תרגיל כתיבה: מבוא כללי לתורת הכובעים

[Ange noir]

התרגיל הזה הולך להוציא קטעים שיהיו קצת סוריאליסטים.

הרעיון מאחוריו הוא כזה. כשאנשים באים לאותה לסיטואציה, אבל מביטים עליה מנקודות מבט שונות הם מתנהגים שונה.
למה אני מתכוון? נניח סיטואציה קלאסית של בן של שוטר שנתפס על ידו בעבירה. בהנחה של יכולת לנתק את העמדות, מנקודת מבט של אבא – הוא רוצה להוציא את הילד שלו נקי ולהגן עליו, מנקודת מבט של שוטר – הוא רוצה לשמור על החוק.
דוגמא אחרת היא תובע במשפט כאשר הנתבע הוא האסמכתה הדתית/מוסרית שלו. יש לו כובע אחד של הקטגור, וכובע שני שאין לי בדיוק את המילה בשבילו, אולי חסיד של הנתבע.

התרגיל הוא כזה, העמידו דמות שיש לה לפחות שני "כובעים" בסיטואציה (כמו בדוגאמות שנתתי), הציבו אותה בסיטואציה שתהיה סתירה או צרימה בין ה"כובעים" השונים. עכשיו, הסיטואציה צריכה להתחיל עם כובע אחד ולהסתיים עם אחר ולהיות חד משמעית לגבי כל אחת מהן.

לדוגמא, הסיטאציה עם האבא השוטר יכולה להתחיל עם כשהוא תופס את הילד, לא מזהה אותו, מתנהג לחלוטין כמו שוטר, מזהה את הילד, משחרר אותו ומכסה את עיקבותיו תוך נזיפה. מצד שני, הסיטואציה יכולה להיות שהוא מזהה את הילד, מתנהג כמו הורה מגונן, אז נזכר שהוא שוטר, ומחליט לאכוף את החוק – למרות הכל.

אפשר לשחק עם זה.

התרגיל הזה יעמוד בראש הפורום עד ה-12 בנובמבר ואז נתקדם לתרגיל הבא.

[קרן אמבר]

לא הצלחתי להבין איך אני אמורה לגשת לתרגיל כזה.
אפשר חידוד?
מיקוד?

הסיטואציה אמורה להיות בין שתי *דמויות* או פשוט סיטואציה של *זוויות מבט*?

[Ange noir]

מתכון –
קחי:
1 דמות היכולה להיות בעלת שתי זוויות מבט שונות למצב
1 סיטואציה שמתחברת לשתי נקודות המבט של הדמות
לגיוון:
ניתן להוסיף דמויות משנה ואווירה לפי הטעם. התחילי עם נקודת מבט אחת ואז עברי לאחרת.

אפשר לבנות סיטואציה של הדמות לבדה (לדוגמא: מלומד נוצרי בימי הביניים שמוצא מסמך מאת אריסטו היוצא נגד גישה של אל אחד) עם דמות אחרת (לדוגמא ראה ההודעה המקורית) או עם הרבה דמויות.

הוראות הכנה:
כתבי את הסיטואציה כך שהדמות תתחיל מעמדה מסויימת, תבחר או תאלץ לשנות אותה במהלך הסיטואציה כך שהיא תסיים אותה בעמדה אחרת.

[מוטי אבן דרך]

