- This topic has 3 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ישבתי בבתי קפה וחיכיתי לו. זו הייתה שעת אחר הצהריים והשמש כבר צללה לכיוון הים. השמיים היו צהובים, או כתומים. לא ממש התחשק לי להחליט. ובית הקפה הקטן באמצע תל אביב שבו ישבתי היה שקט, עם מעט אנשים שישבו רחוק ממני. ככה אני, תמיד מעדיף לשבת רחוק קצת. במיוחד כשאני עם עוד מישהו. מעצבנת אותי המחשבה שמישהו שומע מה אני אומר. או שרואה מה אני עושה.
המלצרית ניגשה אלי שוב, נערה צעירה וחמודה. עם צמה סינית וחצאית שחורה וקצרה, שעליה הכיס המצחיק הזה שבו מכניסים הזמנות וטיפים. היא שאלה אותי אם אני רוצה להזמין עוד משהו בזמן שאני מחכה. כבר סיימתי את בקבוק המים המינרלים שלי והחלטתי להזמין עוד אחד. סתם כדי שיהיה לי מה לעשות עם עצמי בזמן שאני ממתין. היא רשמה את ההזמנה והלכה לדלפק. כעבור חצי דקה בקבוק המים כבר היה בידי ולגמתי ממנו בזמן שלטשתי מבטים באנשים.
היה שם זוג צעיר שהתווכח, או לפחות ככה זה נראה. לא ממש שמעתי על מה, אבל זה היה נראה קצת כמו פרידה. הוא היה בחור גדול וממושקף, היא הייתה בחורה קטנה כזאת. קצת גוצית. היא צעקה עליו קצת, היה נראה שהאיש השמן שישב שולחן ליד הרגיש קצת לא נעים. היה לו שיער מפוזר ולא פורפוציונלי, ונראה שהוא חיפש אחת מהעדשות של משקפיו.
והנה פעמון הדלת צלצל כשדלת בית הקפה נפתחה, והוא נכנס. הוא לבש מכנסיים ארוכים שהיו גדולים עליו בכמה מידות וחולצה מכופתרת קצרה. שיערו נראה פרוע כתמיד והוא חייך את החיוך המטומטם שלו. המלצרית עברה לידו והוא אמר לה משהו כשהצביע על השולחן שבו ישבתי. נס קפה, חשבתי. עם סוכר חום, כי אני מההיפים האלה ששומרים על תזונה ומשחקים אותה חשובים יותר ממה שהם.
הוא התיישב ונאנח. הנה מגיע התרוץ: "מצטער שחיכית גבר"
"בסדר", אמרתי.
"הזמנתי קפה", הוא אמר. כמה מפתיע. ואני חשבתי שהזמנת ציאניד. אתה תמיד מזמין קפה כשיושבים בבית קפה. ואתה תמיד גם אומר לי שאתה הזמנת קפה, כאילו אני צריך לדעת את זה, מסיבה לא מובנת. למה שאני אצטרך לדעת מה הזמנת? אתה כזה חשוב שאני צריך לדעת?
"אני שמח לשמוע", אמרתי.
"מה הזמנת?", הוא שאל
"מים", השבתי.
"תזמין משהו חם יותר, אז מה עם חם היום, זה בית קפה, אתה יודע. משהו שמושך יותר זמן. לא יושבים סתם ושותים מים"
ברור שלא יושבים ושותים מים. למה שנשב ונשתה רק מים? צריך להראות שאתה משהו, שאתה יושב כאן מסיבה כלשהי, חס וחלילה שותה רק מים. מים? מי שותה מים בבית קפה. שותים קפה! או תה מינימום. לא מים. מים אתה שותה רק בבית נכון? היפי
"אני אחכה שהיא תבוא, אני אקח תה", אמרתי.
"אה יופי", הוא אמר.
ואז המלצרית החביבה הגיעה, היא חייכה חיוך כזה שאומר, אה יופי שהגעת. האפס הזה יושב פה כבר חצי ומבזבז את הזמן היקר שלי. ואני לא יכולה להרוויח טיפ ממישהו אחר שיתפוס את השולחן שלו, למרות שגם ככה הבית קפה חצי ריק ואף אחד לא נכנס. אני סתם מתוסכלת.
