- This topic has 21 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
המטרה של התרגיל הזה, מעבר ללפתוח את סדרת התרגילים הזאת, היא להתעסק עם שביה של הקהל.
ליתר דיוק, לגרות את הדמיון של הקורא מספיק כדי שהוא ימשיך לקרוא.*התרגיל עצמו*: לכתוב פסקת פתיחה.
הפסקה צריכה להכניס את הקורא לתוך הסיפור, לפתוח כיוונים אפשריים של הסיפור, לתת משהו על הדמויות ואולי גם על העולם.אחרי זה מגיע הקטע של הקהל.
לכו לפתיחות שאנשים אחרים פרסמו, ונסו לנחש איך הסיפור מתפתח.התרגיל הזה ישב בראש הפורום עד ה-2 בספטמבר, ואז נתקדם לתרגיל הבא.
-
אני מקווה שלזה התכוונת.
"ריק.
הכול ריק.
המחשבות נמחקו, העיניים האדומות בוהות. הכונן הקשיח של המוח פגום, ריק.
אם הייתי יכול… אבל אני לא. זה חלק מהעסקה. הכול חלק מהעסקה.
בזמנו חשבתי שזו עסקה טובה, אבל עכשיו אני לא כל כך בטוח.
אני חכם יותר עכשיו. לפחות מישהו חכם יותר עכשיו. אני לא ממש בטוח אם זה אני, הגוף שלי, או הוא.
כנראה שאני.
הייתי רוצה לרקוע ברגליים, לחרוק שיניים, לצעוק, משהו…
אבל אני לא יכול. זה הכול חלק מהעסקה. עסקה ארורה. ניסוי מטופש."
-
אני מניחה שהתחלה של סיפור לא חייבת להיות מוגבלת מאוד באורך כי לא הגבלת את הקטע.
הרי ניסיון לבנות התחלה ארוכה טיפ טיפה יותר מהסיפור ה"קצרצר" הקודם שפרסמתי כאן:מסיפורי רוארלינג
לילה
כולם ישנים
חוץ מהזאב הצעיר שהיה עסוק בלהתגנב חרישית לעבר לול התרנגולות הזוהר קלות באור הירח.
עוד בערב בחן הזאב את האיכר שגר בבית הגדול בחווה קטנה לא רחוק מהעיר בעודו מבצע את סבך הפעולות המורכבות כדי לחסום את הדרך אל המעדנים המקרקרים.
הוא ספר את הפעולות בסבלנות
יודע שהסבלנות תשתלם היטב מאוחר יותר בלילה.קודם יש את העצים המחוברים
שכרגע חוסמים את הפתח כמו שיחים צפופים זקופים.
בשביל להפיל את החסימה צריך למשוך בזנב לכיוון הזה ואז לכיוון השני ולשחרר אותו מהענף,
צריך קודם להזיז את בריכת המים הקרה כדי שלא יעשה רעש כשיפלו עליו העצים המחוברים ולהפיל את העצים המחוברים לאט ע"י הליכה אחורה עם הזנב בפה עד שהקצה של העצים נוגע ברצפה.
אז יש לטפס על העצים המחוברים אל הפתח וללעוס את הזנב השני סביב הענף הבולט ואז למשוך את הזנב הבולט למטה כדי שהקיר מעץ יזוז הצידה
לדחוף אותו בעדינות עם האף ולחטוף את המעדן המקרקר הראשון ולברוח כשכל השאר עושים רעש לפני שהאיכר מתעורר!
אם המעדנים האחרים נשארים ישנים לבוא לחטוף עוד מעדן, שיהיה אוכל גם למחר.
אם המעדנים מתעוררים ומתחילים לברוח לנסות להבריח אותם כמה רחוק שאפשר כדי שאחר כך אפשר יהיה לצוד אותם אחת אחת.הוא חיכה עוד קצת ואז יצא בעדינות מהצללים העמוקים בהם התחבא אל תוך בריכת אור הירח המלא המחייך.
באחת הוא הפך לאיש צעיר וערום, הביט בכפות ידיו המלוכלכות, משך בכתפיו, ניגש את הדלי, הזיז אותו, הוריד את הסולם, פתח את הדלת אל הלול ולקח בעדינות 3 תרנגולות, בלי להעיר את האחרות כלל.
