לעולם לא אשוב לבלגרד

[???]

לעולם לא אשוב לבלגרד.

הינו בדיוק בנקודה הנכונה ? בשנייה שהתפוצץ פגז וריסק את המכונית שלנו. שכבנו במחפורת כשסביבנו נוחתים חתיכות מתכת בוערות ? שיירי המכונית. הבטתי בהלם בשלדה הבוערת שהייתה מוטלת שלושה מטרים ממני, ותפילה לאלוהים התנגנה בליבי ? רציתי לעזוב את בוסניה.
רק גניחות הפצועים הזכירו לי שאני לא לבד.
לא היה לי העוז להביט בהם יותר מחצי דקה, כבשתי את ראשי בבוץ והתעלפתי. רק אחרי חמש שעות כשהליל ירד ? התעוררתי בבית החולים. הרופאים אמרו שאני בסדר גמור, ושאני יכול ללכת. אבל, אני, הרגשתי שאני לא יכול ללכת ? רציתי שיקחו אותי באלונקה למטוס, חזרה לישראל ? ואולי שם במטוס, אעמוד על רגלי, ואחזור להיות, אני.
אבל, הקונסול הישראלי הגיע " אתה בסדר? יש לך מזל! יש לך מזל גדול!"
אחרי חצי שעה הוא הלך. גם אני הלכתי ? רק שלא ידעתי לאן. הסחרחורות שפקדו אותי, השכיחו ממני את פחדי. וכאב הראש דפק בעוצמה שרוקנה ממני את כל בינתי.
חגורת הבטן עם כל המסמכים, היה הדבר היחידי אותי נשאתי, ולא ידעתי לאן.

רכבת הלילה שקשקה, וכולה חשוכה. חצי ירח בוער באדום עלה במזרח מאיר את הצלליות הבודדות, שחברו איתי לנסיעה בשטח הקרבות, כמוני אולי גם הם לא ידעו לאן לברוח. ארוחה חפוזה בקנטינה צבאית, באזור הגבול הייתה הדבר הראשון שהכנסתי לפי, אחרי נסיעה של חמש שעות. שני פטרולים צבאים, הספיקו לעצור אותי, ואפילו לא ידעתי להשיב להם ? לאן? רק מזל, ושוב פעם מזל, היה המשפט שליווה אותי, כמו אותו פגז שריסק את התחנה שהותרנו מאחור ? שני עובדים שבטח מתו, ומישהו מלמל לידי "איזה מזל".
כל הדרך שמענו את הפגזים, מנסים לאתר אותנו בעלטה של שדות שחורים וגושי חורשות אפלים. חצי ירח שהחל להרקיע ולהצהיב, הזכיר לנו שאנחנו עוד חיים, ושפך קצת אור על הרקע הכפרי אותו חצינו בשקשוק מאיים. למרות השקט בקרון, ונגון הגלגלים הנוקשים כמו שעון מואץ, לא הצלחתי להירדם. גם שהיתי כמו בובת סמרטוטים על המושב הצמוד לחלון, לא הצלחתי להסב מבטי ממראה הנוף המתגלגל. גם כשעיני חישבו להירדם, נקש מצחי בזכוכית הקרה, מזכיר לי את התופת, בעוד עיני מנצנצות מנסות להשכיח – מי אני ומאין באתי.
מונית ישנה שפנסיה צבועים בכחול עמוק הורידה אותי ליד חומות העיר העתיקה ? הבטתי בשער האפל, שהוביל אל הסמטאות הצפופות והחשוכות. לא ידעתי אם הגעתי ? גם הנהג לא ידע אם הגעתי, רק מלמל באנגלית עילגת " יש לך מזל שתפסת אותי, העוצר נכנס עוד חצי שעה"
דפקתי על דלת עץ ישנה וכבדה, תחת שלט מואר באור צהוב ועכור ? עליו היה כתוב "הבר".
סתם "בר" באנגלית, ללא שם או כתובת. הכוך אליו פסעתי מוכה העשן, היה מלא בפרצופים סקרנים, חסרי שם או תואר – הביטו בי לשנייה, ומיד השפילו מבטם, מבושה, או אם זה מחוסר עניין.

כשהפקדתי את מאה השטרות המגולגלים, בידו של האיש הממושקף, פצח הוא בספירה רמה ? אחד שניים שלושה.. וזה שלידו עקב בדריכות.. לבסוף הוא הגיע למאה, ואמר : מאה אלף דולר, האדון נמצא במשחק. באותו רגע השתחררה ממני אנחת רווחה ? עשיתי את מה שרציתי לעשות.
עוד באותו ערב נפתח המשחק ? ואנו כשלושים שחקני פוקר התחלנו במרתון משחקים ללא הפסקה.
לא הייתי מוכן למשחק מבחינה גופנית ? וסבל התאונה והנסיעה הארוכה ניכרו בכל מאמץ פיזי להרים את חמשת הקלפים. אבל הטירוף והשכחה הם שהניעו את ידי, והפקידו את ערמות הכספים במרכז השולחן.
כבר כשהגיע הבוקר ונשארנו עשרה, ידעתי כי רק המזל יאפשר לי לסיים את המשחק.
למרות שהייתי רעב, ביקשתי רק מים מינרלים, פחדתי ולא סמכתי על שום אדם, שיערבב את מזוני.

