המחליף

[maxam]

מן הסתם, זה סיפור. אהבתם, קראתם.

פרק ראשון: שלום, אני חדש פה

הנער הלך בצעדים מדודים על המדרכה מתחת לשמיים האפורים מעליו והשלוליות שעל הכביש שמימינו.
חתול רחוב קפץ מתוך פח זבל שבתוך סמטה, דג מת ומסריח בפיו. הוא רץ מול רגליו של הנער, שדרך על זנבו. החתול יילל, משך את זנבו וברח. הנער הלא כל כך מופתע מסיבה כלשהי הביט בחתול הבורח אל סמטה אחרת מאחורי הפינה ונעלם.
בגלל שהוא לא סבל חתולים, אז זה לא ממש הפריע להרולד.
עיניו היו חומות וכהות מאוד, כך שאם לא הסתכלת עליהן מקרוב, היית משוכנע שהן שחורות. שיערו היה שחור, מעוצב באופן טבעי, כשהוא לא חלק מדי, אבל גם לא סבוך מדי- משהו באמצע. הוא היה רזה מאוד וקליל בתנועותיו. הוא לבש חולצה עם שרוולים ארוכים, אבל קור כלבים עטף את הרחוב, והחולצה הזאת, כמו רוב חולצותיו של הרולד, הייתה דקה.
לאחר שהלך עוד כמה דקות, התחיל לרדת גשם חלש. הוא הביט למעלה והתחיל לרוץ. היה לו ברור שהוא עומד להתחזק. אולי הרולד אהב גשם, אבל לא כשהוא ממש חזק, ולא התחשק לו להופיע ספוג על היום הראשון. הוא הגיע לעלייה תלולה ורץ אותה בקלילות בלי להתאמץ, הגשם נוטף על פניו, מרטיב את שערו ומרעיד אותו בקור מקפיא עם כל טיפה שנוגעת בעורפו, בידו או בחלק הקטן שהיה חשוף מעל לרגלו.
הוא פנה הצידה וראה את בית הספר, השערים שלו סגורים ונעולים במנעול גדול. הוא ניגש אל השער ואחז באחד מעמודי הברזל שלו.
"פשוט נהדר." הוא אמר לעצמו. "אני חייב להיכנס איכשהו…" הוא העביר את מבטו לאורך השער, שהיה בגובה של בערך שישה מטרים. הוא היה פה רק פעם אחת, כשהוא נרשם לבית הספר. לאחר היום הראשון זה הדבר הכי מציק שיכול להיות לתלמיד חדש, אבל הוא לא ציפה שעשר דקות אחרי שהשיעורים הראשונים התחילו השערים ייסגרו.
הגשם התחיל להתחזק. הוא היה ספוג כמעט כולו. והעמודים היו חלקים. הוא ממש רצה משהו שיחמם אותו עכשיו.
ברקים לבנים ובוהקים הופיעו בשמי העננים הדולפים. הריח החורפי והרטוב מילא את אפו. לולא הקור הוא היה נהנה מזה. אם המצב הנוכחי היה שידיו לא ספוגות מים והעמודים לא חלקים, הוא היה מטפס מעל השערים במאמץ קל. הוא ניגב מים מהפוני הקצר שלו וממצחו. קולות הרעמים המאוחרים נשמעו באופק, מתאימים את עצמם למצב הרוח של הרולד.
"לעזאזל עם זה!" הוא קרא והרעיד את השער. "תיפתח כבר שער מזוין!" פרץ רוח אדיר נשב ברחוב. הוא הסתובב והסתכל על הרחוב שהיה כמעט שומם מלבד איש אחד עם מעיל גשם ואישה עם מטרייה, שרצו בכיוונים שונים מהמקום, וזקן מקומט אחד שנשען על קיר של בית והדליק סיגריה עם מצית.
"זה הזמן הכי לא מתאים לזה…" מלמל הרולד לעצמו, מסתכל על הזקן, שבהה באוויר שמולו תוך כדי שהוא פולט את העשן אל תוך הגשם החזק, שעבר דרך הטיפות כאבק רפאים. הנער הסתכל על שער בית הספר, מתאר לעצמו מה יחשבו עליו המורים שהוא איחר על היום הראשון. הוא פלט את האוויר הקר מפיו באנחה, תחושת הכפור מחזיקה את גרונו. "שיהיה…"
הוא כבר צפה את זה. הגשם התחזק.

