- This topic has 3 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היי.
שמי אליאור, אני חדש כאן.
את הסיפור הזה כתבתי לפני כמה זמן, לא קיבלתי עליו ביקורת רצינית, וראיתי שיש כאן פורום סיפורים, אז חשבתי: למה לא?
מקווה שתהנו, ואני אשמח לקבל ביקורת, כל ביקורתהיא צעדה לבדה בסמטה אפלה. מעליה נצצו הכוכבים בשמי הלילה. רעש של מכונית עוברת נשמע פה ושם, ומן פחי הזבל שעמדו לידה נשמעו רשרושים. כנראה אלו חתולים, אמרה לעצמה. היא המשיכה לצעוד בסמטה, והרשרושים התחזקו. היא הסתובבה לראות מה מקור הרעש, וראתה דמות אפלה זזה בזוית עינה. פחד החל לטפס במעלה גבה, אך היא התעלמה והמשיכה ללכת. לפתע היא שמעה צעדים מאחוריה. היא החלה לרוץ, כי הבינה שמישהו או משהו עוקב אחריה. היא יצאה מן הסמטה והמשיכה לרוץ. היא חצתה את הכביש במהירות וכמעט נדרסה ע"י מכונית. לא היה לה אכפת, היא פשוט רצתה להגיע מהר לביתה, לברוח מהעוקב שלה. היא הסתכלה לאחור, כדי לראות אם ממשיכים לעקוב אחריה, וראתה דמות שחורה, שמעילה מתנופף ברוח הלילה, יוצא בריצה מהסמטה.
היא הגבירה את מהירותה, נכנסה לכמה סמטאות קטנות, ויצאה מהן במהירות. היא החלה להתעייף, אך לא עצרה. היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לעצור. היא המשיכה, ונכנסה לעוד סמטה. לפתע היא נעצרה וקלטה שנכנסה למבוי סתום. היא הסתובבה כדי לצאת מהסמטה, אך גופה לא ציית לה. היא סובבה את ראשה לאחור, וראתה את הדמות עומדת מאחוריה. היא ניסתה לזוז בכל כוחה, אך גופה פשוט לא הגיב. הדמות החלה לצעוד באיטיות לעברה, הושיטה את ידיה, וסובבה אותה. האישה בחנה את פרצוף הדמות, אך לא יכלה לראות כלום חוץ מהעיניים האדומות והגדולות שלה. היא ניסתה להתנגד, לברוח, אך הדמות תפסה אותה בחוזקה, בחוזק לא אנושי. הדמות הרימה את חולצת האישה, חושפת את בטנה הרכה, וליטפה את עורה הרך והבתולי של האישה. לפתע הוציאה הדמות סכין מכיסה, ותקעה את הסכין בחוזקה בבטנה. האישה נאנקה, ניסתה לצרוח, אך לא הצליחה להוציא קול. דם החל לצאת ממקום הדקירה. הדמות שלפה את הסכין מבטנה של האישה, וקירבה אותה לפניה. לשון ארוכה ועבה, יצאה מפי הדמות, וליקקה את הדם שעל להב הסכין. האישה נדהמה, הגועל החל להציף אותה, והיא הרגישה שהיא עומדת להקיא. הדמות התכופפה, והחלה ללקק את הדם שנזל מהפצע בתאווה, לא מפספסת שום טיפה.
האישה לא יכלה לעצור את הבחילה, והחלה להקיא על חולצתה. הדמות הפסיקה ללקק את הדם, התרוממה והסתכלה על האישה. "נו נו, תראי מה עשית. לא יכלת להתאפק עוד טיפה?", אמרה הדמות בקול קר, קול קר כמוות, הושיטה את ידייה לחולצתה של האישה, וקרעה אותה מעליה. האישה, שנשארה רק בחזייה, ניסתה שוב לצרוח, אך במקום צרחה, יצאה לה יבבה קטנה. הדמות התעלמה מן היבבה, והסתכלה על חזה של האישה. "הרבה זמן לא ראיתי חזה כזה יפה", אמרה הדמות,הורידה את חזייתה של האישה והחלה לעסות בעדינות את שדה. האישה החלה לבכות ולרעוד מחוסר אונים. הדמות התעלמה מן הבכי, והמשיכה לעסות את שדיה של האישה. לפתע הרגישה האישה כאב חד בחזה, ונדהמה לראות את הדמות נועצת את ניביה הארוכים באחד משדיה. האישה המשיכה לבכות חרישית בזמן שהדמות החלה למצוץ את דמה של האישה דרך חורי הניבים. ראייתה של האישה החלה להיטשטש, והיא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. היא ניסתה להתנגד לחולשה, אך לפתע הרגישה את ידה של הדמות על פניה. הדמות הזיזה את פניה של האישה, חושפת את צווארה, ונעצה את שיניה בוריד הצוואר. דם החל להשפריץ מן הפצע, והדמות לגמה ממנו, לא מניחה לשום טיפה להתבזבז.האישה הרגישה את ידיה של הדמות על ישבניה , מתקרבות לעבר קדמת מכנסיה ומנסות להוריד אותו. לאחר כמה שניות עמדה האישה , עירומה כביום היוולדה, והרגישה משהו עבה וקשה נכנס לבין רגליה. אגנה של הדמות החלה לנוע אחורה וקדימה, תוך כדי נשיכת צווארה של האישה. האישה לא יכלה להחזיק יותר מעמד, ונדמה. הדמות חדלה לזוז, יצאה מן האישה, התלבשה, העבירה ליקוק אחרון על שפתיה של האישה המלאות בדם, שמטה את גופתה של האישה בצידי הסמטה, ונעלמה בצללים… -
לטעמי, הסיפור די רע.
