פריחה

[???]

ספונה בראשה של דבורת חלל, חשה מירם התרגשות בקרביה.
התחושה המוזרה, שבאה לידי ביטוי בקשת אפורה ? ירוקה של זרמים חשמליים בשיפולי בטנה
ובהפרשה חלבית מאחוריה, כבר הייתה דבר שבשיגרה למירם, אשר יצאה למסע הארוך והמדהים ביופיו לעבר כוכביתה, מרחק שלוש שנות תאוצה בריק החלל.
רצועות הכוכבים הנמיכו טון זימרתן והאדימו עת האטה במסלול הקשתי לעבר ספירלת התאוטה.
ההאטה בריק המוחלט קירקשה ברעש סטטי עמום ונעים במקלטיה.
להפתעתה הייתה ההאטה קשה על כנפיה, האדירות אך הדקיקות ועדינות כל כך עד כי קלטה את החיוורות שבשמשות דרך הקרום הצמיגי, הנושם.
גוף הדבורה, אשר אינו יודע כאב, הגיב בתחושת לחץ מטרידה על תודעתה של מירם וגרמה לתהות אם אי פעם שוב תרגיש את הדי האינסוף מלטפים את בסיס כנפיה בעודה דוהרת בפראות בינות הגלקסיות.
חדשות מטרידות מצפות לה בשובה, כך ידעה.
הנה היא – בזוית ארבעים וחמש מעלות מתחתיה, מרחק טיסה קצר, פועמת בעמימות דחוסה, אדומה בראשה – ספירלת התאוטה כמשפך ענק אל פני הכוכב.
אף שעיניה הנוכחיות לא היו יכולות לקלוט מראה אותיות על דף ומוחה הנוכחי מנוע מלפענכן, זכרה מירם מידע שקלטה על גופה הנוכחי, מקריאה, בגופה הקודם.
ידוע ידעה, כי מרגע שתוותר על גוף דבורת החלל, תזכור כי הייתה מודעת לספירלת התאוטה המדהימה ביופיה, אך פניו החזותית של המאורע, זיכרון זה לא יוכל מוחה הבא לעבד והיופי יאבד לה לנצח.
פעימה חד גונית וממוקדת מפני הכוכבית הודיעה כי מסלול ההאטה פנוי וכי היא רשאית לצלול לכיוון הספירלה. זיפי החישה שלגופה סמרו עת השדה האלקטרו סטטי התעבה סביבה וחושי המקלט שלה נחסמו בחומה בצורה של רעש לבן.
בהחלטיות עצובה הניחה את ליטוף הריק ופעימות המשפך העצום באחורי תודעתה, ונפנתה לנפילה.
בשברה את מסלול טיסתה ארבעים וחמש מעלות לכיוון פתחה הדמיוני של מנהרת ההאצה, צמצמה באחת את מוטת כנפיה והצמידן לאחור. רעד חשמלי בלבל את חושיה והיא חשה התקף אפילפטי קרב.
מהירות צלילתה החלה עולה עוד ועוד עת החלה במסלולה הרחב לעיקול המשפך הראשון.
כח הג'י מחץ את ספקטרום הראייה של דבורת החלל לראיית דיסק צורמת בבהירותה.
המהירות המשיכה לעלות ללא רחם והיא איבדה לחלוטין את השליטה בשרירי כנפיה, באיברי השיוט ובהפרשותיה.
מחמת השדה המתעבה החלו זיפי החישה שלה מתמוססים וכעבור חמש הקפות נקרעו כנפיה מעליה כמו הייתה זבוב חסר ישע בידיו של איזה ילד הרסני.
בתוך המנהרה חסרת הקירות בה שייטה במהירות גוברת החלל נהיה צמיגי ומעיק.
אז החלה הספירלה בעבודתה.
הזמן בחוץ החל מאט בעיניה כמו לא עומד בקצב שהכתיבה צלילתה המטורפת אל עבר פני הכוכב.
מוחה החל מפריש חומרים כימיים גורמי אופוריה ושיכרון חושים והתכונן לכבות.
פנייה נוספת וראשה נמחץ פנים, אזי נתלש באלימות לאחור וצלל לעבר שריפתו הבלתי נמנעת באטמוספירה.
תודעתה בתגובה החליקה לאחורי גופה, לבסיס המח, מאבדת את הכרתה בתזמון מושלם עם תחושת אורגזמה פראית עת גופה של הדבורה שבק והתרסק במדברית על פני שטח הכוכבית.