מישל וסוזי יצאו מהשיעור מצחקקות, כמו תמיד והצטרפו לחברותיהן. הם תמיד היו ביחד. בהפסקת הצהריים, הן הלכו לשולחן משלהם בקפיטריה שבחוץ, עדיין מפטפטות, מדברות על המורה המעצבנת שלהם למתמטיקה. כיסוי מבד לבן היה מעל הקפיטריה שלהם, כך שלא הייתה להן בעיה לשבת שם, אפילו שירד מבול.
"אני שונאת אותה!" אמרה מישל, לוקחת ביס מהתפוח וממשיכה לדבר תוך כדי. שערה היה בצבע חום אגוז והגיע עד לאמצע צווארה. הוא התאים לעיניה שהיו גם חומות והוא היה מודגש על עורה החיוור. "יש לי רק מקצוע אחד שאני טובה בו ואני יכולה לקבל בו מאה, כי בכל השאר אני גרועה. זה ממש מתסכל! היא סימנה לי הכול ב-וי אבל נתנה לי תשעים וחמש בבוחן! וגם אם יש לנו שעה כפולה, מי עושה בוחן בשיעור הראשון?!"
"לפחות לך היא סימנה וי כלשהו…" אמרה סוזי בקול מיואש. היה לה שיער פזור בצבע זהוב ועיניים תכולות ועליזות. "לי היא כתבה משהו מוזר, זה נראה כמו שבע, אבל אני חושבת שהיה ליד זה מינוס… אני חושבת שהיא ניסתה להעביר לי מסר של, 'תגידי לי מתי שאת עוברת לבית ספר אחר ואני אדאג כבר למסיבה'."
השתיים צחקקו ואז לפתע נשמע פיצוץ. להבות עלו אל השמיים, מחוץ לבית הספר, אבל ממש קרוב. הרבה חלקים גדולים עפו לשמיים, בוערים באש כתומה, עוברים דרך הגשם הזועף, כשהאש דועכת. הם נראו כמו חתיכות בטון גדולות.
הילדים שישבו בחוץ מיהרו להיכנס פנימה, יוצרים פקק. שתי הבנות היו אחרונות וניסו לדחוף. עשן אפף את המקום, אי אפשר היה לראות משהו. הכול היה מעורפל, וההמולה גברה.
פתאום סוזי תפסה בזווית העין שלה משהו. איזו דמות בתוך העשן. היא בקושי הצליחה לנשום. אבל היא הבינה שמי שנמצא שם נמצא במצב הרבה יותר גרוע.
היא התחילה לרוץ, הדמות מתבהרת. זה היה נער, בערך בגיל שלה, עם שיער שחור ועיניים כהות מאוד. היא ראתה שהוא היה רטוב מאוד מהגשם, כוויה בולטת על כתפו השמאלית, שנסתמנה בשחור חזק על עורו דרך בגדיו השרופים בשוליהם.
"לא, מה את עושה!" הוא קרא אליה. הוא זינק ממקומו ידיו מושטות קדימה. אפילו שהוא היה כארבעה מטרים ממנה, הוא הצליח בזכות הזינוק הקטן הזה להגיע אליה ולדחוף אותה אחורה. ואז נשמע קול של התרסקות מאחוריהם, והנער והילדה הועפו רחוק משם ונתקעו בחלק מהחומה שעטפה את בית הספר.
סוזי שכבה על יד החומה, מנסה לנשום, להתעלם מהכאב המפלח שעבר מכתפה הימנית עד לרגליה. אבל העשן גרם לה להרגיש חלשה יותר ויותר גרוע. היא הרגישה ידה מועברת לאורך כתף של מישהו שתמך בה. זה היה הנער.
"אה, היי…" הוא אמר, סוחב אותה. היא הייתה חלשה מדי כדי להגיב. הוא המשיך בזמן שגושי הבטון המשיכו להתרסק מסביבם, בתוך העשן והגשם. "אני הרולד, אני קצת חדש פה… אה, את יכולה להגיד לי איפה זה חדר שמונים ואחת? אמור להיות לי שם שיעור בעוד כמה דקות ואת שלושת השיעורים הראשונים כבר פספסתי…"