גדר תיל הפרידה את צביקה מקבוצת המפגינים על חוף הים, הוא לא שש להתמודד עם גדרות וגם לא אהב את הים וחוץ מזה, ציין לעצמו, עכשיו בכלל שיא החורף. ספינת הדיג הענקית הזכירה לו ספינת מעפילים ישנה. אבל רחלי הזמינה אותו אישית, והוא כבר פה, אז תחייך ותן לקסם האישי שלך לדוג לך עוד אחת.
רחלי לבשה חצאית קצרה ומראה רגליה הלבנות הפעילו במוחו פרוצדורות גבריות. איך לא קר לה ככה, חשב וכל הרגליים שלה חשופות. היא לא מבינה מה זה עושה לגברים.
רחלי הבחינה בו ונופפה לו לשלום עם השלט. על השלט, באותיות מצוירות, נכתב, 'שחררו את הדולפינים', כאשר האות ל', כך הבחין צביקה, היתה בעצם דולפין. השלט היה מצועצע וצבעוני ונראה כאילו הוכן על ידי בנות בגיל בת-מצווה בשיעור מלאכה.
רחלי חייכה אליו וגדר התיל נראתה פתאום נמוכה להפליא. צביקה הניח שיש פרצה נוחה בהמשך אבל הארוע הזמין פעולה מחתרתית אז הוא בחר לטפס.
צביקה הצטרף לקבוצה ואחז בשלט ביחד עם רחלי. הוא הוריד נעלים כי כולם הורידו. כל הסיטואציה נראתה לו תמימה להחריד.
אצבעותיו התעלסו עם החול הרך והוא לא הצליח שלא לפנטז את רחלי עירומה.
"אני כל כך שמחה שבאת!", צעקה רחלי.
"בטח", ענה צביקה. מצפונו העיר לו שהוא בועל קטינות מחורמן.
רחלי היתה זוהרת, שערה הרך והארוך, שפתיה המלאות ועיניה השחורות כישפו אותו. צביקה הפגין כמו שלא הפגין מעולם.

ספינת הדיג נעלמה באופק ורחלי חיבקה לשלום כל אחד מחברי הקבוצה. צביקה מצא את עצמו מנפנף בטיפשות לשאר חברי הקבוצה כאשר בתוך תוכו תהה מי מהבחורים האחרים בא גם הוא להפגנה רק כדי להיות עם רחלי.
נראה כאילו כולם באו מטעמים אידאולוגיים, כי מהר מאד נשארו הוא ורחלי לבד על החוף.
רחלי, קורנת, תפסה את צביקה בידו והובילה אותו אל קו המים. מחווה רצינית, לא משתמעת לשתי פנים, חשב צביקה. היא מחבבת אותי. טוב שקניתי שני כריכים.
שלושת הסלעים הציעו עצמם כמקום ישיבה וצביקה התיישב על אחד מהם. רחלי התישבה על אותו הסלע, נצמדת לכתפו.
"את משתתפת הרבה בפעילות של גרינפיס?", בועל הקטינות שבו פתח במתקפה.
"כן, בכל הזדמנות שיש לי. אני ממש אוהבת חיות ובמיוחד דולפינים. אז בכל פעם שיש הפגנה על החוף אני מגיעה."
