תרגיל כתיבה: עימות

ללא כותרת ללא כותרת פורום הסיפורים תרגיל כתיבה: עימות

מציג 18 תגובות משורשרות
  • מאת
    תגובות
    • #163129 הגב
      Ange noir
      משתתף

      זה תרגיל יחסית בסיסי, כתיבת סצנה ואז בחינה של נקודות שונות בבניה שלה.

      *התרגיל*: לכתוב סצנה (נגיד עד 100±300 מילה) המציגה עימות בין שתי דמויות.
      את הסצנה צריך לכתוב פעמיים:
      – בצורה מנותקת – כצופה מהחוץ.
      – בצורה סובייקטיבית – כאחת הדמויות, מנקודת מבט האוהדת את הדמות וכו'.

      צריך שיהיה בסצנה דיאלוגים, תיאור של שפת גוף ושל התנהגות.

      בהצלחה.

      התרגיל הזה ישב בראש הפורום עד ה-30 בספטמבר, ואז נתקדם לתרגיל הבא.

    • #184019 הגב
      נעם
      משתתף

      יוני קודד כותרת הולוגרפית מלווה בזיקוקי די-נור. מאחריו אלעד שפשף את עיניו.
      "יוני, אתה יודע שהשעה מאוחרת, אתה בטוח ש:'כנסו כנסו -איזה כיף אני ראשון' זה רעיון טוב לעבודת גמר בקורס על אומנות הולו-אודית מתקדמת??
      "על מה אתה מדבר? יש בזה את הכל. גם רטרו, גם מושך קהל והכי חשוב יהיה ממש קל לדאוג שתהיה גם דינמית וגם מגוונת.?
      "אלף, לא כל מה שהוא רטרו הוא גם טוב. ובית, למה לכל הרוחות שזה ימשוך קהל??
      "תסתכל.? אמר יוני בחיוך רחב.
      אלעד התכופף והתחיל לקרוא מעל מעל לכתפו של יוני לאת שורות הקוד שהתעבו על המסך. כעבור רגע הוא חרק שיניים והידק את האחיזה שלו במשענת הכיסא. בקול שקט ורגוע הוא אמר
      "תגיד לי, מה טפטפת לך לפני שהתחלנו? אתה באמת רוצה שהדבר הזה יזנק על כל מי שיתקרב אליו??
      החיוך של יוני התרחב.
      "ברור. איך אחרת נעביר לצופה את מלוא החוויה האותנטית בהקשר ההיסטורי-תרבותי שלה??
      "אתה מתכוון בהקשר ההיסטרי-מטומטם שלה.?
      "בדיוק!?
      אלעד זרק אחורנית את ראשו תוך כדי שהוא מעביר יד בשערו.
      "שאלוהים יעזור לי."

      XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

      יו, מה הוא מתחיל עכשיו אם השטויות שלו.
      "יוני, אתה יודע שהשעה מאוחרת, אתה בטוח ש:'כנסו כנסו -איזה כיף אני ראשון' זה רעיון טוב לעבודת גמר בקורס על אומנות הולו-אודית מתקדמת??
      "על מה אתה מדבר? יש בזה את הכל. גם רטרו, גם מושך קהל והכי חשוב יהיה ממש קל לדאוג שתהיה גם דינמית וגם מגוונת.?
      אאאאאה… אין לי כוח לזה עכשיו.
      "אלף, לא כל מה שהוא רטרו הוא גם טוב. ובית, למה לכל הרוחות שזה ימשוך קהל??
      "תסתכל.?
      יופי, תכריח אותי להתכופף ולעבור על הקוד המעורבל שלך, כאילו שגם ככה לא כואב לי הגב. או-קי, בסדר, בוא נראה. הקלט מהחיישן שמתרכב לפונקציה ש… אוי, לא.
      תגיד לי, מה טפטפת לך לפני שהתחלנו? אתה באמת רוצה שהדבר הזה יזנק על כל מי שיתקרב אליו??
      "ברור. איך אחרת נעביר לצופה את מלוא החוויה האותנטית בהקשר ההיסטורי-תרבותי שלה??
      "אתה מתכוון בהקשר ההיסטרי-מטומטם שלה.?
      "בדיוק!?
      די, די, די. אני לא יכול עם השטותניק הזה יותר. חלאס, נשבר לי. מה כבר יש לי לעשות אתו?
      "שאלוהים יעזור לי."

