- This topic has 12 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
כן, הבטחתי את התרגיל הזה מזמן, אבל… אבל… אבל…
לאמשנה.
התרגיל
המטרה של התרגיל היא לנסות להתמודד עם הקטעים היותר אפורים של החיים של הדמות, אלו שלא תמיד נכנסים לסיפור, אבל הופכים את החיים של הדמות ליותר אמיתיים.
האמצעי – החיים שלכם.התרגיל: לכתוב יום בחיים שלכם, לא חייב את הכל היום, אבל חלק מספיק ממנו. זה צריך להיות הגוף שלישי, לפחות 500 מילה, לא יותר מ-1000 (טוב, אפשר טיפה יותר, אבל לא פחות).
זה צריך להיות כתוב כמו סיפור שהייתם כותבים, ברמה של:
"יש את התקופה הזאת בשנה, שעדיין לא מספיק קר כדי שממש לא יהיה כיף אבל מספיק כדי שיהיה אפשר להתענג על הרגעים הקטנים האחרונים מתחת לשמיכה כשמרגישים את הקרירות זוחלת מבעד לשמיכה הדקה. הוא אהב את התקופה הזאת של השנה – הוא לא אהב לקום. השעון שלו צלצל בשמונה בבוקר, הנודניק המשיך עד שמונה וחצי כשזוגתו הודיעה לו חגיגית שהוא קם.
היא כבר היתה לבושה בשלב הזה, הספיקה לבדוק דואל וחיכתה שהוא יקום (כי להתעורר זה משהו יקרה רק בסביבות עשר) כדי לשבת לשתות איתו את הקפה/תה של הבוקר. בכל מקרה הוא היה צריך לקום, הוא גם היה צריך להיות בבנק באותו יום."זה צריך להיות מספיק מפורט, ולכלול את הפרטים היום-יומיים, אבל עדיין להרגיש כמו סיפור, לא כמו "יומני היקר, היום קמתי ב-08:30, שתיתי קפה, הלכתי לבנק, שילמתי שכ"ד, הגשתי קורות חיים לעוד משרה ואז ישבתי ללמוד למבחן. ב-01:30 הלכתי לישון."
התרגיל הזה ישב בראש הפורום עד ה-28 באוקטובר, ואז נתקדם לתרגיל הבא.
-
השעון המעורר של הטלפון צלצל בקול ענות חלושה. שש וחצי בבוקר, או למען הדיוק שש עשרים וחמש, השעון ממהר בחמש דקות בכוונה כדי לא לפספס רכבות ושאר פגישות חשובות.
עוד לפני שהספיק להגיע לצלצול השני נשלחה יד זריזה להפסיק את רעש. היא אף לא אהבה את הצליל הצורם של אזעקות למיניהן, במיוחד בבוקר החרישי של שדה בוקר המופרע ע"י ציוץ ציפורים מזדמן.
היא התכרבלה עוד כמה דקות בשמיכת הפליס המפוספסת כעור הזברה וחשבה על החלום האחרון שעוד הדהד במחשבותיה, משהו ציבעוני על התגנבות בצלילה בתוך ספינה טבועה באילת מלאה דגי זהרון מפוספסים ארסיים… חלום טיפוסי למדי, החליטה, וקמה אל המחשב לבדוק מה חדש בממלכת הדיונים והוויכוחים הנקראת רשימת הדיוור של הועד.
הכל שקט בדירת המעונות, בחוץ הציפורים מנהלות דיונים לא פחות נוקבים מאילו הממתינים בג'ימייל.
עוד אתמול היא נשבעה שתתחיל לקום מוקדם, מתוך ציפייה לשנה עמוסה במיוחד. בינתיים ההרגל המסורתי המרשים החזיק מעמד בדיוק יומיים.
היא עברה שוב על הצעת המחקר שכתבה אתמול בערב, אולי הפעם ישבר מחסום הסופרים בנספח 3… אין מזל. יותר מאוחר היא בטח תתפוס מישהו מהמעבדה ותשוחח איתו על המחקר עד שמשהו יזוז ויהיה לה פתאום מושג מה היא רצתה להגיד בעצם.
השיטה הזו הוכיחה את עצמה עבור כל ההרצאות שלה באגודה, למגינת חשבון הטלפון ואחראי המרצים בכנסים. היא גיחכה לעצמה והמשיכה לקרוא עוד קובץ על אייקון, עוד פרוטוקול פגישת וועד…
קריאת מיילים תמיד נראית קצרה לפני שעושים אותה ותמיד לוקחת פי שניים מהזמן שתכננה לכך.
שעה שבע וחצי, היא מתקשרת לארז המסכן הנוסע שעה לעבודה כל בוקר.
השיחה קולחת וכרגיל לאחר כחצי ממנה היא מצטערת שלא כתבה הכל מההתחלה, שולפת עט ומתחילה לתעד את כל הרעיונות הטובים שעלו. למזלה לארז יש עוד הרבה דרך עד העבודה וסבלנות לחזור על מילים ומשפטים שהדיבורית תיבלה ברעש סטאטי.