כבאי אש, אמבולנסים ומשטרה היו על יד בית הספר, מהבהבים באורות צהובים, כחולים ואדומים, בזמן שהם השמיעו את הסירנות שלהם, יוצרים את המקהלה שהשרתה את אווירת האסון.
בינתיים, הרולד עמד מחוץ לדלת המרפאה, מחכה. אחות בית הספר, אישה צעירה ובלונדינית עם פרצוף חברותי בדרך כלל (שכרגע היה מלא חשש) קראה לו להיכנס. סוזי שכבה על המיטה, עם פרצוף מעוות מהכאב. היא חייכה חיוך קלוש שגם היה מאמץ פיזי בשבילה.
"ת-תודה לך…" היא אמרה ואז עיניה נעצמו שוב.
"היא תהיה בסדר?" שאל הרולד ופנה אל האחות.
"כן," היא השיבה. "תודה רבה שהצלת אותה. היא רק צריכה לנוח כרגע."
"היא רצה כדי להציל אותי," אמר הילד. "היא חשבה שאני בסכנה ורצתה לעזור לי, ובסוף היא זאת נפגעה."
"מה בדיוק קרה שהיית מחוץ לבית הספר?" שאלה האחות.
"אני חדש כאן. פשוט איחרתי את ההסעה, ורציתי להיכנס אל תוך בית הספר, אבל השערים היו סגורים. ואז פיצוץ נוצר בחומה של בית הספר, וראיתי גושים מהבניין הקרוב עפים אליו, בוערים…"
"אז למה לא הלכת להתקשר למכבי אש?" שאלה האחות, מתיישבת על כיסא ברזל, עדיין עם פנים מודאגות.
הילד הסתכל על סוזי, שעכשיו עיניה היו עצומות.
"חשבתי שאני יכול לעזור לאנשים שאולי בצרה," אמר הילד. "אבל בסוף אני זה שגרם את הצרה למישהו."
"אני מצטערת שזה היום הראשון שלך, מר-?"
"הרולד בלקווטר."
"הרולד." היא חזרה כדי לסיים את המשפט.
"טוב, אז אני משער שאני אלך עכשיו." אמר הרולד ופנה לכיוון הדלת.
"אה, הרולד," אמרה האחות. "אה, אני יודעת שזה קצת חצוף ממני לבקש, אחרי כל מה שעשית בשביל סוזי, אבל…"
"מה?" שאל.
"סוזי נמצאת לבדה בבית." אמרה האחות. "אני הייתי חברה של דודה שלה, ואני יודעת על זה. אימא שלה נמצאת עכשיו בנסיעת עסקים ארוכה של שלוש חודשים, היא יצאה לפני שבוע וחצי. ו- אין לה ביטוח רפואי. היא צריכה לישון בבית שלה, כי זה גם לא נראה לי ממש נזק רציני מה שקרה לה-"
"אני אעזור לה להגיע הביתה." אמר הרולד עם חיוך. "זה ידרוש מאמץ קל, אבל היא רצתה להציל אותי ובגלל זה היא נפגעה. אני חושב שזה המעט שאני יכול לעשות."
"תודה רבה לך הרולד." אמרה האחות והשיבה לו חיוך. "טוב, בית הספר מתפנה, אז אין לך הרבה זמן. בוא נלך. אבל רגע," היא הוסיפה. "אתה בסדר? לא נפצעת איכשהו?"
"לא, לא," הוא אמר. "אני בסדר גמור." האחות הסתובבה כדי לסדר משהו בארון שליד, והוא הניח את ידו על המקום שבו הבגד בכתפו היה קרוע. הוא עדיין כאב, אבל נקי לגמרי.

