אמא ריטה טי אקס 3

[שי עדן]

אמא התחילה בשיחת טלפון. אני עניתי. הקול הגברי שאל אם אבא בבית, ואני העברתי אליו את השפופרת. אבא האזין בעניין רב ומדי פעם הנהן בראשו.

בהתחלה הוא נראה מבועט משהו, עד שחיוך ממזרי השתלט לו על הפנים, ולקראת סוף השיחה הוא אפילו השתעשע ברעיון. "אישה רובוט? פנטסטי!" אמר וגיחח לעצמו, "אז אם ככה, תעשה שתהיה בלונדה, חה!" ואז הוא הסיט קצת את השפופרת, ולקח כמה צעדים ממני, בזמן שלחש עוד כמה דברים שלא הצלחתי להבין, "…ואם כבר יפה, אז גם אופה", סגר את השפופרת וחיכך כפות ידיים שמנמנות זו בזו.
"ידעתי שבסוף אני אתגלגל לאנשהו", אמר, "אמא באה, יוס'קה, אמא באה", פרע את שיערי, תוך חציית החדר אל הטלויזיה. "אבל אמא מתה", אמרתי. והוא בחיוך של נצחון סינן, "אמא באה!".

כבר למחרת בערב, הם הגיעו. אחד שמן, שני דתי עם כיפה סרוגה. הדתי החזיק עגלת סבלים ובתוכה ארגז גבוה גדול, והשמן החזיק תיקיית פלסטיק כחולה, עם ניירות. "צח בר כוכבא?" פנה השמן אל אבא. "זה אני", אמר אבא בהתלהבות מופגנת. "תחתום לי פה". אני, שעוד לא ממש הבנתי על מה מדובר, שיערתי שסוף סוף אבא מחליף לנו את המקרר הישן ואמרתי "תתחדש, אבא". הוא חייך לעברי ואמר, "יוס'קה. תתחדש גם אתה".

אבא חתם לשמן ושלף מהארנק מטבע של עשרה שקלים. "זה בשבילך" אמר בחיוך קורן. "תודה," אמר ההוא עם הכיפה, "תהנה ממנה" וכמו נזכר בדבר, הוסיף: "רק תזכור – לאט בירידות". אחר כך, האיש השמן התכופף אל העגלה ומשך את הקרטון החוצה. כשהוא התכופף ראו לו את החריץ של התחת, ואני נקרעתי מצחוק.

ואז הם הלכו. השאירו את הקרטון במרכז הסלון ויצאו.

אבא נעל את הדלת ונעמד. מולו עמדתי אני, ובין שנינו הקרטון הענק הזה, עם אמא בפנים. "יללה, לפתוח", נלהב אבא ומיהר לתלוש את הדבק שאטם את הקרטון. "רק בזהירות", אמר, "זה שביר".
אחרי כמה דקות, כבר היה הקרטון משוחרר מדבק, ואבא שלח ידיים פנימה. "אמא'לה!!" צרחתי בבהלה, למראה האישה צהובת השיער, רבת החזה, שבקעה מתוך הקרטון. "נו, התחלה טובה, בן", אמר אבא. "אוייש, מה זה הבאג הזה בפרצוף?". היתה חסרה לה עין, לאמא ריטה, ובמקום זה היו לה כל מיני ברזלים כאלה עם נוריות מהבהבות. "תבדוק, תבדוק, אולי נפלה העין איפשהו?". אבל לא.

אבא הרים את אמא ריטה טי אקס 3 והושיב אותה על השטיח בסלון. "כתוב פה, שצריך ללחוץ on", אמר כשחוברת ההדרכה מתנופפת בין ידיו. "מצאתי", אמרתי ולחצתי על הלחצן האדום, שבצבץ ממרכז החזה שלה. תיזזזזז כזה יצא לה, ואמא הזיזה ראש. אבא ואני הרמנו גבות בהשתאות. אבא קירב את פרצופו הבוחן אל אמא, והיא סובבה אליו מבט, ותיזזזז-מצמצה. "חי אדוני" אמר, "שאני אמות!".