השיחה נגמרת בחיוך והגיע הזמן להתעורר באמת.
כעבור חצי שעה של סידורי בוקר וארוחה קלה היא הלכה לפגוש את עודד בוויוואריום, להאכיל את השועלים ולשוחח על המחקר.
שדה בוקר שליו ויפה בבוקר הקריר. כל הפרחים פורחים ומלאים רפרופי צבע חיים מהגירת הפרפרים הכתומים המרהיבה הנמצאת בעיצומה. היא הולכת ברוח המדברית בין ענני פרפרים לעבר הכלובים, שמחה להיות במקום כל כך יפה ועוד יותר מרוצה מהמחקר המרתק שסוף סוף מצאה לעצמה. העולם פשוט יפה הבוקר.
השער לכלובים פתוח ועודד בדיוק מעניק צ'ופר לשועלים- עכברים שנתפסו במלכודות בלילה.
הוא כבר נתן אחד לנורגיי שועל הבר הנכה ועכשיו שיחרר את קיפי למסדרון כדי שקיפה תוכל לאכול את שלה בשקט.
קיפי כמעט מחונך, שועל ידידותי מספיק כדי לרחרח את ידה כמו כלב, מה שמעלה חיוך אדיר על פניה כמובן.
עודד מסביר על העבודה עם השועלים, על הכלובים שיוקצו לתנשמות, על כל מה שעוד צריך לתכנן בשביל המחקר והדברים מתחילים להכנס לפרופורציה. אתמול תכנון הניסוי התחיל להדאיג אותה בכמות העבודה שהוא ידרוש בתקופה לחוצה של לימודים, היום בבוקר הדברים כבר נראים נורמליים יותר, יש חברים מנוסים מאוד במעבדה שיעזרו והיא התחייבה מיד לעזור בחזרה. זו הולכת להיות תקופה מאוד מאוד אינטנסיבית ומרגשת.
עודד מראה לה את כל המתקנים והמכשירים הרלוונטיים בוויוואריום, מדי אינפרא אדום, פדומטרים ומחסומי פה לשועלים, קוראים אלקטרוניים לצ'יפים שמזהים את הגרבילים וכן הלאה. מדידות אחרונות של כלי הניסוי והם מוכנים ללכת למעבדה.
כבר עשר והזמן טס. בדרך הם משוחחים על עוד ניסויים והזוויות הייחודיות שכל ניסוי מציע לבחון, הסיכונים שלוקחים טורפים בעת הציד והסיכונים שלוקחים נטרפים בעת שיחור המזון, החיים לא פשוטים היא חושבת בחיבה. דגים נטרפים מקבלים ארוחות חינם במבוכי תייל בהם משחרים לטרף טורפים נועזים ורעבים, גרבילים מתמודדים עם שועלים, נחשים ודורסי לילה קטלניים בשביל ארוחת ערב וסטודנטים למחקר אקולוגי מתמודדים עם ביורוקרטיה בעבור משכורת רעב… כן, עולם כמנהגו נוהג.
עודד ושאומן נהנים לשוחח איתה על המחקר ועוזרים למלא את הטופס לבקשת היתר מהרשות ללכידת חיות בר.
הביורוקרטיה במיטבה. טופס פשוט שצופן בתוכו עבודה של שבוע בכתיבת הנספחים.
לקראת הצוהוריים היא החליטה שהגיע רעב עד נפש ויש לקום לעשות מעשה, כלומר ארוחת צוהוריים.
על קערת ספגטי ריחני מעשבי תיבול היא יושבת לקרוא עוד מיילים של הוועד, לחפש עוד מאמרים לסקירה הספרותית לקארת כתיבת המבוא.
עוד יום בחיי סטודנטית עסוקה.
סוף. -
אוקי, יש כמה שגיאות כתיב ("לקארת" במקום "לקראת" וכו', נראה בעיקר כמו שגיאות הקלדה)
אבל עשית משהו שמאוד קיוויתי שמישהו יעשה בתרגיל הזה, לא הפרדת בין מה שאת יודעת למה שהקורא לא יודע.
אם אני יודע שאני קורא משהו של מישהי שהיא יו"ר איל"ו, חוקרת בשדה בוקר וכו' וכו', אז הקטע הזה נהיר… אבל…
תחשבי שהתחלת לקרוא ספר, ואת התקלת בקטע הזה. מה זה ה"ועד" הזה, למה הוא קשור? מה האישה הפסיכית הזאת עושה לשועלים המסכנים? מה זה ה"אייקון" הזה ולמה היא קשורה אליו? מה המחקר שלה? למה היא כל כך אובססיבית לדואל? מה יש בשדה בוקר?כשאנחנו קוראים משהו, לא משנה עם זה סיפור או בלוג, אנחנו לא חווים את מלוא הקיום של הדמות עליה אנחנו קוראים, יש הרבה פערים שצריך להשלים כדי להבין מה הולך שם. בסיפור צריך להשלים עבור הקורא את הפערים האלו כי הוא לא יכול לקבל את המידע בדרך אחרת.
