- This topic has 9 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הסיפור מבוסס בצורה חופשית על האגדה שעומדת מאחורי מערכת הכוכבים -אוריון.
בנוסף, לצערי, ניקוד היה עוזר בנקודות מסוימות. מבקש את סליחתכם.****************************
אוריון הביט בעצבנות על מסך הראדאר, כמחפש יהלומים נואש אחר מרבצי זהב. כל הסימנים המעידים על תנועת הלהקה שאחריה עקב שבוע שלם נעלמו אחד אחרי השני. זו אמורה היתה להיות תוכנית מושלמת, חיסכון של חודשי עבודה מפרכים. הוא דמיין את עצמו שתי וערב, לוגם מכוס ליקר המרמלדה ומקנח במוס אורירי של חרצני אבטיח. התוכנית השתבשה מאתמול בלילה, סופת חול מפתיעה פרצה מדרום לצפון וכיסתה את מרחב מדבר קנדהריה. גל ענק של אבק וחול, מלווה בפרצי רוח אדירים, אילצו את הצדנוע לנחות. הצדנוע, ידוע ככלי טיס המשרת ציידים, לא הצליח לשאת את הרוח שהתעמרה כלפי מעלה, נשברה כלפי מטה, ותקפה ללא רחם כל חפץ שהיה בסביבתה. אוריון נאלץ להשבית לבינתיים את מסע הציד שערך. שני עוזריו הנאמנים, כלב (עם פתח) הנווט וכלב-השני, אוגרן וצלצלן לעת מצוא, ישנו בתא הכליאה והמתינו לסופה שתחלש. אוריון הסתובב במעגלים באי נחת, מתווה את תוכניתו כעכביש הרוקם את מלכודתו. הוא שינן אותה בעל-פה, חוזר על הסעיפים, תתי הסעיפים, חתימת הנוטריון, חתימת ראש המעבדה, חתימת ראש המושבה. הכל היה מושלם. פרט לזה.
אוריון החל את חיוו הבוגרים לא כצייד וגם לא ענה לשם אוריון, אלא כשכיר חרב תחת השם מרסל. הוא לא היה אדם מבריק במיוחד, אבל בעל שאיפות גדולות. גדולות אף מהחיים עצמם. הוא, כך אמר לעצמו, לא יהיה כמו אביו, או אחיו המפסידנים העוסקים בשליחויות עבור אנשי העולם התחתון. הוא, כך אמר לעצמו, ימצא יעוד ויגשים אותו, עוד בחייו. יום אחד, מרסל שכיר החרב, נשלח להבריח כמה ארגזי נשק לארגון משנה שרק נולד בכוכב ספייה, במערכת אוריון. הוא לא שאה לשם המערכת, ולא דרש את עברה ההיסטורי, הוא עדיין חלם ודמיין את עצמו, לבוש בבגדי אדון, מכובד בכל המסיבות הגדולות ביותר, ונדרש בשלומו על-ידי גבירות מקסימות ויפיפיות שיתמסרו לו עד בלי די. כשהגיע לכוכב עבור השליחות, וחיטט בין הבתים ושאל אנשים, גילה לתדהמתו, אחרי שהציץ שוב בכתובת המשלוח, קפל שלא ראה קודם.
מאחורי הקפל הסתתרה המילה – "שם:" ולפניה הסתתרה המילה "אנדורמדה".ובקיצור נמרץ: הקפל, יצר את האשליה שרשום בעצם – "מערכת (עכשיו בא הקפל) :"אוריון.". במקום שיהיה רשום ללא הקפל (למי שזה עדיין לא ממש ברור)…
"מערכת: "אנדרומדה" שם: "אוריון"לאחר שמרסל הבין את טעותו ושאל את עצמו, איך יכול להיות ששם כוכב יהיה זהה בשתי מערכות כוכבים שונות, התיישב וחשב שהדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במצב כזה הוא להתאבד, כן להתאבד. במקום לבצע את ההתאבדות באותו הרגע, החליט להרדם בספינה וחלם חלום. בבוקר, התעורר עם כוחות מחודשים לחיים וטעם של שליחות בפיו. זהו הגורל שתעתע בו, שכוון אותו, לא טיפשותו, או הגנים הלא-יוצלחים ששלטו במשפחתו. הוא לא יחזור מיליוני מילין אחורנית, אלא ישנה את זהותו ובעיקר את שמו. הוא כבר הספיק לשמוע את הסיפור על מערכת השמש, כשישב בבר המקומי והסיפור קרץ לו, השם חיכה לו שיאמץ אותו. הוא יקרא אוריון, ולא רק אוריון, אלא אוריון הצייד.
