מתים

[נגה]

"פעם, כשאנשים היו מתים הם היו מתים" אני אומרת ונשענת לאחור.
"ואנשים חשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ" עונה נועה.
בזמנים כמו אלו, אני ממש רוצה לעשן, לשאוף את העשן אל הריאות ולשחרר אותו לאט, כאילו לא אכפת לי מכלום. הבעיה היא שאני לא מעשנת, מעולם לא ניסיתי, כי זה מסוכן והכל. אני מניחה שעכשיו זה כבר פחות חשוב. אבל אני עדיין לא לוקחת שכאטה אף פעם.
נועה יושבת מולי ומעשנת. הניקוטין כבר לא משפיע עליה, אבל קשה להיגמל מהרגלים ישנים. או לפחות זה מה שהיא אמרה לי. היא לבושה בחולצה אדומה כהה עמוקת מחשוף ומתחתיה גופיה שחורה. לצווארה קשור סרט קטיפה שחור. לבוש גותי מאוד פופולארי אצל המתים כיום. בהתחלה זה היה המראה הלבן, הבתולי, כמו רוחות רפאים. אחר כך הם עברו לזה. עיתוני האופנה אומרים שהטרנד הבא יהיה צבעים חיים, אבל הוא עדיין לא נקלט.
נועה מריחה מיסמין. זה הבושם האהוב עליה. "זה ריח כל כך מתוק" היא אמרה לי פעם, "ועדיין מלנכולי איכשהו".
תמיד בכל הסיפורים מתים חיים מסריחים נורא, כמו בשר רקוב, או אדמה או דברים שגדלים במערות חשוכות ולחות. אבל במציאות, הם לא. סך הכל, אם הם היו נרקבים, הם היו באמת מתים, או לפחות הם היו מעדיפים להיות כאלו. במציאות, אין להם בכלל ריח. זה די מוזר. בחיים, אתה מתרגל שלכל אדם יש ריח, בתלות בתזונה שלו ובמידת ההגיינה שלו ודברים כאלו. אבל למתים אין ריח בכלל. יצרו כמה בשמים שאמורים לחקות ריחות של אנשים חיים. הם מאוד פופולאריים, אבל זה לא אותו דבר.
נועה די צעירה, יחסית למתה. היא בגילי, בת עשרים ושבע, למרות שהגוף שלה בן עשרים וארבע, הגיל שבו היא הייתה כשמתה מניתוח תוספתן שהשתבש. יש אנשים שמקנאים בה, כי היא תראה בת עשרים וארבע (ועוד בת עשרים וארבע במצב מאוד טוב) לנצח. זה מטופש. ניתוחים פלסטיים שלאחר המוות הם זולים באופן מגוחך. אני משערת שהרבה יותר קל לגרום למישהו להראות טוב כשאפשר פשוט לחתוך דברים שוליים כמו איברים פנימיים ולא צריך להיזהר מזיהומים או מאובדן דם. המון מתים עוברים ניתוחים כאלו. זו אחת מהתעשיות הצומחות ביותר בעשור האחרון. המצאת הקוצב המוחי, פיתחה המון תעשיות חדשות. יש למתים את הבשמים שלהם והאיפור שלהם, שנועדו בגדול לחקות המראה וריחות של אנשים חיים. אני תוהה מתי זה ישתנה, והמתים כבר לא ינסו להראות כמו חיים. אולי כשהם יהיו רוב. אולי אף פעם, סך הכל זה לא כאילו שזקנים הפסיקו לרצות להראות כמו צעירים, ולא משנה אחוזים הם מאוכלוסיית העולם.
המתים לא מקנאים בנועה. עדיף להיות חי, הם אומרים. כשמתים, הכל משתנה. המתים רואים פחות טוב, שומעים פחות טוב. הם כמעט ולא מריחים כלום והטעמים תפלים בפיהם. אפילו חוש המישוש, הבחנה בטמפרטורה או במרקם, אפילו בזה הם מבחינים רק בקושי. הם גם פחות שמחים, פחות עצובים, פחות נהנים, משהו שקשור לחומרים שהמוח שלהם כבר לא מפריש.
נועה ואני שייכות לדור השני של הקוצב המוחי. בדור הקודם, זה עוד היה שערורייתי. כולם דיברו על זה. המון רוחנקיים דיברו על כך שזו ההוכחה לקיומה של הנפש, היכולת של המח החי להניע את הגוף המת. היו גם המון תיאוריות קונספרציה, על זה שהקוצב פועל עוד לפני שמתים כדי לשלוט באנשים או שהמתים הם בכלל לא אותם אנשים שהם היו קודם אלא "ישויות חשמליות" שמנסות להשתלט על העולם, שזה מטופש לחלוטין. כמו שחברה שלי הסבירה לי, אף אחד לא יכול להוכיח שהמתים הם אותם האנשים שהיו לפני המוות, אבל אף אחד גם לא יכול להוכיח שאנחנו אותם האנשים שהיינו לפני חמש דקות, כך שזה די חסר פואנטה.
כיום כבר יש את הקוצב לכולם, חוץ מכמה קבוצות פנאטיות. אחרי הכל, מי רוצה למות?
"אני לא רוצה למות" נועה אומרת לי. "אבל אני גם לא רוצה לחיות ככה".
היא מחייכת חיוך עקום.
"כאילו שאפשר לקרוא לזה חיים" היא אומרת ומרצינה שוב. "לפעמים אני מצטערת על כך שבכלל הכניסו לי את הצ'יפ הזה לראש. אבל אני בחיים לא אעז לכבות אותו. כי אני לא רוצה למות באמת. אני רוצה לחיות. ובמקום זה אני תקועה בלימבו הזה שבו אני כמעט בחיים, אבל לא ממש".
בעבר, אני יודעת, היא הייתה מתחילה לבכות בשלב הזה. היא הייתה משעינה את ראשה על כתפי ובוכה עד שהחולצה שלי הייתה ספוגה בדמעות. הייתי מלטפת את גבה הרועד עד שהיא הייתה נרגעת ופניה היו אדומות. לאחר מכן הייתי מוציאה מהמקפיא חבילת גלידה והיינו אוכלות ישר מהקופסא ודמעותיה היו נותנות לגלידה טעם מלוח מעט.
אבל היא עכשיו היא רק מביטה בי דרך עיניים מתות ושואפת מהסיגריה שלה עשן אל ריאות שלעולם לא יחלו בסרטן.