לכי חזרה למה שכתבת, תחשבי לרגע שאת אדם בעוד מאתיים שנה או מסעודה מנתיבות שמעולם לא שמעו על קרן אמבר או שדה בוקר (הרבה מאוד אנשים יודעים על הקיבוץ, המדרשה, אפילו בסיס הגדנ"ע, אבל הם לווא דווקא מכירים את המכונים לחקר המדבר) או על אייקון. מבחינתם – הטקסט הזה סתום.הנגב הזה עושה רע לאנשים, לקום בחמש-שש בבוקר, לצאת למדבר, לרועת שועלים… (לא שלי יש מה לדבר).
-
יותר מאוחר היום אני אכתוב את הקטע מחדש כך שהוא יתאים גם למי שלא קרא את הסיפור מההתחלה (העצלן).
הנחתי שקטע אפור בחיי הדמות לא אמור להציג את הדמויות לקורא כיוון שהוא משמש כקטע ביניים בין ההתרחשויות אחרי שכבר מכירים את הדמויות. זה הולך להיות סיפור אפור נורא, ראה הוזהרת.ודרך אגב הרבה יותר קל לי לכתוב קטע אפור בחיי דמויות מ"ת מאשר בחיי האישיים. כנראה עניין של קרבה למושא או משהו.
-
בוקר. השעון המעורר של הטלפון צלצל בקול ענות חלושה. שש וחצי בבוקר, או למען הדיוק שש עשרים וחמש, היא כיוונה את השעון למהר בחמש דקות בכוונה כדי לא לפספס רכבות ושאר פגישות חשובות.
עוד לפני שהספיק להגיע לצלצול השני נשלחה יד זריזה להפסיק את רעש. היא אף לא אהבה את הצליל הצורם של אזעקות למיניהן, במיוחד בבוקר החרישי של שדה בוקר המופרע ע"י ציוץ ציפורים מזדמן.
היא התכרבלה עוד כמה דקות בשמיכת הפליס המפוספסת כעור הזברה וחשבה על החלום האחרון שעוד הדהד במחשבותיה, משהו ציבעוני על התגנבות בצלילה בתוך ספינה טבועה באילת מלאה דגי זהרון מפוספסים ארסיים…
חלום טיפוסי למדי, החליטה, וקמה אל המחשב לבדוק מה חדש בממלכת הדיונים והוויכוחים הנקראת רשימת הדיוור של ועד האגודה שבחרה בה ליו"ר זו השנה השנייה ברציפות.
הכל שקט בדירת המעונות שלה במדרשת שדה בוקר, בחוץ הציפורים מנהלות דיונים לא פחות נוקבים מאילו הממתינים לה בתיבת הדואר האלקטרוני של ג'ימייל.
עוד אתמול, אפילו לפני שגילתה מה צופן בחובו המאסטר הנוכחי שלה, היא נשבעה שתתחיל לקום מוקדם, מתוך ציפייה לשנה עמוסה במיוחד בין ניהול האגודה לבין עמידה בדרישות התואר והחיים הפרטיים כמובן. בינתיים ההרגל המסורתי המרשים החזיק מעמד בדיוק יומיים.
היא עברה שוב על הצעת המחקר שכתבה אתמול בערב, אולי הפעם ישבר מחסום הסופרים בנספח 3… אין מזל. יותר מאוחר היא בטח תתפוס מישהו מהמעבדה ותשוחח איתו על המחקר עד שמשהו יזוז ויהיה לה פתאום מושג מה היא רצתה להגיד בעצם.
השיטה הזו הוכיחה את עצמה עבור כל ההרצאות שלה באגודה, למגינת חשבון הטלפון ואחראי המרצים בכנסים. היא גיחכה לעצמה והמשיכה לקרוא עוד קובץ המדווח על הצלחת הכנס האחרון, עוד פרוטוקול פגישת וועד…
קריאת מיילים תמיד נראית קצרה לפני שעושים אותה ותמיד לוקחת פי שניים מהזמן שתכננה לכך.
השעה כבר שבע וחצי ומחליטה להתקשר לחבר הטוב והמסכן, ארז, הנוסע שעה לעבודה כל בוקר.
השיחה קולחת, היא מטיילת עם הטלפון הסלולארי ברחבי הדירה והוא צועק אל עבר הדיבורית ברכב, לפי מיטב תרבות השיחה הישראלית.
כרגיל לאחר כחצי ממנה היא מצטערת שלא כתבה את כל הרעיונות הטובים שעולים בה מההתחלה, שולפת עט ומתחילה לשחזר אותם אחד אחד. למזלה לארז יש עוד הרבה דרך עד העבודה וסבלנות לחזור שוב ושוב על מילים ומשפטים שהדיבורית תיבלה ברעש סטאטי.
השיחה נגמרת בחיוך והגיע הזמן להתעורר באמת.
כעבור עוד חצי שעה של סידורי בוקר וארוחה קלה הגיע הזמן לצאת אל העולם הגדול.
