אבט"ש

[ח.א.]

דודו מגיע לאבטחת יישובים בהתנחלות ג – , מגיע במעלה המשעול המאובק, הארוך המוביל אל הכביש הראשי ואיש לא שואל מאיזו יחידה, גם לא החיילים הלנים בחדר השומרים. טוב שכך, חושב דודו. הוא מתבונן, קולט, מפנים, ממתין לרגע שיקבל אישור לפעול.
שקט מדי, חושב דודו ביום השלישי.
שולח פעימה אלקטרו-פרומונית. ידיד. ידיד. כאן.
מן הגבעה הסמוכה, מהישיבה הקטנה של חוזרים בתשובה, אברכים צעירים ואובדי דרך למיניהם, יורדים שלושה אל שער היישוב. דודו רואה אותם, כיפות לבנות גדולות חוצות את שדה הבור שהרחק מאחורי גבם הופך למטע זיתים בסמוך לכפר הערבי ע – . הם מגיעים אליו, לא לגמרי רגילים להעביר את זמנם בשיחה עם החיילים שמתחלפים כאן כל פעם. תחילה פונים אליו מעט בחשש – אין לו כיפה על ראשו. חייזר. אחרי זה מציע להם כיבוד. חייזר עם במבה.
מספרים לו על החיים שלהם. באו מישיבת מרכז הרב בירושלים לפני שנה ללמוד באווירה קצת אחרת וגם ללמד. התלמוד הירושלמי נראה שונה על רקע השדות האלה. דודו מהנהן. לא באמת צריך את זה. קולט שדרים סנסוריים היישר ממוחותיהם. עם כל מילה שלהם צונחות עליו המוני תמונות נושמות, מדברות, בשידור חי, עם מגוון ניחוחות הזיעה שמהדהדים רגשות אנוש. הוא קולט אותם מהר משציפו. הם מוצאים בו מאזין קשוב ומבין מאוד. מאוד סקרנים. רק אחד מהם ששירת כחצי שנה בצבא מכיר קצת את הצד השני, כך הם אומרים, כך הם מכנים כל חילוני שהם פוגשים. אבל דודו לא מספק יותר מדי מידע ומנתב את השיחה בקלות חזרה אליהם.
דודו מקבל שדר תת-עורי מהמפעיל. התרחשות בעוד עשר דקות. להקליט במודעות מוגברת. אישור לפעול לאחר מכן. סוף סוף.
תוך כדי שיחה איתם, דודו רואה נער יורד מהישיבה שעל הגבעה. מידע. שם: יוחאי. גיל: 17. וידאו-אודיו: יד מגוידת נוחתת בחמת זעם. על יוחאי. על אמא. רעם מהדהד באוזני ילד בן חמש. יד מגוידת של אבא מרימה כסא כבד לזרוק על אמא. יוחאי בן 16 מכה חזרה. סיפוק אדום. רץ ברחובות. פנים של אבא מיטשטשות אל איש בגן. ועוד אחד. ועוד אחד. מבוכה. בקשת סליחה מבולבלת. כן. כך. אחרי הרבה ימים. רעֵב. קצת מסומם. ישיבה. כתלים מחוספסים. ניחוח צלי ויין-קידוש נשפך על מפות חד-פעמיות של שבת. מקום סגור, עדיף כך. יותר פשוט. כמה ימים אחרי כן רב צעיר מסביר, מורה באצבע עדינה על הכתב. חום נעים מבפנים. יוחאי רוצה להכיר תודה. מנסה לעשות זאת בדרך היחידה שמכיר. רב צעיר נבהל, נרתע לאחור. כעבור שבועיים – בירור – אבא אמא איפה? לא ידוע – יוחאי נשלח לכאן. כאן כבר שלושה שבועות. בגדו בי. מי? לא יודע. תולעת אדומה של זעם יד גדולה אני אראה לך מה זה יורדת מן ההר מן הראש עד קצות האצבעות.
דודו מביט בעוד תלמידי הישיבה מנופפים לשלום ליוחאי שמצטרף אליהם בביישנות. "בחור חדש אצלנו. הוא דווקא באמת רוצה ללמוד," אומר אחד האברכים בשמץ לצון. יוחאי מהנהן בחיוך דק מלא שנאה כבושה.
מכונית מתקרבת במעלה המשעול. אחד יוצא החוצה. דודו ניגש אליו. שלושה ערבים ישראלים באים לעבוד ביישוב. דודו לוקח תעודות זהות, הולך, מתקשר לקמב"ץ (קצין המבצעים – אדם בעל חשיבות מרכזית בכל יישוב כזה וגם אחראי על המילואימניקים, הסביר המפעיל לזה שקיבל עליו את השם דודו כשבחר להגיע הנה). דודו מקבל אישור. תוך כדי שיחה מציץ בעד חלון ביתן הבטון. רואה את הנער יוחאי ניגש בנחישות, מתחיל לבעוט בגלגלי הרכב. השניים האחרים שיושבים בפנים יוצאים במהירות החוצה. מתחילות צעקות. מכות. יוחאי לא מפחד. מחזיר. צועק. תלמידי הישיבה ממהרים לנסות להפריד. דודו רץ גם הוא. תפסיקו. תפסיקו. מפריד בין הנצים. רץ אחורה, מתקשר לקמב"ץ תגיע מהר. אחד מהאברכים אומר ליוחאי בכעס תחזור לישיבה במילא עוד מעט תפילת מנחה. הערבים מיישרים את בגדיהם עדיין זועמים מה רוצה זה. הקמב"ץ מגיע. לוקח אותם איתו. פונה לתלמידי הישיבה. רק צרות אתם עושים לנו. הולך. הרכב נשאר בחוץ. תלמידי הישיבה פונים לעלות חזרה. אומרים ליוחאי בוא. לא רוצה עזבו אותי. מושכים בכתפיהם. לא אומרים אבל בעיניים – גם כאלה יש לנו, מוציאים שם רע למקום. נשארים: דודו ויוחאי.
יוחאי מזיע, כועס עדיין. דודו מביט סביב. אין איש. ניגש במהירות לביתן, נכנס פנימה, רוכן אל הקרקע, מקמר ידיו. ביניהן עולה זוהר פתאומי, ערטילאי, מתגבש במהירות לנוזל זהבהב ומעטפת פלסטיק סביבו. הוא קם, יוצא מן הביתן.
"לשתות?" דודו מגיש ליוחאי בקבוק תפוזינה. יוחאי מהסס, בסוף מסכים. לוקח לגימה ארוכה. דודו מתיישב בכיסא פלסטיק שהוציא מן הביתן. רוח איטית נושבת.
"לא סובל אותם," אומר יוחאי פתאום. "לא סובל את המקום הזה." מביט במעלה הגבעה, אחר כך אל המכונית, יודע שדודו לא יניח לו לבעוט בה שוב (אח גדול? עצב רגעי, צורב), בועט בקרקע במקום. "ערבים מסריחים." עיניו נדלקות פתאום. "יש לי כמה חברים שם למעלה – " דודו קולט מיוחאי חום גדול, אחוות זאבים פצועה. "זה עוד כלום. פעם שרפנו להם את המכונית כשהם עבדו בפנים. אף אחד לא ידע שזה אנחנו. מחר אנחנו נלך למטע הזיתים שלהם ו – " משתתק, מבוהל מעצמו פתאום. מביט בדודו (לא תספר? תשכח שאמרתי? נכון? אח גדול מגן עליי). דודו משיב לו מבט אטום. יוחאי פונה לאט לעלות חזרה אל הישיבה.
"חכה רגע!"
יוחאי מסתובב. דודו קם וניגש אליו. "יש לי משהו בשבילך." עיניו של יוחאי מתרחבות בפחד, מצטמצמות בחשד. דודו שולף דיסקית שחורה, עגולה, כזו שניתן לסגור עליה את כף היד. נראית עשויה מגומי גמיש. מגיש אותה ליוחאי. יוחאי אינו נוטל אותה. "מה זה?"
"קוראים לזה מה"ס."
"מה זה מה"ס?"
"זה ראשי תיבות."
"כן, אבל של מה?"
דודו מחייך. "זה סוד. אבל תיקח, מתנה ממני לך."
יוחאי באמת לא יודע מה לחשוב. דודו שולח שדר אלקטרו-פרומוני. רגוע, אין מה לפחד.
יוחאי נוטל את הדסקית בידו.
ידו אומרת: לא גומי, עור. רך ונעים. לא מזכיר לו כלום. אבל המגע טוב.

