סיפור קצר ללא-שם, 3,137 מילה.

[רותמ]

את הזר פגשתי לראשונה עוד מזמן, לפני שמיקה באה ונתנה לדברים שמות. העולם שלי היה מרחבים ירוקים, אז, גבעולים ברוח ואדמה נכנעת תחת כפותיי, ועצי ענק אם הרחקתי לכת, ממלאים את הארץ עד שהיא פוגשת בשמיים. כשהשמש הייתה דועכת הימים התקצרו אל רעד בעצמות, עוטפים את השמים בחיוורון ואת העצים באדום בוער, וכשהם התארכו היא נעשתה עזה ולוהטת. היו ארנבות, לעקוב אחריהן וללכוד אותן בציפורניי, ולפעמים סייחים ואפילו איילות. יכולתי לרוץ אז, למתוח את שריריי ולרוץ ולרוץ ותמיד היה מספיק מקום לכל.

כשהזר הופיע העצים היו אדומים, והרעד של הלילות הארוכים החל להתגנב אלי, חרישי וחמקמק כמו שועל. הייתי במרדף אחר אייל צעיר באותו היום; רדפתי אחריו עמוק אל תוך העשב. הוא הוביל אותי בין הסלעים. כמעט והצלחתי ללכוד אותו, עד שאיבדתי את ריחו לרגע, על אדמה כהה וחשופה. עצרתי במקום, ואז הבחנתי בזר ושוב לא יכולתי להתיק ממנו את מבטי.
הוא עמד על סלע, כנפיו השחורות מקופלות, דומם כנגד האבן. בחוש עמוק ידעתי מיד שהוא לא טרף; משהו בו היה יציב, שקט מדי. אולי הוא טורף שונה ממני. אולי הוא לא ראה אותי ויזנק עלי מיד כשיראה, ילכוד אותי כפי שלוכדים שועל איטי, יאחז בי ולא ישחרר.
הרמתי רגל ואז עוד רגל, והתרחקתי לאט. צעד. ועוד צעד. חרישי ככל שידעתי, נשימתי קופאת בעומק הבטן, הרוח מחליקה על נוצותיו המבריקות, הכהות. עוד צעד, עוד צעד, עוד רגע, עוד רגע אוכל להסתובב, אברח והוא לא ישיג אותי ?
לא.
הוא פנה והסתכל עלי.
מאוחר יותר יכולתי להזכר בפניו, מעבה קמטים במרקם חלק כצפחה, כמו נחלים יבשים באבן. באותו הרגע הבחנתי רק בעיניים; עיניי זאב, שחורות, בורקות.
פרוותי סמרה. הוא הביט בי וידעתי שאני לכוד.

הזר דילג מהסלע בתנועה רכה, ולאט, התקרב אליי.

מאוחר יותר, ימים רבים מאוחר יותר, מיקה תלמד אותי לקרוא לתחושה הזאת פחד, אך היום ההוא היה הפעם הראשונה שהרגשתי אותו, והוא מילא מבפנים את כולי עד שלא ידעתי דבר.

הוא עצר ממש לפני, במרחק נשימה. הושיט את ידו, החזיק אותה מעל ראשי. ושר.
לא הכרתי מילים, אז את הצלילים שיצאו מגרונו לא יכולתי לתאר. זו הייתה מנגינה קצרה; הייתה בה דממה, שקט רווי בתוך הצלילים. ידעתי שזה שיר על סוף. זה היה שיר של טרף, והוא לא היה טרף, ואני לא הייתי טרף עד לאותו הרגע.
ואז הוא נגע בי.
מאצבעותיו ופנימה, הרגשתי שמשהו בי רועד, ואז מתכווץ, גוסס, נסגר. ורגע אחרי ? מתוך השקט ? משהו הופיע. כמו זרע.
הוא ניתק את המגע, פרש את כנפיו ועף. זחלתי אל בין גבעולי העשב ונרדמתי באפיסת כוחות.