שדה בוקר שליו ויפה בבוקר הקריר. כל הפרחים פורחים ומלאים רפרופי צבע חיים מהגירת הפרפרים הכתומים המרהיבה הנמצאת בעיצומה. היא הולכת ברוח המדברית בין ענני פרפרים לעבר הכלובים הממוקמים בצד הצפוני של המדרשה, על השטח השייך למכונים לחקר המדבר של אוניברסיטת בן גוריון, שמחה להיות במקום כל כך יפה ועוד יותר מרוצה מהמחקר המרתק שסוף סוף מצאה לעצמה. העולם פשוט יפה הבוקר.
אתמול היא קבעה פגישה עם עודד, הטכנאי המקצועי של קבוצת המחקר אליה הצטרפה, ליד הוויוואריום- כלוב הניסוי הגדול המדמה תנאים סביבתיים בו היא תבצע את הניסוי שלה בעוד כחודש, איך הזמן טס כשנהנים. מההכרות הקצרה היא התרשמה שעודד מקצועי, חברותי, סבלני ושמח לעזור . הבוקר הוא ילמד אותה איך לטפל בשועלים איתם תעבוד במחקר, איפה ישוכנו התנשמות שהוזמנו מהגן הזואולוגי לצורך הניסוי ושאר פרטים טכניים של הציוד הדרוש לקראת הניסוי שלה.השער לכלובים כבר פתוח ועודד בדיוק מעניק צ'ופר לשועלים- עכברים שנתפסו במלכודות בלילה.
הוא כבר נתן אחד לנורגיי שועל הבר הנכה ועכשיו שיחרר את קיפי למסדרון כדי שקיפה תוכל לאכול את שלה בשקט.
קיפי כמעט מחונך, שועל ידידותי מספיק כדי לרחרח את ידה כמו כלב, מה שמעלה חיוך אדיר על פניה כמובן.
עודד מסביר על הציוד והמבנה כולו, מתבל את התוכניות להעמדת הניסוי שלה בדוגמאות מהניסיון שלו עם ניסויים דומים, הם עורכים רשימות של כל מה שעוד צריך לתכנן בשביל המחקר והדברים מתחילים להכנס לפרופורציה. אתמול תכנון הניסוי התחיל להדאיג אותה בכמות העבודה שהוא ידרוש בתקופה לחוצה של לימודים, היום בבוקר הדברים כבר נראים נורמליים יותר, יש חברים מנוסים מאוד במעבדה שיעזרו והיא התחייבה מיד לעזור בחזרה. זו הולכת להיות תקופה מאוד מאוד אינטנסיבית ומרגשת.
עודד עובר איתה על המתקנים והמכשירים הרלוונטיים בוויוואריום, מדידות ורשימות אחרונות של כלי הניסוי והם מוכנים ללכת למעבדה. כבר עשר והזמן טס. בדרך הם משוחחים על ניסויים מסוגים שונים והזוויות הייחודיות שכל ניסוי מציע לבחון, הניסויים סובבים שאלות הנוגעות לסיכונים שלוקחים טורפים בעת הציד והסיכונים שלוקחים נטרפים בעת שיחור המזון.
החיים לא פשוטים היא חושבת בחיבה. דגים נטרפים מקבלים ארוחות חינם במבוכי תייל בהם משחרים לטרף טורפים נועזים ורעבים, עכברי מדבר מתמודדים עם שועלים, נחשים ודורסי לילה קטלניים בשביל ארוחת ערב וסטודנטים למחקר אקולוגי מתמודדים עם ביורוקרטיה בעבור משכורת רעב… כן, עולם כמנהגו נוהג.
עודד ושאומן, הדוקורנט הוותיק במעבדה, נהנים לשוחח איתה על המחקר ועוזרים למלא את הטופסים הנחוצים לקבלת אישורי מחקר. ביורוקרטיה במיטבה. טופס פשוט שצופן בתוכו עבודה של שבוע בכתיבת הנספחים. לפחות עכשיו יש לה יותר מושג איך לגשת לאותו נספח 3 מעצבן.
לקראת הצוהוריים היא החליטה שהגיע רעב עד נפש ויש לקום לעשות מעשה, כלומר ארוחת צוהוריים.
על קערת ספגטי ריחני מעשבי תיבול היא יושבת לקרוא עוד מיילים של הוועד, לחפש עוד מאמרים לסקירה הספרותית לקראת כתיבת המבוא לעבודת התיזה.
עוד יום בחיי סטודנטית עסוקה.
סוף. -
הוא פקח את עיניו והסתכל על השעון שליד המיטה. השעה היתה רק 6 בבוקר. אפשר לחזור לישון עוד קצת, חשב לעצמו והסתובב לצד השני. האור תמיד מאיר אותו מוקדם בבוקר, אם הוא לא התעורר עוד מוקדם יותר מביתו הקטנה.
הלילה הוא ישן לילה שלם ללא כל הפרעה, ואפילו באלכסון. האישה והבת ישנו כבר בנתניה, אך הוא נשאר כי עדיין צריך לארוז את כל הבית.