כאב. מירם חשה בכאב עז בכל חלקי גופה האנושי החדש.
שריריה הלא מפותחים היו חלשים מכדי תזוזה, מנומלים וכבדים עד בלי די.
עיניה החלשות סומאות מפאת האור החיוור בחדר ההבראה.
אך יותר מכל סבלה מתודעתה המנסה להתמקם במח החדש, ממפה את הנוירונים, לומדת את מסלול הפקודה הנכון לכל פעולה אפשרית. כל מסלול פסול שנגדע הסתיים בתחושת חשמול עוקצנית בראשה. פרפור חלוש בשפתיה לימדה כי הנה הצליחה להשתלט על פיה.
לחשה לחלל האוויר: "הגידו לו, לדוד. לישון."
לחיצת כפתור נעלמה שיגרה אותה לשבוע שינת משכחים נוספת.

לבסוף חזרה להכרתה.
ישובה הייתה במשרד רפואי מואר, גופה העירום מסודר בקפידה בכיסא מרופד.
מולה ישבה דמות מוכרת. "דוד פח'זם!" היא קראה בשמחה, מגלה כי השתלטה על מנגנון הדיבור.
האיש התעלם ממנה לחלוטין והמשיך לכתוב במחברתו.
נעלבת, השפילה מבטה למחברת פשוטה שהייתה מונחת מולה. על דף הרישום היו אינספור שורות בסדר כרונולוגי מתקדם, ותכנם בערך כך:
שעה ? "התעוררתי. מודעת לעצמי לראשונה."
היא הביטה בשעשוע בשעון הקיר מאחורי הדוד פח'זם, נטלה מחרט רישום וכתבה:
"12:46 – התעוררתי אני. מודעת לעצמי לראשונה."

לבסוף חזרה להכרתה.
ישובה הייתה במשרד רפואי מואר, גופה העירום מסודר בקפידה בכיסא מרופד.
מולה ישבה דמות מוכרת. "דוד פח'זם!" היא קראה בשמחה, מגלה כי השתלטה על מנגנון הדיבור.
האיש הרים עיניו בליאות אליה. "התעוררת?"
"ודאי." קרנו פניה. האור המאדים מחלון המשרד רמז כי הגיע שעת בין ערביים.
בסקרנות הביטה בדף המונח לפניה, שם במרווחים של דקה שתיים כתבה את השעה בה חשבה כי התעוררה, לפני שמנגנון הזיכרון התאפס וחזר לפעול.
כל דקותיים הוא ננעל ומחק עצמו, מותירה עם התחושה שהנה זה הרגע התעוררה.
החיוך נרפה משפתיה.
"כמה זמן," מלמלה לעצמה. "אני ודאי מזדקנת."
"כן," הסכים עמה בצער פח'זם, "את אכן מזדקנת. חשבת מה תרצי להיות הפעם?"
מירם השפילה מבטה לגופה האנדרוגני, החלק. את איברי המין החליפו רקמות ? תפוקה ורדרדות. שבלולי מין הוצמדו אליהן בעדינות.
– "נקבה."
"את בטוחה?", שאל הדוד, "לא יהיו לך עוד הזדמנויות לרוב."
היא הביטה בו במבט שואל.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר בצער, לוחץ על כפתור בשולחנו הרחב.
תחושת אושר עילאית אפפה את תודעתה של מירם והיא החלה לרחף אל מחוץ לראשה.
"אוי לא" חשבה לעצמה.