וזו היד הראשונה.

דודו יורד משמירה. הולך לאיטו ביישוב. רואה בחור צעיר משרך רגליים. מידע. שם: אבנר. גיל: 16. כותרת מהדהדת מעל הראש – שבאבניק; מה זה אומר? המפעיל משיב: הם קוראים כך לפרחחים, אלה שלא נכנסים למסגרת, תפוחי אדמה לוהטים מדי בשביל המגזר; מחפשים צרות. דודו למפעיל: תוסיף נתונים. תשובה: יש לו על הראש כיפה ג'ולה, ז"א קטנטונת, עומדת ליפול, חפיפניק לא בסדר. (דודו תמה – זה מה שמטריד אותם? המפעיל מושך בכתפיו בצד השני. אני אמרתי תל-אביב, אתה התעקשת לבוא לכאן, עכשיו תאכל חרא. דודו צוחק במסר תת-עורי). הבחור היה נוהג לשבת בכיכר בירושלים, לעשן מה שהם מכנים סמים קלים. הוא רגיש מאוד, אתה חש בזה.
להוציא עליו מה"ס? משדר דודו אל המפעיל, שהוא יהיה היד השנייה שלי? המפעיל לא מוכן להתחייב. החלטה שלך, משדר חזרה אל דודו.
נערה תמירה חולפת על פני אבנר מבלי להתבונן בו. בת רב היישוב, אדווה, שם לא צפוי כאן. אבנר מביט בה בפה שמנסה להיות לא פעור. מסיט מבטו. אין סיכוי. דודו ממשיך לבחון. אבנר – זכרונות: גניבות קטנות, ידיים שלא חושבות הרבה; היה כבר עם כמה בחורות. קולט רמזים, ודווקא כאן אין שום רמז. דווקא ממנה אין. אבנר הולך קצת שפוף יותר. דודו מחליט; חולף על פניו, שומט מכיסו בהיסח הדעת דסקית שחורה, עגולה. הולך מהר. אבנר עוצר לרגע, כמעט קורא אחריו – (לא יכול להיות! חושב דודו משועשע, לא מתאים לפרופיל) – אבל משתתק. אבנר רוכן, חופן בזריזות את הדסקית אל כיסו. היום בערב יישב ויתמה מה זה. המגע מזכיר לו מכנסי ויניל של נערה שהכיר בירושלים, לפני שהוריו גירשו אותו לכאן כדי לגור עם גיסו, קמב"ץ היישוב. ואיזה צרות שהוא עושה לו! (לא! משדר דודו. המגע. האצבעות.) אבל המגע הרך בידו.. נעים. ישמור את זה לעצמו.

וזו היד השנייה.