"תזמין משהו?" שאלה אותי.
"תה צ'אי מסאלה"
"אין לנו"
"קינמון?"
"קינמון כבר מגיע", חיוך דבילי. הלכה לדלפק. טיפשה.
"אז תשמע", התחיל ההיפי שקראתי לו חבר, "אני חייב לומר לך למה איחרתי"
"אני מקווה שזה מעניין"
"מעניין", הוא אמר, "מאוד מעניין אפילו"
"לא נחכה לקפה?", שאלתי אותו.
"לא לא, אתה חייב לשמוע. את תראה גבר, הייתי פה בדרך, נסעתי באופניים, כמו תמיד. אתה יודע, חמש דקות נסיעה ככה. אז הייתי ברחוב, ככה אני נוסע. ופתאום אני רואה איזו בחורה, בערך בת שלושים כזו. עם כלב גולדן רטריוור כזה, חמוד חמוד, אתה מת. והוא משתין, הכלב. משתין. רגיל עד עכשיו? אבל תקשיב, הכלב לא מפסיק להשתין. הוא משתין בלי סוף. אני הייתי די רחוק ממנה שראיתי אותם, ועד שהגעתי הוא עדיין השתין, על איזה עץ, כן? וזה היה לפחות חמש דקות גבר. אז מה, עצרתי. ושאלתי אותה על הכלב. איך זה יכול להיות שהוא משתין כל כך הרבה, והוא עדיין גבר. כמו איזה ממטרה שפועלת כל הלילה. או צינור, משהו. אז מה היא אומרת? שהוא כלב מיוחד. שזה לא פעם ראשונה שזה קורה, וזה לא הדבר הפסיכי היחיד שהוא עושה. ההשתנה היא אמרה שזה בערך שעה כל פעם, והיא כבר התרגלה. מאז שהוא בן שנתיים ככה הוא משתין שעה רצוף שיורדים איתו לטייל. אפילו אם הוא לא שתה בכלל. בכלל גבר. ומה עוד? הכלב אף פעם לא מחרבן! אתה מבין? קולט? היא אמרה שהוא בחיים שלו לא הוציא את הדברים הגדולים. לא פעם אחת בחיים שלו. והכלב טורף, היא אמרה שהיא מביאה לו ג'אנק פוד בלי הפסקה. הוא די רזה, אבל עזוב את זה. לא קשור לעניין.
אז ככה המשכנו לדבר על הכלב, זה ממש הצחיק אותי אז משכתי את זה קצת. ותוך כדי אני שם לב שהיא ממש חמודה. היה לה כזה חיוך חמוד כזה ודברים קצת זזו, שאלתי אותה איפה היא גרה, היא אמרה ששלושה בתים משם. ואז מה קורה גבר? הכלב מפסיק להשתין! בדיוק שהיא מסיימת לדבר. חתיכת צרוף מקרים מחורבן אם אתה שואל אותי. והיא מתחילה לצחוק. ושמע זה היה צחוק כזה חזק, עשה לי את זה. פתאום שמתי לב. יותר גדולה מאיתנו, אבל זה דווקא מושך. נו אתה יודע. היא שואלת אם בא לי לעלות לקפה אצלה כמה דקות. נו ומה אני אגיד לה לא? ברור שבאתי. והכלב הלך אחרינו כמו איזה דון קישוט מזדיין.
ואנחנו ככה עולים לדירה שלה, איזה בניין תל אביבי ישן כזה. כמו שסבתא שלי גרה"
המלצרית הגיעה והניחה את הקפה שהוא הזמין ואת התה שלי. היא הלכה בלי שאמרנו לה תודה. הוא לקח לגימה רועשת מהקפה שלו והמשיך,
"אז איפה הייתי? אה כן, אז הגענו לדירה שלה. דירה קטנה כזו, שניים או שלושה חדרים. ישבנו על הספה שלה בסלון היא חייכה חיוך נבוך כזה ואז הלכה להכין לי קפה. אז אני שותה עכשיו את הקפה השני שלי, איזה קטע. בכל מקרה, היא חוזרת ככה אחרי כמה דקות, אולי פחות. לא הכי זוכר עכשיו. אני רק זוכר שהיה לה פוסטר של קורט קוביין על הקיר ואיזה קרטון עם ציור של צ'ה גווארה, אל תשאל למה אני זוכר דווקא את זה. זה מה שאני זוכר. אה וספה ישנה כזו. אבל נוחה.