לאחר עוד נמנום קל הסתכל שוב על השעון. "כבר שבע?" הרהר. "אני חייב לקום כבר, צריך לעשות שעות נוספות בעבודה".
הוא רצה לקום מהצד שלו במיטה, אך הכל כבר היה מלא שם בשקיות של בגדים, אז הוא ירד מהצד השני והלך לשרותים.
לאחר שהטיל את מימיו בחן את עצמו במראה. שערו היה מבולגן מעט ופניו עתירי זיפים. גם הזקן הצרפתי כבר היה ארוך מדי.
"להתגלח?" תהה לעצמו. "אין לי כוח, אולי מחר." הוא נכנס להתקלח.
המים לא היו רותחים, אבל מספיק חמים בשביל מקלחת קצרה. הוא שמח על כך שהם עוברים דירה. הדירה בקיבוץ כבר ממש עיצבנה אותו. בבית החדש יש דוד שמש, חשב בזמן שהרגיש איך המים מתחילים להתקרר.
הוא זרק על עצמו חולצה שהיתה תלויה על הקולב, והוציא מכנסיים מהארון והלך למטבח.
קערת הקורנפלס הרגילה שלו כבר חיכתה לו על מייבש הכלים והקורנפלס נשלף ממקומו הקבוע בלי לחשוב בכלל. הוא הסתכל על האריזה. "למה קניתי קלוגס?" חשב. "פעם הבאה אני קונה את הסוג שאני הכי אוהב ולא את זה שבמבצע, זה בכלל לא אותו טעם."
הוא לקח את קערת הקורנפלקס, מזג חלב והלך לשבת מול המחשב.
כבר חיכה לו מייל מאישתו, רשימת דברים לעשות.
הוא רפרף ברשימה והבטיח לעצמו שיעבור עליה שוב כשיהיה בעבודה. פתח את האתר של ONE ותהה אם יהיה איזה משהו חדש מעניין בחדשות הכדורגל. יניב קטן חשב להכנס לרשימה של מישהו שעומדת לרוץ לראש עירית קרית אתא. את מי זה מעניין.
הוא קם מהמחשב, לקח את הפאוץ שלו, לקח את הזבל ויצא מהבית.
האויר בחוץ היה קריר, סוף סוף היתה הרגשה שהקיץ נשבר והנה מתחיל הסתיו. בקרוב גם יבואו הגשמים.
הוא עלה על האופניים שלו והתחיל לרכב על השביל בקיבוץ, עם שקית הזבל ביד. כבר ממש נמאס לו לקח ככה כל יום את הזבל, למה הפח צריך להיות רחוק? הוא כבר דמיין את עצמו קם בבוקר בבית החדש ששכרו, עם החניה והצמודה ופח צמוד אליה.
לאחר דקה הגיע אל הפח, זרק את הזבל והעמיד את האופניים בשולי השביל, לא קשורות. גם ככה אף אחד לא נוגע בהם בקיבוץ.
הוא נכנס לרנו קליאו שלו ונסע לעבודה. "לפחות העבודה כאן קרובה" חשב. "אין סיכוי שאמצא עבודה במרכז במרחק של 10 דקות מהבית". ברקע נשמע הדיסק virgin suicides של AIR , שהיה קצת דכאוני מדי בשבילו באותו בוקר, אךהוא לא טרח להעביר דיסק. גם ככה הנסיעה קצרה, וסך הכל זה דיסק יפה.כשהגיע לעבודה רוב החניה היתה עדיין פנויה. הוא אהב לחנות כל פעם במקום אחר, ככה סתם בשביל לגוון. פעם הוא קרא שעדיף לא ליצור יותר מדי הרגלים, כי בסוף מתמכרים אליהם, לכן עדיך כמה שיותר לשבור הרגלים.
שי כבר החנה את הרכב שלו, והוא ראה אותו חונה במקביל אליו. שי כיוון אליו בננה וירה.
לאחר שהחנה את הקליאו הוא יצא ונעל את הדלת ידנית. הכפתור של הנעילה המרכזית הפסיק לעבוד לפני שבוע משום מה, ולא עזר להחליף בטריה. הוא יצטרך ללכת למוסך הרשמי לסדר את המפתח. אבל אפשר לדחות את זה עד אחרי המעבר.
הוא נכנס לעבודה, העביר כרטיס והלך לשבת במקומו.
"עוד יום" חשב והכניס את הססמה שלו למחשב.
התוכנה כבר היתה פתוחה מאתמול, אך השרת כנראה נפל בלילה והוא היה צריך לסגור ולהפעילה מחדש. בינתיים החליט לשוטט קצת באינטרנט ולקרוא חדשות.
היום עבר לו לאט מדי. עוד מייל מהר"צ, עוד מסמך לכתוב, עוד באג לבדוק בתוכנה המשעממת הזאת…
הוא שמח שבקרוב גם יעבור עבודה. מההתחלה הוא לא ממש נהנה שם, פשוט היה משעמם מדי.
מדי פעם היה נכנס שוב לכל מיני אתרים, לראות עם משהו התעדכן.