לפנות ערב. ארבעה ילדים מן היישוב משחקים ליד חדר השומרים, נהנים ממבטים גנובים במילואימניקים הזרים שתמיד מתחלפים. דודו עומד בחוץ, נשען על הכותל, נשקו מונח עליו בהצלב, עוד מעט עולה שוב לשמירה. אחד הילדים ניגש אליו בהיסוס. "אני רוצה לשחק בזה," מורה על ידית הדריכה של ה M-16. דודו צוחק ומניד בראשו ללאו.
"במה אתם משחקים בדרך כלל?" שואל דודו.
"אבא אומר שאתם חילונים ואסור לדבר איתכם," אומר הילד, מתבונן מוקסם בנשק שמבהיק, שחור, בשמש השוקעת.
"ומה עוד אבא אומר?"
"הערבים בכפר ממול.. הם לא רעים אבל – "
"לא נכון, לא נכון!" צועק אחיו שהתקרב אליהם בינתיים. "הוא אמר לא רעים אבל לא טובים. ואסור לנו ללכת אל הכפר, ואפילו להתקרב אליו, וצריך.. וצריך.." הוא נעצר. "לא זוכר מה עוד," מסיים, מבויש.
דודו שולף דסקית שחורה, עגולה. "זה שלך," אומר לילד האחרון שדיבר. הילד חוטף אותה בעיניים נוצצות. מגע רך, רך כמו השביס של אמא חוטי צמר דקים מלאים אהבה. "מה זה? מה זה?" שואל, קופץ.
"זה מה"ס," אומר דודו.
"מה"ס," טועם הילד את המלה. אחיו מנסה לחטוף לו את הדסקית, והוא קופץ לאחור. הילדים האחרים מצטרפים אליהם. "מה זה? מה זה?"
"זה מה"ס ורק לי יש אחד!" צועק הילד, "זה המה"ס *שלי!*"

דודו חשש תחילה להעניק את המה"ס לאחד הילדים. ובכל זאת עשה כן, וזו היד השלישית.

במהלך היום מוצאים אנשים בהתנחלות ג – דסקיות שחורות ועגולות על שולחנות, תחת ספסלים, בתוך ארון הקודש בבית הכנסת, בין כלי המטבח, על דפי גמרות פתוחות שהניחו מידיהם כששמעו צלצול בדלת וניגשו ואיש לא היה שם.
דודו הולך לישון מספר שעות וקם בלילה לעלות לשמירה. המילואימניק שנמצא אותה עת בחדר השומרים מספר לו שדברים מוזרים החלו להתרחש ביישוב. "מוזרים טובים או מוזרים רעים?" מתלוצץ דודו. "רעים," משיב הלה במשיכת כתף, "אבל אל תדבר על זה. במקרה שמעתי מהקמב"ץ. הוא לא רוצה להפיץ את זה." שליטה עצמית, אומר דודו לעצמו. לא לאבד שליטה.
אשה אחת תלתה את עצמה, לא לפני שכתבה לבעלה מכתב שגרם לו להיכנס לרכבו ולעזוב את היישוב. אשה אחרת קמה והלכה ללא הסבר, מותירה את בעלה והילדים לבד. הבעל כעס, או רצה לכעוס. משהו במבטו העיד על אשמה שנחה שם כבר כמה חודשים, וכעת הייתה רקובה מכדי להיוותר חבויה. נערה אחת שקמה מן השולחן אליו ישבה לצד אביה לאכול ארוחת ערב ונמלטה מן המקום, נמצאה כעבור שעה מסתובבת בשדות מחוץ ליישוב, מבטה ריק, אחת מידיה קפוצה באגרוף סביב חפץ כלשהו והשנייה מתנופפת בזעף להסיר מעליה תוקף דמיוני. היא איבדה את שפיותה. כשמצאו אותה הקמב"ץ ואביה השליכה לעברם אבנים, צורחת על אביה דברים שגרמו לו לקפוא על עומדו ולקמב"ץ להחוויר מהלם, ואחר כך התמוטטה על הקרקע, שומטת מידה הקפוצה דיסקית עגולה ושחורה.

דודו עולה לשמירה.
באחת אחר חצות חולפת לא הרחק ממנו אשה במרוצה, אחריה אץ גבר צעיר. שניהם לא מבחינים בו, שקועים מדי בכאב פרטי.
"אל תתקרב אליי!"
"מה קרה לך פתאום?"
"אני יודעת עליה. אני יודעת הכל!"
"מה?"
"אני יודעת!"
"את מדברת על מה שאני חושב שאת מדברת?" הגבר צוחק בכעס, מנסה לפייס אותה, "ועוד אחרי האירוסין? ככה את מכירה אותי?"
האשה עומדת, נועצת בו מבט ישיר. "עיניים שחורות," היא אומרת. "שיער אדמוני, שמלה בגווני פסטל. היא הולכת במדרחוב בירושלים ואתה הולך אחריה, ממהר. היא מסתובבת אליך בכיכר מול בנק הפועלים. אני שומעת אותה אומרת לך, 'דויד', ואני יודעת מקולה שהשם שלך טבוע בה יותר זמן משהוא טבוע בי. היא נוגעת בך והיד שלה מכירה אותך יותר ממני." הגבר הצעיר קופא ככל שהיא מדברת. האשה מביטה בו, כמעט מבוהלת גם היא ממה שהיא עומדת לאמר, אבל הדבר חייב להיאמר ולכן היא מתקרבת אליו כדי להביט עמוק בעיניו. "אתה לוחש לה, 'סיגל', והיא מחייכת."
הגבר אומר לאט, "אבל איך – ?"
"אני לא יודעת," היא משיבה בפשטות, בדמעות. "רגע אחד פתאום ראיתי. רק רגע אחד, משום מקום. אבל אני יודעת שזה נכון." היא מתנשמת, "ואני כועסת, אבל רק על זה שניסית לשקר לי. אני לא מסוגלת.." היא מנידה ראשה כמו מנסה להסיר משהו שחונק אותה מבפנים, "אני כל כך רוצה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לכעוס עליך על זה שאתה אוהב אותה."
היא מפנה לו את גבה ופוסעת חזרה אל היישוב, אל ביתה שלה. דודו רואה את הגבר עומד עוד שעה ארוכה ומביט אחריה.
דודו שולח את מחשבותיו אחרי האשה. הוא רואה אותה נכנסת לאט אל הסלון, בגו שפוף, ניגשת אל השולחן, מניחה עליו מבלי משים את הדסקית השחורה, העגולה, עמה שיחקה בידה בהיסח הדעת מאז הצהריים.