אוריון לא היה צייד רגיל, אלא צייד עבדים. גזע העבדים נקרא קנדהרים, ילידי הכוכב שגרו בשלווה ובניחותא עד שכמה מדענים החליטו לנצל את הכוכב לניסוייהם, ועוד כמה מתיישבים חלוציים שהחליטו להפוך את הכוכב לביתם. הקנדהרים, כך מסתבר, היו משאב האנרגיה היחידי של הכוכב. להקת קנדהרים, כך נאמר, מסוגלת לייצר אנרגיה כמו מפלי הניאגרה. מהירות תנועת קנדהר בוגר מגיע עד ל-500 קמ"ש. המדענים, שלא ידעו את נפשם מרוב אושר החליטו לנצל את המאגר הטבעי למטרתם, ולטובתו של הכוכב החדש, כמובן. במקום ליבא אנרגיה אצילית מכוכבים שיש בהם מרבצי אנרגיה ולהשתעבד למסחר ולרודנותם של ספקים, החליטו לבצע מעשה אלים במיוחד ולשעבד את הגזע המקומי לצרכיהם. הוקם מפעל חשאי לייצור אנרגיה שפעל תחת עיקרון "האשליה העצבית". מכשירים זעירים הוחדרו בגופם של הקנדהרים והשפיעו על עצבי הראיה, ריח, שמיעה ומישוש. וגרמו לקנדהרים להאמין שהם עדיין מסתובבים במדבר קנדהריה, רק ללא הסופות חול. החיסרון של אותו מכשיר היה חוסר יכולתם של הקנדהרים להתעבר, אילוץ שגרם לתנועה בלתי פוסקת של אספקה, והפיכת המשאב האורגני לצורך קיומי, כמעט כמו לייבא אנרגיה אצילית מכוכב אחר.
אוריון נרתם למשימה, בלב ובנפש. לא היו עוד רבים כמוהו בכוכב שהיו מוכנים לקחת חלק באקט הלא אנושי, העיקר לעצום את העיניים ולשלם עבור תוצאות. אוריון כלשון האגדה, מצא שני עוזרים נאמנים, שינה את שמותיהם לכלב (עם פתח) וכלב-השני והפך אותם לכלבי הצייד שלו. בדרך זו האמין, יגשים את חלומו, יספסר מחירים, יעלה את קרנו בקרב הקהילה הצעירה ויהפוך את יעודו למציאות.
וכל זה היה מושלם, עד עכשיו, עד הסופה הנוראה שהתחוללה ולא הסכימה להראות סימני עייפות. שלוש שנים עברו מאז שהגיע, שלוש שנים נהדרות. מבריקות. מוצלחות. עשירות. מכל בחינה, זו היתה הצלחה. הוא לא יצר קשר עם משפחתו, את ארסנל הנשק מכר לכל דורש, אסף כסף, קנה צדנוע משופר, אבזר אותו במכשירים אופטיים משוכללים, בצלצלים מונחי חום. אפילו שלח את עוזריו לקורסים לשיפור מיומניות. ועכשיו, נותר כלוא כאסיר בתוך כלי הטייס שלו, מחכה בחוסר סבלנות לסופה שתעלם.