אז היא יושבת, אני שותה את הקפה והיא כוס מים, קצת כמוך. רק יותר כוסית ועם תחת. ואז אני רואה שהיא מסתכלת עליי ככה, כאילו היא מחכה לאתה יודע מה, והלכתי ככה למשש לה את הרגל. אבל נלחצתי, אז שאלתי איפה השירותים. ומזה ראו שנלחצתי. אבל תכ'לס מזה משנה עכשיו. דלת שנייה במסדרון, היא אמרה. שירותים כאלה עם אריחים חומים, עם הציורים האלה של הפרחים. של הבתים הישנים האלה. אז חיכיתי שם דקה כאילו אני משתין ורק חשבתי מה לעשות כשאני אצא.
כשיצאתי החוצה היא ליטפה את הכלב. אבל מה? היה שם עוד כלב. מאותו סוג בדיוק, והוא נראה בדיוק אותו דבר. אותו גודל, אותה פרווה, אותם עיניים. הכל גבר. אני מדבר איתך עד הפרט האחרון. כאילו לקחו את הכלב ושיכפלו אותו במכונת צילום. ולמה אני אומר לך במכונת צילום? תכף תבין.
אני שואל אותה אם יש לה שני כלבים, היא אמרה שהכלב לפעמים משכפל את עצמו. מה אתה חושב?"
"שאתה מסטול תחת", אמרתי. והיו לי דברים יותר עסיסיים לומר.
"מסטול מסטול. ככה זה נראה גבר. ואז אני שואל אותה ככה, מזה משוכפל? מה את מסתלבטת עליי? היא אמרה שלא. הכבל משכפל את עצמו לפעמים. תראה, מצב פסיכי, אבל לא רציתי להרוס את מה שהיה פה. היא הייתה חמה עליי, ראיתי את זה. השיער הקצר הזה שלה עשה לי את זה. אז התיישבתי על הספה שוב ונגעתי לה קצת ברגל, היא חייכה. ידעתי שאפשר להמשיך. התחיל לזרום לי אדרנלין בגוף ופשוט התקרבתי לנשק אותה. הרגשתי את הלשון שלה לצד שלי ומיששתי לה את הגב ככה, והיא את שלי. זה היה חם גבר, אני אומר לך. חם. חשבתי אני משחק אותה. ואז מה אני רואה? או מרגיש, יותר נכון, משהו מושך לי את הרגל, מפריע לי איתה. ואז אני עוזב אותה, ואני רואה שיש שני כלבים. אחד רגיל, נראה כמו הראשון. והשני גבר היה שחור לבן. כמו איזה הדפס מזויין. מה אמרתי לך העתיקו אותו? ככה. כאילו הוא יצא ממכונת שיכפול מסמכים. אז היו שני כלבים שנשכו לי את הרגל, ומה עם השלישי? הוא ישב שם, בצד. בשקט, עם הפה שלו סגור. והוא מביט בי. ישר בעיניים גבר. אני אומר לך ישר בעיניים. בזמן ששני הכלבים האלה נושכים לי את המכנסיים ומפריעים לי להתחרמן איתה קצת.
הייתי בכזה שוק ואני שואל אותה למה הכלב שחור לבן לכל הרוחות? היא אומרת שככה זה השכפולים היותר מתקדמים. בהתחלה זה בצבע ואחר כך זה בשחור לבן. לרוב. לפעמים זה בא בשכפולים יותר רחוקים. אני מסתכל עליה, כאילו אני בהלם כזה, והכלבים עזבו אותי. כאילו אם הפסקנו אז אני בסדר. אתה קולט?"
באותו זמן כבר חשבתי לצאת מהבית קפה ולדבר איתו אחר כך שהוא יצא מהסוטול שלו. אבל זה היה כל כך מבדר לרדת עליו אחר כך שהחלטתי לזרום עם זה.