הרולד סחב את סוזי על גבו אל מחוץ לשטח בית הספר, בזמן שהאחות פילסה את דרכה בין התלמידים שמיהרו לצאת מהמקום. לפתע הוא שמע צלצול.
"הממ…? נראה שיש לה שיחה."
"אני אענה." אמרה האחות ולקחה את הטלפון מתוך כיסה של הנערה המעולפת.
"זה בסדר שתעני על זה?" שאל הרולד, אבל ההיא כבר פתחה בהחלקה את הפלאפון וענתה, "הלו? מישל, זאת אחות בית הספר. סוזי פה לידי והיא פצועה, אבל היא תהיה בסדר. הנה, אני רואה אותך."
מישל רצה לכיוונם, שיערה הרטוב מהגשם נראה כמו קסדה חומה.
"תודה לאל…" היא אמרה כשהיא הגיעה אליהם, מתנשפת. "היא הייתה בדיוק מאחורי… אה, מי אתה?" היא פנתה אל הנער.
"הרולד בלקווטר." הוא אמר. "אני חדש פה. את יכולה להגיד לי באיזה כיוון נמצא הבית שלה? זה פשוט שהיא די כבדה לי."
"אה, כן…?" היא אמרה בבלבול.
"הוא רוצה לעזור לה." אמרה האחות. "הוא גם זה שהציל אותה מגוש בניין שעמד לפגוע בה."
"טוב, שיהיה." אמרה הילדה, קצת אדישה, אבל חייכה אליו. השניים הלכו משם והתרחקו מההמולה, כמו רוב הילדים מהבית ספר.
הם עברו רחוב אחד בשתיקה. מישל מצמצה בעיניה ואלה השתנו לירוק זוהר.
"מה בדיוק חשבת?" היא שאלה בקול קר, שונה לגמרי מהקול הקודם שלה. "שפשוט תזיין אותו מכות והכול ילך חלק?"
"אני חשבתי שאיזה אגרוף או שניים יעשו את העבודה, אבל זה מרטין, אחרי הכול." אמר הנער בקול מעוצבן. "הוא לא סובל אותך. הוא מחסל את כל מי שיש לו קשר איתך וזה כולל אותי, המחליף שלך."
"אתה יכולת לנסות ללכת למקום בלי אנשים לפני שניסיתי לרסק לו את הפרצוף, חתיכת מפגר."
"כן, כן. הסיבה שאני עושה את כל זה היא רק בגלל שאתה לא משחרר כבר את אבא שלי, זבל."
"שלוש שנים ואז אתה חופשי מזה, אז אל תתלונן. זו אשמת אבא שלך שנכנס לעסקה ולא קיים בה את הצד שלו. אם אתה רוצה לשחרר אותו, אז אתה עושה בשבילי את העבודה, וזה כולל להתמודד מול מרטין. אבל היה מיותר להציל את הילדה. היא הייתה אמורה למות וזה קצת בלגן לי את הסידורים."
"אתה תסתדר." אמר הרולד. "אני אקיים את החלק שלי בחוזה ואתה את שלך. הפרטים האלה שוליים ולא חשובים."
הנערה מצמצה שוב בעיניה והם הפכו חומות שוב.
"אה, טוב, פה-"
"ימינה?" שאל הרולד ופנה ימינה ביחד איתה.
"איך ידעת?"
"ניחוש מוצלח."

השניים הגיעו לבית של סוזי, בית רעוע, די קטן וקירותיו נראו כאילו הם מהמאה השנייה. מישל ניגשה אל מתחת לשטיח שמול הדלת, שנראה הדבר היחיד שקרוב למודרני, ולקחה מתחתיו את המפתח. היא הכניסה אותו למנעול, סובבה ופתחה את הדלת בחריקה נוראית.
"אמרתי לה שכדאי שתתקשר למישהו שיתקן את זה…" אמרה מישל, עושה פרצוף לא נעים. הנער הוריד את סוזי בזהירות לרגליה. ידיו רעדו.
"תגידי, איך זה יכול להיות שאין לילדה ביטוח רפואי? עד כמה גרוע בית הספר הזה?"
"האמת, סוזי היא מקרה מאוד חריג בעניין הזה."
"הממ…" הנערה פלטה חלושות ופתחה את עיניה.
"את בסדר?" שאל הרולד.
"אה… לא, עדיין ממש כואב לי…" אמרה הנערה. מישל עזרה לו לתמוך בה.
"את צריכה לנוח." אמרה מישל.
הם הניחו אותה על ספה בצבע אדום בהיר שהייתה קרועה מצד ימין. חדר הכניסה היה גם הסלון, שהוביל אל חדר שירותים. בסלון עצמו, מלבד הספה, היו צמודים לקיר הימיני ארון גדול ושעון מטולטלת באותו גובה, רק שהשעון יותר דק ונראה הרבה יותר ישן, מצד ימין מקרר ושולחן אוכל קטן ושאר החדר, שהיה בערך שתי חמישיות, היה רצפה מלוכלכת של שיש, שנראה לא פחות עתיק מהקירות ומהשעון.
"טוב, תודה לך," אמרה מישל ושמה את ידה על כתפו. "אנחנו חייבות לך."
"אני רק הצלתי אותה מהגוש שהתרסק," אמר הרולד, קצת באדישות. הוא היה יותר מרוכז בשעון המטוטלת הישן. זה די עצבן את מישל, שהזיזה את ידה ממנו.
"השעון הזה הוא משהו שמצאנו במרתף." אמרה סוזי, שאחרי שהתיישבה על הספה שמה לב במה הרולד מתבונן.
"סוזי, את צריכה לנוח." אמרה מישל.
"צריך לרסק אותו…" מלמל הרולד.
"מה?" שאלה סוזי.
"אה, כלום." הוא אמר. "נתראה מחר בבית הספר."
הוא הסתובב אחורה, נתן מבט אחרון בשעון ויצא מהבית.
"הוא חמוד, לא?" שאלה מישל.
"אני לא יודעת…" אמרה סוזי. "משהו בו היה… אפל…"
"את תמיד חושבת דברים מוזרים." אמרה מישל עם גיחוך. היא התיישבה על ידה. "אז לא אכפת לך אני אציע לו לצאת איתי, נכון?"
"אבל את רק פגשת אותו!"
"כן, אבל כלומר, לעזאזל, ראית אותו?"