וכך החלה אמא להתעורר אל תפקידה המשפחתי החדש. בהתחלה היא היתה רק עומדת, או מנופפת לשלום, או קדה קידה, כמו שלימדו אותה במפעל, והדבר היחיד שהיתה אומרת זה "בוקר טוב!". עם הזמן אבא לימד אותה כל מה שצריך לעשות בתור אמא, ותוך יומיים היא כבר ידעה לעשות ספונג'ה ושניצל ולסגור את הדלת שלה ושל אבא בלילה. אני חיבבתי אותה מאוד, ואפילו הקראתי לה כל מיני סיפורים. יותר מכל היא אהבה את סיפור פינוקיו, אז גם הבאתי לה את כל הקלטות מהאוזן השלישית. אחרי שני פרקים, היא כבר זמזמה את כל שיר הפתיחה בעל פה. ומאותו רגע, היא כבר לא אמרה יותר 'בוקר טוב', אלא 'בוקר טוב עולם'.

באותה תקופה היא היתה ממש בסדר, ואפילו הפלטת שבבים הזו שהיתה לה על העין כבר לא הפריעה לי יותר. לאבא זה גם הפריע פחות, למרות שהוא המשיך לכתוב מכתבים למפעל בתחינות שיתקנו את זה. למרות שהם שוב ושוב הסבירו לו שזה לא באג, שזה ככה, חלק מהפיתוח. שהפתח הזה צריך אנרגית שמש, ואי אפשר היה להדביק שם עין רגילה. שבעצם היא רואה רק מהעין הזו, והשניה זה רק דמה, אני לא ממש מבין במדעים.

ואז התחילו הצרות.

בוקר אחד, חמש וחצי בערך, התעוררתי לקולות מריבה שבקעו מאזור המטבח. חצי רדום דידיתי עד שם, ומצאתי את אבא עומד ושוטף כלים בעצבנות, אמא היתה ישובה על הכסאות, מבטה מושפל. "מה קרה?", שאלתי ואבא זעק בקול חנוק: "תשאל את האמא שלך מה קרה!". אמא הביטה בי ואמרה: "בסך הכל רציתי להכין לביבה חמה לכבוד החנוכה". אבא התרטן עוד יותר, "לכבוד החנוכה היא מכינה לי! לך תסביר לה שעכשיו בכלל אפריל! תראה מה שהיא עשתה לי פה! שרפה לי את כל המחבתות שרפה לי!", אמר והציג את המחבתות השרופות. "זה מה שחסר לי, שהיא תתחיל לקבל לי פה שכל!". נטלתי מגבת לידיי, וניגבתי את המחבתות הרטובות. "זה לא יפה ככה לצעוק לידה", לחשתי לו, "לפחות תכבה אותה עד שתרגע" – "עזוב," התרטן אבא ומשך ממני את המגבת, "אתה, עדיף תיקח אותה לישון, ותפסיק להקריא לה ספרים של גן ילדים, ולהשמיע לה קלטות של מיכל ינאי, תראה מה עשתה לי פה, לביבה לחנוכה בחמש בבוקר! ולמה לעזאזל רק לביבה אחת, יש לך מושג?" ? "כי זה מה שאומר השיר", הסברתי.

צהרי שישי אחד, אבא קם מוקדם מהרגיל, ונדהם לגלות עצמו שוב לבד במיטה. מאז התחיל הפרוייקט, דאג אבא לשנן לי, אבל בעיקר לעצמו, שאין דבר חשוב יותר מזה שאמא ריטה לא תצא מהבית, כי אחרי הכל זה פרוייקט סודי, וסודיות זה סודיות. אבל הוא הסביר, שגם בלי קשר לפרוייקט, מבחינתו עדיף שיהיה ככה, דיסקרטי.