שבר את המפרקת לכל אחת מהתרנגולות לפני שהכניס אותן לשק שמצא במריצה,
סגר את הדלת של הלול, הרים חזרה את הסולם, קשר את קצה השק וחזר לצללים, הופך לזאב, תפס את השק בפיו והלך לדרכו שמח וטוב לב… -
-
המלכה המתה הקשיבה לדיווח העורב. הפולשים חדרו לטירה בתזמון מושלם מכדי שיהיה מקרי, בכוח רב וניטרול מדוייק של ההגנות, קסומות וצבאיות כאחד. היה בוגד בשורותיה ותוכניתו פעלה היטב.
העורב סיים את דיווחו, נעמד על כתפה, מתח את כנפיו וקימר את צווארו והתנער כאתלט המכין את עצמו לקראת הזינוק.
דממה שררה על הגבעה ממנה השקיפה אל מה שהיה פעם, לפני פחות מיממה, שלה.
קומץ השומרים הנאמנים שהתקבצו אל הנס שלה החריש. ממתין.
בוחנת את עמודי העשן האפור שעדיין עלו מכמה צריחים התגבשה החלטה בליבה הדומם.
הגיע הזמן לפדות חובות ישנים. -
זה נראה יותר כמו רקע למשחק תפקידים. שימי לב כמה התרחשויות הכנסת בפסקת פתיחה אחת מסכנה. לא נתת לקורא זמן לעכל את הדברים, למצוא איזו דמות להזדהות איתה. כל משפט מדבר על משהו אחר, על מישהו אחר. אין כמעט חוט מקשר בין הדברים.
נראה לי שזה יצא ככה רק כי חשבת על התרגיל וניסית לבנות מעין סיפורון בתוך הפתיחה. אילו באמת היית מנסה לכתוב פתיחה לסיפור אמיתי שיש לך בראש, אני מאוד בספק אם זה היה נראה ככה.לאן זה הולך? הניחוש שלי שהיא הולכת להפעיל את מלך השדים או מלך הערפדים שחייב לה משהו כמו שרמזת בשורה האחרונה, אבל שזו איזו תיבת פנדורה מבחינתה. היא רוצה לגלות את הבוגד או למצוא דרך לחסל במהירות את האויבים. אבל משהו הולך להשתבש.
-
נו טוב, לפחות הצלחתי לעמוד בהגבלת הדרישות של הגודל בתרגיל ובפתיחת כיוונים אפשריים.
עכשיו אנסה להבין את הדרישה לתיאור ואיפה עובר הגבול בין תיאור עמוס לתיאור דליל.ננסה שוב:
גלים קטנים לחשו שירי ערש על החוף החולי, הולכים וחוזרים כמו פעימות לב מתגעגע.
סהר הירח השתקף על הים השקט כפס ארוך ששוליו רוקדים, מעלה לרגע זכרונות ילדות מתהלוכת הדרקון בפסטיבל האש.
הניגוד בין הרוח הקרירה לזכרון החם העלה צמרמורת פתאומית בגבו של הסיני הזקן.
חסר מנוחה הלילה, הילך לאורך החוף, מידי פעם חופן כמה צדפים, בוחן אותם חיוורים ומנוקדים באור הירח ולאחר כמה רגעים מניח להם ליפול מבין אצבעותיו.
מביט לעבר האופק תוהה אם אי פעם ישוב הביתה.
הרוח מתחילה להטריד את עצמותיו הזקנות והוא מסתובב לחזור לבקתה הקטנה לה הוא מסרב לקרוא בית כבר מעל ל20 שנה כאשר נשמע מאחוריו צליל גירוד קל על הצדפים, מלווה במעין הדהוד.
הוא נאנח כמי שהאלים מציקים לו להנאתם ומסתובב להרים את הבקבוק משפת המים. -
אני אתחיל עם שני דברים טכניים, אין באמת צורך לעשות שורה רווח בין שורה לשורה או למסגר את הפסקה בין מרכאות, את סתם יוצרת לעצמך עבודה.
ועכשיו לטקסט.