    • #184020 הגב
      קרן אמבר
      משתתף

      תכננתי באריכות לכתוב כאן קטע על עימות שגובש היטב בראשי אבל בכל פעם מחדש גודל התרגיל הפריע לי מלהתחיל.
      זה נראה לי מסובך מידי ולא הצלחתי להבין איך לגשת לעיניין.
      דיאלוגים, שפת גוף והתנהגות כנראה היו נכללים בקטע הסופי אבל לדחוס אותם לתוך 100 מילים נראה לי צפוף ומהודק וכל העיניין פשוט נפל מבין האצבעות כל פעם מחדש.
      כיוון שכבר עבר הזמן להתמהמהויות העדפתי לכתוב כאן את הבעיה בה נתקלתי בתקווה לדיון בעל עצות טובות למתחילים טריים (בעלי פרפקציוניסטיות מסויימת כך אומר לי האיש היקר)

    • #184022 הגב
      נעם
      משתתף

      נתחיל מזה שהגרדת הגודל היא 300 מילה פלוס/מינוס 100. כלומר יש לך בכיף עד 400 מילה גם בלי לחרוג ממסגרת הכללים של התרגיל. למען האמת, 100 מילים הן טכנית פחות מהנדרש.
      במאמר מוסגר, צריך להבדיל לדעתי בין מטרה לבין דרך. המטרה (כפי שהוגדרה בתרגיל) היא בחינה שסצינת עימות מכמה נקודות מבט. הדרך היא קטע שמכיל תיאורי שפת גוף, דיאלוג וכל היתר. אני באמת לא חושב שתריך להתעקש בכח לדחוף פנימה את הכל אם אין לכך הצדקה בסיפור – בסיכומו של דבר המטרה (של הפורום הזה, לפחות למיטב הבנתי) היא קודם כל לכתוב טוב. לא לענות על רשימת, אפילו לא דרישות – יותר כמו נקודות לתשומת לב, שניתנה לתרגיל.

      הקיצר, התשובה היא שיש טעות בשאלה.

      וסתם כדי לא להיות שלילי לגמרי, הנה בכל זאת טיפ (בערך) אחד שיש לי:

      אפשר (וצריך) לנצל את אותו חלק של הטקסט ליותר מדבר אחד, למשל:
      "אתה מוכן בבקשה לשבת על הכיסא ולא להסתובב כל הזמן? זה מעצבן."
      זה גם חלק מדיאלוג, גם מכיל תיאור שפת גוף ואומר (בצורה לא הכי אלגנטית) משהו על מצב הרוח של אחת הדמויות.
      וכל זה כמובן, כי יש קשר בין הדיאלוג, שפת הגוף וכו' – אחרי הכל הם כולם חלק מאותה סיטואציה.

    • #184023 הגב
      Ange noir
      משתתף

      זה אמור היה להיות 300 פלוס/מינוס 100 (ולא ההפך שכמו שנראה, למרות שאני רוצה לראות מישהו כותב סיפור של מינוס 200 מילה), זה די הרבה, אנשים כותבים סיפורים שלמים באורך הזה.
      בכל מקרה הארכתי את התרגיל עד ה-30, אז את עדיין יכולה לעשות אותו, עם מספיק נפח.

    • #184024 הגב
      ???
      משתתף

      מקווה שזה לא יותר מדי טקסט. ניסיתי לעשות את זה הכי קצר שאני יכולה. החלק הראשון הוא בצורה מנותקת (לפחות השתדלתי) והשני, סובייקטיבי.