כשהתעוררתי הגוף שלי חזר לעצמו, גמיש וחזק. מרחבי העשב היו ירוקים ועמוקים, והשמש זרחה, כמעט חזק מדי.
זה לא היה בסדר. משהו היה חסר.
ניסיתי להתנער אבל המשהו עוד היה שם. קמתי ורצתי, רצתי ורצתי, נדרך ונמתח, דרך העשב. במוקדם או קצת אחר כך ראיתי ציפור שמנה לפני, ועקבתי אחריה, מאט, סוגר עליה לאט עד שהגענו אל העצים הגדולים. לאט, ולאט יותר, התקרבתי עד שהייתי במרחק צעד ממנה, וכשהיא השתהתה לרגע הכיתי ופגעתי במכה אחת, אבל היא לא מתה, אלא כשלה ונפלה לאדמה, וניסתה להתרחק ממני ביפחות צווחניות וכנף מרוסקת, עין אחת מדממת והשניה רחבה ובוהקת כחיפושית.
הרמתי את כפתי והנחתי עליה בתנופה.
היא דממה. ריסקתי אותה.
זו הייתה ציפור חמה וטובה, אבל לא אכלתי. עזבתי אותה איפה שהיא, וכשנעשיתי רעב חזרתי אבל היא כבר לא הייתה שם. דם שנספג בארץ נשאר אחריה, וגם שביב ריח פרווה, מעיד שהיא הפכה לצי?יד של מישהו אחר. יכולתי לצוד ציפור אחרת אבל במקום זה נשכבתי בין קרעי הנוצות.
קול שירו של הזר לחש בתוך ראשי כשישנתי. הסתובבתי והתהפכתי, מכה ובוטש באדמה מתוך שינה ועירות, וכשהתעוררתי דבר לא השתנה.

כך עברו שלוש שקיעות ושלוש זריחות, ועם הזריחה השלישית הגיעה מיקה.

באותו הלילה ישנתי בין העצים, על מצע עלים ארגמני מתחת לגזע חשוף. רוח נשבה, ואוזניי היו רדופות מבפנים בצלילים בלי שם, אבל היקיצה נחתה עלי במכה מהירה אחת. הרגשתי משהו עוד לפני שפקחתי עיניים: ריח זר, ובעקבותיו הזדחלה תחושה שהייתה גם היא זרה לי, של נוכחות.
פקחתי את עיניי ומיקה הייתה שם.
היא עמדה שפופה מאחורי אחד העצים, אבל הזדקפה כשראתה שהקצתי, מתבוננת בי בעיניים חומות, גדולות. הגוף שלה היה צר, ולא היו לה טלפיים או שיניים מחודדות. גם לא כנפיים, כמו ל?זר. היא לא הייתה כמו הזר בכלל.
הרמתי את הראש ומיקה עצרה במקומה כאבן.
היא הייתה זריזה ודרוכה, אבל טרף קל. לרוב הייתי מזנק ונושך את צווארה, מתמתח וקופץ, מפיל אותה ארצה לפני שהיא תספיק לנשום.
נשארתי במקום. לא זינקתי, לא התרוממתי או גיליתי ציפורניים או נהמתי, ואז היא נעמדה זקופה על שתי רגליים ובאה אליי, באה לאט, בצעדים קטנים.
לא נדרכתי בהכנה לצייד, באותו הרגע, וגם לא מתחתי את שריריי והתכוננתי לרוץ משם. להיפך; חיכיתי. נתתי לה לבוא.
והיא התקרבה. היא באה.
כשהיא נמצאה רק כמה נשימות לפני, מרחק אבחה מהירה אחת, האוויר האביך מנשימתה ונגע בי בצמרמורת חום. נרתעתי ברעד פתאומי, רוחש וחושף שיניים. היא עצרה לרגע, לא מתרחקת ולא מתקרבת, ואז צעדה את הצעד האחרון, רכנה מולי והחליקה יד מהירה בפרווה שעל ראשי.
המגע שלה היה נחוש אבל לא תוקפני או חד. נרגעתי, כי לא הייתה סיבה לחשוש. לא הייתה אף סיבה לחשוש בכל העולם.
היא החוותה בידה על עצמה ואמרה "מיקה", ואז הצביעה עלי ואמרה "נמר".

מאותו הרגע מיקה הייתה הכל.