אחרי יומיים שלושה, אחרי שדן ותר בקורות חייו, אחרי שהאמין שישועה רחוקה מלבקר אותו ונרדם על כיסא הטייס, כמו לפני שלוש שנים, שלוש שבועות ושלושה ימים, אחרי כל זה, נדמה הסופה. הוא התעורר וראה את הכוכבים המנצנצים בשמיים, והיה מאושר. הוא הזעיק את עוזריו, דחף את שניהם למקומם ופקד עליהם לנוע. התוכנית הנוכחית כשלה, אבל הוא יגשים אותה במועד אחר. הצדנוע זינק מתרדמתו המאולצת וקיפץ אל השמיים השחורים. כלב שישב בכיסא הנווט הבחין לפתע באור אדום מנצנץ בראדאר, כלי טייס אחר הופיע על הקורדינטות, צפונית מזרחית אליהם, וטס היישר לכיוונם במהירות מפתיעה. כלב עורר את תשומת ליבו של אוריון לכלי הטייס המתקרב, אך אוריון לא חשש, הוא תאר לעצמו שאלפי המתיישבים דאגו לו בהעדרו, וזוהי משלחת חיפוש שנשלחה עבורו. הוא שינה את מסלולו ופנה לעבר כלי הטיס, ניסה להעלות מולו בתדרים המוכרים אך ללא מענה. ניסה לעלות מולו בתדר ויזואלי אך שוב, ללא מענה. לפתע הצדנוע פסק מלנוע, מנועיו חדלו מלעבוד, המערכות כשלו ונכבו, אחת אחרי השניה. הצדנוע נמשך לעבר כלי הטייס בלי יכולת להתנגד. בתוך דקות ספורות אף נבלע בבטן הספינה שעמדה מעליו. אוריון החל להזיע, מצייד הפך בין רגע לניצוד, ללא יכולת התנגדות. הוא חימש את עצמו והורה לעוזריו לא להיכנע ולהילחם עד מוות. הם חיכו, שלושתם, רובים טעונים בידיהם, אך מאומה לא קרה, אותה הדומיה ואותה התפאורה, חושך מעיק ועצבנות יתרה.
לאחר זמן לא ידוע, לפחות לא לאוריון ולעוזריו, החלו לשמוע צליל של קדיחה, בדופן הצדנוע. הצליל התגבר והתעבה, התחזק וצרם עד שחור קטן נוצר. דרכו הושחל רימון קטן שפיזר עשן סמיך והרדים את כולם.
אוריון פקח את עיניו וראה רק חושך וחושך סביבו, הוא גישש בעזרת ידיו את דרכו ונגע בכל צלעות תאו, עדיין לא החליט אם עיוור הוא, או אם החדר פשוט חסר תאורה לחלוטין. בסופו של דבר ישב, היכן שנראה לו שנמצא האמצע, עטה על עצמו את גלימת הייאוש המוכרת כל כך ובהה בחושך כאילו היה ידידו הטוב ביותר. הוא נרדם והוא התעורר, ועדיין קם לאותה מציאות שחורה שבה לא ראה ולו ממטר. והוא חשב על מר גורלו, אפילו על עוזריו המסכנים ונדד במחשבתו, אל חיי ההוללות שחי, ואל חיי ההוללות והפנסיה שעוד תכנן לעצמו. בין מחשבה למחשבה, רץ לו זיכרון קטן, כעכבר בין נבכי מוחו, זיכרון שהעדיף להדחיק. אם בגורלות עסקינן, אז לאגדת אוריון הצייד לא היה גורל טוב במיוחד, אחרת איך הגיע בכלל לשמיים, אם לא בגלל יהירותו ושחצנותו, אם לא בגלל הדרו והצלחתו, אם לא בגלל שהיה הצייד הטוב בעולם. והזיכרון הקטן על האגדה הכיל בתוכו סיפור לא נעים, על כך שבגלל מעשה פזיז וחסר מחשבה, נענש אוריון על מעשיו, ואיבד את מאור עיניו. אבל, מה כבר עשה אוריון מיודענו, שהגורל זימן לו מידת עונש חסרת רחמים? מה כבר עולל? הרי ריצה את כולם, סיפק את מבוקשם של המדענים, היה עיקר עניינם של התושבים, לפחות כשהתהולל בהרפתקאותיו. ועתה, מי יצילו? עם הימים החל לרוץ עוד זיכרון קטן בתעלות בינתו. היה זה הפתרון המיוחל, הוא צריך לחפש אחר הפסטוס, מלך הפורג' שישיב לו את מאור עיניו בעזרת קרניה של השמש, אך איך יוכל למצוא אותו כשהוא כלוא בתאו, ללא אוכל. ללא אוכל? הוא שאל את עצמו, איך יכול להיות שאני נמצא כאן כל כך הרבה זמן, ללא אוכל. זעם הציף אותו. הוא רומה, הושפל ונרמס יותר מדי, נתון לקנוניה שטנית להוציא אותו משפיות דעתו. ונרדם.