[נגה]

תווים עבריים והכל

[sickbar]

מתכוון להכריז על דברים ולהזיז עניינים בקרוב מאוד.

[jakuper]

כמה הערות

המצאת הקוצב המוחי, פיתחה המון תעשיות חדשות wrote:

–אולי יותר נכון "המצאת הקוצב המוחי דחפה לפיתוח המון תעשיות חדשות"

את חוזרת על הבשמים של המתים יותר מדי פעמים

המתים לא מקנאים בנועה. עדיף להיות חי, הם אומרים wrote:

— לא בדיוק הבנתי מה קשר, הרי גם מתים וגם נוע, כולם מתים, אז מה קשר ל"יותר טוב להיות חי"? זה אומנם נכון, אבל לא מתאים לצורת דיבור רגילה. זה כמו שאני אגיד לעשירה מופלגת שאני לא מקנא בה כי יותר טוב להיות גבר. או משהו כזה.

ולא משנה אחוזים הם מאוכלוסיית העולם. wrote:

— כאן משפט לא שלם.

כתיבה נחמדה, אבל אין פה סיפור של ממש –כמעט כל המקום תופסים תאורים של העולם המת ורק כמה שורות נכתבו על הדמויות העיקריות וגם אין ביניהן קונפליקט או פעולה כלשהיא. לכן הסיפור נשמכ מאוד סטטי.
מה בעצם הסיפור אמור לשדר? הרי לא כתבת סיפור לשם כתיבתו, אמור להיות בו איזה שהוא מסר. מה הוא?
אני שואל כל זאת, כי אני חושב שבקלות ניתן לשפר את הסיפור, רק שצריך להתמקד על כמה נקודות.
תעני על שאלותי (מה המסר שאת רוצה להעביר) ואני אנסה להציע דרכים אפשרויות ושיפורים.

[נגה]

תודה על ההערות, במיוחד לגבי אלו הנוגעות לניסוחים.

בקשר למסר, לא. לא כתבתי את זה עם רעיון למסר שאני רוצה להעביר. כתבתי אותו פשוט כי היה לי רעיון.

[riverlight]

צריך גם לבנות ממנו סיפור. יש לך עולם מסוים, עכשיו תבני בתוכו סיפור.

[מאת]

תגובות