      חלק ראשון:

      "אולי די?" האישה היפהפייה הניחה שתי ידיים על מותניה, אבל קולה רעד.
      "מה עכשיו?" הגבר נמוך הקומה מצמץ אליה מתוך זוג עדשות עבות. הוא לא שמע את הרעד בקולה כשהתנדנד קדימה ואחורה בכורסה המותאמת לגופו.
      "לא חשבת שזה יכול להשפיל?" הקול הפך רועד יותר והאישה הושיטה את גב ידה וניגבה במהירות את מה שהיה עלול לנצנץ החוצה.
      תנועת הכיסא המותאם לגוף הפכה חזקה יותר וחורקנית יותר. הוא לעס בדממה את שרידי שפמו מעל שפתיו.
      היא העבירה גם את גב היד השנייה. "אין לך שום דבר להגיד לי?"
      שתיקה.
      האישה ניסתה להוסיף עוד משפט, אבל נוצחה על ידי השקופות הקטנות שזלגו מעיניה. גם אלו לא הצליחו לפגוע בעורה החיוור ובעיניה הכחולות שתאמו לעיניה של דוגמנית מפורסמת. היא צנחה לתוך הספה האהובה עליה וכיסתה את פניה בשתי ידיים דקות, זהות לידיה של דוגמנית אחרת. גופה הארוך נראה כלא תואם לספה הקטנטנה, אך שם היא התעקשה להתכרבל.
      הספה שלו הפסיקה לחרוק בפתאומיות והוא החל לטפוף ברגלו כעת, פעולה שהפכה ללא מספקת על השטיח הגדול, המעוגל. כמה שהיא התעקשה עד שנכנע והוסיף אותו לתכנות.
      "את מגזימה," אמר לבסוף והחל למרוט קצוות שפם, "כל אישה הייתה רוצה להראות כך. יש לך מושג כמה נשים מתחננות שאני אייפה אותן כך? המראה שלך, את בכלל לא מבינה כמה טרחתי, חשבתי שהיום תהיי מרוצה והנה, שוב את מקטרת." הוא הפסיק לנקוש ברגליו, והחל לתופף על משען העץ של הכיסא, גבותיו העבותות הושפלו ופיו הקטן, המשופם, התכווץ. ראשו החל לכאוב.
      אשתו כרעה על ברכיה לפני כורסתו. בגובה שהוסיף לה, גם במצב הכריעה הגיעה כמעט עד כתפיו. היא הניחה את ידיה על ברכיו. "חשבתי שאתה אוהב איך שאני נראית. איך שאני נראית באמת." לחשה בקול שלה, הדבר היחיד בה שלא שינה. "ככה היית אומר לי פעם, לפני שהתחלת בעבודה הזו."
      הוא הסב את פניו ולא ענה. השתיקה נמתחה בניהם כמו חוט ברזל מצופה, דק וארוך.
      לבסוף התרוממה על רגליה. מלמעלה יכלה לראות את כל הפגמים הקטנים בו שפעם כל כך אהבה. השיער הדליל, הכרס הקטנה, חוסר השלמות בתווי פניו. "אני מעולם לא ניסיתי לשנות אותך, מעולם." לא הייתה תשובה.
      הפנים שנראו כפאזל מעשה חושב, ממוסגרות בשיער צהוב רך הביטו בפעם האחרונה ואז האישה היפהפייה הסתובבה ויצאה מהבית. כשסגרה את הדלת הושיטה יד שמנמה וקצרה, העבירה אותה בשיער שחור-אפור קצר והסירה את השלט עם שמה מעל הדלת.