כך חלפו להן השעות וסחרחורת פקדה אותי, בדיוק כשקמנו להחליף שולחן. פסעתי יחד עם עוד שלושה שחקנים לשולחן האחרון. כשלתי ונפלתי למרגלות השולחן, קצה כיסא חבט במצחי. הלם ושחור – רק טיפת הדם שזלגה על לחיי הבהירה לי שעוד לא איבדתי את הכרתי.
כך עטוף תחבושת, הצצתי בשלושת הנסיכים שבידי. לבחור שממולי הייתה ערמה גבוהה משלי.
ידעתי שזאת ההזדמנות היחידה להכות את הבן שחת הזה, שהצליח עם כמות כסף קטנה מאוד, לחזור למשחק, ולהשוות את כספו ויותר לגובה כספי.
הנחתי את הקלפים על השולחן וביקשתי הפסקה בטרם נמשיך.
הם בדקו ברשימות ואכן, הייתי היחידי שלא ניצל את ההפסקה.
הייתה לי בדיוק חצי שעה. חצי שעה למצוא מאה אלף דולר.

עמדתי מול האיש הממושקף, ולחשתי שאני צריך מאה אלף דולר. הוא התאפק לא לגחך, וכמעט סירב לי, אלא שבחור צעיר חסר יד ציקצק משהו באוזנו.
הם הורידו אותי למרתף, שם במשרד מלא סמרטוטים היא ישבה, סורגת סוודר גדול.
הבטתי בזקנה, והיא הייתה חרושת קמטים ורוע. זעף בלתי רגיל התלווה למשיכת שפתותיה, ודומה כי סערת עורבים מרחפת מעל שערותיה הפזורות כסיבי עכביש.
היא הביטה בי ואמרה " חמישה כדורים ואקדח אחד, אם לא תחזיר לי את הכסף עד תום המשחק"
לא ידעתי למה כוונתה, אבל ממילא אחזיר לה את הכסף תוך חצי שעה.
הצצתי בשעון, ונותרו לי חמש דקות.
"מה הכוונה גברתי?" שאלתי.
היא שלפה תיבה ובה אקדח תופי ישן, ולידו חמישה כדורים ישנים.
היא כיוונה את האקדח לראשה, ומקור האקדח הקיש בפראות על התוף המסתובב, כשהיא צורחת וצוחקת בשגעון " פף פף…"
ידעתי שהחוורתי, כי באותו רגע לא נשמתי. הבטתי באימה ברולטה הרוסית ? שסימנה את סף טירופו של האדם.
האיש עם המשקפים, נקש באצבע עטורת טבעות כבדות, על שעון יד מוזהב ? נותרו לי דקותיים.
הטירוף מילא אותי הייתי בטוח שאנצח, אבל מה זאת הצרה הזאת ? מאין בא הטירוף הזה?

אמרתי "טוב", ולא האמנתי למשמע אוזני.
הזקנה השתתקה והביטה בי ברצינות, גם האיש עם המשקפיים, דומה ונתמלא בכבוד ויראה.
הזקנה, אחזה בידי, והביטה היטב בעיני " טוב ?"
עניתי לה "טוב"
חיכיתי לכסף, בהתרגשות, אבל היא במקום לשלוף את הכסף, החלה לטעון את האקדח בחמישה כדורים.
הרוק נתקע בגרוני, ואימה אחזה אותי.
בכדור החמישי הרמתי את ידי והצבעתי באימה על האקדח " מה חמישה כדורים ? ומה זאת עכשיו ?"
היא לא ענתה והמתינה שאפסיק לרעוד.
היא אמרה לאיש הממושקף מילים שלא הבנתי והוא ניגש והסביר.
יש חמישה כדורים ואקדח אחד.
כדי לקבל את הכסף, אתה צריך לירות בעצמך ירייה אקראית אחת.
אבל, למזלך, במשחק הזה, הזקנה תמיד יורה ראשונה.

הבטתי באימה בזקנה שהחזיקה את האקדח בידה, והבנתי שאני עלול לראות את מוחה שפוך על השולחן תוך שנייה ? אלוהים! חמישה כדורים מתוך שש אפשריים.
הזקנה הביטה בי בשאלה, ואני הבטתי בה כלא מאמין.
ופתאום ללא התראה אמרה " אפשר להתחיל?"
השבתי לה "לא"
קמתי ללכת, והיא צרחה " שב, או שאני יורה בך… לא תקום לפני שהמשחק יגמר"
הסתובבתי אליה ברעד והתחננתי, אולם היא הייתה נוקשה.
התיישבתי, והיא ללא אומר, סובבה את התוף, כיוונה לרקתה וירתה.
שום קול לא נשמע למעט נקישת הנוקר על חלל ריק.
הרגשתי איך השקט סובב אותי כמוות לבן, המתגנב כקיפאון לליבי.
היא דחפה את האקדח לידי, הראתה לי איך לסובב את התוף והצביעה לרקתה.
ידעתי כי אמות שם.
ידעתי כי עשיתי את המסע לשווא.
ידעתי כי את המשחק הפסדתי.