כשמגיע השומר להחליף אותו בחמש בבוקר דודו אומר לו, "תחזור לישון. אני ממשיך עוד שש שעות." המילואימניק תוקע בו מבט שתמיהה והכרת תודה משמשים בו בערבוביה. "לילה טוב," אומר לבסוף לדודו ופוסע חזרה, הזריחה בגבו.
השעות עוברות לאט. דודו חושב על האנשים הראשונים שנתן להם את המה"ס. המפעיל אמר פעם: לא משנה לכמה בריות בעולם כלשהו תמסור את היכולת, תמיד יהיה אכפת לך משלוש הידיים הראשונות. זה תמיד היה נכון. זה נכון גם עכשיו. אבל עכשיו דודו מפחד.
אני יכול לשלוח את מחשבתי אליו, חושב דודו על היד הראשונה שנגע בה, יוחאי.
לא מעז.
לקראת צהריים נשמעות צעקות מן הגבעה.
הן נמוגות.
כעבור שעה יורדים שני אברכים לכיוון היישוב. לא ברור מה בכוונתם לעשות. כשהם מגיעים אל דודו מציע אחד מהם להתקשר לקמב"ץ, השני לא בטוח אם כדאי לערב אותו, הרי בסופו של דבר לא קרה כלום עם אנשי הכפר ע – . אמבולנס מרוחק צופר ומתקרב ועולה אל הגבעה. דודו ושני האברכים מביטים בו. כעבור דקה ארוכה דודו שואל, "מה קרה?"
אחד האברכים כבר מכיר את דודו מאתמול. "אתה זוכר את הבחור העצבני שהיה כאן? יוחאי?" דודו מהנהן. "יש לנו עוד כמה בחורים כאלה שם למעלה. הם כל הזמן עושים צרות, אבל היום בבוקר הם באמת הגזימו. יש את מטע הזיתים של הכפר ע – . המשוגעים האלה החליטו ללכת ולשרוף אותו."
האברך השני מחייך חיוך קטן וסלחני. האברך הראשון נועץ בו מבט זועף מאוד וממשיך לספר, "הם היו חמישה חבר'ה, יחד עם יוחאי. הם חזרו אחרי חצי שעה, ארבעה בחורים נושאים את יוחאי על הכתפיים." האברך ממשיך לדבר אבל דודו כבר לא לגמרי שומע אותו. הוא שולח מחשבתו אל האברך, קולט פנים צעירות, שולח שדרים מגששים אחרי הדמויות שמאחורי הפנים, קולט אותם, שואב מהם תמונות.
אחוות זאבים נרגשת. עצי זית מרווחים, ערפילי בוקר עוד מטיילים מסביב. בין העצים, חמישה גברברים צעירים, נושאים מקלות שבראשם בדים ספוגי שמן, אחד מהם אוחז מצית (ונר למקרה הצורך). הם מסתודדים, מדברים בלחישה בהולה מאוד. יוחאי איתם, אבל קצת מרוחק. בכיסו דסקית עגולה ושחורה. מאז אתמול שיחק איתה, נגע בה, תמה עליה, ולא כפי שתמהים על משהו שמנסים להפעיל אלא כמו שמשתוממים על משהו שכבר החל כנראה לפעול אבל לא יודעים באיזה אופן ומחפשים סימנים לכך – האם משהו השתנה באוויר? רצים אל המראה – האם משהו השתנה בי? התשובה הנוראה – כן, אבל עוד לא ברור מה: משהו שעודו בלתי נראה זוחל מתחת לעור. אתמול בלילה יוחאי מביט בהשתקפותו במראה ולפתע הוא יודע שפניו הן עפץ הממתין להיבקע.
בין הערפילים, אחד הבחורים מתכונן להפעיל את המצית. כולם מביטים בו בנשימה עצורה. פתאום הם שומעים צעדים, וצעקה. אחד מתושבי הכפר, אדם די קשיש, ממשכימי הקום, הבחין בהם, פוסע לעברם, מקל בידו. משהו אדום וסוער נדלק בבחורים – יש אקשן! לא משנה שפניו קמוטות, השנאה מבעבעת בהם, הם מוכנים להכות. הם מתקדמים לעברו. ארבעה מהם. יוחאי נותר מאחור, ידו הימנית בכיסו, נוגעת בדסקית, מבטו מצטלב במבט הערבי הזקן. רוח מקפיאה לוחשת באוזניו, מלים שהוא כמעט מבין, תמונות שהוא כמעט רואה. יוחאי לא רוצה לשמוע או לראות. הוא עוצם את עיניו.
הבחורים מסתובבים, נדהמים מן הצרחה הפצועה, החנוקה, שעולה מאחוריהם, רואים את יוחאי מתמוטט על הקרקע, משתנק, דומם. הערבי הזקן קופא גם הוא. הוא מכיר את הצרחה הזו. הוא שמע אותה פעם, לפני שנים: חייל טורקי תפס פלאח, פער בכוח את פיו, משך החוצה את לשונו, ניסר אותה לאט בסכין.
הערבי נמלט. הבחורים ניגשים ליוחאי. היסטריים, לא מפני שהוא מפרפר אלא מפני שהוא לא. יוחאי מביט בשמיים כמו אדם שמשהו עמוק בפנים נקטע ממנו, גופו קפוא, מבטו עיוור.
דודו מתנתק מהמראות, חוזר אל האברך המדבר אליו. "האמבולנס לא נועד לטפל בו," אומר האברך, "אלא לקחת אותו מכאן." האברך מושך בכתפיו בחוסר אונים. "הוא הפך לצמח. הבחורים האחרים בקושי מסוגלים לדבר על זה."
"יש לכם מושג למה זה קרה לו?"
האברך מניד בראשו. "שמעתי.. שדברים מוזרים קורים כאן, מאתמול. לא יודע אם זה קשור."
דודו מניח להם להתקשר לקמב"ץ.
בקרוב יגיע זמני ללכת מכאן, חושב.
האברכים ממשיכים אל היישוב. דודו נותר מאחור, יושב בכסא הפלסטיק.
מסר תת-עורי אל המפעיל: אני הולך עוד מעט.
המפעיל: סליחה?
מסר תת-עורי אל המפעיל: אני לא עומד בזה. הם רגישים מדי.
המפעיל: אל תהיה מגוחך.
מסר תת-עורי אל המפעיל: בכל הפלנטה השלישית מהשמש שלהם המצב כמו בארץ הזו? כמו במקום הזה שאני נמצא בו בארץ הזו? זה ביניהם, זה עם השכנים שלהם. אתה לא יודע עד כמה השנאה חזקה כאן. זה כמו אוויר בשבילם. המה"ס לא נועד להם. אסור. אסור.
המפעיל, שדר תת-עורי דחוף: מה קרה לך?
שדר תת-עורי אל המפעיל: יש לי דם על הידיים. יש לי דם על הידיים. יש לי דם על הידיים.