      חלק שני:

      "אולי די?" הוא הרים את עיניו בהפתעה. לא זה מה שציפה לשמוע. היא הייתה יפה. יפה מאוד והידיעה הזו חיממה את ליבו. הוא יעשה הכול בשבילה, אבל לא נראה שאי פעם היא תהיה מרוצה.
      "מה עכשיו?" הוא מצמץ אליה מתוך זוג עדשות עבות. הוא התאמץ כל כך. במשך שבוע ישב לתכן את הדמות הרצויה, משהו שיהלום אותה, שיהיה מיוחד רק לה. רק שלה. והתכנות, כמה זמן כתב את הקוד הזה, שלא על חשבון העבודה. אבל שוב, היא לא מרוצה.
      "לא חשבת שזה יכול להשפיל?" הקול שלה פתאום רעד והיא הושיטה את גב ידה וניגבה במהירות את עיניה. דמעות אמיתיות? הוא כבר לא בטוח. הוא לא ענה לה. הוא גם לא יענה לה. הוא לא מוכן לזה יותר. כל פעם שהוא עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא מתחילה לבכות. היא רצתה שהוא יתכנת מחדש את הרהיטים במטבח ובכתה, הוא תכנת. הכול הוא עושה בשבילה. אבל אי אפשר לגרום לה להיות מרוצה.
      תנועת הכיסא המותאם לגוף הפכה חזקה יותר וחורקנית יותר. הוא לעס בדממה את שרידי שפמו מעל שפתיו.
      היא העבירה גם את גב היד השנייה. "אין לך שום דבר להגיד לי?"
      שתיקה. הוא לא ייגרר לויכוח הזה. בשום אופן.
      היא צנחה לתוך הספה האהובה עליה וכיסתה את פניה בשתי ידיים דקות.
      נמאס לו כבר מזה. מכל מה שהיא מנסה לעשות לו. הספה שלו הפסיקה לחרוק בפתאומיות והוא החל לטפוף ברגלו כעת, פעולה שהפכה ללא מספקת על השטיח הגדול, המעוגל. אולי לנסות להסביר בכל זאת?
      "את מגזימה," אמר לבסוף והחל למרוט קצוות שפם, "כל אישה הייתה רוצה להראות כך. יש לך מושג כמה נשים מתחננות שאני אייפה אותן כך? המראה שלך, את בכלל לא מבינה כמה טרחתי, חשבתי שהיום תהיי מרוצה והנה, שוב את מקטרת." הוא הפסיק לנקוש ברגליו, והחל לתופף על משען העץ של הכיסא, הוא לא היה צריך לדבר, היא ממילא לא תבין. גבותיו העבותות הושפלו ופיו הקטן, המשופם, התכווץ. ראשו החל לכאוב.
      אשתו כרעה על ברכיה לפני כורסתו. בגובה שהוסיף לה, גם במצב הכריעה הגיעה כמעט עד כתפיו. היא הניחה את ידיה על ברכיו. "חשבתי שאתה אוהב איך שאני נראית. איך שאני נראית באמת." לחשה בקול שלה, הדבר היחיד בה שלא שינה. "ככה היית אומר לי פעם, לפני שהתחלת בעבודה הזו."
      הוא הסב את פניו ולא ענה. היא התלוננה תדיר על המראה שלה. גם עכשיו היא מתלוננת. תמיד היא מתלוננת. השתיקה נמתחה בניהם כמו חוט ברזל מצופה, דק וארוך.
      לבסוף התרוממה על רגליה. "אני מעולם לא ניסיתי לשנות אותך, מעולם."
      הוא לא טרח לדבר, גם לא כשיצאה מהבית. שנייה לפני שסגרה את הדלת יכול היה לראות אותה בדמות אהובה עליו.