מחשבותיו נטו לנדוד לדברים אחרים, והוא כבר חשב מה יעשה היום כשיחזור מהעבודה.
פתאום נזכר ברשימת מטלות מאשתו ובדק שוב את המייל.
"לדבר עם הדיירת שנכנסת לראות אם היא רוצה לקנות את המזגנים". הוא לא היה בטוח שהוא רוצה למכור את המזגנים, סך הכל גם הם יצטרכו מזגן בבית החדש, אפילו אם זה סיפור לפרק ולהעביר. מה גם שזה עוד הוצאה כספית.
הוא התקשר אליה.
"אני מוכנה לשלם 1700 על שניהם. אם זה מעל אתה יכול לקחת אותם." אמרה.
"1700 זו בדיחה לשני מזגנים, וחוץ מזה , מה תעשי בקיץ?" אמר.
"עד הקיץ נחיה ונראה".
הוא שנא את הגישה הזאת. למה אנשים לא חושבים קדימה?
למרות ההוצאה הנוספת על פירוק והרכבה , בליבו הוא שמח שלא קנתה אותם. בראיה קדימה הם יצטרכו להוציא הרבה יותר כסף אם ירצו לקנות מזגן חדש כשיתחיל הקיץ, אז עדיף להשקיע את הכסף עכשיו, אפילו אם אנחנו קצת לחוצים מכל ההוצאות של המעבר.
אחר חצי שעה הפלאפון שלו צלצל. זה היה הבחור שבא איתה לראות את הדירה. הוא הציע לו פשרה – 1850.
הוא אמר לו שיתן לו תשובה מאוחר יותר, הוא צריך לחשוב על זה.
כמה שהוא שנא להתעסק בדברים האלה, להתמקח, לסדר דברים, לדאוג להובלה, לפירוק והרכבה של מזגנים…
בסוף החליט לא להיכנע. הוא התקשר אליה ואמר לה ש- 2000 זה מחיר אחרון. היא לא הסכימה. עכשיו צריך לדאוג לפירוק.היום המשיך לנוע בעצלתיים, וארוחת הצהריים לא היתה כל כך טעימה. הקייטרינג של החברה היה "אוכל ביתי" שלא ממש הרגיש ביתי, והוא התגעגע לארוחות גורמה שהיה אוכל כשעבד פעם ברמת החייל.
אולי עכשיו כשיעבור חזרה למרכז יחזור גם לאכול במסעדות.
כשחזר מהאוכל שם לב שבקבוק המים הקטן שתמיד על שולחנו התרוקן כבר, והלך למלא אותו.
כשהיה במטבחון הביט אל השמיים שהיו אפורים ומעוננים. תמיד שהשמיים נראו כך גם הוא הרגיש אפור. למרות הקיץ החם והלחות הבלתי נסבלת, האפרוריות של החורף תמיד היתה מדכאת אותו.
הוא חזר לשולחן שלו ובהה במסך לכמה רגעים, ואז חזר לעבודה השוטפת.הוא חיכה כבר לסוף היום ויותר מזה, לערב.
הם קבעו להיפגש היום אצל גדי.
אם היה משהו שתמיד היה המפלט בשבילו – זה המשחקים. ובמיוחד – פרו אבולושין 6. אין כמו משחק כדורגל טוב בפלייסטיישן בסוף היום. במיוחד כשמשחקים שניים נגד שניים.
למרות שאף אחד מהם כבר לא היה רווק, לרוב החברים שלו עוד לא היו ילדים. גדי גם רק לאחרונה נכנס לקשר רציני. עד אז הדירה של גדי היתה מקום המפגש הקבוע של החברה. כשהיו סטודנטים היו יושבים שם לפעמים עד הבוקר, משחקים.
עכשיו גם הוא צריך להתחשב באישה, והמפגשים כבר לא כל כך תכופים או ברורים מאליהם.
אבל היום זה קורה, אחרי משהו כמו חודש, שגם אז הוא נאלץ ללכת מוקדם כי לילך, הבת שלו היתה חולה ואשתו לא הצליחה להרדים אותה.הוא יצא מהעבודה קצת מוקדם יותר, כדי שעוד יספיק לארוז כמה דברים בבית לפני שהוא הולך לגדי.
למרות השעה המוקדמת, כבר לא היה הרבה אור. החושך והקור מתחילים להשתלט על מזג האויר.
כשהגיע הביתה התחיל לארוז את ארון הבגדים, במיוחד כל בגדי החורף והשמיכות שגם כך הוא לא צריך ביומיום.
הוא עבד במרץ ורוקן את כל הארונות במהרה, שם חלק בארגזים וחלק בשקיות. אחר כך התקשר לאשתו, להשוויץ קצת על כמה שכבר הספיק לארוז, ולשאול מה שלומה.
היא הייתה עצובה קצת שהיא ישנה בלעדיו עוד לילה, וגם לילך לא מרגישה הכי טוב, יוצאות לה שוב שיניים.