"מירם," פתח הדוד פח'זם ורוחו כבדה עליו, "עת שכבת מחוסרת הכרה בחדר ההסתגלות, ביצענו בך את 'מבחן הורשט'. המושג מוכר לך?"
מירם נענעה ראשה בשלילה, משועשעת עד בלי די מהעובדה שבהווי נפלא שכזה יכול הדוד, רציני כתמיד, לדבר עמה על דברים שברומו של עולם. כה הודתה לו על דאגתו לשלומה.
משהחלה נשפכת מאוזניה, שליטתה בגוף נחלשה. דרך עיניה המתגלגלות ללא שליטה בארובותיהן חישבה לזהות את תודעתה מתלטפת בצל פינת התקרה הקרירה. התחושה הייתה מעולה. מה נפלא הדוד על שכיבדה במתנה זו.
"ההסבר מעט מסובך, אך זו פרוצדורה הבודקת זמני תגובה שונים במח, בין השאר מביאים אותך לסף הכרה לפני שהגוף מוכן לכך כדי למדוד כמה זמן חולף עד שהטראומה מחלצת מהגוף את היכולת לתקשר.
בדיקה נוספת היא מספר הפעמים שמנגנון הזיכרון לטווח קצר צריך לאפס עצמו לפני שהוא נכנס לפעולה." פח'זם החווה בראשו לעבר המחברת למולה.
עקצוצים מרגשים ליטפו את גופה של מרים והיא חשה בצורך עז להודות לדוד על שהעניק לה.
שלחה ידיים רפויות לעבר מכנסיו אך הוא הדפה בעדינות.
"עלייך להקשיב היטב כעת, מירם."
היא הנהנה ונשפכה שוב בכסאה. כעת נאחזה תודעתה בסיבי פרוותה של חיית מחמד סינטתית שהתרוצצה מחוץ למשרד, מתחככת ברגליהם של העוברים ושבים. מעליהם התחזקה קרינת השמש בעשירית המעלה. כיצד ומנין ידעה זאת, לא עניינה הדבר.

הדוד המשיך:
"עלייך להבין שבכל פעם שאת עוברת מגוף אחד למשנהו, תוצאות המבחן יהיו ארוכות יותר, וN, המספר המסכם, יגדל לבטח. Q הוא מספר הגופים בהם הושתלה תודעתך. עוד חסרים אנו שיטה וודאית להגיד בדיוק בכמה השתלות עוד תוכל תודעתך לעמוד, אך דבר אחד ידוע לנו. בכל השנים שבהן עוסקים אנו בדבר, N/Q מעולם לא עבר את יחס חיתוך הזהב. מעולם. את מבינה אותי," כפות ידיו החזקות סגרו על שלה, כופות עליה תשומת לב, "או שעליי להוריד את מינון סם ההרגעה?"
האיום פעל פעולתו ומירם היישירה מבטה אל פח'זם.
"כמה השתלות עוד נותרו לי?" צחקקה לנסיונה ליהראות רצינית.
"איננו בטוחים, מירם. לבטח לא יותר משלוש. תהיה זו חוסר אחריות מצידנו להשתילך גם בשלישית."
אכן בדיחה מוצלחת! "אם כך אני בגופי האנושי האחרון." צחקה.
הדוד פח'זם קרב אליה ושם יד אוהבת על כתפה.
"ולא אחיה מעבר למאה שנים נוספות!" הכריזה וצחוקה מתפרע.
שלח יד לעבר כפתור השולחן, עננת האושר החלה מתפוגגת. הוא נשק על לחייה ולחש:
"עת תרגעי נדון באפשרות של לצרפך לנול התודעה הכוכבית. אך לעת עתה נוחי, לא אטרידך בשעה הקרובה."
הוא יצא מן החדר ומירם גאתה בבכי.