לעצים הצפופים היא קראה יער, ולמרחבים שדות או ערבת עשב. השעות בהן זרחה השמש היו ^~יום^~, ושעות החשכה של אדנות הכוכבים נקראו ^~לילה^~. מיקה לימדה אותי מילים לאילנות, צאלון, צפצפה ואורן. הציפורים היו דרור, שלו, תנשמת, בז ואוח. לימים הרועדים והקצרים, כשהאוויר קפא בריאות וה^~גשם^~ שטף את היערות, היא קראה חורף. לארוכים, כשהאדמה בערה מאדים, היא קראה קיץ.
אני ומיקה היינו רצים וצדים יחד, בימים. העור שלה הבהיק בשמש. לפעמים היינו יוצאים למרדפים ארוכים אל שום מקום, בסביבות הפתוחות או בין עצי היער, והיא הייתה מלמדת אותי על החיות והאדמה. היא צדה עם מקלות ואבנים, לא עם הציפורניים, אבל רצה איתי והייתה נבונה וגמישה וחזקה כחתול בר. בלילות היא הייתה ישנה לידי, הידיים שלה מתגלגלות ומלטפות את הפרווה שלי מתוך שינה, הלב שלה נרגע והולך. נשארתי ער כשהיא נרדמה, מקשיב לפעימות שמרעידות את חזה?, מתחכך בכתפיה שהתרוממו ונשמטו עם כל נשימה. כשה^~חורף^~ שלח אלינו רוחות קרות, מיקה הייתה מצטנפת כנגד האדמה והייתי עוטף אותה כמו גור. ידעתי שהיא מודה לי, כשקמה. היא קראה לצמרמורות של החורף ^~קור^~, ולתחושה שלנו יחד ^~חמימות^~, ולפעמים ^~חירות^~, או רק ^~שמחה^~ או ^~אושר^~.
בקיץ העור של מיקה נעשה כהה יותר, והעיניים נראו חומות וגדולות, כאילו ערבבו אותן באדמה. היא נתנה המון שמות כשהכל התעורר מהגשמים, חיפושיות ופרפרים ופירות. גם למדתי עוד תחושות אז. לרעב מבעבע ועמוק היא קראה ^~תשוקה^~. לתחושה של טורף קראנו ^~גאוה~^ או כוח, לכאב של הגוף אחרי הצייד ^~תשישות^~, ולתחושה של טרף, ^~פחד~^.

מיקה ידעה גם למנות ולמיין, ואת סודותיהם של המספרים. את זה לא למדתי, אבל היא סיפרה לי סיפורים לפעמים, על מקומות רחוקים, על יצורים שפגשה וח?כמה שהם לימדו אותה. עברנו עוד קייצים או כמה וסתווים ואביבים ככה, יחד. כשפגשתי את הזר בפעם השניה היה חורף.

יצאנו לציד באותו הבוקר, מזדחלים בעקבותיו של צבי זהוב-פרווה חמקמק, שמיקה קראה לו ^~עסיסי^~ ו^~יפה תואר^~. היא הלכה חצי-כפופה בין הענפים, אני טופפתי נמוך בעקבותיה, והיד שלה החליקה חרש על ראשי.
הצבי הוביל אותנו דרך קרחת יער אל סבך מסועף, ומיקה הייתה צריכה להכות ולמשוך את הענפים התלויים כדי לפנות לנו דרך. עזרתי לה, בטפרים ובשיניים, כששמעתי קול מאחורינו, קול חריקת ציפורן על אבן.
הסתובבתי ואז ראיתי אותו.