הסיפור הוא לא סיפור הבנוי על עלילה או דמויות, ומה שהוא עושה זה רק מתאר סצינה מסויימת. אין בכך כל פסול, אבל סיפור שכל כולו מתאר סצינה צריך לעשות זאת במיומנות גדולה מאוד. כל מה שעושה הסיפור הוא מעביר הרגשה, תמונה. כשאני קורא את הסיפור הזה, אני צריך להרגיש את מה שמרגישה האישה – את הפחד הקל הראשוני, את התגברות הפחד, את אי הוודאות של הבריחה, את הפחד הלא אנושי כשהגוף מסרב להגיב, את הבחילה וערפול החושים כשהכל מגיע לסיומו. הסיפור לא מעביר שום דבר מזה. הוא נקרא בריחוק, באדישות, אין שום הזדהות עם האישה חסרת השם (חוסר השם לא לחלוטין תורם כאן). ריחוק כזה היה אולי במקום ממש לקראת הסוף, כשהערפול גורם לה לראות את הסיטואציה מבלי להרגיש פחד או בחילה, אבל בהחלט לא לאורך כל הסיפור.
כדי להעביר את ההרגשה הזאת צריך להשתמש בסגנון עשיר, עם הרבה אמצעים אמנותיים מחושבים היטב. אני לא אומר שזה קל, ולכן, לדעתי, סיפורים כאלה, הבאים להעביר רגש או תמונה, הם לא לסופרים בתחילת דרכם.
בסיפור בו יש עלילה טובה או דמויות טובות, סגנון דל יכול להסלח. בסיפור שכל מה שיש בו הוא סגנון, סגנון דל משמעו סיפור שהיה יכול באותה המידה גם לא להכתב.נ.ב. משפט שלישי מהסוף: "אגנה של הדמות החלה לנוע אחורה וקדימה, תוך כדי נשיכת צווארה של האשה". אגן זה זכר, ואני גם מאוד מקווה שלא האגן היה זה שנשך את צוואר האשה, כפי שאומר המשפט…
-
יסלח לי הכותב על שאינני מקפיד על כללי הנימוס הראויים, אבל
היופי והבעיתיות בסוג הזה של פורומים הוא שאין סינון של העורכים בכל הקשור לקטעים המועלים בהם.
הסינון הזה, יקירי, צריך להגיע ממך. חשוב לי שתבין (או תביני?, הפנייה לבנים ולבנות כאחד…) שאני לא כותב מתוך ציניות אלא מתוך כוונה להעביר איזה מסר. לצערי הפורום הזה לא מתחדש לעיתים קרובות כל כך. אין הרבה חבר'ה צעירים שכותבים מד"ב לעיתים קרובות ועוד יותר נדיר למצוא ביניהם קטעים איכותיים באמת. לכן הייתי רוצה לראות אנשים שמשקיעים יותר זמן ומחשבה בסיפורים שהם מבקשים מאלה שמבקרים באתר הזה באופן קבוע, כמוני, לקרוא.
להבדיל מכותב התגובה הראשונה שקיבלת, אני לא מאמין בהדרכה מהסוג של "תעשה ככה, תשנה ככה" היות ודווקא תחום המד"ב הוא התחום שבו חוקי הכתיבה הכי ניתנים לכיפוף והסיפורים הכי קיצוניים וקשים לעיכול (לצורך העניין, אונס מדמם בסמטה אפלה) יכולים לחדש ולעשות את שלהם.
לכתוב זה קשה. זה גם מצריך הרבה מאוד אימון.
עלה והצלח. -
אני מבין את מה שאתה כותב.
למעשה, הסיפור הזה היה ניסיון, וכשנתתי לאנשים אחרים לקרוא, הם אהבו ולא ידעו לבקר בצורה טובה, לכן פירסמתי את זה כאן, כדי לקבל תגובות (קשות או לא, זה רק המגיב יכול להחליט).
הסיפור הזה הוא הסיפור השלישי או השני שכתבתי, אני ממש לא מרבה לכתוב, ורציתי לדעת מה חסר בכתיבה שלי.
תודה על הארת העיניים, וגם למגיב הראשון, ODDin, תודה על התיקון, אני אשתדל להשתפר.
-