צביקה החליט שזה הזמן המתאים ופתח את תרמילו. שתי כריכים גדולים הוצגו לרחלי.
"וואו, איך ידעת שאני כל כך רעבה. רואים את זה עלי?"
ה'צביק' שיחק אותה שוב, חשב צביקה. עטיפות הניילון הוסרו במיומנות.
"אין כמו הפגנה טובה כדי לפתח את התיאבון", אמר.
"מה זה?!", שאלה רחלי.
"כריך טונה, אם את לא אוהבת אז יש גם נקניק…", צביקה חבט את ראשו על קיר דמיוני, איזה טמבל!
"רוצח דולפינים שכמוך!", צרחה רחלי והעיפה את הכריך. תכולתו התפזרה על החול כמו קרביים של גופה משוסעת. צביקה רץ אחריה למים. הוא אחז במרפקה. המים הקרים הרטיבו לו את הג'ינס. היא כזאת ילדה קטנה, חשב.
"אני מצטער", צביקה חיפש את הטקטיקה העדיפה ביותר, זו שתצמצם את הנזקים למינימום. בתחילה חשב לשחק אותה טיפש, כאילו לא הבין את הקשר בין דיג טונה להרג דולפינים, אבל החליט שיש בזה יותר נזק לטווח הארוך.
"אני מצטער זו הטונה האחרונה שאוכל אי פעם, אני מבטיח", צביקה קיווה שנשמע אמין.
"אתה לא יודע איך זה להיות כלוא בתוך הרשת. בלי יכולת לצאת, כל המחשבות שעברו לי בראש".
על מה היא מדברת? האם היא מזדהה עד כדי כך עם הדולפינים, תהה, או שאולי צללה עם דולפינים ונלכדה ברשת. וואו, איך אני פישלתי! אני אתגעגע לרגליים הללו.
"אני מצטער, אני… אה… מבין את כאבך."
"באמת? האם אתה באמת מבין מה זה לראות את החופש ולדעת שהוא אבד לעולם?"
היא ממש לוקחת את זה אישית. מטורללת הרחלי הזאת. שום רגליים לא שוות את הכאב ראש הזה. אני נרטב פה לחינם והיא משחקת בלהיות דולפין.
"תראי, את לא חושבת שאת לוקחת את זה קצת קשה?"
"קצת קשה?", אמרה בקול נמוך ורגוע מדי. היא חייכה חיוך שגרם לצביקה להרגיש שפתאום התהפכו היוצרות והוא הקטין פה.
אז קרה משהו מוזר. משהו שהעמיס על מוחו של צביקה ודרש הסבר.
רחלי הורידה את חולצתה. שדיה החשופים מצמצו אליו.
לא יודע איך עשית את זה 'צביקי', חשב, אבל זה הולך בכיוון הנכון. צביקה לא הצליח להחניק חיוך. והתעוררות הסתמנה מהאזור הכללי של חלציו.
אז הורידה רחלי את חצאיתה ואיתה התקלפו רגליה, מותרים זנב גדול של דולפין עם סנפיר גדול במקום כפות רגליים וסנפיר קטן איפה שאמור להיות מקסימום קעקוע. ידה של רחלי תפסה בכוח בחולצתו ומשכה אותו אליה.