הזר עמד בקרחת היער. הוא כרע על ארבעותיו, אבל כנפיו היו זקופות מעליו, פרושות ושחורות כלילה. מבטו הופנה הצידה, אל העצים, אבל הראש שלו החל להסתובב. לאט, לאט, אלי.
עצרתי במקום.
מיקה הבחינה במתיחות שלי. היא עזבה את הסבך והתכופפה לידי, מעבירה בפרוותי אצבעות חזקות, חמות. "מה קרה?"
הזר המשיך לסובב את הראש. חשפתי שיניים אליו, נהמתי מעומק הבטן.
מיקה ראתה אותו גם, עכשיו. היא הסתכלה עליו, והאצבעות שלה עצרו, עצרו ונסגרו. "אל תדאג. זה רק עורב."
ידיו נמתחו על האבן, ברכיו מקופלות. זה לא היה עורב. משהו לא היה בסדר. היא ידעה שמשהו לא בסדר.
המבט של הזר פגש אותי. פניו היו כמו אז, כמו הר חרוץ מקמטים, ועיניו היו עיניי ציפור שחורות שלא הסגירו דבר.
הפעם הוא לא ניגש אלי, רק שר משפט מלודי אחד מהשיר שלו. הרגשתי את מיקה מצטמררת, אצבעותיה מתהדקות, פעימה אחת של קור בוערת בדמה. הפעם הבנתי את המילים; הוא שר, ^~לכל דבר שמתחיל יש סוף^~. אז פרש כנפיים בדממה ובזינוק חלק אחד עף משם.
משב קר עבר בי, מפרישת הכנפיים שלו. קרחת היער הרגישה חשוכה פתאום.
"אתה רואה? אין מה לדאוג", אמרה מיקה. "אין מה לדאוג. זה רק עורב."

המשכנו בציד. הצבי חמק, בנתיים, אבל מיקה לכדה איילה טריה. חששנו שירד גשם, שהסערות יחזרו, אז כשהשמש עמדה לשקוע גררנו את הבשר עמוק אל תוך היער. מיקה נשרטה בזרועה משרך דוקרני, אז הלכתי לבד למצוא זרדים לאש.
כשחזרתי אל האש כבר החשיך קצת. ברגע הראשון לא ראיתי את מיקה, ואז שמעתי קול קלוש ליד גזע העץ והיא הייתה שם, שוכבת על גבה. ידה האחת אחזה בזרוע הפצועה, ונוזל לבן זב מהפצע, כמו שרף.
כשהתקרבתי, ראיתי את העיניים שלה. הן בהקו, רחבות וכהות. מגע עורה בער כמו קיץ.
"מים", לחשה. "הבא לי מים."
משכתי אל מיקה קערה מהנחל והשקתי אותה. ליקקתי את פניה, לצינון, ורקותיה היו רטובות, מלוחות.
"קח אותי… קח אותי… עיר. אנשים… בניינים גדולים. רחוק, מעבר ליער." היא התנשפה. הסתכלה אלי. "תוכל?"
אני אוכל.
חלושות, היא התרוממה, כשלה, נאחזה בי, עלתה על גבי. לאט התחלתי ללכת, הלאה אל היער. ואז מהר יותר. מיקה מלמלה קולות בלי משמעות, ופעמיים כמעט נפלה, החליקה ונתפסה עלי. הפצע שלה חזר לדמם, אדום ארגמן, לתוך הפרווה שלי. העור שלה היה חם. כל כך חם.
ענפים-טפרים רצו מעלי. גשם התחיל, הפסיק. מיקה רעדה. הרגשתי כל נשימה שלה וכל השתנקות.
כבר כמעט היה בוקר כשהיא לחשה שאעצור. היינו ביער. השכבתי אותה על גבה, ליקקתי את פניה, את הפצע על זרועה. הדם הקריש והתלכלך.
"נמר… אני ? בוא… תישאר, תישאר כאן…"
התכופפתי. היא העבירה על ראשי יד בוערת, מושכת אותי אליה.
"אני… כאן, אני… תישאר, בוא, לכאן… כל כך קר לי, נמר, קר לי נורא…"
היא שלחה אלי יד, אל החזה, איפה שהצלעות. הרגשתי דופק פועם לי בכל הגוף. הלב של מיקה פרפר בפנים כמו ציפור לכודה. האצבעות שלה התהדקו עלי לרגע, ואז מיקה השמיעה "אה" קטן ?
והיה שקט.

אני לא יודע כמה זמן נשארתי שם. כשפסעתי הצידה כבר עלתה השמש, והעצים נשטפו באור נקי אחרי הגשם.
הרמתי כף אחת, והנחתי על מיקה, על הבטן. היא הייתה חמה עדיין, עיניים חצי פקוחות. חשפתי ציפורניים, ולחצתי עם טפר אחד, לחצתי, עד שהעור נפצע וחדרתי עמוק אל הגוף שלה. בקושי ירד דם. משכתי את הכף, לאט, משאיר חתך ארגמני בוהק, ואז משכתי אותה החוצה, ודקרתי שוב. מהר יותר. ושוב, ושוב, ושוב.
יצא הרבה דם עכשיו. הוא לכלך את כולי.
זה רק גוף. זאת לא מיקה. אין מיקה. אין מיקה יותר.