את ניסית להעביר, במידה מסויימת, סוג של שלמות סיפורית בתוך הסצנה הזאת. יש הגדרה של המצב (ריק), תיאור של הבעיה (אין אפשרות לעשות דבר) וסגירה (אין פיתרון, זה המצב).
וכאן בעצם הבעיה, הבניה של הסצנה (וזאת סצנה) היא כזאת שהיא מגיעה לסגירה, כל המשך של הסיפור צריך להיות התחלה של הגדרה מחדש של הסיטואציה ("ואז…" או "הכל התחיל…" אם להקצין). זה דומה לסרטים שהסצנה הראשונה בהם היא זאת שבה מת הגיבור, רק שכאן במקום לעורר תחושה של "what the fuck. שוב פעם, לאט, מהתחלה" ורצון להבין מה ואיך.
הסצנה שלך יכלה לעשות את זה, אבל הוספת לה את המשפט "אבל אני לא יכול. זה הכול חלק מהעסקה. עסקה ארורה. ניסוי מטופש." שסוגרת את הסיטואציה ולא באמת פותחת את הפתיחה לאפשרויות נוספת. -
קודם כל, אני מתנצל שלא הגעתי להגיב לנסיונות הקודמים, זה הכי מוצלח והכי עונה לדרישות התרגיל מבניהם.
עניין טכני לפני הכל, בפרוזה, להבדיל ממאמרים וכו', מקובל להשתמש במילים ולא ספרות לצורך מספרים, הוציא מקרים מיוחדים.ועכשיו לעניין הקטע. זאת פסקת פתיחה טובה, היא ממצבת את הדמות (הזקן הסיני), אומנם עושה קצת שימוש בסטריאוטיפים (לא אישי, ברגע ששתמשי תגדירי מישהו כשייך לאוכלוסיה מסויימת כשאת מציגה אותו, את גוזרת על הקורא, לפחות בהתחלה, להשתמש בסכמות שיש לו כלפי הנושא).
הבניה של הפסקה מכינה לתוך מצב חדש. היא הולכת: תפאורה -> דמות -> מצב -> שינוי.
אני חושב שזאת דרך קלאסית לפתוח סיפור.
אין ממש הערות שלא ברמה הטכנית (אני לא חושב שהקול יהיה הדהוד כאשר בקבוק נשטף לחוף, אלא דווקא אוושה כשהוא נדחף קדימה ואז טיפוף כשהוא הוא מתגלגל חזרה במדרון החוף, תעשי ניסוי במקביל לבניה ולהריסה של קרתגו).זה טוב, זה די מה שרציתי.
-
משוב זה בדיוק מה שקיוויתי לו
תודה.
אשמח לשמוע את המשוב על הפתיחות האחרות בעיקר כי אוצר ההגדרות שלי מוגבל מהצפוי.
נראה שאני לא בדיוק מבינה מה מגדיר פסקה, סיפור קצר, פרוזה ושאר ביטויים שקשורים למכניקה של כתיבה.לגבי ההדהוד- בתחתית של בקבוקים מסויימים יש שקע שבו יווצר הדהוד כשהמים יגאו לתוכו בגל הבא- זה הצליל ששמעתי בפעם הקודמת שהייתי בחוף. הגירוד הוא חד כיווני כי בדמיוני הבקבוק לא נשטף אל החוף עם הגלים הלוך ושוב כמו שאפשר היה לצפות, יותר כמו נדחף. והצורה בה הזקן הגיב אמורה הייתה לתת הרגשה שהוא חושב שזה סוג של קינטור חוזר ונשנה מהאלים.
אם זה לא השתמע מהפסקה ישירות אשמח לדעת אם זה לפחות נרמז מספיק. דברים כאילה אמורים להיות מוסברים בסיפור הממשיך את הפסקה לא? -
"נראה שאני לא בדיוק מבינה מה מגדיר פסקה, סיפור קצר, פרוזה ושאר ביטויים שקשורים למכניקה של כתיבה."
כדי לצאת מנקודת פתיחה מוסכמת על כולם, אני אגדיר באופן מאוד שטחי משפט: "אוסף מלים בנושא מסוים שבסיומו נקודה". יש שלל סוגי משפטים, אבל המשותף לכולם שהם איזשהו מבע בעל משמעות. פסקה: "אוסף משפטים מקובצים יחדיו". (אלה לא הגדרות רשמיות כמובן, אני שולפת מהשרוול). הכוונה במקובצים יחדיו, זה שיחדיו הם מתייחסים לנושא דומה, התרחשות דומה – הם מראים איזה תהליך מסוים. בסוף הפסקה תבוא שורה חדשה. ככה.