    • #184025 הגב
      קרן אמבר
      משתתף

      הדרקון ישב בשקט בגינת הנוי, מחכה בסבלנות לסיום ארוחת הערב המשפחתית של ערב שישי.
      הוא כבר לעס עד עיסה את הצעצוע האחרון שקנתה לו המטפלת ועכשיו ניסה להפיג את השעמום בהצצה מבעד לחריץ הוילונות, לראות משהו מהמתרחש בארוחה.
      קולות עמומים של שיחה וצלצול כלי האוכל בקושי חלחלו מבעד לזכוכית והוילונות הכבדים והוא התאמץ להבין, למרות גילו הצעיר, מה קורה שם בפנים.
      הוא זיהה את קול המטפלת שלו, צעיר ואפטימי כתמיד, מסביר בגאוה איך הוא גדל יפה השבוע ועד כמה הוא חכם… זה גרם לו להתנפח בגאווה והוא נדחק עוד לעבר החלון, מצמיד עין סקרנית מכוסה קרנית שקופה קשיחה לזכוכית הקרירה.
      אור הנרות השתקף מכלי אוכל רבים ולקח לו זמן עד שמצא את המטפלת שלו יושבת לצד אישה מבוגרת ממנה ודומה לה, פרט לקווי הזקנה על הפנים והצוואר.
      האישה מחתה את קצה פיה במפית ואמרה "את מדברת עליו כאילו הוא היה תינוק" והביטה לעבר שאר יושבי השולחן בחיוך קטן ושטוח. המטפלת האהובה חייכה בעיניים בורקות "בוודאי! הוא רק בקע מהביצה לפני חודש וכבר יודע אל כל האליף בית ואתמול הוא פתר לבד כמה זה 47 ועוד 5" היא חייכה לעבר החלון אבל לא נראה לו שהיא ראתה אותו בגלל הוילונות.
      האישה השניה הזעיפה פנים קלות ונופפה בידה לעבר החלון "כן, הוא מאוד חכם. רק חבל לי על הפטוניות"
      הוא לא ידע מה זה פוניות ומה הקשר שלהן לשיחה אז הוא הניח שזה לא חשוב. המטפלת שלו נשענה לאחור בכיסא וציינה תוך הנפת אצבע, תנועה ממנה כבר למד להזהר, ש"הפטוניות שלך לעולם לא יצילו חיים ואילו אני והוא נעשה את העולם למקום טוב יותר!" להפתעתו האישה המקומטת לא קיפלה זנב והסתירה ראת מתחת לכנף אלא נופפה אצבע חזרה והצהירה "נשים צעירות צריכות להקים משפחה! לא לצאת לרכב על דרקונים למקומות מסוכנים!"
      המטפלת שלו הזעיפה פנים חזרה, כל השולחן הביט בה מרותק והדרקון הצעיר חיכה לראות אותה כובשת אותם כגנרלית מנצחת "את תמיד חושבת שההחלטות שלך הן היחידות הנכונות! לי ולו יש חיים אחרים משלך ואת לעולם לא תביני אותם, את והפטוניות! אני לא רוצה את החיים שלך, אני מספיקה עבורו והוא מספיק עבורי וזה כל מה שאת צריכה להבין"
      האישה המבוגרת קמה מהשולחן בכעס ברור "ובכן אם אלו החיים שאת רוצה אלו החיים היחידים שלהם תזכי! וכשהוא ימצא לעצמו בת זוג את עוד תרוצי אלי לבכות!" ואז הלכה לחדר אחר.
      המטפלת שלו צפתה בה, אגרופים קמוצים נרפים לאט, ואז אמרה לשאר השולחן בנחישות "אנחנו עוד נראה מי יבכה בסוף, אימא" קיפלה בעדינות את המפית שלה והניחה אותה לצד הצלחת, ניגשה למגש הגדול והרימה את חצי הכבש הצלוי שעליו ביד אחת ויצאה אליו החוצה. הוא שמח מאוד ללעוס את הכבש, הוא אף פעם לא חשב שכמה עשבים וקצת אש יכולים לעשות כל כך הרבה הבדל בטעם. "בוא נעוף הביתה" היא אמרה לו בקול שקט והוא גרגר לעומתה באושר, גורם לה לחייך.