השמש המשיכה לעלות, אור חיוור וחום חיוור בין העננים. בצהריים, הגוף של מיקה נראה אחרת, קטן יותר. באור הדם הבהיק ובצל הוא נראה כהה ושחור.
מתישהו הסתובבתי והתחלתי ללכת.
ללכת. אל מחוץ ליער ?
עיר ? אנשים, בניינים גדולים ?
לפעמים נתקלתי בשורשים ובסלעים, ומעדתי, נופל ונשרט. כשעלה החושך נשכבתי במקום; דברים צווחו לי בראש, המשפט של הזר, חריקת ציפורניו על האבן, האחיזה של מיקה בפרווה שלי, הגוף שלה אחרי שהרסתי אותו. עננים כיסו וגילו את השמיים, גשם שטף אותם. כשקמתי עם השמש המשכתי ללכת, והיא שקעה ועלתה שוב, עלתה ושקעה. ובבוקר שאחר כך היער התחיל להיות צפוף, עד שהוא נגמר, והתחיל משהו אחר.
האדמה החשופה הייתה רטובה וטריה מגשם, כהה מלבד פס-שביל אבנים אפור, שהגיע מהמישורים שמצידי האחד והתפתל אל ההרים כנחש. אלה היו ההרים שהכרתי, אבל מישורי הפרא נראו שונה, נמוכים וסדורים. וממול, מעבר לאבנים האפורות, מעבר לעוד טפח של אדמה ועשב, עמד משהו שנראה בוהק ושונה יותר מכל דבר אחר.
מבנה גבוה, מעורות מתוחים עצומים, צבועים באדום חזק ככלנית וצהוב חזק כמו קיץ. הם נראו כאילו הם עומדים להתנופף, לברוח עם הרוח, אבל נקשרו לעץ דק ואדיר במרכז ולשורשים בולטים בצדדים, ויצרו מקום בפנים, מתנודדים ומסנוורים באור. צבע, צבע ריקד וקרן מהם, מרצד בעיניים שלי עם השמש.
פתאום הרגשתי שהרגליים לא יכולות להחזיק יותר. בבת אחת, הייתי עייף, צמא, רעב.
ראיתי בני-אדם, ליד בית העורות הצבעוניים, רזים ושמנים, גבוהים ונמוכים, גורים וזקנים. הם לא הבחינו בי תחילה, אבל התרחקו כשהתקרבתי, תחילה בהססנות, ואז בצעקות, ריצה טרופה. לא הצלחתי לרדוף, הרגליים שלי לא הצליחו.
"אל חשש, אל חשש רבותיי, הוא חלש ופצוע, לא מסוכן -" קרא קול מלפני, קול נמוך, חזק ? ולפני שהספקתי לראות, משהו פתאומי דקר אותי בצוואר, ונפלתי, נפלתי אל האדמה ודרכה כמו אל שינה.

כשפקחתי את עיניי נדמה היה שעברו שנים.
חושך. העולם הסתובב סביבי, סחור-סחור, ובחילה של חולשה ועייפות התמצקה לי בדם. הראש שלי היה כבד. פקחתי עיניים, והייתי מתחת לשמיים אדומים ובין מוטות-מוטות, שהקיפו אותי, מונעים ממני לצאת.
לידי היה בשר טרי עם ריח שדקר בי רעב. התנפלתי עליו, אכלתי את כולו, ואז נפלתי שוב.