השמש זורחת ומירם נפרשת.
אך בקושי היא ערה לתחושת ההתחממות, למשב הרוח הקריר ממהר בין זיפיה.
העלים נפתחים כמעצמם ושטח פניה גדל חמשת מונים. התחושה תחושת התרחבות מרעננת ותודעתה מחלצת מחשבה כמעט בהירה: "טוב."
המתפללים כורעים ליד שורשיה, מזרזפים טיפות מים עגלגלות וטהורות המחליקות במורד העלים בתחושה עמומה ? אירוטית בנבכי ישותה, המשרישה עשרות ומאות מטרים תחת פני האדמה.
שורש זר מתלטף בשלה ולשד מחשבתה מתאחד עם אחר.
בזמן המגע כתמיד היא חשה עד כמה סבוך הוא נול השורשים תחת פני הכוכב ? הבזקי המגע בין שורשי האריג מבזיקים כגחליליות המרחפות סביבה בין ערביים.
חולקים נוזל ומידע: מים בחלקה שלי.
שיח עבה וצפוף פורש עליו בסמוך לשלה, בציפייה להשקיית המאמינים.
תחושת אושר חולמנית מתמוססת באדמתה הבוצייה ? מירם הוזרעה.
מה מוזר ? כמה חלמה על זרמים חשמליים וכנפיים צמיגיות. על תחושת הבשר האנושי בבואו במגע עם בשרו של אחר. חלומות תקפוה; על נעורי הגוף, מרחבי האינסוף. ספירלות פועמות בחלל.
מה התגמדו כל אלה מול תחושת הניצן הפורח מגופה.

[???]

השפה קצת גבוהה מדי, לא? לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאת משתמשת בכל מה שלעברית יש להציע, לפעמים שלא לצורך. אני נהנה משפה גבוהה, אבל אני חושב שטיפה הגזמת.

חוץ מזה, הסיפור נשאר לא ברור. זה סיפור חווייתי, זה ברור, טאת מתמקדת בתחושות של הדמות. אבל הקורא בכל זאת יוצא מבולבל מדי – הרקע לא ברור, הסיבה להכל לא ברורה, הסוף לא ברור. הסיפור די קצר, יש לך 1300 מילים, כשהאורך המבוקש לסיפורים קצרים (על ידי הזירות שמפרסמות – ברשת ובדפוס) הוא בדרך כלל פי שתיים או שלוש. תנצלי את זה כדי להוסיף עוד סיפור. את יכולה לעשות את זה בתוך הסיפור, או בסגמנטים שמוכנסים בין הקטעים.

וחוץ מזה, אני מצאתי שהסיפור אירוטי מדי. זה לא היה סקס שטרם לעלילה, אלא סקס שלפעמים לא התאים אפילו למצב. זה כבר לגמרי עניין של טעם, אבל אני מצאתי שהוא גורם לי לפעמים לחוסר נחת

[קרן אמבר]

כעקרון אני לא אתייחס לבקורת עצמה כפי שהעברת אותה.
רק נקודה אחת מתמיהה אותי קלות- לפי מה החלטת ש"איל" הוא שם של כותבת?

[???]

אני לא יודע… האמת שהרבה פעמים זה קורה לי בסיפורים שמסופרים בגוף ראשון. מצחיק…

מה הבעיה עם הביקורת 'כפי שהעברתי אותה'?

[???]

שמע, אני באמת לא אוהב להגיב לביקורות, פשוט כי איך שאני לא אסובב את זה אני אראה כאחד שלא יכול לקבל ביקורת.
אבל בכל זאת – להעיר למישהו על עברית גבוהה מדי? גבוהה מדי?
אפשר לחשוב שאני כותב בעגנונית…
הלוואי והייתה לי השפה של עמוס עוז, אבל הרי גם לזה אני לא מתקרב. בקיצור, הרשה לי לקבל את תגובתך כמחמאה.

[???]

בהחלט מחמאה. אתה יכול להיות גאה בשליטה שלך בעברית. אבל אני חושב שבכל זאת לסיפור זה מפריע.

אגב, אני לא חושב שאסור להגיב לביקורת – להפך. לא תמיד המבקר צודק, או מסביר את עצמו נכון, ולפתח דיון איתו זו הדרך הכי טובה להתעמק בביקורות ולסנן אותם.

אבל אני כן מבין משהו בתחום, ואני חושב ששפה גבוהה מדי יכולה לעלות לסיפור בהרבה מאוד, במיוחד אם היא נראית גבוהה מדי שלא לצורך. איפה שהוא יש הרגשה כאילו אתה מנסה לכתוב בשפה הכי גבוהה שאתה מכיר.

[טרי רוז]

אני מסכים מאוד עם אילן.