וכך הוקם הארגון, הסביר המפעיל, וזכה לתמיכת הוועדה הבין-פלנטרית. זה לא היה קל, הוסיף, מכיוון שבמקרים רבים הסוכנים שלנו נשלחו לפלנטות שמחוץ לוועדה, אפילו לפלנטות שלא הגיעו לשלב המסע הבין-גלקטי. אלה המשימות הכי קשות, והכי מרתקות. סוכנים סמויים, עברה הלחישה הנרגשת בין המתנדבים, כמו בסרטים. הדימויים הלא-רלבנטיים רצו ביניהם ממוח למוח – סמטאות אפלות, דמויות עוטות גוף שלא היה גופן ונתפסות על חם, קרבות מרתקים, בהם על הגיבור להערים על יריביו שיודעים כמובן בדיוק לאן הוא הולך לירות. ונערות כחולות שיער יש? שאל מישהו ועורר צחוק.
הצלחנו לעודד תהליכי שלום בקרב מאות פלנטות, המשיך המפעיל, לפייס בין אינספור זוגות, וגם אם מדי פעם היה עלינו להשתמש בעורמה, תמיד התקבלה מתנת המה"ס בברכה בסופו של דבר.
אחרי כל ההסברים, השאלה ששאלו כולם הייתה – כמה מתנדבים יישַלחו למשימה הראשונית בגווינגוקס? בסופו של דבר, דימוי הסוכן הסמוי באמת קסם לרובם, ולא היית יכול להיות יותר סמוי מאשר בגווינגוקס: הם בקושי הגיעו לירח (ושלחו איזו מכונה מצחיקה, מתפרקת, למאדים), הם לא ידעו דבר על גזעים תבוניים אחרים, וגם טרם למדו על המסע הבין-גלקטי. אף אחד לא ביקר בפלנטה ההיא עדיין, וכל המידע נצבר מתצפיות. חוץ מזה, הבחורות שם נראו נהדר.
המפעיל חייך. כרגע, אנו שולחים שלוש מאות סוכנים, אמר. אנו נפזר אותם במקומות אסטרטגיים בפלנטה. אלו מביניכם שייבחרו יצטרכו, עוד מראשית התדרוך, לשכוח שהכרתם אי פעם את השם גווינגוקס. עליכם להתערות בין תושבי המקום, ותושבי המקום קוראים לפלנטה שלהם ארץ.

דודו יורד לאיטו משמירה. משהו מתחיל לבקוע בהתנחלות ג – . כבר אין מקום להסתיר, כל כך הרבה דברים קורים. גבר התאבד בירייה. אשתו במצב קטטוני. בידה דסקית עגולה ושחורה. זוג שחיו פרודים זה מזה הכריזו בפני שכניהם שבכוונתם לשוב ולחיות יחד. השמועה מעודדת את דודו, עד שהוא מגיע לחדר השומרים ומספרים לו את ההמשך – מסתבר שלמרות הכל האשה חזרה בה מכוונתה לאחר שהתברר לה שלבעלה היה סיפור מהצד עד לא מזמן. האשה מבולבלת מאוד, כמעט לא מסוגלת לדבר. לא מסוגלת להבהיר כיצד היא יודעת בדיוק מה צבע עיניה של המאהבת.

אנחנו לא מבטיחים שלום בין בודדים ובין עמים, אלא מעניקים הזדמנות, הסביר המפעיל. קצת קשה להבין את זה בהתחלה. אצלנו אין מלחמות, אין מאבקי כוח. אנחנו פשוט לא יכולים, נכון? טלפתיה זה דבר נורא, אפילו בגידות אין אצלנו (צחוק כללי בקהל). אין דרך לחסום את זה. אבל לתושבי פלנטות אחרות אין את זה. מוחות חתומים, חשדניים, מסתובבים זה לצד זה סגורים בגוף ולא יודעים מה עומד מאחורי חיוכו של זה שלמולם. כך הקמנו את הארגון, והתחלנו עם המה"ס.
המה"ס מופעל ע"י מגע חיצוני. האוחז בו מתחיל לשגר פעימות סביבו, שהולכות ומתמקדות במרכזים של פעילות חשמלית; חודר אל מוחות קרובים (בד"כ על פי בחירה, בד"כ הבחירה תת-מודעת, נובעת מצורך פנימי במגע, בקשר), שואב מידע שמיעתי-חזותי. ככל שעובר הזמן מתעצם הקשר, החד-כיווני אמנם. לא הצלחנו לפתח מה"ס שמשדר מידע, מודה המפעיל. רק קולט. רק האוחז במה"ס יכול לקרוא את מחשבותיו של זה שלמולו. כדי ליצור קשר הדדי צריכים שני הצדדים לאחוז כל אחד במה"ס משלו. אבל חסרון זה אינו מעלה או מוריד דבר, רק דוחה מעט את העתיד להתרחש בכל מקרה. וכך זה פועל: התגובות הראשוניות של אלו שאינם מורגלים בכך – ולאלו הרי נועד המה"ס – הן הלם, התקפי חרדה קלים, הבנת המתרחש – לעתים אף תליית האשם, בצדק, במה"ס, הבנת היתרונות שבו. לאחר כל זאת, מסירת המה"ס הנתון בידך לזה שלמולך. ואלו הדברים הנאמרים, במגוון סגנונות, בטריליוני שפות, על אינספור פלנטות: קשה לי להסביר מה ראיתי. תחזיק/י את זה. זה בסדר.
עכשיו הבט/הביטי בעיניי.
ותקריות? ותקלות? מקשים המתנדבים.
לא היו עד עתה, אומר המפעיל למתנדבים המשתוממים. עם זאת שנאה היא הרגש המסוכן ביותר, הוא מודה לאחר לחץ. אבל עד כה לא נתקלנו בגזע בו השנאה חזקה עד כדי כך שהשימוש במה"ס יהרוס את מוחו של המשתמש.