בפעם הבאה שהתעוררתי היה יום. הראש עוד הרגיש מוזר והאדמה לא הייתה יציבה סביבי, אבל הייתי חזק דיו להעמד ולהסתכל.
הכלא שלי היה היחיד כאן. סביבי היו בני אדם ? זורקים פירות צבעוניים באוויר, עטופים עורות שנ?יים בכחול-אדום-כתום-צהוב-סגול-ירוק, לובשים פנים גדולות ועקומות על פניהם. כמעט כולם היו זכרים, אבל גם כמה נקבות היו, דקות גוף, כהות שיער. כולם עשו והלכו וחזרו ודיברו, מדברים וקודחים ומזמזמים כמו דבורים. באוויר היו ריחות מעורבבים, דחוסים. איש לא הבחין בי. אחרי רגעים מפוזרים הרגליים שלי רעדו מהמאמץ. לא היה עוד אוכל, אז עצמתי עיניים ואיבדתי אותי למקומות אחרים.

בפעם השלישית העירו אותי.
שמעתי את הקול הנמוך שהיה לפני שנפלתי, וצליפה על האדמה כמו של זנב. פקחתי עיניים; בן-אדם רחב וגבוה עמד מולי, מעבר למוטות. בידו האחת הוא אחז רצועת עור דקה, ובידו השניה מכשיר מבריק ומסובך. לצידו עמדה בת אדם צעירה, כהת עיניים. לרגע חשבתי שזאת מיקה ?
"קום, נמר!", קרא האיש. הגוף שלי היה חלש ורעב, אבל הראש כבר יציב. קמתי.
"שב!"
בסדר.
התיישבתי. משהו בפנים הסתחרר לי. רציתי אוכל.
האיש שמח."נראה שהוא מאולף", הוא אמר לבת האדם. בת האדם אמרה ? "ממש חתול קטן. כנראה ברח מקרקס אחר. תשמור את האקדח קרוב בנתיים, אבל נראה שזה יום המזל שלנו."
את רוב המילים שלה לא הכרתי. ידו של האיש התהדקה על המכשיר באופן לא נעים. היא חייכה אליו חיוך, מוזר קצת, ואז הלכה והשאירה אותי איתו.
"אני יורוק", הוא אמר. "אתה שייך לקרקס הזה מעכשיו." רצועת העור עולה ויורדת. קול צליפה. "תעשה מה שאני אומר, תקבל אוכל. לא תעשה ?" צליפה נוספת.
אני רעב. אני רוצה צי?יד.
יורוק זרק לי אוכל, טרף ישן קצת אבל לא אכפת לי. הוא חיכה שאסיים לאכול, ואז פ??תח פתח בין המוטות. ניגשתי קדימה, לצאת. "מחוץ לכלוב תהיה קשור בחבל", הוא אמר, ובבת אחת כרך משהו חונק סביב הגרון שלי.
חשפתי שיניים, התנערתי, עליתי על שתי רגליים ומשכתי בתנופה. הרמתי כף חדת ציפורניים, להכות בו ?
רצועת העור צלפה בגבי.
כאב. עמדתי מתנשף על ארבע. יורוק משך את החבל סביב הצוואר שלי; באתי לזנק שוב, אבל יורוק הרים את רצועת העור שלו באיום של טורף, ונגררתי אחריו.

היריעות האדומות הקיפו אותנו, מצד אחת בקשת ובשני בחיתוך ישר. את היריעה האדומה הישרה יורוק הסיט, והוביל אותי מעבר לה, אל פיסת אדמה מעוגלת שהוקפה רמות עץ מדורגות.
על פיסת האדמה היו מתקנים מוזרים, לולאות ודרגשים. יורוק נתן לי פקודות, לשבת, לעמוד, ללכת, רצועת העור מתנופפת באיום עם כל תנועה. נראה שהוא היה מרוצה, כי קיבלתי אוכל. שוב הוא חיכה שאוכל, ואז התחלנו לעבוד.
הוא רצה ללמד אותי ^~תרגילי במה^~ ? לטפס על הדרגשים, להסתובב סביב מעגל האדמה שהיה ה^~במה^~, לקפוץ מבעד ל^~חישוק^~. לא תמיד הבנתי מה הוא רצה, המילים שלו נאמרו בחיתוך זר והיו חדשות לי, וכשלא עשיתי כפי שהוא ציווה הוא הרים את הרצועה הצולפת, ואיים, אבל לא הכה אותי שוב.
התאמנו עד שהתעייפתי; תשישות של ריצה ומתיחת שרירים. יורוק חייך כלפי עצמו, מלמל כמה מילים פה, כמה מילים שם, וכשעבר היום הרצועה שלו הונפה פחות ופחות. האחיזה שלו במכשיר הייתה רפויה עכשיו, מרושלת. החל להחשיך כשהוא ליווה אותי חזרה לכלוב, קשור בחבל. יורוק הסיר את הלולאה סביב צווארי אחרי שפתח את דלת הכלוב, ואז העביר יד בפרוותי, חמה, נוקשה ?
צמרמורת ?
בשאגה, הכיתי אותו. הציפורניים שלי חתכו בצד שלו שלושה פצעים ארוכים.
הוא נרתע, מבוהל, כועס, אוחז בזרועו הפצועה. אחר דרך לרגע את היד עם המכשיר, אבל אז הרחיק אותה. במקום זאת הוא הרים את רצועת העור, והכה אותי, חזק, פעם, פעמיים, שלוש.
אז סגר את דלת הכלוב אחרי.
הלב פעם לי כל כך חזק באוזניים שלא הצלחתי לישון עד שהשחר עלה.