"יוסף!" הוא ניער אותי במיטתי, "איפה היא?" שאל בעיניים גדולות, גופו נוטף זיעה קרה. "מי?" שאלתי בלחש, מנסה להפריד חלום ממציאות. "מה מי? אמא שלך! איפה היא נעלמה?". קמתי ממיטתי, וניסיתי להתאזן. "מה אתה מבוהל?", אמרתי, "היא בטח פה איפשהו בבית. אולי רואה פינוקיו בסלון". הוא השתולל בכל החדרים ואני עקבתי אחריו, עדיין עם תחתונים וגופייה. שמנו עלינו משהו, ויצאנו עם כפכפים לחצר לחפש את אמא ריטה האובדת. חיפשנו בכל המקומות, בחדרי המדרגות, במכולת, בחצרות הבתים, בכלבייה העירונית, וכלום.

אחרי שעתיים בערך הבחנתי בקבוצת ילדים קטנים, ילקוטי בית ספר על גבם, רצים אחוזי אימה לכל הכיוונים. "מה קרה?" בלמתי את אחד מהם בגופי. הוא הביט בי במבט מבולבל, וענה תוך התנשפות כבדה, "יש שם אישה אחת מפחידה עם עין של רובוטריק שמכריחה ילדים לשיר איתה את השיר של פינוקיו". רצתי מיד אל אזור המהומה.

בתוך גן שעשועים הבחנתי באמא ריטה טי אקס 3, רצה ומנסה לתפוס את הילדים החומקים מבין ידיה. "אמא!", צעקתי, "מה את עושה, השתגעת?". היא הביטה אלי וחייכה, "יוסף, בני, כמה טוב לחיות", אמרה, "ולהיות. ילד שאוהב את העולם, והעולם אותו אוהב, מכל-" חסמתי בפיה את כף ידי, והרמתי אותה על כתפי. אימהות אחרות שאני מכיר מהסביבה ניגשו לאסוף את ילדיהם וברחו משם בריצה. סימנתי להם שהכל בשליטה. "יוסף, הפסק", היא מלמלה וטלטלה את רגליה באויר. "הולכים הביתה", אמרתי, "אבא ממש כועס".

אבא הושיב אותה על השטיח בסלון. תיזזז-כיבה אותה, ואמר: "בעייה".

אני ישבתי על הספה לצידה של אמא, ואבא סבב בסלון הלוך ושוב, יד ימינו המאוגרפת מכה בכף ידו השמאלית. "בעייה", חזר בשנית. "אבא," אמרתי, "אני מאמין שזו רק מעידה קלה. אחרי הכל, היא רק מתחילה להבין איפה היא נמצאת, זה די הגיוני. אני חושב שצריך לתת לה צ'אנס נוסף". אבא התיישב לצידי והביט אל עיני. "אני לא יודע, בן, אני פשוט לא יודע, היא לא אמורה להתנהג ככה", אמר. "אז מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי בחשש. "צריך להחזיר אותה למפעל, או לא יודע מה" – "מה? אתה נורמלי? זו אמא שלי! אני לא אתן לך לעשות לה את זה!" צעקתי, אך הוא עצר בעדי. "תירגע, " אמר כמעט בלחישה, והושיב אותי בכוח על הספה. הוא הביט בי במבט מלא רצינות, ואמר: "הגיע זמן וידוי, בן". הוא ניגש אל ארון המשקאות ושלף כוס ג'וני ווקר לעצמו.

"אני ואמא לא התגרשנו מעולם", אמר. מועקה ירוקה התגבשה לכדור והדרדרה במורד גרוני עד שנחתה בין המעיים למפתח הלב, שם נבלמה. "מה?", פלטתי כמעט בלי קול. והוא המשיך: "אף פעם לא התגרשנו, זה לא קרה. אמא שלך פשוט ברחה. קמה יום אחד, השאירה פתק שמשעמם לה, לקחה את האוטו, ונעלמה. שנים לא שמעתי ממנה. עד שיום אחד היא התקשרה לספר שהיא מתחתנת עם איזה מורה ליוגה שפגשה במזרח. וזאת הטינה, בני, הטינה שמלווה אותי מאז שהיא הלכה, ועשתה ממני אפס. עמוק בלב, אבל גם קצת געגוע." הוא עצר לכמה לגימות, וכשהמשיך כבר היה הרבה פחות מרוכז. "זאת האמת, בן. אמא שלך קיבלה שכל יום אחד, נטשה את אבא שלך, ואבא שלך אפס! תסתכל עלי טוב, טוב, כי ככה נראה אבא אפס".