המילואימניקים שקועים איש איש בעיסוקיו. דודו אורז את מעט מיטלטליו ומתחיל לפסוע במהירות אל עבר השער.
בדרכו קופא על עומדו.
במעלה השביל עומד אבנר. היד השנייה בה הניח, בעקיפין, את המה"ס.
לא יכול פשוט לעבור על פניו. חייב לדעת מה קורה אתו.
ולא להאמין, אבל זה קורה עכשיו, לנגד עיניו. אבנר אוחז במה"ס, מרגיש אותו, מבולבל מאוד. דודו נזכר במהירות – הנער מאוהב באדווה, בת רב היישוב. או לפחות חושק בה. אין לו סיכוי. דודו מעולם לא בדק את זה למעשה. מתחיל לעקוב במהירות אחרי מחשבותיו של הנער. מוצא בהן רק ציפיה.
אבל הנה, היא מגיעה, אדווה פוסעת במעלה השביל, נחפזת מכאן לשם, חולפת במבטהּ במהירות על אבנר, משפילה מבט. מחשבותיה טרופות גם כך. השמועות המסתובבות על המתרחש ביישוב מעוררות בה חרדה. אביה ביקש ממנה לשוב מבית חברתהּ והיא ממהרת הביתה.
דודו הסוכן הסמוי יכול לעמוד מנגד. להניח לה לחלוף. אבל הוא חייב לדעת.
שדר תת-עורי אל אבנר. עצום את עיניך. כך אתם רואים יותר טוב, כנראה. ולעצמו אמר, אפילו אם זה הורג אתכם. ראיתי את השנאה משתקת אתכם, מאוזנת על ידי הצורך במגע; וכשיצר יוחאי את המגע עם דמות השנואה עליו באופן קולקטיבי, והלם שטף הזכרונות החוויות הרגשות של הערבי הזקן היכה בו, החל בניחוח הורדים הצומחים לצד כותל לבן בהיותו בן שלוש ועד ריח הבוקר הצונן הזה עכשיו –

זה שנקרא על הארץ דודו היה בטוח בהתחלה שראשי התיבות משמען 'מחולל התקשרות סנסורי'. המפעיל צחק. כמעט, אמר. 'מחולל הזדהות סנסורי'. אמנם חשבנו בהתחלה לכנות את זה בשם שאתה ציינת, אבל לאחר מכן החלטנו פשוט להודות באמת. ברגע שנוצרת תקשורת ברמה כזו, אין יותר מקום להפרדה בין המתבונן ומושא ההתבוננות. רגשית, בזמן התקשורת, הם הופכים לאחד.

– נתקע יוחאי בין הצורך לתעב ובין ההזדהות המוחלטת שנכפתה עליו. זאת הסיבה לכך שהשנאה הייתה רגש כל כך מסוכן לאוחזים במה"ס. כי המה"ס הפך אותה לבלתי אפשרית. חשבתי שזה יציל אותו, צוחק דודו מרה בליבו, הולם בשדר-תת-עורי אל המפעיל. והרגתי אותו. האם גם את יתר התושבים כאן הרגתי? האם גם את אבנר אהרוג כעת?
ואבנר עוצם עיניו, וקופא. הוא יודע מה זורם אליו כעת, והוא יודע מניין זה מגיע, כפי שיודעים כל האוחזים במה"ס. אבנר רואה: חדר לא מוכר, נשי, צללים חולפים בו לעת לילה ואור ירח בעד החלון הפתוח, והלם חד ומתוק שוב ושוב, וקול קורא 'אבנר'..
אלו הזיותיה שלה, יודע אבנר לפתע בתדהמה. במבט מושפל, מרוחק, היא רוצה בו למעשה. רצתה בו מאז שהגיע הנה. ובכל זאת לא מסוגל לפקוח עיניו, מהלם כפילות החושים, חושיו שלו נחים על חושיה שלה –
התקרה מוכרת וזרה, ידועה מאז היותה ילדה ומנורה פשוטה ואהובה תלויה בה, כבויה כעת, מנורה שהוא לא ראה מעולם, פשוטה מדי לטעמו, והוא/היא מסיטים מבטם הצידה, ומביטים מעלה ורואים את פניו שלו, מיוזעות, נעות בלהיטות ממעל, חשים את גופו שלו נדחק כנגד..
היא חשה בו חודר אל –
אבל הרי הוא חש בה חשה בו חודר אל –
חושיו של אבנר זועקים: אני חש בי חודר אליי.
הוא פוקח עיניו בזעזוע, הדסקית נשמטת מידו. אדווה עוצרת, מביטה בו מביט בה. היא אומרת, "נפל לך משהו".
הוא מביט בדסקית השחורה שעל הקרקע. אני לא יכול, חושב באומללות, אני לא יכול כאן ועכשיו להתכופף ולגעת בזה, מה שזה לא יהיה. בטח לא לפניה. היא תחשוב שאני משוגע.
ואז היא אומרת משהו לא יאומן, משהו בלתי אפשרי, שגורם לנשימתו של דודו, המביט מהצד, להיעתק.
"גם אני ראיתי."
אבנר מביט בה, לא מבין. "מה?"
"את מה שאתה ראית," אומרת אדווה בשקט, בכאב, במבט שלא מעז יותר להיות מושפל. היא מתקרבת אליו צעד אחד, נסוגה צעד לאחור.
"איך – "
"לא יודעת!" כמעט בצעקה. היא רועדת. "אבל מה זה משנה. זה נכון. זה נכון מאז שהגעת. ואסור לי, אתה יודע, וגם לך – "
האם פיתחתם מה"ס דו-כיווני ונתתם אותו בידי מבלי לאמר לי? משדר דודו בזעם אל המפעיל. האם זאת הסיבה לכל מה שקרה עד עתה?
רגע של שקט. לאחר מכן, שדר תת-עורי מהמפעיל: על מה אתה מדבר? המה"ס איננו דו-כיווני. הוא יכול רק לקלוט, לא לשדר. הסברתי לך את זה בהדרכה.
דודו משדר הקלטה של מה שראה זה עתה. המפעיל מקבל אותה. דודו יודע שקיבל אותה, ובכל זאת דקה ארוכה איננו שומע ממנו דבר. שדר תת-עורי מהמפעיל: זה לא ייתכן.
"אבל ראיתי.. ואת ראית," אומר אבנר, לא ממש יודע לבטא את עצמו ברגע זה. "זה.. זה מה שבאמת יש," מסיים בעליבות.
היא מתקרבת אליו, עכשיו כמעט נוגעת בו. "כן," מודה כאילו אמר אמת גדולה ופשוטה. "זה מה שבאמת יש."
דבר אחד אני יודע, משדר דודו אל המפעיל. יש כאן שניים שכבר לא צריכים את המה"ס.
ומשהו טוב אחד עשיתי, מוסיף לעצמו.