בימים הבאים בת האדם ויורוק באו יחד. בת האדם הייתה זריזה וזזה בחדות, והיא זאת שהייתה קושרת ומשחררת אותי עד שהפציעה של יורוק החלימה. בהתחלה הייתי כבול כל הזמן, אבל כשהזמן עבר נתנו לי חירות ללכת על הבמה בעצמי, לרוץ, לזנק ולקפוץ. התרגלתי להבין אותם; השתפרתי.
יום אחד ה^~הופעה^~ הגיעה. יורוק ובת האדם היו מתוחים, ובאוויר הייתה תחושה תזזיתית, י?ראה. כשהובילו אותי לבמה היא הייתה מוארת ומוקפת אנשים, קוראים, צועקים, מנופפים. בערה מילאה לי את הגוף; עשיתי את התרגילים שלי. אחר כך לא זכרתי את הפנים של אף אחד מהם. בת האדם חייכה, ויורוק נתן לי בשר טרי, וכולם היו מחייכים.

היו עוד ועוד הופעות; בבקרים, בערבים, בצהריים. לפעמים הקרקס היה נודד: היו מכניסים אותי לכלוב סגור נוסע, ומחזירים אותי אל האוהל בנוף חדש. בת האדם שאלה אותי פעם אם אני אוהב את הנדודים, מדברת יותר לעצמה מאשר אלי.
העונות עברו. הן הרגישו אחרת במקומות האחרים. שלושה חורפים עברו מאז שהגעתי, בערך שונים ובערך אותו הדבר.

הימים היו קרים ובהירים כשהגענו לעוד מקום חדש. הלוליינים והסדרנים התרוצצו והקימו את האוהל כל הלילה, ובבוקר כל הדרגשים היו מלאים להופעה. עליתי ברעש של תשואות אל הבמה, ובקהל הייתה מישהי שמשכה לי את המבט. משהו פעם בי, מין כאב, ישן ומוכר. הסתכלתי, וראיתי את מיקה.
היא הייתה גורה קטנה, מוחזקת בין זרועות של אבא. "נמר ?" קראה מיקה, ושלחה אליי ידיים ? "נמר, נמר!"
זינקתי אליה.
בקהל פרצה מהומה. האנשים צעקו פחד, נרתעו, ברחו ? אבא של מיקה חיבק אותה אליו, פסע לאחור. "נמר ?" שלחתי יד, נגעתי בה ? דקירה חדה תפסה אותי בצוואר, מרדימה, מטשטשת. אבא הרחיק אותה ממני, רץ ?
עוד דקירה, וכל הרעשים נמסו. נפלתי. נפלתי.