      ****************
      ארוחת הערב של שישי. מהרגע הראשון בו נחתה בגינה, באיחור, וגילתה שזנב הדרקון שיטח את ערוגת הפטוניות היא ידעה שצפוי לה קרב קשה אבל היא לא ציפתה לקהל כזה גדול, לפי הכרכרות נראה שאימא אספה את כל המשפחה הערב!
      נו טוב, אין מה לעשות פרט להתמודד עם חיוך.
      היא נתנה לדרקון הצעיר את צעצוע הלעיסה, מקווה שזה יעסיק אותו מספיק זמן כדי למנוע ממנו לעשות נזקים נוספים לגינה ונכנסה פנימה, מסירה את מעיל הטיסה הכבד ומעבירה אותו לשרת שעיקם את אפו לעבר העור המעובד המדיף ריח עז של דרקון צעיר. היא ישרה בחופזה לפחות חלק מהקמטים של בגדיה אבל ידעה שללא מקלחת והחלפת בגדים כללית היא לעולם לא תעמוד בסטנדרטים של ערבי שישי. נו, אין מה לעשות, משפחתה תאלץ להתמודד עם הקריירה שלה במוקדם או במאוחר.
      אם לא בגדים ולא פטוניות לפחות חיוך ואווירה אופטימית, אולי הם ישמרו על נימוס מינימלי והיא עוד תצא מזה בשלום.
      כולם כבר ישבו לשולחן ולדאבונה הכסא שלה חיכה לה, בראש השולחן לצד אימא.
      טוב, היא ידעה שהמאחר לשדה הקרב לא קובע את המיקום, היא התישבה לאכול בנימוס האפשרי בהתחשב בנסיבות.
      מתמקדת באוכל במה שקיוותה שיחשב כתאבון היא ניסתה להתעלם מהשקט הרועם מכיוון האם. זה עבד יפה לאורך רוב הארוחה אבל לבסוף אחיינה הצעיר החליט לשבור את הדממה ושאל איך זה לגדל דרקון בצורה כזו להוטה שהיא לא יכלה שלא לחייך והתחילה להסביר לו ולשאר יושבי השולחן על מעללי השובב, מתעלמת מהשקט העויין מימינה, עונה על שאלות כמיטב יכולתה באופטימיות וחיוך. תזכרי את החיוך. אולי עוד תצליח לשבור את הקרח הערב.
      היא בדיוק הסבירה עד כמה הוא היה חסר אונים וחמוד כשרק בקע ועד כמה הוא התפתח מאז וסוף סוף הגיעה ההתקפה מהחזית הימינית "את מדברת עליו כאילו הוא היה תינוק".
      ברור שאימא תמיד תשווה הכל לחיי המשפחה כאילו הדבר היחיד שיש לנקבות לעשות בחיים זה להשריץ!
      היא שמרה על החיוך בכוח וניסה קצת פסיכולוגיה הפוכה "בוודאי! הוא רק בקע מהביצה לפני חודש וכבר יודע אל כל האליף בית ואתמול הוא פתר לבד כמה זה 47 ועוד 5" אולי הסכמה תערער את הביצורים… לא, אין מזל, אימא מיד שלפה את האס האחר, מציינת ביובש ציני "כן, הוא מאוד חכם. רק חבל לי על הפטוניות" אאוץ', מכה מתחת לחגורה! מתי היא גלתה על הפטוניות!?
      את החיוך היא נאלצה לנטוש, חיוך מזוייף לא יעזור לה כאן, היא ניסתה לפנות לרגש המחוייבות, להכניס קצת פרופורציות לשיחה "הפטוניות שלך לעולם לא יצילו חיים ואילו אני והוא נעשה את העולם למקום טוב יותר!" רק כדי לקבל כסטירה את המנטרה האימהית הבלתי נגמרת על תפקידה של האישה בחיים "נשים צעירות צריכות להקים משפחה! לא לצאת לרכב על דרקונים למקומות מסוכנים!"
      נו באמת! זה כבר מוגזם. אם היא לא תהיה מנומסת אפשר לזרוק את הכפפות לרצפה וזהו, חסרת סבלנות ומלאת זעם הטיחה חזרה "את תמיד חושבת שההחלטות שלך הן היחידות הנכונות! לי ולו יש חיים אחרים משלך ואת לעולם לא תביני אותם, את והפטוניות! אני לא רוצה את החיים שלך, אני מספיקה עבורו והוא מספיק עבורי וזה כל מה שאת צריכה להבין"
      היא הביטה באימה בזעף, מתרה בה שלא להתגרות בה עוד יותר.
      הנצחון היה מר, היא ברחה מהשולחן מפטירה איום צפוי ונדוש על נישול מהירושה "ובכן אם אלו החיים שאת רוצה אלו החיים היחידים שלהם תזכי!" מוסיפה משפט המבהיר עד כמה היא בורה בעינייני דרקונים ומטפלים שרק הדגיש את האבססיבה שלה על הקמת משפחה עוד יותר בהתרעה האימהית "וכשהוא ימצא לעצמו בת זוג את עוד תרוצי אלי לבכות!" לפני שפרשה מחדר האוכל, מסיימת את הדיון בגסות.
      פעם אימא, תמיד אימא. היכולת המדהימה של אימהות ללחות על כל הנקודות הרגישות לעולם לא הפסיקה להפתיע אותה ולהוציא אותה משלוותה. היא עצרה את עצמה בקושי רב מלהמשיך לכעוס. הדממה סביב השולחן היתה כל כך עבה שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. זה לא השולחן בו היא רוצה לבלות את השאר הערב. יש לה דברים טובים יותר לעשות, והיא לא מתכוונת לחזור עד שהזקנה המעצבנת והמקובעת לא תתנצל "אנחנו עוד נראה מי יבכה בסוף, אימא" היא קיפלה בעדינות יתרה את המפית שלה כתרוץ לא להסתכל לשאר המשפחה בעיניים, החליטה במרדנות שהבית הזה יכול להפגין קצת יותר כבוד לדרקונים מאשר לקטר על פטוניות מעוכות וניגשה למגש הגדול, הרימה את חצי הכבש הצלוי שעליו ביד אחת ויצאה אליו החוצה לפני שיהיה להם זמן למצוא את מילים לצרוח עליה מה היא לעזאזל חושבת שהיא עושה. הדרקון שמח מאוד ללעוס את הכבש, והיא קיוותה שהם שומעים שם בפנים את צליל העצמות המתפצחות ומבינים את הרמז. "בוא נעוף הביתה" היא אמרה לו בקול שקט והוא גרגר לעומתה באושר, גורם לה לחייך.