כשהתעורר, פקח את עיניו כימים ימימה והחדר הוצף אור יקרות, אור שגרם לעיניו להיעצם ללא דרישה מצידו, למצמץ כאילו האוצר הגדול ביותר מונח ברגעים אלו לפניו. אך היה זה יותר מאור, התא בו שכן היה פתוח לרווחה, והדרך אל החופש נראתה סלולה, אך היה זה אף יותר מזה, נשקו האישי הונח לפניו, משתחווה אליו. הוא הודה בליבו למלך הפורג', הפסטוס והלך לנקום את נקמתו. אוריון לא ידע היכן נמצא, אך הניח שמדובר באותו כלי טייס ששבו. הוא עמד על דעתו להרוג את כולם, לנקום בהם על השפלתו ובזיונו, ואם אפשר להשיב לחקו את ספינתו ואת שני עוזריו. הוא יצא למסע ציד אחרון, יחיד מסוגו, אכזרי מאין כמוהו. חלף על פני מסדרונות, ירה בכל מי שראה, פוצץ, החריב, ריטש, ניתץ, אפילו העלה באש. הוא לא ישכח את התמונות מהסיפון הראשי, איך קרני האנרגיה חלפו מעל ראשו בעודו מטווח את האנשים, רואה אותם זועקים בפלצות, משתרעים על הרצפה בחלוקיהם הלבנים, זועקים לעזרה. שומרים מבולבלים רצים אנה ואנה, מבולבלים, חסרי מוצא, מנסים לפגוע בו ומחטיאים, והוא, משלח בהם את קרניי המוות באומנות שלא היתה מביישת את אוריון הצייד הגדול. הורג בהם, בעצם, הורג את כולם.
לאחר שכילה את זעמו, הלך לתור אחר עוזריו, בושש במסדרונות, חש לאולמות השונים, הפעיל את חושיו הגואים ועצר לפני דלת שחלון מותקן באמצעה. הוא ראה את שני עוזריו מתרוצים אנה ואנה ללא הפסק, ללא מנוחה, כאילו מחשבתם מעיקה עליהם ללא נשוא. הוא דפק על הדלת בחוזקה, אך הם לא שמעו אותו, קפץ מול החלון הקטן, אך הם לא הבחינו בו. איך יפתח את הדלת למענם? הוא הביט בחופזה סביבו, וחיפש אחר מנגנון הפעלה, כפתור קטן שניתן ללחוץ עליו, מנוף זעיר שניתן להורידו. ואכן, מצא. מין תיבת הילוכים שלא ראה מעודו, עם שמות שהבין את אותיותיהן אך לא את משמעותן. בלית ברירה, לחץ על כל כפתור, משך כל ידית, עד שהדלת העיקשת נעתרה לבקשתו ונפתחה. שני עוזריו הנאמנים, עצרו מלכת. הביטו בפתח המורם בהשתוממות מה, הביטו אחד בשני כבשאלה גורלית ועטו לעבר היציאה, במהירות שלא האמין, ובתאוצה השמורה רק לכלי רכב מהירים ביותר. הם חלפו על פניו לפני שהספיק להוציא הגה ונעלמו, כאילו לא היו שם מעולם. אוריון נעלם דום, הותיר את פיו פעור לזמן בלתי מוגבל וקפא על מקומו. הוא חשב שראה להקת קנדהרים, פורצת דרכו, כמו סופת החול שפקדה אותו כשהיה במדבר, אבל אלה היו שני עוזריו, הוא ניסה להזכיר לעצמו. האם כך?