"בוא נזמין עוד קפה", אמרתי.
"סבבה. אז תשמע. עזבנו את הכלבים, והיא תפסה את היד שלי והובילה אותי לחדר שינה שלה. והיא סגרה את הדלת ונעלה אותה. עם מפתח גבר. בלי שטויות והיא מתנפלת עליי ומתחילה לנשק אותי כאילו אני הגבר האחרון בעולם. ואנחנו נופלים על המיטה שלי ואני מוריד לה את החולצה, העניינים מתחממים. אני מתחיל לפתוח לה את החזיה, היא מתחילה להפשיט אותי. ואז מה?"
"מה?"
"לפחות שישה כלבים מסביב למיטה שלה. בלי רעש, לא פרצו את הדלת. שום דבר. הם פשוט ישבו ליד המיטה והתחילו לעשות קולות מגעילים כאלה של כלבים. ותבין, כולם היו שחור לבן חוץ משניים. אחד עומד מול המיטה כמו כולם ועשה קולות. והשני ישב בצד החדר והביט בי ישר בעיניים. ממש כמו מקודם. המקורי. זה הכלב שכל השאר יצאו ממנו. כל השאר היו שכפולים שלו. חלק מהשכפולים בשחור לבן היו מקוטעים כאלה, כאילו נגמר להם הצבע במדפסת. מכיר את זה?"
"כן", אמרתי.
"אז היא עוזבת אותי. הציצים היפים שלה בחוץ. והיא אומרת שאי אפשר להמשיך. ואני מזה מתעצבן, אתה יודע מזה שאתה מגיע למצב כזה. למה אני שואל אותה, ואת הציצים היפים שלה. ותאמין לי גבר, הפרצוף הזה שלה הרבה יותר כשגם הציצים שלה ביחד. אז היא כזה אומרת שהוא לא רוצה אותי. הוא החליט שאני לא ראוי, משהו כזה. אתה מבין? אני שואל על מי היא מדברת. היא אומרת שגילגמש לא רוצה אותי. מי זה גילגמש יא חתיכת מזדיינת, והיא מצביעה על הכלב שיושב בקצה החדר"
"גילגמש?"
"כן"
"קטע", אמרתי.
"כן, אז התלבשתי ובאתי לפה. נזכרתי שאתה מחכה לי"
"זה לקח לך רק חצי שעה?"
"קניתי גם סיגריות בדרך" -
-
-
המלה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה לתיאור הסיפור היא "מבוזבז". הרעיון כשלעצמו משעשע, אפילו מעניין, אבל אתה לא לוקח אותו לשום מקום. בתור סיפור הומוריסטי זה לא עובד, כי לא הייתי אומר שמה שאתה מתאר הוא יותר מדי מצחיק, בתור סיפור אירוטי הוא עובד עוד פחות, ושום מוסר השכל או מחשבה עמוקה לא ראיתי כאן.
מעבר לזה, חצי מהסיפור בערך לא קשור לרעיון המרכזי. עיקר הסיפור הוא המקרה שקרה לחבר – אז למה כל החלק של בית הקפה, של מישהו שמאחר לפגישה? זהו סיפור מסגרת מיותר לחלוטין, היה עדיף בהרבה אם היית מתאר רק את מה שקרה לאותו חבר. מקסימום, תתחיל עם כמה שורות על זה שאחד יושב בבית קפה ומחכה למישהו, ואז אותו מישהו נכנס.
בעיה נוספת היא שהסגנון רדוד למדי. עצם העובדה ש"ככה הם באמת מדברים וחושבים" עוד אינה תירוץ מכריע לרדידות בסגנון.
וכמו שכבר נאמר, יש מיני בעיות בפיסוק ובמבנה המשפטים.לסיפור הזה יש אולי זכות קיום בתור חלק מיצירה גדולה, שבה אנו יודעים מי הגיבור, מי אותו אחד שמספר את הסיפור, למה הוא מחכה לו בבית הקפה, ולאחר סיום הסיפור אנו חוזרים לעיקר היצירה. כשלעצמו, לא.
-