גל כפור היכה בו. רגליו חיפשו את הקרקעית וידיו את האוויר.
מוחו הוצף בהודעות והגיע לעומס יתר: 'הצילו, תוציאו אותי מפה!', 'השדיים האלה! וואו!', 'אוויר, אוויר, אני חייב אוויר', 'איך התחבא הזנב הגדול הזה בתוך הרגליים הצרות ההן?'.
יד חזקה משכה אותו מטה. עיניו הפקוחות צרבו וליבו צנח. הוא לא הבין איך יכולה קרקעית הים סתם ככה להיעלם. הוא רצה אוויר. הוא כבר לא רצה את רחלי.
פני המים היו סך הכל חצי מטר מעליו. הוא שחה כלפי מעלה בכל כוחו אבל פני המים לא ניאותו להציג עצמם. פאניקה התרבתה בתוכו והוא הבחין בידים שאוחזות בו.
"משוגעת! מטורפת! את הורגת אותי!", צעק ושלח ידיים לכל כיוון, אך מפיו יצאו רק בועות. עד מהרה כילתה כל ההתרגשות את האוויר בריאותיו. אז ככה זה כשטובעים, חשב.
בעודו מאבד הכרה, העיר חלק זניח בהכרתו שאין דבר כזה 'בת-ים' וזה לא פייר.

צביקה התעורר תוך כדי פליטת רוק וחול.
הוא התרומם לאט וסקר את השטח. רחלי לא נראתה באופק. הוא חשד שהיא מתחת למים. מחכה לראות אם יחזור.
משהו נסחף לחוף לידו. בתחילה חשב שזו מדוזה אך מיד עמד על טעותו.
בחילה עלתה בגרונו והוא הרגיש שהוא נחנק. הוא ברח משם, עוצר רק כדי להקיא מי ים.
היתה זו חצאית צהובה עם רגליים לבנות.

[Ange noir]

ניסיתי להבין איזה דמות היא זאת שעוברת בין שתי עמדות (שזה היה התרגיל), אבל לא מצאתי
רחלי מוגדרת בצורה קבועה – פעילה סביבתית (הטבעונית די קפץ) וזה שהיא גם בת ים לא משנה כלום, כי היא עדיין אותה דמות. זה שהיא בת-ים זה פשוט הנימוק.
צביקה גם מוגדר בצורה קבועה – הוא רוצה לתפוס את הבחורה. אין אצלו שינוי.