שלושה ימים לאחר מכן, בהפסקה הראשונה, הרולד עשה מאמץ כביר בניסיון לפתוח את הלוקר שלו ולא הצליח אפילו כשהצלצול נשמע.
"לעזאזל עם הדבר הזה…" אמר הרולד בעצבים ודפק על דלת המתכת עם אגרופו.
"יכול לחטוף כדור אש בכתף ולהחלים מזה בדקה, אבל לא יכול לפתוח לוקר פשוט?"
זה היה נער בערך בגובה של הרולד, עם שני עגילים בגבתו השמאלית, חולצה קצרה בצבע תכלת ומכנסי ג'ינס בהירים, כשהוא נשען על הלוקר שליד. עורו היה שחום ועיניו בצבע ירוק זוהר.
"אתה יכול לגלות לי את הקוד, או מה?"
"לא, אני רק באתי כדי להגיד לך שאתה צריך להוריד את השעון הזה. הוא מקור קללות חזק. תפרק אותו ותעשה את זה מהר."
"טוב, שיהיה…" אמר הרולד.
"אני אפתח לך את זה." אמר הנער. הוא הלך קדימה, הרולד מפנה לו מקום, נתן אגרוף קל ללוקר והוא נפתח. "תתקשר לחברה כדי להשיג את הקוד, אבל מאחר שאין לך פלאפון או טלפון, בהצלחה עם זה. לי לא ממש אכפת."
הילד המשיך ללכת משם, עיניו עכשיו כחולות. הרולד נשאר שם, מעוצבן ומתוסכל. הוא זרק את כל הספרים שבתיקו ללוקר, השאיר את אלה שהיו לשני המקצועות הבאים וטרק את דלת המתכת הדקה. הוא פנה אל השיעור הבא, לא יודע איך בשם אלוהים הוא יגיע לשיעור הרביעי.