הוא אמר לה שהוא מתגעגע אליה, ושבסוף שבוע הוא יבוא.
הבית היה כל כך ריק בלעדיהן.
למרות שישן טוב והיה לו קצת יותר זמן לעצמו, עדיין התגעגע אליהן ודאג ללילך.
"רק עוד קצת" חשב. "עוד מעט הכל הולך להשתנות". -
-
-
-
-
היא התעוררה בכאב גב. לאחר שפקחה את עיניה, נזכרה כי היא על הספה. כריות המושב זלגו להן לכיוון הרצפה במשך הלילה, והיא איתן. יד אחת נותרה רדומה גם אחרי שהיא התעוררה. היא ניערה אותה באגרסיביות, רואה את האצבעות נזרקות מצד לצד, אך לא מרגישה אותן. היא הרימה מן הרצפה את השלט של ממיר הכבלים וכיבתה אותו כדי שיציג את השעה. שבע שלושים וחמש. מספיק טוב.
היא גררה את עצמה למקלחת ובדרך חלפה על דלת חדר השנה. הוא ישן במיטה בלילה בלעדיה. היא לא רצתה להעיר אותו כשתיכנס למיטה. אולי בעיות כאלה יפתרו כשהם סוף-סוף יקנו מיטה חדשה, גדולה יותר. סביר להניח שלא, אבל היא יכלה רק לקוות.
הוא התעורר כשהיא יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת, והסתכל בזמן שהיא התלבשה.
"נרדמתי אתמול מוקדם, לא?" הוא שאל.
"עשר," היא ענתה. "קמת, אמרת, 'טוב, אני הולך לישון'?" היא חיקתה את צעדיו מהלילה שלפני, רקיעות כבדות אך מהירות, "?וטרקת את הדלת." הוא צחק. היא התישבה מול המחשב ודפדפה בין פורומים לבלוגים. היא שתתה את שאריות הקפה שלו. הוא מעולם לא סיים כוס שלמה של קפה בבוקר. ברבע לתשע, היא נזכרה שהיא תכננה להגיע לעבודה מוקדם. היא תצא משם בסביבות אחת עשרה, והיה חשוב שתוכל לומר שהיא כבר עובדת כמה שעות. היא הזדרזה ויצאה מהדירה.
הנסיעה לעבודה היתה חסרת ייחוד. פקק ביציאה מהרחוב בגלל הרמזור הקצר, עומס תנועה באיילון צפון. היא הלתבטה אם לנסוע במסלול החדש שלימדו אותה החברים מהעבודה או בדרך הישנה שהיתה רגילה אליה. למרות העובדה שהיו לה טראומות ילדות מכביש 4 (או לפחות כך טענה. האמת היתה שפשוט היו שם יותר מדי משאיות ויותר מדי תאונות.) היא פנתה ונסעה במסלול החדש.
היא הגיעה לעבודה בתשע ועשרה ומצאה בחניון חניה בשפע. להקדים בחצי שעה היה נוח. היא חנתה בחניה בה לא היה סיכוי שיחסמו אותה. בעודה נכנסת למקום ברוורס היא שמה לב שהיא חונה ליד מכוניתו של המנכ"ל.
בעבודה היא המשיכה את מה שהפסיקה כשיצאה מהבית. עוד בלוגים והקומיקסים שהיו שמורים לקריאה מהעבודה. מי שהיה רואה את כמות החומר שהיה שמור לעידוד בזמן העבודה או לכמות הפעמים בהן לחצה על כפתור הטעינה מחדש בדפדפן על הפורומים בהם היתה חברה, היה חושב שהיא לא נהנת מהעבודה שלה. הוא היה טועה.
היא נהנתה מתכנות בצורה שנראתה גם לחברי הצוות שלה חולנית. היה מין פלא בלחיצה על מקש מקלדת וצפייה בפקודות שהיא כתבה הופכות למשהו מוחשי. גם מהעבודה עצמה היא נהנתה. כפי שאהבה להסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, "שפת תכנות היא כמו כל שפה. אתה משתפר בה ככל שאתה מדבר בה. וכמו שכשאתה לומד צרפתית ומשתפר, אתה יכול לעשות את זה בלדבר על דברים משעממים, כמו איך ללפף פתיון דיג, ואתה יכול לדבר על דברים מעניינים כמו איך גונבים מיליון דולר מבנק." והיא אהבה לחשוב שהיא, בעקיפין, מונעת ממישהו לגנוב מיליון דולר מבנק.
ובכל זאת, היא קראה לאורך היום כמות לא מבוטלת של זבל אינטרנטי, החל בבלוגים וקומיקסים, וכלה בטוקבקים באתרי חדשות. היא תירצה זאת בכך שהיא עוד לא התרגלה לאינטרנט במקום העבודה אחרי שלוש שנים בצבא.
היא הזמינה לעצמה ארוחת צהריים, שתגיע כשהיא לא תהיה במשרד. סלט בהרכבה עצמית מ"ברעמס", אותו אחד כמו כמעט כל יום. היום היא גיוונה ברוטב. שום שמיר במקום ויניגרט. בעשרה לאחת עשרה, אחרי שיחה מרגיזה גם יצחק מהצוות שלה, היא ירדה שוב לחניון ונסעה חזרה לתל אביב.