בדיוק ככה. מבחינה ויזואלית הפסקה היא בלוק של משפטים כשהפסקה הבאה תתחיל בשורה חדשה. (במחשב – הקשת אנטר).
סיפור קצר: "פרוזה שהינה אוסף פסקאות עד לספירת מלים של בערך 7500" – לפחות לפי אספמיה אם אני לא טועה.
פרוזה: לזה יש ממש הגדרה ספרותית אבל אני לא בטוחה מה היא בדיוק. מבחינתי פרוזה זה טקסט שמספר סיפור בכלים ספרותיים.
-
-
שנאנו אותו. את האיש עם הברז. ככה קראנו לו כשהוא לא היה בסביבה.
הוא שנא אותנו, אני חושב. לא שנאה בוערת, כמו שלנו, אלא שנאה מרוחקת, קרה, לא ממוקדת. הוא פשוט לא סבל אותנו באופן מוחלט, בלי שום אפשרות לפשרה.
כל יום הוא היה לוקח את הברז, פותח אותו ומתחיל לחפש אחרינו. בדרך כלל היו כמה מאיתנו בסביבה, שהפכו לקורבנות מהר מאוד…
אחרי שאיתר אותנו, הוא פתח את הברז, והתיז עלינו. -
ההתחלה הזאת, יחד עם שם הסיפור הופכת להיות משהו צפוי מראש.
אולי אם לא הייתי יודעת ש"אנחנו" = זבובים זה היה יותר מעניין, מסקרן. אחרי הכל, לא צפוי שמספרי הסיפור יהיו זבובים. אבל ככה, אני מרגישה שאני יודעת פחות או יותר הכול.הסיפור, כך אני מנחשת, יהיה על הזבובים שמנסים להתנקם ב"איש עם הברז". ואני מוכנה להמר על זה בתשעים אחוז.
יומטוב.
-
הבנתי מה שאתה אומר (כך נראה לי), אבל אני לא חושבת שאפשר להוריד את המשפט האחרון. אם אני אוריד אותו זה ישמע כך:
ריק.
הכול ריק.
המחשבות נמחקו, העיניים האדומות בוהות. הכונן הקשיח של המוח פגום, ריק.
אם הייתי יכול… אבל אני לא. זה חלק מהעסקה. הכול חלק מהעסקה.
בזמנו חשבתי שזו עסקה טובה, אבל עכשיו אני לא כל כך בטוח.
אני חכם יותר עכשיו. לפחות מישהו חכם יותר עכשיו. אני לא ממש בטוח אם זה אני, הגוף שלי, או הוא.
כנראה שאני.
הייתי רוצה לרקוע ברגליים, לחרוק שיניים, לצעוק, משהו…אפשר כך לסיים פסקה? זה לא מרגיש קטוע?
נ.ב. אולי הייתי צריכה לצרף גם את הפסקה השניה להתחלה? ואז זה היה יותר ברור?
אני מניח שאי שם הגוף שלי מונח על כיסא, מחובר לאלקטרודות מכל כיוון. העפעפיים רוטטים בעצבנות, כמו מתוך שינה. העיניים אדומות ובוהות, הידיים והרגליים מקפצות מדי פעם, כשעובר בהן זרם חזק במיוחד. אבל גולת הכותרת זה הראש שלי. אולי עדיף לומר, המוח שלי. זה באמת הדבר. אלקטרודות, צינוריות ושבבים מחוברים אל כל מילימטר חשוף בראש שלי. הראש שפעם הכיל שיער היפי ארוך והיום הוא מגולח. וכל הגוף שלי, מה המילה שהוא אמר לי? נח. כן, זה מה שהוא אמר, הגוף שלך ינוח, יירגע, יתאושש. כן בטח, ומה איתי, מה איתי?
-
-
אין חוקים בנוגע לאיך צריך לסיים פסקה.