[קרן אמבר]

היה לי רעיון אבל לא ממש הצלחתי להביא אותו לידי מימוש ממה שהבנתי שהתרגיל דורש.
אני אנסה לכתוב אותו כאן כסיפור אבל המוזה לא באמת שוכנת בבית הבוקר.
**********************

אומרים שטיפוס הרים הוא אתגר בינך לבין העולם. אז אומרים.
אני כאן בשביל הנוף. או לפחות זה מה שחשבתי למטה.
כאן, בחצי הדרך למעלה אין לי מספיק אוויר והנוף הוא משהו שיגרום לי לאבד שיווי משקל וליפול אל השמיים יותר מאשר להרגיש שנפלתי לתוך גלוייה או פרסומת. כן, פרסומת לטיפוס הרים!
אז למה אני כאן?
כי אמרו לי שיש ארמון קסום על ההר הזה והייתי חייב לראות בעצמי.
מלמטה לא ראיתי כלום, רק סלעים ועוד סלעים.
עכשיו בחצי הדרך למעלה אני רואה בדיוק אותו הדבר אבל מאוד מאוד מקרוב. סלעים ואדמה ושורשים קטנים שלא היו מחזיקים אותי לרגע אם הייתי נופל. איפה ארמון ואיפה נעליים. אולי הוא עוד למעלה. די לקטר, להמשיך לטפס.
זה לא שאני מטפס הרים מקצועי או משהו, זה פשוט נראה קל מלמטה. ממש ראיתי את כל השביל שבו אטפס וחשבתי לעצמי שזה יהיה אתגר נחמד עם נוף מדהים ואומרים שיש ארמון על ההר…
אני ממשיך לטפס.
כעבור נצח, של חצי שעה לפי השעון, אני מגיע למדף ואפשר סוף סוף לנוח.
שותה קצת מים.
מסתכל סביב.
נוף. מדהים. בדיוק כמו שחשבתי שיהיה מלמטה. רק שעכשיו הוא נראה לי כמו משהו מעייף לטפס למטה ממנו ולא כמו משהו ששווה את העלייה המפרכת הזאת! לעזאזל אני עייף.
אני נח, מחזיר את הנשימה, משחרר את השרירים העייפים בידיים וברגליים. מעסה את הכתפיים.
מסתכל למעלה ורואה עוד חצי הר מעלי עד הפסגה.
את הארמון הנסתר אני לא רואה.
יש מערה מעל המדף, לא רחוק ממני. כמה עיקולים חדים ושכבות סלע מתפוררות זו כנגד זו נראים לי מסוכנים.
אולי אנסה להגיע למערה, אולי היא מקושטת בציורי קיר… ואולי אני סתם מנסה למצוא תרוצים להמשיך לטפס כי אחרת אשאר כאן עד שמשלחת חילוץ תבוא להציל אותי או משהו.
אני מבטיח לעצמי לאכול סנדוויץ במערה וזה התמריץ שמזיז אותי מהמדף.
מטפס שוב.
הדרך למערה רצופה פירורים של התקדמות ולבסוף אני מצליח להגיע אליה.
מערה קטנה, טיבעית. לא ארמון.
הסלע מפורר ומעוצב לקווים חלקים יותר מבחוץ ורוח קלה נושבת מתוכה.
אני אוכל את הסנדוויץ וחושב לעצמי מחשבות איטיות. הטלפון שלי לא יעבוד כאן, אין קליטה.
המצלמה לא תתפוס את הנוף הזה באמת. היא רק תשטח לדו מימד חתיכה קטנה ממנו. איו טעם לטרוח לצלם. מי שרוצה לראות את הנוף מכאן שיזיז את התחת שלו ויעלה לכאן בעצמו.
אני נשען על הקיר החלק יחסית של המערה ונח.
פעם הבאה שאני פותח עיניים השמש השוקעת כבר ממלאת את המערה באדום.
אוי לכל הרוחות! אני לא יכול לטפס בחושך! אין ברירה, את הלילה הזה אני מבלה כאן.
אני מחליט לחקור את המערה הזו קצת יותר לעומק כל עוד יש אור.
נכנס פנימה, דרך עיקול פתלתל ובין שני קירות נישאים ומעבר לחדר די גדול עם פתח בתקרה- אולי אני יותר קרוב לפסגה משחשבתי.
קרני השמש נשברות על קריסטלים זולים מקוורץ, גורמים להם להראות כמו אבני אודם וממלאות את המערה באור חלוש אדום.
בקצה המערה נושבת רוח ואני מוצא עוד עיקול ומסדרון חשוך שבקציהו אור אדמדם- עוד פתח למערה.
חוץ מקן ציפורים ישן בכוך אני לא רואה שום סימן לחיה מסוכנת או משהו שצריך להדאיג אותי הלילה.
אני מקווה שגם כל החיות המסוכנות יודעות את זה.
רק כדי להיות בטוח אני נדחק בתוך המסדרון ויוצא למדף סלע השני, מחפש את המערה שדרכה נכנסתי.
אני מוצא אותה לפי התיק שלי שהשארתי שם… ליד הכניסה.
אני קצת יותר גבוה מהמדף של הפתח ההוא ויכול לראות את כל הנוף וחצי מההר מכאן.
השמש מסנוורת באדום כתום. אני מסתובב לחזור פנימה ובזווית העין פתאום רואה את זה, כמו תמונת האישה הזקנה והנערה הצעירה, עיניין של זווית ראיה. המדף שטיפסתי עליו הוא המפתח, הקו הזה הוא הגג, הפסים האלו בשכבות הסלע הם העיטורים, החור הזה הוא בעצם הרווח בין העמוד לבין ה"מבנה" המערה היא שער הכניסה… יש ארמון על ההר. כמו תמונה תלת מימדית שצריך לפזול כדי לראות. ומצאתי אותו בטעות לגמרי לבד.
אין פלא שאף פעם לא צילמו אותו! חייבים ראיה תלת מימדית וזווית שמש מוזרה בשביל לתפוס את זה!
אני המום למדי, מחייך חיוך קטן פרטי לעצמי. וחוזר פנימה לישון בארמון הסלע שלי שהלילה הוא רק שלי.

