- This topic has 9 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
*רוצה הביתה*
ריח קלוש של נוצות שרופות.
הריח דבק בבגדיו או אולי בשיערו. הוא יכל להריח אותו תמיד, קלוש, נחוש, תמיד שם. מוציא אותו לאט מדעתו.
הוא יכול לסבול את הבוץ שהעז לדבוק בסוליות רגליו היחפות, הוא יכול להבליג על הנדיבות המעושה של אלו שהשליכו מטבעות לעברו, עיניהם מחליקות מעליו בעודם מנהלים משא ומתן פנימי מטופש על גאולה, מנסים שוב להספיק לרצות את האל והמוסר לפני הקץ…
והשאר? כאב לו עליהם, העיוורים והסומים מלאי הרחמים שהורידו את כאב המציאות במטבעות קטנות לקעריתו והלכו לדרכם בלב קל יותר לרגע.
הוא יכול להתמודד בסטואיות עם מלוא משקל המציאות, שהכבידה עליו הרבה יותר ממעיל העור הארוך שעל כתפיו. הוא אפילו יכול להתגבר על החלומות האכזריים שהחיו עבורו כל לילה את הבית ואת מי שהיה פעם, רק כדי להתעורר שוב כאן.עדיין כאן.
הכוויות על גבו כבר החלימו, הכוויות בליבו עדיין לא. והריח… לא נותן לו מנוח. לא נותן לו לשכוח.
הם בוודאי מחפשים אותו, לא יודעים שהוא איבד את עצמו ואותן לאש. יש שישה מיליארד אנשים בעולם, זה ייקח קצת זמן. הוא יחכה. הוא נאחז באמונה.מטבע נוסף הושלך לקעריתו. הגיע הזמן להוריד את משא הרחמים.
כמו בכל ערב הוא הלך לאיטו לבית הכנסת הקרוב עם קערית המטבעות שלו, שלשל אותן לקופות הצדקה השונות בלי אבחנה. בלי משוא פנים, מתחמק בעווית כאב מהרב שהושיט יד רחמנית ותומכת אל שכמו, מונע מהרב להרגיש את הגדמים השרופים מתחת למעיל, את שאריות העצמות הדקות, המושחרות עדיין. -
סיפור יפהפה. איך ידעת שאני אוהבת קצרים?
הייתי מוותרת על המלה "סטואיות" – הלועזית צורמת על רקע שאר הסיפור.
בנוסף, יש שני משפטים שלדעתי מיותרים – "מלוא משקל המציאות, שהכבידה עליו הרבה יותר ממעיל העור הארוך שעל כתפיו." מעיל עור ארוך הוא מעט קלישאתי כאן, והמשפט מאריך במקום לא נחוץ. הקורא יכול להשלים את הציור בעצמו.
גם המשפט "הכוויות בליבו עדיין לא." מיותר. ההרגשה שלו ברורה משאר הסיפור, לא צריך להעמיס. מה גם שהמשפט הבא נהדר, ומסביר בדיוק את ההרגשה שלו.בקיצור – יופי של סיפור, לא ידעתי שאת כל כך מוכשרת
-
התלבטתי בין הצורך לספר את מה שהיה *לי* חשוב לספר והדאגה שהסיפור יעביר את עצמו חזותית מספיק טוב.
אם את חושבת שהוא ברור מספיק גם בלי ההסברים הללו אשמח להוריד אותם, אבל עד כה התלונות שקבלתי סבבו את הנטיה שלי לקצר מאוד ולהשען מאוד על האינטיליגנציה של הקוראים.
(בקצרה אמרו לי שאני כותבת "פרולוגים יפים ועכשיו בבקשה לכתוב את כל הסיפור!" LOL) -
אני תמיד מוצא קצרקצרים כסוג של פרוזה שקשה להגיב לה.
יש פה שלמות סיפורית, שזה מרשים עבור משהו באורך של 227 מילים. ברור מה הגיבור, ברור מה קרה לו, אם כי לא ברור למה. זה היה יכול להיות מטריד יותר במשהו ארוך יותר.
הבעיה העיקרית שזה נותן תחושה של טיזר לסיפור, לא משהו שלם… כאילו אמור להיות המשך שמסביר למה הכנפיים שלו נשרפו, למה מחפשים אותו כו'.
אבל קצרקצרים הם ממלכה אחרת מהסיפורים הקצרים, הם מתפקדים אחרת ומתוקף אורכם – יש מגבלות בכמות התוכן שהם יכולים להכיל.
הכתיבה זורמת, וזה מאוד חשוב במשהו באורך כזה.
אני יכול להציק על רווחים שחסרים, משחקים עם המשקל שאפשר לשפר ומשפט או שניים שאפשר להוריד.
אבל אני מעדיף שלא.עכשיו קדימה, למשהו ארוך יותר!
-
אבל אני אומרת מראש, אני לא שייכת לחובבי הקצרצרים. אני אוהבת עלילה בסיפורים שלי! ועלילה אין לך שם. יש לך רעיון מאוד יפה, וזה כתוב נהדר מבחינה סגנונית. אבל לפחות לטעמי, חסר בשר.
אני מדגישה את ה"לטעמי" כי יש אנשים שאוהבים בדיוק את זה, קטע אוירה קצר ומרגש, שזה מה שיש לך.