דמעות כיסו את עיניו. אבל למרות החדשות לא מצאתי כוח לרגישות באמצע היום. מה שאותי עניין היה אמא שלי ריטה. נעמדתי בכעס, ופלטתי: "אז בגלל זה אתה מפחד שגם ריטה תברח לך? מה היא אשמה בזה שאתה אפס?". אבא לא הביט אלי, התכנס בתוך בועת הבכי שלו, ולי לא היה הכוח אפילו להזדהות איתו. קמתי, ניגשתי אל ריטה והדלקתי אותה. "אמא," אמרתי, "אנחנו סולחים לך על מה שעשית היום בבוקר. אל תעשי את זה שוב". היא הביטה אלי ותיזזז-קרצה. "בוקר טוב!" אמרה, "מה שלום כולם?".

אחרי המקרה הזה, אבא התקין סורגים על כל החלונות של הבית, והרכיב מערכת אזעקה חדשה עם קוד מיוחד, שאפילו הוא בקושי זכר. הוא גם תקע גדרות חשמליות מסביב לבית, ובכל לילה היה קושר את אמא עם אזיקים למיטה, עד שהיא למדה לקשור את עצמה לבד.

אבל היא שוב ברחה.

אבא השתולל. העיר אותי מהשינה. "איפה היא???", צעק, צרח, מלמל, יילל, רתח מזעם, לא ידעתי איך להתמודד איתו כבר. איכשהו היא פיתחה מערכת כזו שפורצת את האזיקים, וחומקת מהאזעקה, ואת הדלת כנראה שהיא פתחה עם איזה אלגוריתם שהיא פיתחה למציאת קודים סודיים, והגדרות החשמליים בכלל לא הפריעו לה, סתם כיערו את כל הבית. ואני עד היום לא יודע מה זה אלגוריתם.

יצאנו לחפש אותה שוב בכל העיר.
יום עבר.
יומיים.
שלושה.
כלום.
לא שומעים אפילו בחדשות.

פתאום אחרי שבוע אני שומע רעש מתחת לספה. בהתחלה הייתי משוכנע שזה העכבר שאבא מנסה כבר שנה לתפוס, אבל כשהצצתי וראיתי אותה, הייתי המום. "יוסף, חמוד שלי", אמרה בצרידות מתכתית, ופניה חיוורים. "אבא!!" צעקתי והוא הגיע בריצה. "חי אדוני," אמר, "שאני אמות".

"לא! תפסיק!" צעקתי מנסה בכוח לעצור אותו מהתקפת הטירוף שנחתה עליו. "הקופסת פח הזו התחילה לקבל לי פה שכל! אני אראה לה מה זה!", והמשיך להכות בה עם הכסא. רצועות עור נפרמו מכל חלקי גופה, וכל מיני ברזלים וחוטים בצבצו תחתם. "אמאאא!!", צרחתי ודמעות השפריצו לי לכל עבר. "בן, שתוק ותפסיק להתנהג כמו ילד קטן!", גיצים ניתזו לכל הכיוונים ואמא התפרקה לי על הרצפה, מזייפת בקול מתכתי "אני יורד מהחוטיייייים". ואני עולה ויורד מהספה, מסתיר את עיני בכפות ידי בכדי לא לראות, מנסה לשכוח בעודי עד, מתחנן אליו שיפסיק..

בסוף הוא נרגע.

שמט את הכסא, ונחת על הספה. "עבדו עלי," מלמל, ספק לי ספק לעצמו, "עבדו עלי". גיזזזז, יצא איזה רעש דק מהבטן שלה. "מה חשבתי לעצמי?" ? גיזז ? "להחליף את אמא שלך רציתי" ? גיזזטררר ? "מה חשבתי", ילל לעצמו.
ניגשתי אל אמא ורכנתי מעליה, "אני מצטער," לחשתי, "כאלו הם בני האדם". אחזתי בידה הרפה, ושאלתי אם יש משהו שאני יכול לעשות עבורה. היא הביטה אלי ותיזז-קרצה, "אתה יכול לרדת לי מהרגל", אמרה, ותיזז-עצמה עיניים.