אבל זה לא מספיק.
דודו ממשיך לפסוע, בצעד איטי יותר, עדיין אל עבר שער היישוב. חושב, בכל זאת אני לא יכול להישאר. המפעיל יכעס עליי. יפטר אותי. לא אכפת לי.
פתאום מבין שזאת לא הנקודה.
מבין שהוא תלוי על בלימה.
מקבל שדר פתאומי מן המפעיל: קיבלת אישור לחזור.
דודו עוצר בהילוכו. משדר חזרה: מה קרה?
המפעיל: דיברתי עם מפעילים אחרים. שלחנו הוראה להחזיר את כולם מגווינגוקס. התופעות חוזרות. אלימות מתגברת, פתאומית. בריות שנכנסות למצב קטטוני. מה"סים שמתחילים להתנהג באופן דו-כיווני. עדיין אין לנו הסבר לזה. אנחנו לא רוצים לסכן אתכם.
דודו: לסכן אותנו?
המפעיל: חמישה סוכנים סמויים נהרגו בשעה האחרונה ברחבי הפלנטה.
דודו מזועזע: נהרגו? נחשפו?
המפעיל: לא נחשפו. ההמון תקף אותם בכל זאת. הבריות כאן לא צריכים נימוקים כדי להרוג. רק חשד. צא משם.
דודו שותק דקה ארוכה.
המפעיל: מה הבעיה?
דודו: הם גורמים לזה. אתה מבין?
המפעיל: מה?
דודו: הם גורמים לזה, בעצמם. הם הופכים את המה"ס לדו-כיווני. המוח הקולט מעורר משהו במוח שמולו, מפעיל אותו, מאלץ אותו לתקשר.
המפעיל: זה בלתי אפשרי. יש לך מושג על אלו עוצמות אתה מדבר?
דודו: נכון שהם מסוגלים לשנוא עד מוות. לא ראינו דבר כזה קודם לכן. אבל הם גם צמאים לקשר. גם את הצמא הזה אנחנו לא מכירים. בייחוד אנחנו, שתמיד ידענו מה כולנו חושבים.. האם אתה יודע מה אני חושב כעת? מה אני חש?
המפעיל שותק. קצת מבוהל.
מהמפעיל לדודו: אני לא רוצה לאבד סוכן. תחזור הנה.
דודו: אני רוצה לדעת מה קרה ליד השלישית שלי. אני לא אסלח לעצמי אם קרה לו משהו.
המפעיל: יהיה בסדר, רק תגיע הנה.
דודו למפעיל: אבל אתה מבין מה אני מרגיש, אתה מבין שעכשיו, ברגע זה, ייתכן שלא אחזור. כשהגעתי הנה באתי בשביל ההרפתקה, הסקרנות, המתח. לא חשבתי שאפגע במישהו. הבטחתם לי שלא אפגע באיש. והנה אני כאן. וזה כואב לדעת שפגעתי. אתה מרגיש את הכאב?
דודו משדר אל המפעיל רגש טהור. נכון שיש טלפתיה ביניהם, אבל עדיין יש מגננות, דרכים לסנן את עוצמת הרגש. דודו מטיח במפעיל דבר מה שגורם למפעיל להשתנק.
דודו בשדר תת-עורי אל המפעיל: אם היד השלישית שלי נפגע, אם הילד הזה נכנס למצב קטטוני, או מת, או השתגע בגללי, אני פשוט אשאר כאן. אשאר כאן עד שיהרגו גם אותי.