קולות של פעם סערו לי בחלומות. ^~כל כך קר לי^~, אמרה מיקה, ביער. ^~כל כך קר^~.
יורוק בא והלך סביבי, מביא לי אוכל ושתיה. באותו היום כמעט ולא אכלתי. בסוף הוא עזב.
עם רדת הלילה ניסיתי לפרוץ את דלת הכלוב. בציפורניים, תחילה, ובשיניים, ומשהמנעול התעקם בדחיפות ובחבטות. קולות השפשוף בברזל עלו והדהדו, אבל לבסוף הדלת נכנעה. נפתח סדק.
יצאתי החוצה, אל מחוץ לכלוב, בדממה של הלילה, ומעבר לווילון אל הבמה, מתחת למושבים שעמדו חשוכים ושותקים. ואז אל יציאת הקהל, ואל החופש.
נשמתי אוויר קר. השמיים כמעט הכו בי, חסרי-סוף ומלאים כוכבים.
פסעתי אל הערב. תחושה מוכרת מילאה אותי פתאום, תחושת כוח, מחמם, ממריץ את הרגליים ואת הלב. ^~חירות^~. אני יכול לרוץ, לרוץ ולא לעצור.

הבתים הנודדים של להקת הקרקס חנו לצד האוהל. עקפתי אותם בריצה, מתרחק. אולי הם הבחינו בי. גם אם כן, הייתי מהיר מהם וחזק יותר, והם לא יכלו לצוד אותי.
האדמה הריחה שונה, במקום שהייתי בו, והאופק היה מוזר ונעדר הרים. כך או כך, כשרצתי רחוק מספיק, עוקב אחר סימני החיות וריחות השורשים, הגעתי ל?יער.
הזר המתין לי על סף העצים, כנפיו פרושות מאחוריו, מבטו עוקב אחרי, שחור וחסר הבעה.
עצרתי לפניו. לנשימה שלי לקח זמן להאסף פנימה, נשימה, נשיפה, והוא המתין עד שהייתי מוכן.
"בחירתך זאת", אמר לבסוף.
^~תישאר איתי^~, אמרה מיקה. ^~בוא… תישאר כאן~^.
הנהנתי. כן.
בידו הבזיק להב, בוהק וחד.
"כל שינוי פירושו אבדה", אמר הזר. "כל סוף מביא התחלה. כל התחלה מביאה סוף".
^~קר לי^~, אמרה מיקה. ^~קר לי, קר לי נורא^~.
הזר פסע צעד קדימה, הרכין את ראשי. אף קול לא צעק לי בראש. שקט. הלהב עלה, בתנועה חדה אחת, וירד.

[???]

מבחינת הכתיבה הטכנית יש לי רק מילים טובות. מרגע שהתחלתי לקרוא הסיפור זרם לי עד סופו.
הבעיה שלי עם הסיפור היא עלילתית.
הזר בסיפור לקח לעצמו עליונות מוסרית מתנשאת בזה שאנס על הנמר את בחירתו האישית והדביק לו גורל עם מוסר שלא קשור לחלוטין למהות הנמר כנמר ובסוף הרג את הנמר מתוך הסכמה משתיקת מצפון עם הבחירה האישית הלא קיימת של הנמר.
אם הכוונה הייתה להצביע על הזרות של המוסר האנושי למהות הבסיסית של חיית פרא זה עבד.
אם הייתה כוונה אחרת, היא נבלעה מבחינתי בצרימה של התובנה הקודמת.
את בטח תקחי את זה כמחמאה ולא סתם תיאור עובדה:
"חלום" של ניל גיימן היה יכול לטוות חלום כזה כלקח למישהו.

[רותמ]

עניין אותי מה שאמרת, גרם לי לחשוב.

הזר כופה את המוסר הזר על הנמר רק במפגש הראשון ביניהם, כשהוא יוצר בו איזה שינוי ראשון (שבמובן מסוים מאפשר לו להכיר את מיקה, כשהוא מוכן לתקשר איתה כיצור חי ולא טורף אותה). מרגע שמיקה והנמר נפגשים, הנמר מתפקד בתוך מערכת המוסר הזרה הזאת, לא מתוך הבנה אלא מתוך בחירה. מרגע שמיקה האנושית מלמדת אותו מילים, משהו מהחשיבה האנושית מחלחל אליו וזה נמשך עד הסוף.

לא קראתי את הסנדמן, אבל הרעיון של הסיפור הזה בתור חלום שמלמד לקח הוא לא רע. אולי, ולמען האמת זה חלק מהסיפור, סוג של 'הגלגול הבא' (:

[מאת]

תגובות