הרמתי את האקדח ובעיניים עצומות סובבתי את התוף, וללא אומר הצמדתי את האקדח לרקתי.
אינני יודע מניין, והשדים והרוחות הקפיצו לי את תמונת גרושתי שנפרדתי ממנה לפני שנה.
ראיתי אותה ברור כל כך, מאחורי עפעפי הסגורים בחוזקה.
יפה הייתה ותמימה ? אני לעומתה עטוף בתכריכים, והיא בשמלה תכלכלה ורחבה עומדת ומאחוריה אור בהיר ? שיקחוני השדים, חשבתי שאני רואה מלאך בגן עדן.
ולפתע מאחורי שמלתה הציץ ראש מתולתל, עם עיניים חומות ומתוקות מדבש.
והנה בני, איך שכחתיו ? איך ? ריבונו של עולם.!
דמעות הציפו את עייני ברחמים אדירים השוטפים אותי, ואז כמו חמת זעם אדירה, התעוררה נפשי הנסערת ומשכתי בהדק האקדח.
לא הרגשתי דבר, רק עשן אבק שברק מול עייני, וחבטת ראשי בשולחן.
לא ידעתי דבר אותו רגע, רק טעם העץ מול עייני וריח הבושם של אשתי.
ידעתי שאני מת, כי צללתי אל השחור העמוק, ממנו לא יוצאים. רק זמירות המלאכים נשמעו, וצלילים עמומים שבישרו כי שומע אני דבר,, אבל מהו הדבר ?

התעוררתי אחרי חמש דקות מסטירות על פני ? מעלי עמדה הזקנה ובידה סמרטוט לח " התעלפת על השולחן מרוב התרגשות"
הם ישרו אותי על הכסא, וראיתי את האקדח המונח לפני.
נגעתי בו והוא היה עוד חם. הבטתי בזקנה והיא הביטה בי בדאגה " התרמילים מכילים מעט אבק שריפה, רק כדי לעשות רעש.. חטפת חבטה ברקה, אולם אפילו שריטה קלה לא תהיה לך.. נראה כי ההלם הכריע אותך"
היא שאלה אם ארצה לחזור למשחק.
השבתי בשלילה ? לא רציתי מאומה. רק רציתי לחזור למשפחתי.
"הנה הכסף כפי שהשארת על השולחן. יריבך הסכים להפסיק את המשחק "

למחרת, הייתי חזרה על מטוס לישראל ? כשבידי אני אוחז את הקליע המעוך קלות. הקליע החם שאספתי מהשולחן – מזכרת למותי. גם שבוע אחר כך, כשידיד משפחה בדק אותו, מלמל " היה לו מזל לאותו אחד שחטף אותו", שנה אחר כך נעלם הכדור, ולא הצטערתי על שאבד.
אינני יודע מה איבדתי בבלגרד, את אומץ ליבי, תאוות המשחק, או אולי את חיי.
אבל מה שבטוח, לעולם לא אשוב לבלגרד.

[na'ama]

היי,
זה נהדר!!!
ביקורת אחר כך.

[na'ama]

סיפור מצויין.
בעיקר מבחינת השמירה על רמת המתח שהיתה לאורך כל הסיפור. גם מבחינת הצורה שבה הצלחת לגרום לי להזדהות עם הגיבור למרות שכמעט לא ידעתי עליו כלום.

והביקורת…
1. הנקודה שהפריעה לי הכי הרבה היא השימוש בשפה הגבוהה. במקומות מסוימים זה היה נדרש ובמקומות אחרים זה ממש צרם.
המשלב לא היה אחיד ואני אביא כמה דוגמאות:
*"הכוך אליו פסעתי מוכה העשן" – פאב "מוכה עשן" זה ממש קלישאה. מה קרה ל "התעורר לבוקר מוכה אדי אלכוהול" המקורי?
*"רק אחרי חמש שעות כשהליל ירד" – למה ליל ולא לילה? נשמע מוגזם.
*גם הירח האדום שהפך לצהוב הפריע לי. הייתי משתמשת בו אבל בשפה נמוכה יותר.

2. אני חושבת שחשוב שנדע מה הגיבור עושה בבוסניה. אם הבנתי נכון, זה משהו שקשור בצבא. לדעתי כדאי להוסיף משפט שיסביר מה הוא עושה שם. אולי גם רקע שנדע שהוא מכור להימורים.

3. גם בקריאה שניה זה עדיין סיפור מצויין. (אומנם לא בדיוק מדע בדיוני אבל..)

יום טוב.

[מאת]

תגובות