[מוטי אבן דרך]

למראית עין, גמע וילהלם את מרק הדגים ברוגע האופייני לו. ידו האחת מקזזת את תנועת הספינה ואילו השניה מובילה את הכף אל פיו בלי לאבד ולו טיפה אחת. אך בנפשו השתוללה סערה טרופית, שוטפת את חופי מוחו ברסס מלוח.
"שוב פעם חריף מדי, סטפן, אתה מנסה לרצוח אותנו?", אמר וילהלם ונשק לסטפן הטבח על פדחתו. סטפן שלח את וילהלם להשתגל עם קיפוד ים. אאורט התפקע מצחוק והתיז על מילר אניצי רוק.
וילהלם סקר את חדר האוכל במבטו. עשרים ושבעה מלחים מילאו את בטניהם בחדר שהתאים לחמישים. הוא התיישב על אחד השולחנות הריקים בשילוב ידיים. שולחן שאכלס בעבר מלחים עמיתים, חברים אמיצים שאבדו לבלי שוב. חלקם קבורים באדמת הג'ונגל הלחה מדשנים צמחים רעבים, חלקם מלחחים את קרקעית הים, גופותיהם נפוחות. עיניו השתהו על סחיפול, החוליה החלשה, מחכות לנעילה. סחיפול סיים את מנתו, נקלע למבטו של וילהלם, ופנה לסטפן לבקש עוד מנה.
"זה מספיק, סחיפול, אנחנו לא רוצים שתשמין לנו", אמר וילהלם.
סחיפול הרפה את כתפיו, הניח את הקערה ליד סטפן, ופנה למסדרון. וילהלם סימן בעיניו למילר ואאורט. שניהם הניחו את הקערות מידיהם ועקבו אחר וילהלם, הקצין הראשון. הם תפסו את סחיפול במסדרון ועזרו לו להגיע למחסן התחמושת. סחיפול, שעסק כל השבוע בהתחמקות משיחה זו, הסתובב בחדר כמו חולדה היפראקטיבית. וילהלם סימן לאאורט ומילר והם תפסו את סחיפול והושיבו אותו על חבית חומר נפץ. אחר כך תפסו את מקומם לידו.
"כידוע לכם", פתח וילהלם בנאום בחדר החשוך, "הקברניט ואן ניימן מוביל אותנו אל קברנו."
"ואיך הגעת למסקנה הזו?", שאל סחיפול באומץ לא אופייני.
"סחיפול, לא מתאים לך להיות אגוז קשה. אבל בשבילך, אני מוכן לחזור על דברי שוב. אם ניתקל בספינה טרופה עשויה מיהלומים, לא יהיה לנו איפה לשים אותם. מחסני ה'ויקטוריה' כה מלאים בזהב ותבלינים שאם נוסיף אפילו אונקיה אחת של שלל יציפו מי הים את חלונות הירכתיים ונהפוך כולנו לרוחות רפאים עשירות. כלומר, עשינו את מה שבאנו לעשות. הגברים כבר עייפו משמונה עשר חודשים במדבר הכחול", וילהלם אהב את הדימוי ונתן לפקודיו זמן להתענג עליו, "ומה עושה אדוננו המלומד? מצייר מפה! הוא מתעקש למפות את הג'ונגלים המזדיינים הללו, את הפיטמות השעירות שהחליטו כי הן טובות מדי מכדי להירטב. כאילו זה מה שיהפוך אותו לחביב המלכה". וילהלם פתח את החלון ושמש ארגמנית צבעה את פניו צבעי מלחמה. "חברים! משפחותינו מחכות לנו במולדת. רוד הקטן מחכה לאבא", פנה לכאורה למילר, "אאורט, אם לא תחזור במהרה, תאבד את קתרינה האהובה שלך לאחיך המכוער", הזכיר לאאורט אבל בעצם הוסיף ללחוץ על סחיפול, "ואני לא צריך להזכיר לך את מאמא טרייסטה. נכון סחיפול? מי יודע איזה נוראות עוברות עליה בלי בנה האהוב שיביא כסף וירחיק את העוני המחוספס מכפות רגליה הרגישות".
סחיפול התגרד מצריבת מבטו של וילהלם.
"אבל ואן ניימן הוא הקברניט שלנו והחוק אומר שדווקא אתה, הקצין הראשון, אחראי לשמור עליו".
"נכון, אבל יש לי אחריות גם לפקודי. אפילו ואן ניימן יכול לטעות. מי אם לא ואן ניימן הכניס אותנו למיצר פפואה בשיא השפל?"
"כן, נכון, אבל לא הייתה לו ברירה…".
"אתה איתנו או שאתה רוצה פתח נשימה נוסף", איבד אאורט המגודל את סבלנותו. וילהלם עצר אותו מלהכתים את סכין המאצ'טה.
"אני איתכם, איתכם…", חזר סחיפול לסורו, "רק ש… חבל לי על הקברניט, בתוך תוכו הוא באמת אדם טוב."
וילהלם החניק חיוך, "אם כן חברים, הזמן קצר והמולדת ממשיכה להתרחק בעוד אנו מדברים. התכנית הולכת כך…"