"הסיפור שלי?" שאל הרולד עם גיחוך בהפסקת הצהריים, לאחר שהתיישב על ידו ילד מכיתתו רחב כתפיים, גבוה, ובעל עיניים חומות. אפו היה מעוקל מעט וזרועותיו היו שריריות. הוא אכל, לעומת זאת, רק סלט ונקניקייה קטנה בבצק.
"כן," אמר טובי, שהציג את עצמו מלפני כן אל הרולד, וכבר היה ידוע בשם המשפחה המאוד מוזר שלו, טקנארי, שאותו הרולד שמע בהקראת השמות. "אתה מסתורי כזה, אפילו שזה יום ראשון. כבר הכרתי כמה ילדים חדשים, הם התחילו לדבר עם אנשים כבר על השיעור הראשון."
"אתה צודק בזה שאני לא מדבר הרבה," אמר הרולד. "אבל בכל זאת, עבר רק שיעור ראשון."
"תראה, זה אומר שאו שאתה ביישן, או שאתה מסתורי. וקצת קשה לחשוב שאתה ביישן."
"הבנתי את הנקודה." אמר הרולד ובלס את הנקניקייה השישית שלו.
"בשביל ילד כל כך רזה, אתה אוכל המון."
"אפשר לומר עליך ההפך…"
"כן, זה נכון…"
השניים המשיכו לדבר. שתי דקות עברו בערך, ואז סוזי ומישל התיישבו על ידם, מישל על יד הרולד וסוזי על יד טובי.
"הי סוזי." אמר טובי בסתמיות. נראה היה שהוא מכיר אותה טוב. "מישל אמרה לי ששברת את כל העצמות. איך זה שאת פה?"
"אני לא שברתי את כל העצמות, טובי," אמרה סוזי עם חיוך. "אני רק חטפתי מכה בגב, זה הכול. אפילו לא נפגע לי עמוד השדרה, הפגיעה הייתה יותר באזור הכתף."
"מה קרה שהתיישבתן לידנו בכלל?" הוא שאל ולקח ביס קטן מנקניקייה שלו. הוא נראה כמו פיל שלוקח חתיכת קטנה מבוטן עם החדק שלו.
"רציתי להודות להרולד פה." אמרה סוזי. היא לקחה גלידת סאנדיי מעוררת תיאבון מהמגש שלה והעבירה אותה להרולד.
"אני בדרך כלל לא לוקח נדבות, אבל…" הוא הרים את הגלידה ולקח ממנה חתיכה של וניל עם ציפוי שוקולד ובוטנים ותחב אותה לפיו. "וחוץ מזה, אני מרגיש רע שחשבת שאני פצוע ואת בסוף זו שנפגעת."
"אתה סחבת אותה עד הבית על הגב שלך," אמרה מישל. "אני חושבת שאת החוב שלך כיסית."
"אה, כן." אמר הרולד, לפתע הבעת פניו הפכה ללא נעימה. "אה, טוב, אני חושב שההפסקה נגמרה-"
"יש עוד זמן." אמר לו טובי, מציץ בשעון היד הדיגיטאלי שלו. "עשר דקות."
"אני בכל מקרה צריך ללכת." אמר הרולד וקם מהשולחן ביחד עם הגלידה. "ייקח לי אין סוף כדי לפתוח את הלוקר המזוין שלי… נתראה טובי, סוזי."
הוא זרק את תרמילו על כתפו עם ידו הפנויה והלך משם.
"אז שאני אבין, מאיפה את מכירה אותו ומה הוא עשה?" שאל טובי.
"אבל למה נראה היה שהוא מתרחק ממני?" שאלה מישל באכזבה, מתעלמת מטובי.
"הוא קצת מפחיד את האמת." אמרה סוזי קצת באי נחת. היא לקחה רצועת גזר מהסלט של טובי ונגסה בה.
"טוב, יכול להיות שהוא פשוט לא סובל אותך כי את די נדבקת." אמר טובי למישל ולקח את הביס השלישי מהנקניקייה, עדיין משאיר יותר משלושה רבעים ממנה.
"אולי הוא הסכים לשבת לידך כי הוא ריחם עליך." ירדה עליו מישל בחזרה.
"אתם מדברים שטויות…" אמרה סוזי ולקחה עוד רצועת גזר מטובי. "כלומר, הוא פגש אותנו רק לכמה דקות. לא יותר מטובי, שהיה איתו בכיתה."
"רגע, אבל עדיין לא אמרתן לי איך פגשתם אותו אם הוא חדש!" אמר טובי, שלפתע נזכר בשאלתו.
"אה, כן," אמרה סוזי והתחילה לכרסם את רצועת הגזר לאט-לאט תוך כדי שהיא הסבירה את מה שקרה.
"אוקי, אני מבין." הוא אמר. "טוב, אני צריך ללכת לשיעור ספורט עכשיו, אז עם לא אכפת לכן…"
הוא קם לרגליו, זרק את הנקניקייה לפיו ותוך שלוש שניות של לעיסה בלע אותה. אחרי זה הוא לקח את מזלג הפלסטיק שלו והתחיל לגרוף לפיו את מה שנשאר מהסלט בזמן שנכנס אל תוך הבניין.
"אני מופתעת שהצליחו לתקן את הנזקים כל כך מהר." אמרה מישל וקמה מהשולחן ביחד עם סוזי. "באמת עשו את זה טוב."
השתיים רוקנו את המגשים שלהם לפח הזבל עם הפתח המתנדנד של הקפיטריה ונכנסו אל תוך הבניין כמו טובי.
בסוף היום, מישל וסוזי איתרו את הרולד הולך ביחד עם זרם התלמידים לכיוון האוטובוס.
"הרולד!" קראה מישל בקול. הנער הסתובב. הוא התעלם ממישל וחייך אל סוזי.
"זה מעצבן ברמות…" אמרה מישל בעצבים. לה היו יותר קשרים חברתיים משהיו לסוזי, וזה היה ברור כשמש.
"הי, מה נשמע?" הוא קרא אליהן תוך כדי התקרבות. כשהוא הגיע אליהם, הוא שינה את הכיוון שוב והלך איתם אל מחוץ לבית הספר.
"מצוין." השיבה סוזי. היא חייכה לעצמה בליבה, כי סוף-סוף מישהו בא לדבר איתה ולא עם מישל. "תגיד, באיזו שכונה אתה גר?"
"אה-" הוא עצר. הוא לא אמר כלום במשך כמה רגעים ורק פלט הברות חסרות פשר.
"אתה לא יודע איפה אתה גר?" שאלה מישל וגיחכה.
"אני פשוט לא יודע את השם של השכונה," אמר הרולד וגירד את עורפו. "רק עברתי לפה לפני כמה ימים."
"אה, אוקי." אמרה סוזי. "אז תגיד, מה אתה עושה אחרי הלימודים?"
"אה, אין לי משהו מתוכנן." הוא השיב.
"אולי אתה רוצה לבוא איתנו לאגם?" שאלה מישל.
"אגם?" שאל הרולד בבלבול. "יש אגם בעיר?"
"זה אולם החלקה על הקרח," אמרה סוזי. "הוא נקרא 'האגם'."
"אה, אולי בפעם אחרת." אמר הרולד. בלי אזהרה, הוא הסתובב במהירות אחורה, בוחן את הרחוב עם עיניו הכהות.
"מה אתה עושה?" שאלה מישל.
"יש לי… משהו שאני צריך לעשות. ביי." הוא חצה את הכביש בריצה ונכנס אל תוך סמטה שהייתה בצד השני.
"זה היה מוזר…" אמרה סוזי בחשדנות.
"כן." אמרה מישל בהסכמה. "בכל מקרה, בואי נלך. אימא שלי קנתה לי מחליקיים חדשים."