עלבון צורב, הציף את ליבו, עוזריו חסרי הנאמנות, שכחו אותו, הפקירו אותו, לא העריכו את מסע ההצלה שערך למענם ולמענו, כמובן. לא נותר לו, אלא להנציח את השעה ולהטביע את חותמתו הסופית. איש לא יתעסק עם אוריון הצייד הגדול. איש לא יעלה יותר על דעתו לשחק באוריון הגדול. עכשיו חיפש אחר כמה מטעני נפץ וגם אחר הצדנוע שלו. הוא יצור מנגנון השהיה, יברח בצדנוע ויפוצץ את מה שנותר מכלי הטייס הזה. תוכניתו עלתה יפה. את כלי הטייס מצא. ואת חומרי נפץ, איתר בקלות, עברו כשליח תרם לו רבות בנושא זה. בקלות יתרה הרכיב מנגנון, כיוון אותו לרבע שעה והפעילו. בריצת אמוק הגיע לצדנוע, הדליק את מערכותיה, התניע את מנועה ופרץ בשאגה מתוך מעגן הספינות. כלי הטייס המוזר לא היה באוויר, הוא נח על הקרקע, באזור שהכיר מימים ימימה, אזור הקרוב למושבה. עוד התחכך בדעתו, הרגיש לפתע, שלא בצדנוע שלו הוא נוסע אלא ברחפת קטנה. רחפת שהיתה שמורה לעובדי המפעל הסודי לייצור אנרגיה. הוא הספיק להתרחק מרחק מה מגוף הספינה, או שמא, עיניו לא האמינו כשהביט לאחור במפעל הענק שהתנשא מאחוריו. שלאחר שניה התעמר למעלה בפיצוץ אדיר שנשמע עד קצות המושבה ואף מעבר לה. הוא הדמים את מנוע הרחפת והביט בפלצות בשאריות המפעל שעדיין התעופפו באוויר, כאילו הקנו להן חופש פתאומי. הוא ראה את האש האדירה שיצרה מכתש ענק והעלימה כל זכר למפעל הנטוע.
הגורל, כך האמין תעתע בו שוב. אכזרי מתמיד. סופני להחריד. הפעם הוא לא נרדם, הוא התעלף. הוא התעורר רק כשנישא כשק חפצים בין שני שומרים חמושים, לבושים בבגדי המשטרה הפדרלית הבין כוכבית. הוא לא הובל לתא מעצר, הוא הובל למשפט בזק הנערך לעיני כל רחבי היקום, בו זמנית, ושהוקרן בלמעלה ביותר מאלף תחנות שידור גיזרתיות. האשמה – טבח של למעלה מ –150 איש, והשמדת מבנה שמטרתו לא ידועה. כשהתנהל המשפט, הבין שעוזריו הנאמנים לא רק ברחו לו, אלא גם דאגו להפלילו. לולא הם, לא היה איש יודע מה קרה, אף עד לא נשאר לחזות במעשה הנורא. והאשמות הוטחו, אחת אחרי השניה. ואוריון בזעמו הקוצף החליט לקבור את כולם איתו. הוא סיפר לשופט על מעללי המושבה, ועל המפעל הלא חוקי שפעל, שניצל אלפי קנדהרים, ילידי המקום לטובת ייצור אנרגיה המונית, במקום לסחור כמו שאר היקום עם גילדת הסוחרים. והעולם הזדעזע, הן ממעשיו והן ממעשי אנשי הכוכב שהעדיפו לשפר את איכות חייהם, אך בתוצאות לא אנושיות. כתבי אישום זרמו לכוכב כמים, ביום גשום במיוחד. והמושבה שכבר איבדה את מקור חיוניותה, איבדה גם את עצם קיומה. וכך לאחר עשרה שנים של התיישבות, חזר הכוכב להיות שומם, כאילו לא התיישב האדם שם מעולם.