וילהלם תהה על טיבם של צמד נחשי ה'קרקטואה' הארסיים, שכבר עלו בחייו של מיקלה המסכן באיים של סרטוגה ונאספו לבקבוק רום ריק עקב ערכם האסטתי. חדרו של ואן ניימן היה האחרון במסדרון העץ הצר. וילהלם דפק על הדלת העבה.
"ממתי דופקים על דלתות בספינה שלי?"
וילהלם התכווץ. הוא תפס עצמו מיד והחליט שעליו להירגע. הוא סימן לאאורט בקצה המסדרון שהמבצע החל. וילהלם פתח את הדלת וסגר אותה אחריו.
צרחה נשמעה מחוץ לחלון ואחריה קול קריעה של מפרש. וילהלם זיהה את קולו של סחיפול.
"וילהלם! מה כל המהומה הזאת?", חרט קולו של הקברניט, הצרוד משנים של נביחת פקודות. הוא לא הרים את פניו מהמפה שצייר בעדינות.
"אני מנחש שסחיפול שוב פעם נפל מעמדת המשקיף, ואני אפילו מוכן להתערב על משכורת אוגוסט שהוא בלם את נפילתו עם המפרש הראשי"
"אז מדוע אין אתם עוזרים לו?", עדיין לא זכה וילהלם למבט.
"יש לי אמון מלא באנשי, ואן ניימן. ברגע זה, זוכה סחיפול לכל העזרה שמגיעה לו"
"המממ… אם אתה אומר. מה פתאום אתה דופק בדלת? האם הקצין הראשון שלי למד סוף סוף נימוסים או שמה הוא פוזל לכיוון האצולה?"
"חס וחלילה", אמר וילהלם וקילל את הטעות הטפשית.
"אני כנראה קצת שיכור מהמרק של סטפן", אמר והרגיש שעליו לשנות את נושא השיחה, "ואפרופו שיכור, תראה מה מצאתי בחדרו של אנחל", וילהלם הרים את בקבוק הרום. הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא. רק לשבור את הבקבוק על הרצפה, לשחרר את הנחשים ולצאת מהחדר במהירות האפשרית.
בפעם הראשונה מאז נכנס וילהלם לחדר, הרים הקברניט את ראשו ונעץ עיניו בקצין הראשון שלו. היד עם הבקבוק קפאה באוויר.
"הורד את הבקבוק הזה, וילהלם ושב. יש לי עניין חשוב מאד לשוחח איתך. אין זה זמן לחגיגות".
וילהלם קילל עצמו על ההתמהמהות. הוא תירץ את חולשתו בכך שהיה סקרן לשמוע מה מטריד את הקברניט. אם יש משהו שהטריד את רודולף ואן ניימן, אז מדובר במשהו רציני. המרד יכול לסבול דקה של המתנה. פייס וילהלם את האגו. הבקבוק הונח על ברך ימין מתחת לשולחן.
"אתה יכול להיות גלוי איתי, אדוני".
"ישנן כוונות להקים מרד, וילהלם. מרד! השמעת מימיך חוצפה שכזאת? אחרי כל מה שנתתי לבחורים האלה, מרד נגדי."
ליבו החסיר פעימה. הוא יודע, חשב וילהלם, אני אבוד. בקבוק הרום התנדנד בידו, הדיירים כנראה חשים את ההתרגשות.
"אתה הקצין הראשון שלי ואני רוצה שאתה תטפל בזה."
וילהלם הרגיש כמו ניצל מהתקפת כריש עיוור.
"מי?", הצליח וילהלם לפלוט.
"רופרט וביקון מעורבים ואולי גם אנחל. ברור שרק רופרט מסוגל להרים כזה מבצע ולכן יש לטפל קודם בו ולתת לאחרים זמן להבין את הרמז. אתה יודע, זמן להחליף חזרה את נאמנותם. אני מבין שאתה נסער, אבל אני חייב לומר לך שאני מבין אותם. אנחנו הרבה זמן בים והספינה כבר עמוסה עד אפס מקום בסחורה. מבחינתם השלמנו את המטרה ואני יכול להבין שחלקם מרגישים אי-נוחות שטרם פנינו לחזור…", הקברניט דיבר עוד כמה דקות אבל אוזניו של וילהלם קהו. אלת המזל הפנתה אליו את פניה היפים.
"זה יטופל, כבודו", אמר וילהלם וקם ממקומו.
"ובלי דפיקה על דלתות", שמע את הקברניט מפטיר.
הוא תפס את עצמו מביט בעיניו הכחולות של אאורט מחוץ לדלת.
"בוא איתי, אאורט. יש לנו עבודה לעשות", וילהלם דאג לסגור את הדלת מהר לפני שיסגיר אאורט את בגידתם העקרה בפליטת פה.
"התוכניות השתנו", אמר לאאורט מחוץ לטווח השמיעה של ואן ניימן, "מסתבר שישנה כוונה להקים מרד ולהפיל את הקברניט האהוב"
מבטו של אאורט חשף את הבלבול שאחז בו.
וילהלם חשב שיאלץ לתפוס את אאורט לשיחה ארוכה אחר כך.
"בוא, אאורט. יש לי קליינט לסכין שלך"
"מי הקליינט?"
"הקצין השני, רופרט ואן דייק".