כלומר יש את החוקים של העברית, אבל בספרות ניתן לעקם אותם קצת עד קצת הרבה.
כמובן שצריך לדעת איך לעשות את זה.אבל, אם המטרה שלך היא לתפוס את הדמיון של הקורא, לעורר אותו ולגרום לו לחשוב על האפשרויות, אז ה"קטיעה" דווקא משרות אותך טוב.
לא היה ממש צורך לצרף את הפסקה השניה, כפסקת פתיחה, מה ששמת מתפקד.
ההוספה של הפסקה השניה לטקסט המקורי שלך היתה משרתת בכך שהיא היתה מנטרלת את החסימה שיצרת עם המשפט האחרון. -
אני אישית מאוד לא אוהב את הצורה הזאת לכתוב דיאלוגים, היא גם לא מקובלת במיוחד בסיפורת. אחת הבעיות העיקריות שלה היא שהיא מנתקת את הדיאלוג מההתרחשות, מאוד קשה לשלב לתוך דיאלוג כזה פעולה או מחשבה של הדמויות. אני מאוד ממליץ לך לעבור לשיטת המרכאות, והאקדמיה איתי בנושא הזה (http://utf8-academy.huji.ac.il/decision5.html).
אז להבא במקום:
– גברת צור?
– כן, מדברת.כתוב.
"גברת צור?"
"כן, מדברת"הפיתחה הזאת פותחת אפשרויות רבות, אבל היא לא נותנת שום דבר. היא לא מכניסה את הקורא לסיפור, לא מגדירה דמויות, לא מגדירה סיטואציה… לא שזה רע, זה פשוט לא היה התרגיל.
ניתן לפתוח סיפור בקטע תלוש, אבל הקטע צריך להיות מספיק חזק ומספיק מקושר לסיפור כדי להביא את הקורא להמשיך לקרוא. מה היה אמור לבוא בהמשך של זה?לפתיחה הזאת יש בעיה נוספת, היא מרגישה כאילו אין באמת המשך שבא איתה אחר כך, היא לא מרגישה כמו חלק מסיפור אפשרי אלא כמערכון של "קצרים".
-
-
+סיפור
-+פרק
–+סצנה
—+מקטע
—-+פסקה
+משפט
+מילה
+הברה
תנועה
עיצורהגדרות האורך הן מלאכותיות וקשורות בעיקר לגופי הוצאה לאור וועדות פרסים. למרות זאת, הן מקובלות.
רוב הדברים ששיכים בארץ לסוגה הספקולטיבית עובדים לפי ההגדרות של פרס הוגו (עם תוספת קטנה):
עד 300 מילה – קצרצר
301 עד 7500 מילה – סיפור קצר
7501 מילה עד 17500 מילה – נובלטה
17501 מילה עד 40000 מילה – נובלה
מעל 40000 מילה – רומןהגדרות האורך הן לא קשיחות ומשתנות. נגיד לפרס ספיר (עד 2003), ספר היה משהו באורך של יותר מ-60,000 מילה. מאז שינו את זה והיום ההגדרה היא משהו באורך של יותר מ-32 עמודים שיצא לאורך ב-500 עותקים לפחות (אני חושב שזאת הגדרה מגוחכת).
לקטגוריות האלו יש גם משמעות ספרותית כי כל דבר כזה מתפקד בצורה שונה. לדוגמא סיפור קצר מתאפיין בצורת חסכנות מסויימת הקשורה למגבלות האורך שלו, גם לא מקובל לחלק אותו לפרקים. קצרצרים נוטים להיות נעדרי תיאורים וכו'. יש לזה הגדרות די ברורות שאפשר למצוא אם ממש מתעקשים. למרות שהיום יש נטיה להמעיט מהחשיבות של חלק מההגדרות האלו, יש אומנם עוד דברים ש*חייבים* להיות (נגיד מסיפור קצר ומעלה, חייבת להיות עלילה, זה חלק מההגדרה התיפקודית של סיפור. אם אין עלילה, זה לא יכול להיות סיפור וחייב להיות משהו אחר, לפי הגדרה).
ההגדרה של פסקה היא מעט יותר אמורפית, אבל מקובל להתשמש ב"רצף של משפטים בעלי מתווה רעיוני משותף".
-
-
-