    • #184029 הגב
      יעל
      משתתף

      ל/ת

    • #184030 הגב
      אלודאה
      משתתף

      יש מקום לעריכה וקצת שיפוץ שגיאות כתיב, אבל חוץ מזה –
      מגניב ומשעשע ביותר, ואכן עונה על דרישות התרגיל לדעתי.

    • #184031 הגב
      אלודאה
      משתתף

      שני הסיפורים לא בדיוק מנוגדים אחד לשני. כלומר – אחד מהם אמור להיות מנקודת מבט מנותקת והשני של אחד מהמתעמתים. יש תחושה של ניתוק בסיפור הראשון, אבל אין מספיק רגשות בסיפור השני. כדאי אולי לשכתב אותו ולהוסיף יותר תיאורים כדי להכניס את הקורא לתוך הסיפור.

    • #184032 הגב
      אלודאה
      משתתף

      כתבת את העימות משני צדדיו, אבל לדעתי אין מספיק הבדל בין שתי הדמויות. הן שתיהן "עוברות" כדמויות מתוסכלות – האשה מתוסכלת כי הגבר שינה אותה, והגבר מתוסכל כי היא לא מבינה אותו. אין נקודת מבט מנותקת ונקודתץ מבט מעורבת – הן שתיהן מעורבות ומנותקות באותה מידה.
      אני חושבת שאולי כדאי לקחת את הסיטואציה שאת מתארת (שהיא מאד מענינת!), ולשנות את הרגשות שלהם. אולי האשה לא בוכה אלא צועקת? אולי היא כועסת מאד? אולי היא עוזבת בטריקת דלת?
      ואולי הגבר הוא מין חנון שנכנע לכל מה שאשתו אומרת לו, ובסוף מתחיל לחשוב איך הוא יכול לשנות אותה ככה שהיא כן תהיה מרוצה?
      אני רק מציעה אפשרויות, את כמובן יכולה לקחת את זה לכל כוון שתרצי.