משלב לשוני גבוה או נמוך בא לשרת את הסופר על מנת להגיע למטרה כלשהי בסיפור. במקרה שלך לדעתי השפה הגבוהה משיגה את ההפך. הקורא צריך להתעסק באופן בו כתבת במקום להתעסק בתוכן אותו כתבת, כיוון שהשפה של הסיפור רחוקה משפת היום יום.

עניין נוסף הוא מושגים שהשתמשת בהם. לא כל הקוראים יודעים מה זה כוח ג'י, או חתך הזהב (והמשמעויות השונות שלו) או ספקטרום ראיה. אפשר להסביר במשפט אחד את המושגים הללו כך שהקורא יכנס יותר לעניינים גם אם לא למד פיסיקה או אמנות בתיכון. כמובן שחייבים להזהר כדי לא להראות כמו אנציקלופדיה.
לדוגמא:
"המהירות בה טסה גרמה לה להרגיש כאילו הפנים שלה נמשכות לאחור."
"היחס הזה מעולם לא היה גדול מ1.618, יחס מוכר מאוד ביקום שלנו."
לא חייבים תמיד להשתמש במושג עצמו. הקוראים המיודעים יותר כבר יבינו לבד. הקוראים הפחות מיודעים לא חייבים לדעת בדיוק על מה אתה מדבר, כל עוד הם מבינים את המשמעות.

למעשה השימוש שלך במושג ספקטרום אינו נכון. ספקטרום (תחום תדרים) הראיה מתייחס לצבעים אותם אפשר לראות – במקרה שלך אותם מירם יכולה לראות. כיוון שאמרת שספקטרום הראיה שלה הצטמצם לדיסק – שהוא צורה פיזית – אני מסיק שהתכוונת לשדה ראיה, כלומר לתחום האפקי והאנכי אותו יכולה מירם לראות ברגע נתון. כדי להשתמש במושג באופן תקני, היית צריך לכתוב – הספקטרום שלה הצטצמם לאדום בלבד (או כל צבע אחר שתבחר). אבל גם אז אפשר לכתוב בפשטות "לפתע הבינה שהיא מסוגלת לראות אדום בלבד."

האם יש מטרה לפיסות המידע האלה בסיפור? (יחס הזהב, ספקטרום הראיה.) לדעתי הן עושות רושם של אלמנט קישוטי ולא משמשות תפקיד בסיפור עצמו. יכול להיות שיש להן מטרה ופשוט קשה להבין אותה. כמו שכדאי להמנע מהאכלה בכפית, כדאי להמנע מהקיצוניות השניה של שמירת כל הסודות לעצמך.

עומס המושגים והשפה הגבוהה מכבידים מאוד על הקורא. התפקיד שלך בתור סופר הוא לספר סיפור באופן שהעלילה והרקע הבסיסיים שלו יהיו מובנים, ומעניינים. אחר כך אפשר לדבר על עומק ורבדים שונים בסיפור. אבל קודם כל שנבין מה הרעיון שעומד מאחורי הסיפור (דבר שקשה לי להבין בסיפור שלך) ואיך הוא בא לידי ביטוי בעלילה ובתיאורים.

[???]

לא נהנתי מהסיפור, השפה הגבוהה הכבידה, ובגללה לא יכולת לפשט את המושגים (חתך הזהב וכו')

אל תבין אותי לא נכון, אתה בהחלט יכול להתגאות בשפה הגבוהה שלך, אבל כשזה מגיע לכתיבה, אתה צריך לזכור שזה מיועד לקהל יעד מסויים – במקרה הזה, לוא דווקא אנשים ששולטים בשפה גבוהה שבה כתבת… – אני אישית הייתי צריך לקרוא את הסיפור פעמיים כדי להבין מה כתבת – רוב הקוראים לא יהיו כאלה סבלניים…

בנוגע לעניין המין – זה היה קצת מיותר, זה לא תרם לעלילה אלא סתם הוסיף רגשות של מרים…

לא כתבת שום דבר שיעביר את הרקע והאווירה לסיפור, זה הרגיש קצת כמו סיפור אקשן משולב במד"ב, רק שבמקום רובים אקדחים ומוות היה מין…

[???]

מאוד אהבתי

[מאת]

תגובות