דודו עומד ללא ניע, שולח מחשבותיו, מחפש.
קולט משהו אחר.
משהו פקע בהתנחלות ג – . יש אסיפה בבית הכנסת. הרב נאלץ לצאת לבוא גם כן, נעקר מלימודיו, תמה על כך שבתו טרם שבה הביתה. אנשים מדברים במהירות. הקמב"ץ מהנהן. על הבמה המרכזית הולכת ומתגבהת ערימה של דסקיות עגולות ושחורות.
אבל –
דודו מתעלם.
ממשיך לגשש בזהירות. כמה קשה לעקוב אחרי מחשבותיהם כשהם קטנים כל כך.
והנה.
דודו רואה את הילד הקטן לו נתן את המה"ס אתמול לפנות ערב פוסע לאט, חולף על פני המילואימניק שבביתן, שאינו מבחין בו כלל, שקוע בספר.
דודו שולח אל הילד את מחשבותיו ברכות שלא תיאמן. היד השלישית.
לאן אתה הולך? שאלה עדינה, חקירה אל בין הסינאפסות הזעירות של בן-האנוש הקטן.
לא ברור, תשובה מבולבלת.
עמוק בפנים, תשובה ודאית – החוצה.
מדוע? סקרנות?
מישהו קורא לי. לא ברור. מטושטש.
הילד הקטן מגיע אל שדה הבור שהופך למטע זיתים בסמוך לכפר הערבי ע – .
עומד.
ממתין.
הרחק, מן הכפר ע – , צצה לאט דמות זעירה, מתקרבת בצעדים מהוססים.
ילד קטן יוצא את הכפר, נע לכיוון ההתנחלות ג – .
מגיע לקצה שדה הבור.
עוצר. מביט בילד הקטן שלמולו.
משהו חולף ביניהם. לא ברור עדיין, לפחות לילד הערבי. הילד מן ההתנחלות מביט בו בעיניים מתרחבות והולכות, כמעט מזועזע משטף האינפורמציה. הוא מושיט ידו, פושק אצבעותיו. בידו מונחת דסקית עגולה ושחורה.
הילד הערבי מהסס.
"ח'וד," אומר הילד מההתנחלות ג – . "הדא מאשי."
הילד הערבי נוטל את הדסקית. מביט בילד שלמולו. עיניו מתרחבות והולכות.

דודו מגיע אל שער היישוב, חולף בו במהירות.
"חופשה?" קורא אליו המילואימניק שבביתן.
דודו מנופף לו לשלום.

[NY]

א. המנע מהסברים מיותרים. רוב פעילותו של המה"ס מוסברת היטב באמצעות החלק הראשון, העלילתי, של הסיפור. אין צורך להתחיל לפרט את ישיבות הסוכנים ותדריכיהם, למעט, אולי, מידע סופר-חיוני, אותו אתה יכול להעביר גם כזכרון של הדמות הראשית.
ב. הייתי רוצה יותר הסברים לגבי הסיבות לפעילותם של החייזרים, כמו גם השאלה המעניינת – מדוע הם נראים ומתנהגים כבני אדם לכל דבר? פרויקט כזה הוא, מן הסתם, מאמץ טכני כביר והוצאה עצומה – מדוע הם עושים זאת *באמת*?
ג. אם הם קוראים למאדים "מאדים", מדוע הם קוראים לכדור הארץ בשם מופרך כלשהו? לא אמין, לא טוב.
ד. לנוכח סגנון הכתיבה (הלא רע!), אני מציע לך להמנע מאינגלוזים ומביטויים באנגלית ("אקשן", למשל), אלא אם כן מדובר בסגנון דיבור של אחת *הדמויות* (הווה אומר – בתוך משפט בדיאלוג).
ה. הגיבור מסביר למפעיל מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה באופן לא אמין, כזה המיועד באופן ברור לקורא. נסה להמנע מלהאכיל את הקורא בכפית.
ו. באופן כללי – השקע מעט מחשבה על המניעים האמיתיים של כל הדמויות והגזעים האמורים.

סה"כ – לא רע, ובהנתן שיפורים כאמור כאן יכול להיות מצוין!

[ח.א.]

תודה על ההערות. נראה לי שתמיד תהיה לי בעייה לגבי ה'האכלה בכפית' של הקורא. זה עניין של להשאיר את זה כך, או לספק פחות אינפורמציה ולצפות מהקורא להיות יותר אקטיבי בקריאה, להבין דברים לבדו (האם באמת עליי להוריד את ההסבר המדוייק על פעילות המה"ס? האם קורא באמת יבין מה קורה שם ללא ההסבר הזה? האם זה לא תלוי בעצם בעד כמה הוא מצוי במד"ב – הנה, אני קורא עכשיו את מסעותיה של שפלן החלל ופתאום אני מגלה שם בדיוק את אותו רעיון כללי של המה"ס שעליו כתבתי. קורא שנתקל ברעיון הזה קודם – יבין על מה אני מדבר עוד משלב מוקדם בסיפור. קורא אחר – לא בטוח).

בכל מקרה, אנסה מתישהו בשבוע הבא לשים כאן גירסא משופרת של סיפור זה (באמת די אכפת לי ממנו). בחפזוני כי רב גם שלחתי את הסיפור כפי שהוא, עוד בטרם ההערות, למערכת של חלומות באספמיה. נראה לי שהם (אתם?..) יקבלו גם את הגירסא השנייה בקצב הזה..

[NY]

ולא זכור לי שהיתה לי בעיית הבנה כלשהי.
אני גם לא הייתי ממהר להכריז על פגמים שתסבול מהם "תמיד". אתה הרי מפרסם כאן כדי לקבל ביקורת ולהשתפר, לא? תעבוד על זה!
המה"ס שלך מודגם יפה בחלקו הראשון של הסיפור – הגיבור נותן אותו לסובבים אותו ולאט לאט אנו נחשפים לפעולתו. זה טוב – אבל יכול להיות טוב יותר. כיצד תבהיר לנו מה העניין? באמצעות *עוד* חשיפה של השפעת המכשיר, כמו גם שימוש מבוקר ביותר בזכרונותיו של הגיבור.
למשל (ואני לא טורח כרגע על ציטוטים מדויקים), במקום "המה"ס היה מכשיר שעשה ככה וככה וככה, והוא חד-כיווני, והנה הוא עשה משהו אחר", נסה משהו כמו "דו כיווני? הוא לא יכול להיות דו כיווני!". אולי אפילו עשית את זה בשלב מסוים, ואם כן – למה שתסביר לי על המכשיר? אין סיבה אמיתית. הרעיון לא מורכב עד כדי כך.
פרט לכך, כפי שציינתי קודם, עליך לעבוד יותר על המניעים של הדמויות והגזעים המעורבים.

[מאת]

תגובות