    • #184033 הגב
      קרן אמבר
      משתתף

      כבר ציפיתי לביקורת מעלה עשן :)
      תודה רבה.

    • #184034 הגב
      יעל
      משתתף

      לטעמי אין מספיק הבדל בין שתי הסצינות. הבנתי שהסצינה הראשונה אמורה להיות נקודת המבט המרוחקת, אבל איכשהו היא הרגישה לי יותר מדי מהזוית של האשה, ופחות מזוית חיצונית.

      אבל בסך הכל זה ביצוע טוב של התרגיל.

    • #184035 הגב
      ???
      משתתף

      תודה על שקראתן והגבתן. אכן קשה לי לכתוב סצינה שמנותקת לגמרי. אני אנסה שוב בהזדמנות.

      יומטוב.

    • #184038 הגב
      Ange noir
      משתתף

      מובנת בקונטקסט, אבל יש בה משהו שמעורר אנטגוניזים.

      הטקסט עצמו.
      אין ממש עימות, אז זה לא ממש חלק אחד של התרגיל. יש דיאלוג תלוש (ובשני המצבים הוא תלוש) מהתרחשות ממשית.
      למה אני אומר שאין עימות… קצת מתרחקים מהטקסט ומתקצרים את ההתרחשות בו, זה יוצא ככה:
      1. שני אנשים עובדים על משהו
      2. אחד חולק על השני
      3. אנחה

      אין הגעה לעימות ממשי.

      בנוגע לרמה של להעביר את הסיפור בצורה אוביקטיבית ובצורה מנותקת.
      הסיטואציה מנותקת, בשני המצבים. אין העברה ממשית של מה שמתרחש שם. באותה מדיה זה יכל להיות בצ'אט (כמובן שאז צריך לעבוד הרבה יותר חזק עם הדיאלוגים, אבל זה סיפור אחר). מצד שני, שני הקטעים מעבירים את העמדה של "אלעד" על כך שהגישה של "יוני" היא מטופשת. אז זה לא מצליח.
      זה לא מספיק מנותק כדי להיות אוביקטיבי, אבל זה גם לא מעביר את התחושה והעמדה של אף דמות מספיק טוב כדי למצב אותה באופן שירגישו את זה, ולא רק ינבע מזה שזה נאמר מפורשות בטקסט.

    • #184043 הגב
      Ange noir
      משתתף

      העימות עצמו מובן וממוחש בשתי הסיטואציות, גם ע"י הצופה שלא יודע בדיוק מה הולך בפנים, ובהחלט ע"י הבניה הסוביקטיבית.
      יש עוד מקום לעבוד על טכניקה וצריך לעשות הגהה.

    • #184044 הגב
      קרן אמבר
      משתתף

      לא זכורה לי הפעלת טכניקת נינג'טסו הכתיבה "עפרון וירטואלי מפזז פיקסלים לאור ניאון" והרשומות מראות שלא הושקעה מאנה בעת הכתיבה P:

    • #184045 הגב
      Ange noir
      משתתף

      אבל אני לא יודע את שמות הקאטות בזה.

      טכניקה… שימוש בשפה, בנייה של הסצנה
      דברים ממש קטנים שלא מורגשים תמיד
      קשה בדיוק להסביר את זה…

    • #184047 הגב
      נעם
      משתתף

      תודה על התגובות הכל מקרה.

מציג 18 תגובות משורשרות
מענה ל־תרגיל כתיבה: עימות

You can use BBCodes to format your content.
Your account can't use Advanced BBCodes, they will be stripped before saving.

פרטים: