- This topic has תגובה 1, 2 משתתפים, and was last updated לפני 15 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הוא חש דקירה חדה ביד.
"זה התחיל", הוא חשב.
עד אותו רגע, הוא היה כמו ישן למה שהולך לקרות, ולמשמעות של זה עבורו.
ודווקא עכשיו, אחרי שקיבל זריקת הרדמה
ואנדרופינים השתחררו למחזור הדם שלו כמו סוכר שמתפזר בתה.
הוא שאל את עצמו: "מדוע עלי לעשות את זה?"
משהו בראשו , כמו חיה מפוחדת עד כדי טירוף.
חיכה לשנייה הנכונה.
השנייה הזו. והשתחרר דרך פתח קטן שאף אחד לא ראה קודם.
והרי בדיוק במוחו מדובר כאן. שכן הוא עמד לעבור ניתוב-מוח-מיקרוסקופי.
בכדי לתקן דיכאון וחרדה כרונים ומגוון הפרעות נפשיות קלות אחרות.
לדברי הנוירופסיכולוגים שבהם נוועץ, מקורם של כל צרותיו הם ברשת סבוכה של סינפסות
בקורטקס הקדם רקתי. שמעכבת מסרים תקינים במוח. עלידי תהליך שבו רשתות-עצביות
סמוכות מידמות בצורתם לאותה רשת. מעין וירוס נוירולוגי שמעתיק את עצמו
על פני כל המוח. או על חלק גדול ממנו. בלי קשר ליעלות התפקוד של האופן בו הרשת מחווטת
והרי לכם הסבר חלקי למה שבאופן אחר
ובצדק מוחלט היה יכול להיקרא:"צרות צרורות"כל זה היה ברור לו לחלוטין. וגם שהפתרון הקל ביותר לכך הוא "ניתוב-מוח"
אומר: התערבות מינמלית ברשת-הפתולוגית הראשונית ובשלוחות שלה. תהליך שבסופו.
כך אומרים מיטב הנוירו-מנתבים. נראה המוח כפי שהיית מצפה שיראה לאחר שנים ארוכות של טיפול
תרופתי ותרפיה לאותו חולה ממש.
הנסיון שנצבר בהליך זה במשך 15 שנות טיפול מאז 2063. וההבטחה להחלמה מלאה מצד
הנוירו-מנתב שהמליץ לו לעבור ניתוב בהתלהבות רבה,. שכנעו אותו.
זאת ועוד מכיוון שהיה רשום כמופרע נפשית במסדר האוכלוסין. בוצע ההליך בחינם."אבל מה בעצם הולך להתרחש?" הוא שמע את עצמו שואל. כפי ששומעים אנשים מדברים במסדרון.
"הולכים למחוק אותי" אותו קול הד מרוחק. לא שלו, מבהיל.
המשיך ללות אותו כקולו הפנימי המעוות."הולכים למחוק אותי, להעלים אותי! לשנות את מה שאני כרגע למשהו אחר. שאני לא מכיר
ולא יודע, שלא ראה את שאני ראיתי ולא שמע את שאני שמעתי"כל זאת הוא חשב אך מיד אחרי זה הוא לא זכר מה בכלל אמר, היו שם המילים האלה, חלקם לפחות,
ובסדר דומה מאוד לזה,
אבל הוא לא יכל להחליט האם היה זה הוא שאמר אותם.
אולי היו אלה חומרי ההרדמה שהחלו לבצע את פעולתם,
ואז הוא רצה לצעוק. לצעוק באמת.לא רק בראש. בכל החוזק ולהפסיק את הניתוח. כי הוא כבר לא רצה לעבור את זה. אבל הוא שם לב שהוא מצליח רק להזיז את השפתיים. בלי להשמיע אף הגה.
כל הגוף שלו היה רדום. בשר מת.
העיניים שלו בהו בקיר לבן והוא יכל להזיז אותם.
אבל פרט אליהם.
הצוואר הראש החזה הבטן הכתפים הידיים והרגלים. היו רדומים לגמרי. כל גופו, חסר תנועה.
הייתה זו תחושה נוראית של אין מוצא."היכן השינה, השינה המתוקה ששוב נמנעת ממני?"
מדוע אני תלוי כך כמו רוח רפאים בין העולמות. האם החל כבר הניתוח?
משהו לא הסתדר לו. הוא ראה מישהו עובר מולו. וניסה לסמן לו בעיניים.
הוא פער אותם. ואז קרץ. פער אותם. ואז קרץ. פער אותם…"אני מתחרט, אני מתחרט" תשחררו אותי
"אני לא רוצה לעבור את זה"
"אל תקחו אותי, אל תהרגו אותי, אני אהיה טוב"
"יהיה לי טוב, אני מבטיח, יהיה לי טוב"
"שום דיכאון , שום חרדה , בלי הזיות , בלי תחושות רעות, תנו לי ללכת"
"אני אעשה את החיים שלי למהנים ומשמעותים"
"תנו לי ללכת"
שום סיכוי… הוא התמוטט ביאוש.
אף אדם לא שמע את אותם הזעקות ואף אחד גם לא עתיד לשמוע.
לא יהיה זכר לאותו הדבר בשום נקודה ביקום, שכן: תופעת לוואי של ניתוב-מוח
היא שהזיכרון משעות ספורות לפני הניתוח וממהלכו נשכחות בלא החזר.חומרי ההרדמה שהוזרקו לו היו במצב רגיל כבר מרדימים פרה גדולה. אלא שהאנדרנלין והפחד הצליחו לשמור אותו מעט ער.
מה הולך להיות איתי עכשיו? הולכים להתעסק לי במוח
אבל אני לא ארגיש שום כאב. כשאני אתעורר אני אגיד יפה תודה.
ואתחיל את החיים מחדש. טוב יותר. בלי שום הפרעה נפשית. המוח שלי היה פגום. ובעוד כמה דקות
הוא יהיה מתוקן.
אז למה אין בכך אפילו לא שמץ של הקלה?
אולי בגלל שהולכים להרוג בי את אותו שד שהתנחל לו במוחי. אותה רשת נוירומימית שהורסת שוב ושוב כל דבר טוב בראשי. והנה אולי גם עכשיו היא הורסת את מה שהיה אמור לגרום לי להרגיש נהדר.
"להיות בריא".
אבל לא. ישנו רק פחד. אותו שד שמבוהל עד מוות. ומפרכס מפחד.
שכן הוא יודע. שהחלמש מתקרב לצווארו. לכן הוא התעורר. לכן הוא מפחד. לכן אינני נרדם."כן נכון" השיב השד בקול בטוח.
"סופי הגיע, אם הנוירוחארות האלה יודעים משהו. הם לא ישארו לי שום אפשרות להתאושש"
"אני אומנם בך כמו מגפה, כמו וירוס, כמו טפיל, כמו חגבים בשדה חיטה.
אך לי זכות ראשונים כאן. שכן אני עתיק לפחות כמוך"
"אני הוא אתה ואתה הוא אני"
"ובעוד דקות ספורות שנינו לא נהיה"
"האיש שיקום מחר בבוקר מהמיטה ויגיד יפה שלום. אותו איש שיחיה באושר ובשמחה במוח צלול וחד.
הוא אדם זר. זר לי. וזר לך. הוא אינו אתה!"
"כי הוא בלעדי ואתה בלעדי הוא אינו אתה"
דברי השד שנשמעו בתחילה מרושעים בצורה נוצרית. הפכו תוך כדי דיבורו לעדינים יותר בעיניו של סניורה.
הייתה זו עובדה שלעולם לא זוכרים את הליך הטיפול. כך שכל מה שהוא חווה כרגע הוא לא יזכור.
מצד שני היה זה הוא שחווה את כל מה שקורה עכשיו. ולא היה מה שהתחולל בראשו כרגע דבר סתמי שאפשר לשכוח.
אם זה אכן הוא שחווה את כל זה כרגע. ומחר הכל ישכח. השד צודק ואין יהיה האדם שקם מחר בבוקר
הוא. אלא משהו אחר.
הוא הלך למות.
ומישהו אחר הולך להיוולד.
חייבת להיות דרך להתחרט. חייבת להיות דרך להתנגד לטיפול.
הוא ציין בפני עצמו שהצליח עדיין לשמור על ערנות מלאה.
ולפתע נולדה בו רוח מלחמה אמיתית.מבחוץ. היה סניורה אדם השוכב בלא יכולת תנועה. ובלא כאב מוקף ברופאים משגיחים.
והוא מרגיש שהוא יכול וצריך להחזיר מלחמה. כנגד הליך שמקובל על רוב בני המאה 21 להיות ההומוני והנכון ביותר לאנשים במצבו.
מתוך המצב האומלל בו היה שרוי
הרעיון הפרוע ביותר נולד:
הוא החליט שהוא יצפין לעצמו החדש שיוולד מחר: הודעה. מעין קוד.
שמכיל רק את המהות של סניורה. רק את מה שמגדיר אותו בדיוק. ואותו קוד. אותה תוכנה נוירולוגית
תתחיל לפעול. כאשר ילחץ הכפתור הנכון.
לא לקח לו הרבה זמן להלחליט מה הוא רוצה להצפין במוח.
הוא רוצה את השד. וכך הוא עשהכשאותו אדם התעורר בבקור הוא הרגיש טוב מאוד.
היה לו כאב ראש, מהסוג שגורם לתחושה טובה.
הוא ידע שהוא: הוא עצמ.ו
וחשב כמון:" אני הוא אני". לא היתה לו שום סיבה להאמין אחרת. מעבר לכך הוא גם ידע שהוא סניורה
ושהוא עבר ניתוב-מוח בהצלחה.
כשהוא חזר הביתה ונשכב לישון
הוא חשב: "באיזה שעה אני אקום מחר?"
ואז זה התחיל:
הוא לחץ על הכפתור.
משהו בו התעורר. פטיש ענק נדפק לו בחזה. הלב שלו התחיל לתרתר בעוצמה.
הוא ראה הזיות בכלל לא נחמדות וחשב על שדים. שדים בכל מקום סביבו,
והם לא נעלמים.
הוא שמע מישהו אומר : "שלום" בקול בטוח ובכלל לא מרושע.
אכן כן.
הוא הצליח לא למות
הוא חיי שוב
"לעזאזל" הוא חשב : "משהו לא הסתדר בניתוב-מוח" -
סיפור מדהים!!! כבר הרבה זמן לא מצאתי משהו טוב לקרוא וזה פשוט נפלא. אני פסיכולוג קליני-פסיכואנליטיקאי במקצועי ובהתחלה התרשמתי מהתחקיר המרתק אבל בהמשך סחפה אותי העלילה, השפה, ובסוף צחוק הגורל מגרונו של השד, הטבע האנושי לחזור לטיפה הסרוחה ממנה יצא, שאמנם חלק גרעיני היא בו.כל זאת בסיפור כל כך קצר, יישר כוח. יש אפשרות שאקרא עוד? אני בעצמי כותב. ספר מד"ב "מסופוטמיה" שכתבתי יחד עם דור רווה יצא בעם עובד בחודשיים הקרובים.
-