בעודה פונה מפנקס לויצמן, צלצל הטלפון שבכיסה את הצלצול המיוחד שהיה מיועד לבן זוגה, Come Together של החיפושיות. היא ענתה תוך כדי נסיעה אחרי שבדקה בזהירות את שולי הכביש למרחק. רק לפני מספר ימים אמרו לה שגם נסיעה עם הדיבורית הפנימית של הסלולרי היא עבירת תנועה אם מחזיקים אותו ביד. גם אם שתי הידיים על ההגה, כפי תמיד הקפידה שיהיו.
"איפה את?" הוא שאל.
"בדרך לוולטר," ענתה. וולטר היה המורה לבלט. "האיטלקי הפסיכי", כפי שכינתה אותו במקרים שלא רצתה לפרט יותר מדי.
"את בתל אביב?" הוא שאל.
"אני עוד מעט בסטודיו," אמרה.
"לא נסעת לעבודה?"
"נסעתי, ועכשיו אני נוסעת לשיעור," היא הסבירה.
"זה לא קצת מטופש?" הוא שאל.
היא משכה בכתפיה, למרות שהוא לא ראה. "פעמיים בשבוע יוצא שאני נוסעת פעמיים. זה שווה את זה."
"אה," הוא אמר. "טוב, תתקשרי אלי."
היא הגיעה רבע שעה מוקדם, פריווילגיה שבדרך כלל לא היתה לה. זמן להתלבש ולהתחמם לפני שהשיעור התחיל. וולטר נכנס באחת עשרה וחצי בדיוק, מחוייך ולבוש בחולצת קנת' קול שלבש לעתים תכופות. החדר היה כמעט ריק והיא הצליחה להתמקם בקדמתו. אחרי התרגיל הראשון, נכנסו עוד שתי בנות, ועדיין היה ריק יותר מבדרך כלל.
השיעור עבר מהר. הוא היה קשה יותר משציפתה, ומלווה בהדגמות של וולטר, שרירים מושלמים נמתחים תחת עור שחום. את אחד התרגילים הוא הדגים ממש לידה, עם גבו אליה, מה שנתן לה הזדמנות ראשונה אחרי חצי שנה של התפקדות בשיעורי הבוקר שלו להרהר בישבנו החטוב. מאוחר מדי היא נזכרה שגם רצתה לקרוא את הכתוב בכתובת הקעקע שעל צווארו, והוא כבר סיים להדגים ושב לקדמת החדר כדי לצפות בתלמידיו מבצעים את התרגיל.
ההפסקה באמצע השיעור התארכה בגלל סיפורים מביכים על הופעות שהיו לו לספר. אחרי ההפסקה, היא התחילה להרגיש כאב מציק בכף הרגל. כאב הוביל לביצוע רע של תרגילים, שהוביל לתסכול. כשנגמר השיעור, היא הסירה את נעל הבלט וגילתה בד ונייר דבק על פנים הסוליה.
הנעליים היו נעליים ישנות שהיא שלפה מהתיק היום כדי להחליף את הנעליים החדשות יותר שלא היו לרוחה. היא שלפה מספרים מפאוצ' קטן ואדום בתוך תיק הבלט שלה והחלה לגזור כל פיסת בד טורדנית. אחר כך, הוציאה מצית (שמורה שם למצבים כאלה, שכן היא לא עישנה) ושרפה קצוות חשופים. היא ישבה על רצפת הלינולאום של החדר הריק עם עוד שתי בנות שדיברו על שיעורי הבלט שהן מלמדות. היא קינאה בהן על האומץ להפוך את האהבה לקריירה. היו לה פנטסיות על כוראוגרפיה, ולמרות שטיפחה אותן היא עדיין היתה, לדבריה, "מציאותית".
כשהבינה שהיא מתעכבת במקום למהר חזרה לעבודה, היא אספה את דבריה ונפרדה מהבנות שהמשיכו לדבר כאילו לא קרה כלום. היא התקלחה והתלבשה, ונסעה חזרה. בדרך היא טעתה בחישוב ופנתה ישר לתוך פקק תנועה בירידה לאיילון. השעה כבר היתה רבע לשתיים. לא טוב, היא חשבה לעצמה.
בחניון בעבודה היא נסעה סביב השטח המוקצה לחברה פעמיים עד ששמה לב שחניה אחת נותרה פנויה. היא יצאה מהמשרד בלי התיק שלה, וכעתת היא הסירה את משקפי השמש והשאירה אותם באוטו, כך שתוכל לעלות בלי שום רמז לכך שנעלמה לשלוש שעות. הסלט שלה חיכה לה במטבחון. היא לקחה קערה ומזלג ממיבש הכלים ואכלה מול המחשב בזמן שיצחק ורומן באו להציק לה בבעיות של שרתי תכנה המותקנים בצרפת. -
-
-