הרולד עמד באמצע הרחוב ובעט את המצית מתוך ידו של האיש הזקן.
"אני לא הולך ליפול בזה שוב." אמר הרולד עם מבט אטום על פניו. הוא בעט לאיש הזקן בצלעות והפיל אותו לרצפה.
"חתיכת…" אמר האיש בקול חלוש וחורק.
"תעשה טובה, מרטין. אתה זקן כבר. פיצוצי האש שלך כבר לא שווים כלום." האיש ניסה לקום, אבל הרולד הצמיד אותו לרצפה עם רגלו.
"היי, מה אתה עושה?" קרא איש אחד שעבר וראה את המתרחש.
"נו, באמת…" אמר הילד. הוא הסיב את מבטו ופגש את עיניו של האיש. "תתעלף ותשכח את הקול שלי ואיך שאני נראה."
האיש נפל אחורה על גבו. היו עוד כמה אנשים ברחוב, אבל הם לא שמו לב.
"אני אסיים את זה פה." אמר הילד. הוא דרך על צווארו של הזקן בעוצמה והשמיע קול פלאק מפחיד. הגוף של האיש הפך לשחור, כאילו כל גופו נשרף. ואז הוא הפך לאפר, שעף ברוח החורפית והקרה, נעלם לנצח.

הרולד עכשיו נכנס לתוך בית קטנטן ונטוש, בגודל של מחסן. הוא נכנס פנימה ונשכב על המזרון העבה שהיה בחדר היחיד בדירה. מקרר קטן היה קרוב ליד המזרון, משאיר מעבר קטן מאוד, קופסא ישנה וקרועה חלקית הייתה צמודה לקירה, חצי מטר מראש המזרון.
הוא היה ילד שהסתפק במועט. אף פעם הוא לא היה עשיר או אפילו החזיק מספיק כסף בשביל להימנע מרעב שמביא אותו לסף התעלפות באופן קבוע. החיים שלו הפכו לקשים הרבה יותר. ומוות ציפה לו במרחק של מטר אם ייכשל.

[אולגה]

nice!!!!(tu)

היו כמה ביטויים שלא אהבתי אבל כיסית את כל השגיאות בהמשך <:
אהבתי, זה מעניין

[???]

תודה מעניין אותי לדעת- המקום הזה נטוש כמעט, או שזה רק נדמה לי?

[???]

נטוש לגמרי

[sickbar]

יהיה פה המון אנשים ותנועה סוערת בקרוב.

[מאת]

תגובות