"י אמונה להשתחרר. 'עצמי את העיניים' של אקיי מנאי, שהתפרסם כאן, עשה את זה באופן משכנע בהרבה. כשהסיפור מתמקד במאבק בין סי לאלו הוא באמת הופך לסיפור בונדיסטי ומאבד את עוצמת הרעיונות שלו. -
השם אינו אלו כי אם אלר. לא קשור לאלוהים כלל וכלל.
באשר לדיסנים – לא רציתי להתמקד בהם. המאבק שהם עוברים, לטעמי האישי, מוצג טוב יותר דווקא כשההתמקדות אינה בו ישירות, אלא בצורה שתופסים אותם אנשים חיצוניים. שים לב לכך שלא משנה מי זה – הטובים או הרעים – היחס לדיסנים הוא עדיין אינסטרומנטלי. סי לא משעבדת אותם, ויכול מאד להיות שמה שהיא עושה הוא בסדר מבחינה מוסרית, אבל היא כן משתמשת בידע שהיא מעבירה להם בדיוק באותה צורה שאלר השתמש בו – כדי לתמרן אותם לצרכיה. לא כדי לגאול אותם. לא כדי לתת להם ידע אמיתי או חירות אמיתית.
מה זה אומר? שהגאולה לא יכולה להיות חיצונית? שמשיח מכל סוג שהוא הוא לא דבר חיובי? שהדרך להארה או להתפתחות או לאנושיות אמיתית לא עוברת בקבלת הידע ממקור חיצוני, אלא מהתפתחות אישית? כל אלה פרשנויות אפשריות. העובדה שהסיפור כולו תפור סביב אנשים שמתמרנים את הדיסנים היא לא מקרית. הדיסנים אכן לא מגיעים ל"גאולה".
אני חושבת שזה אומר את כל מה שרציתי לומר. אם זה אומר את זה בצורה מספיק ברורה או לא – זה כבר עניין אחר. יש לי נטייה לומר דברים בצורה ברורה מדי בסיפורים שלי, לשפוך את הפילוסופיה שמאחורי הסיפור בפירוט יתר, ובדרך כלל אני נאבקת בה בנסיון "ליישר" בכיוון הנגדי. אולי אני מיישרת יותר מדי.
-