ביום אחד מימי המשפט, הבחין אוריון בפנים מוכרות, מוכרות היטב מהעבר השנוא עליו. עוד מהתקופה שעבד כשליח נשק מוברח. והפנים הללו דאגו היטב שיראה אותם. והאיש מאחורי הפנים גם דאג שאוריון יקבל את הפתק שכתב. הפתק הפשוט, הכיל מילים מספר, "מי אתה חושב נתן למדענים הללו את הטכנולוגיה של האשליה העצבית? ומי אתה חושב דאג לעוזרים שלך להפליל אותך?" והוא הבין הכל. מה שעשו לקנדהרים עשו לו. השלו אותו בצדקתו, השלו אותו במראותיו ובשמיעתו. הוא הרג לחינם את עובדי המפעל, הוא הופלל בגלל שלפני שלוש שנים וארבע חודשים, לא סיים את השליחות שהתחיל. בין רגע כל כעסו על עצמו התמוגג כלא היה, רגש חדש הציף את ליבו. הוא יברח מכאן. וינקום את נקמתו. והעולם יודה לו עוד על כך. העולם ישכח את עברו הישן וינציח את עברו החדש, עכשיו הוא רק צריך למצוא את הדרך לברוח מהמשפט הטורדני הזה. אז מה אם יוציאו לו גזר דין מוות. הוא יתעלה ויתגבר, ישנה את יעודו וימצה אותו עד חורמה.
למטה בכוכב ספייה, צמד עוזריו ששיחרר לא היו אלא להקת קנדהרים, שאצה לה חופשייה אל עבר מדבר קנדהריה. הם ראו אותו מביט בהם בתימהון כששיחררם. הם הביטו במושיעם הגדול. יצור מוזר מגזע זר, שהתיר מועקה מוזרה ומעיקה מעל ליבם ומוחם. למרות שחשו חופשיים בכלאם, חשו עכשיו חופשיים כמו בילדותם. כשחברו ללהקת האם, סיפרו את סיפורם, מנקודת מבטם, הסיפור על הזר שבמידת מה הציל אותם. והמציאו לו אף שם, משיח, כוונת השם בשפתינו, והשם הדהד בליבם, לעולמי עד.
-
כתוב היטב, גם אם בעל מספר בעיות לשוניות (התייחסות לשנה כזכר, חוסר ההחלטה האם הצדנוע זה הוא או היא, והשימוש במילה הלועזית "פורג'" כמקום השכנו של הפייסטוס).
אבל הסיפור עמוס, לא מובן לעיתים וסוטה לא מעט מהקו העלילתי הישיר. לצערי, עוד אין לי הערות קורקטיות, אבל העולם הפנימי נראה טוב, ומלבד כמה דאוס-אקסים, אפילו הגיוני מה.
-
-
כמה הערות (מעבר לענייני ההגהה האמורים):
1. היות ואנו יודעים כי מדובר בהתייחסות לאגדת אוריון, נראה לי כי נתן לוותר על האזכורים הישירים לה. הם גורעים, לא מוסיפים.
2. ניסוחים מסורבלים משהו – לקצר ולקצץ. למשל: "אוריון החל את חייו הבוגרים לא כצייד וגם לא ענה לשם אוריון" = "הוא לא החל את חייו כצייד, ושמו לא היה 'אוריון'" או "בראשית חייו של אוריון הצייד לא היו אלה שמו ומקצועו" או משהו. אפילו "בראשית דרכו היה שמו מרסל ועיסוקו – שכיר חרב."
3. כדברי עמיתי הנכבד – "פורג'"? למה?
4. כל הטיפול בונשא הקפל במעטפה מסורבל. צריך להיות קצר וקולע.אך הסיפור בהחלט יכול להיות, בהנתן הגהה ועריכה קטלניות, טוב מאד.
-
-
הרעיון טוב, ופתילו העלילה עובדים טוב בתוכו, אבל הוא דחוס מדי. הרבה פעמים אנחנו מקבלים דיווח על מעשי הדמויות ולא ממש *מרגישים* אותם. לי זה נראה כמו דראפט לרומן (או אולי לתסריט?). מעבר לזה, כמובן שדרושה המון הגהה וגם קצת ניקוי של הסגנון שלפעמים עסוק בהסברים-אחורה במקום להכניס אותנו לסיפור (ואת זה כבר אמרתי). אבל יש הרבה פוטנציאל.
-
-
-
-
-
