- This topic has 3 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 14 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הוא התעורר בחשיכה מוחלטת, שרוע על מצע קשה ופיו חסום בסרט דביק. באוויר עמדה לחלוחית עבשה, שריחה הזכיר לו במעומעם את ריחם של שירותים ציבוריים ישנים, שחומר הניקוי כבר אינו יכול להתגבר על ניחוחם הטבעי, עתיר השנים. המתין עד שעיניו יתרגלו לאפילה ומשלא אירע הדבר, נאבק לגרש ממוחו את הסיוט בהקיץ המוכר אודות עיוורון. "אינני עיוור," אמר לעצמו "פשוט חשוך כאן." את הדקות הבאות השקיע בהסדרת הנשימה, מתרכז בקצב האיטי שכפה על ריאותיו. האוויר הדלוח לא נע כנגד עורו ולפיכך חלף זמן ניכר עד שהחלה חודרת למוחו ההכרה שהוא עירום לחלוטין. רק פרקי ידיו ורגליו חשו במגע הדוק ומחוספס. הוא ניסה להניע את גפיו והבין שהוא כבול. "חומר רחב ואחיד מכדי להיות חבל," חשב, "נוקשה מכדי להיות רצועת עור." אחרי ששקל את הדבר במשך רגע ארוך, סיכם לעצמו שכבליו עשויים חומר סינתטי כלשהו. בשקט המוחלט ששרר, יכול היה לשמוע את פעימות לבו ואת רחש נשימתו מבעד לנחיריו. שום קול אחר לא נשמע. רגוע ככל שיכול היה להיות, סיכם לעצמו שהוא מנוע לחלוטין מכל פעולה פיזית רצונית בעלת משמעות מעשית. הניסוח הנפוח הזה הרגיע אותו ואפילו העלה חיוך מעוות על שפתיו, מתחת למחסום שהושם לפיו. מצמוצים וחיוכים אינם נחשבים. גם לא הטכסיס המדליק של הזזת האוזניים. זה היה יכול להיות בעל ערך לו היה עכשיו מסמר הערב במסיבה, אבל במצב הנתון הוא אינו מסמר הערב. "אולי אני המנה העיקרית," חשב לעצמו ומייד גילה שקשה מאוד ואפילו כואב לצחוק צחוק היסטרי בפה חסום.
כדי להגחיך את הפחד, העסיק את עצמו בתרחישים ביזאריים. דימה שהוא שוכב בבור כלא ספרדי בתקופת האינקוויזיציה, כשמעליו מטוטלת ענקית בעלת להב חד ומושחז, המתנופפת בקצב קבוע ובכל תנופה היא מנמיכה וקרבה אל חזהו החשוף. בלבו נאנח אנחת געגועים אל יצירותיו של אדגאר אלן פו הזכור לטוב. הנה לכם אמן זוועה של ממש. הרים בדמיונו כוס יין משובח לזכר הסופר האהוב עליו ובאנחה עבר אל הפנטזיה הבאה. היא כללה, באורח מוחשי למדי, קולות רקע עמומים, שהלכו וגברו מרגע לרגע. הוא זיהה הד טפיפת רגליים על רצפה חשופה ורחש נוסף, דבר מה שבין צליל דיבור לבין קול קרקוש מתכתי, שנשמע והשתתק חליפות, בהפסקות בלתי קצובות. היה שם משהו בחשיכה. משהו שזז והשמיע קולות. במאמץ להקשיב ניסה לדכא את נשימתו ולהאט את קצב לבו. רק כשחש בטעם דמו שלו על לשונו הבין עד כמה חזק הידק את לסתותיו. "לפחות אני לא לבד," ניחם את עצמו, אבל לא הצליח להימנע מניסיון, כמעט בלתי רצוני, לשחרר בכוח את ידיו מן הכבלים. הוא רק הכאיב לעצמו. הכבלים היו חזקים מדי. אולי חזקה כמותם, הייתה רק שליטתו העצמית. נשימה עמוקה וקצובה שכפה על עצמו שוב, אפשרה לו להמשיך אל השלב הבא במשחק המסוכן ששיחק בתודעתו. הוא לא נזקק לעצימת עיניים כדי להזין את חושיו האחרים במגוון של חוויות חדשות. מרקם האוויר הלח, הקרישי כמעט, הופרע עתה על ידי תנועה קרובה. קולות התנועה והקרקוש גברו ויחד עמם, גבר גם הריח הנתעב שאפו סירב בסלידה להתרגל אליו. בתחילה היו אלה רק שערות גופו הסומרות, שחשו מעין רפרוף קליל של מגע, אך במהרה, התכווץ כולו תחת התחושה המעיקה של אצבעות דביקות וריריות המחטטות ובולשות על פני גופו העירום והכבול.
הוא חייך לעצמו, נזהר שלא להתמכר מוקדם מדי לתחושת הניצחון. "הכול מתקדם בהתאם לתוכנית," חשב. -
-
-
-