"למה!?" צרחתי לעברו, חנוק מדמעות, "למה? מה יש לכם אתם המבוגרים? שום דבר לא מספיק לכם? כלום? מה היא רצתה? לראות קצת עולם? קצת אויר? זה מה שהגיע לה? זה?". אבא חפן את ראשו בין כפות ידיו, "יוסי, תבין, עכשיו היא מקבלת שכל, מחר היא מנהיגה כת פמיניסטית של רובוטים נשים כאלה, והן יוצאות לחסל את המין הגברי, לך תדע, אולי את הגזע האנושי כולו. אל תכעס עלי, תכעס עליהם!", נעמד והצביע לכיוון דרום-מזרח, "על הממשלה המטורפת הזו עם הפרוייקטים המשוגעים שהיא משקיעה בהם, על המדען המשוגע הזה, שנותן תמיכה לכל רוסי פישר שפותח סטארט אפ! עליהם תכעס! עליהם!" ? "אני כועס עליך!" עניתי, ושלחתי אליו אצבע מאשימה. "אני שונא אותך! שונא אותך!" צווחתי וברחתי לחדר.

וכמו שאני עושה תמיד אחרי שאני אומר לו "שונא אותך", השחלתי חצי גוף אל הסלון והצצתי פנימה. ראיתי אותו ישוב לצידה של אמא, שעדיין דלקו אצלה כמה נוריות קטנות פה ושם, ואוסף את אבריה מהרצפה. "תבין," אמר אלי דרך המצח, "היא היתה יכולה להיות על הכיף כיפאק של אישה. אבל היא קיבלה לי שכל פתאום. לך תדע איפה היא טיילה".
הוא הרים את החלקים בזה אחר זה, והניח אותם בעדינות על הספה. "אוי, ריטה, ריטה, היית חייבת לסבך הכל", אמר בקול רופס. קרבתי אליו, וחיבקתי אותו מאחור. "תראה איזה שיער יפה יש לה", לחש תוך שהוא מלטף את מה שנשאר מהשיער שלה, "תמיד רציתי בלונדה". אחר כך, הוריד את ידו אל החזה הגדול שלה, ושלח אצבע אל מה שנשאר מכפתור הכיבוי האדום, ותיזז-כיבה אותה.

[na'ama]

כתיבה זורמת מאוד.

ביקורת טכנית:
מבועת ולא "מבועט"
יאללה ולא "יללה" (מיאו?)
בעיה ולא "בעייה"
"גופו נוטף זיעה קרה"-זו ממש קלישאה. עד עכשיו הסתדרת יפה בלי קלישאות, אני סומכת עלייך שתמצא משהו יותר מתאים לכתוב פה.

תהיות:
אם זה פרויקט סודי מה התפקיד של האבא שדווקא הוא קיבל את הרובוט. ודרך אגב, אם הרובוט הוא משהו שמייצרים במפעל (כנראה בייצור המוני) כמה סודי הוא כבר יכול להיות?

"אני מאמין שזו רק מעידה קלה. אחרי הכל, היא רק מתחילה להבין איפה היא נמצאת, זה די הגיוני. אני חושב שצריך לתת לה צ'אנס נוסף". -שים לב שהבן מדבר באותה שפה של האבא, דבר שהוא לא הגיוני.

והבעיה העיקרית של הסיפור היא שהרעיון קצת נדוש (ע"ע טרקי סיטי) והסוף לא כל כך מפתיע, אם כי מבוצע יפה.

בסך הכל הכתיבה שלך טובה וזורמת, תמשיך לכתוב!

יום טוב.

[???]

מהטובים שקראתי!

תוגבה לנעמה, הסיפור נדוש? אני לא ראיתי מישהו שלקח רובוטית להיות אמא של מישהו. זה היה לי דווקא מאוד חדש, ציני, נוגע, וגם כואב בכמה מקומות לא נעימים.

תמשיך!

[???]

גם מצחיק, גם כואב ציני ושנון. אהבתי מאוד.

[מאת]

תגובות