[אלודאה]

אני רק רוצה לציין שאלו תרגילים מגניבים ביותר, חבל שאני עמוסה בחיתולים מכדי להשתתף

[???]

אתה כותב יפה מאוד, אבל שוב מפספס את מטרת התרגיל.

עצם העובדה שוילהלם לא הורג בסוף את הקפטן ופונה נגד קצין אחר – זה לא שינוי תפקידים.
הוא עדיין קצין בוגדני.

נראה לי שלא לגמרי הבנת את תורת הכובעים.
הרעיון הוא שצריכה להיות דמות בעלת שני תפקידים עם אינטרסים מנוגדים.
לדוגמא: אישה שמתנגדת להפלות ופעילה בהתחום (הפגנות וכו') מגלה שביתה בת ה 15 נכנסה להריון ורוצה לעשות הפלה.(אם לעשות את זה יותר דרמטי – היא נאנסה)
עכשיו יש לה דילמה – מצד אחד היא אם שדואגת לבת שלה והדבר הכי טוב בשבילה זה לעשות הפלה,
מצד שני היא בתפקיד הפעילה נגד להפלות מבחינה מוסרית.

בדוגמא הזאת יש לנו שני תפקידים שלא יכולים לחיות אחד עם השני, בחירה באחד יגרום לביטול השני.
הסיפור יכול להתחיל בהפגנה נגד מרכז להפלות שבו האישה שופכת קטשופ על מישהי שנכנסת לשם, לעבור לגילוי על מצב ביתה (כאן צץ הקונפליקט עקב התנגשות התפקידים) ולהסתיים בהפלה חשאית שהאם מארגנת לביתה, וההתמודדות המוסרית של האם עם עצמה.

[Ange noir]

היי,
מצטער, התרגיל היה אמור להתחלף כבר לפני כמעט שבועיים ואנשים הגיבו ואני לא הגבתי להם וראיתי שהעלו גם סיפורים לפורום… מצטער.
הייתי נורא עסוק בשבועיים האחרונים ולא היה לי זמן לכלום, אבל אני רואה שאנשים כן המשיכו לנסות לעשות את תהרגיל, וזה אחלה.
אני אקרא ואגיב לכולם לפני שבת… לפחות את התרגילים… אני מאוד אנסה

[Ange noir]

הנה הבעיה
הפנמת את העובדה שצריכים להיות שני תיפקודים (במקרה זה, קצין ומורד), ושצריך להיות מעבר בניהם.
אז בנית את המורד, הוא חד וברור למה הוא עושה את מה שהוא עושה, אבל אתה פתאום פשוט מכבה אותו ועובר לקצין. לשני התפקודים אותה התנהגות, אותו איפיון וכו'. אין שוני ממשי בין התפקודים, והבניה של המעבר – פשוט לא עובדת.
למה לעזאזל הוא לא שלף אקדח/חרב/שבר לקפטן את הבקבוק על הראש?

אבל זה לא הסיבה שזה לא זה. זה לא זה, כי בסופו של דבר, הוא נשאר המורד. הוא לא נופל חזרה לתוך תפקיד הקצין, אלא ממשיך כמורד ומנטרל איום עליו (הקצין השני), לא על הקפטן. אין מעבר אמיתי, רק קוסמטי והתחושה היא שאחרי שהוא יסיים עם זה – הוא חזור לסיים עם הקפטן.

[קרן אמבר]

אל תדאג, אנחנו כאן.

[מאת]

תגובות