אם את שלמה עם הסיפור כמו שהוא, אז זה בסדר כמובן. אבל את יכולה אולי בשביל התרגיל לנסות בכל זאת לשחק עם הסיבות שהובילו אותו למצב הזה, המקום אליו הוא הולך עם זה, הדמויות האחרות שמעורבות במצב הזה, לראות אם אפשר בכל זאת לבנות משהו יותר עסיסי. סתם כדי לראות לאן זה יוביל אותך. זה מעניין גם בתור תרגיל אינטלקטואלי, אפילו אם בסוף לא תעשי עם זה כלום.
-
-
חשבתי על הרעיון.
אני יודעת איך ומה הביא למצב הדמות הנוחכי ויש לי גם מושג די טוב על ההמשך
אבל אני לא בדיוק יודעת איך לשלב את זה פנימה.
יש לי גם שני רעיונות מאוד ברורים להעביר בסיפור ומעניין אותי לדעת האם הם הועברו במסגרת הקטע הכתוב או שצריך להסביר אותם או להראות אותם בצורה חזקה יותר.השאלה היא האם כאן זה המקום לפתוח דיון על זה?
אני יכולה לכתוב כאן את המטרות, הרעיונות, הרקע וההמשך בקלות, אבל אני צריכה קצת הכוונה איך להוסיף אותם לסיפור. -
-
מטרות: להציג קונספט של מלאך כדמות שהיא קונסטרקט מטעם האל, כהגדרה מלאך שמאבד את כנפיו הופך רשמית לאדם אבל ללא עבר אנושי הוא אינו אדם באמת. הוא מבצע את קיבוץ הנדבות כאקט אוטומטי של איסוף רגשות חיוביים אנושיים והעברתם הלאה בבית הכנסת. הוא מאמין שימצאו אותו ויחזירו אותו הביתה ללא כל ניסיון לפתור את הבעיה שלו בעצמו. הוא יצור של אמונה וככזה לא יפעל אקטיבית לשיפור מצבו.
איך איבד את כנפיו? המלחמה בן גן עדן לגיהנום לא נפסקה באמת עד לאחרית הימים. היא ממשיכה על אש קטנה.
אחד מיצירי הגהנום הצליח להסתנן לגן העדן במטרה לחסל מלאך ראשי והמלאך הזה היה מדרך, נפגע מאחור ע"י מקבילה של כדור אש ששרפה את כנפיו והטיחה אותו מחוץ למימד הקיום של גן עדן למימד הארצי של בני האדם. הוא אפילו לא ראה מה פגע בו.
העובדה הזו חשובה כי היא מניחה את הדמות בעמדה של נפגע מהצד, קורבן שוליים שכזה- עמדה בה נמצאים גם כל בני האדם לפי התאולוגיה הגורסת שקיימת מלחמה בין גן עדן לגהינום שתגיע לקיצה עם קץ האנושות וחלוקת הרווחים… אהה נשמות.לאן זה הולך?
כמה כיוונים אפשריים אבל חשוב לשמור על המהות המלאכית של הדמות. הוא לא יהפוך לבן אדם בגלל שמישהו יתחיל לשוחח איתו. הוא בקושי מסוגל לחשוב מחשבות אמיתיות עצמאיות. הוא לא מסוגל לפקפק. רק להאמין. והוא עושה דברים טובים מתוך מהותו הקיומית בלבד כיוון שחסר יכולת להבין או להעלות בדעתו כל צורת פעולה אחרת.
הדרך הקלה ביותר להחזיר אותו הבייתה היא לגרום לו להיהרג בתאונת דרכים תוך כדי הצלת ילד.
אבל זה יחזיר אותו לגן עדן כנשמה אנושית ולא באמת פותר את הדילמה שלו.
הדרך הנכונה לפי התאולוגיה להחזיר אותו הבייתה היא שירוויח את כנפיו ע"י שינוי והצלת חיים של מישהו אבל בשביל זה הוא צריך לעשות דברים אקטיבית ולחשוב עליהם. מלאכים שנשלחים להשיג כנפיים עושים זאת כסוג של מבחן בגרות מלאכי בתאולוגיה הנוצרית ותמיד חשבתי שזה סוג של מניפולציה רגשית שמאפשרת לקורבן האנושי לחשוב שהנתינה היא הדדית.
גם זו לא הדרך בה הייתי רוצה להחזיר אותו הבייתה.
יש עוד כיוונים רבים של אפשרויות המשך. כשחקנית תפקידים אני רואה את המצב בו המלאך נתון כאוצר של אפשרויות גלומות לאינטראקציה אבל זה לא מה שמביא סיפור לשלמות פנימית. אני מחפשת את הדרך הנכונה להעביר רעיון אחרי הכל. -
שלום
1. קרן, את כותבת יפה, ואין לי שום דבר שלילי לומר על הקצרצר. ובתור בודהיסט, ביחוד אהבתי את הרעיון של נתינה גם אם יש כה מעט, והסבל הפרטי כה רב.
2. הסיפורון עומד יפה בזכות עצמו.
3. אין זה אומר, שאי אפשר לפתח ממנו סיפור ארוך יותר… כמות האפשרויות, עם התחלה שכזו (ועם יכולת וסגנון שכאלה) היא פשוט לא מוגבלת! אפשר לתת רעיון כל חמש דקות ממש !
שנה טובה
-
