- This topic has 8 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
תמונות של זיכרונות…
יום שלישי, ה17 לספטמבר. היום שבו נפגשנו לראשונה. מהרגע שהבטתי בעיניך ידעתי. אני זוכרת את הריח באוויר, ריח של דבש קליל, ריח של התחלה חדשה. אני התנדנדתי בספסל הנדנדה אצל מיכל ואתה באת והתיישבת לידי. היית לבוש בגדים רשמיים, בגדי העבודה שלך, הורדת את כובע המצחייה שלך ויכולתי לראות את התלתלים החומים שלך קופצים על ראשך יחד עם הרוח. כשהבטת בי הריסים הארוכים שלך מצמצו, שפשפת אותם והתנצלת "נכנס לי חול בעין".
כשהתיישבת לידי שמתי לב שרגליך גם הן אינן נוגעות ברצפה ומצאת חן בעיני מייד. משהו בפגיעות הזאת של גבר בן שלושים שרגליו אינן נוגעות ברצפה שבה את ליבי, אני לא יודעת למה.
שאלת אותי במה אני עובדת ועניתי לך שאני מציירת. חייכת חיוך נרגש וכל אותה חצי שעה שישבנו והתנדנדנו על ספסל הנדנדה הצפת אותי בשאלות על העבודה שלי הסברתי לך שאני מאוד אוהבת לצייר, בעיקר ציורים עם נושאים רומנטיים ומייד הצעת את עצמך כנושא לציור. נתתי לך את מספר הטלפון שלי ומשם הכול התגלגל.
אני מניחה בצד את התמונה שבה שנינו יושבים ומתנדנדים ולוקחת תמונה אחרת.יום חמישי ה19 לספטמבר. הזמנת אותי לבית קפה. היית לבוש חולצה לבנה מכופתרת עם פסים חומים בהירים. התיישבת מולי ויכולתי לראות שאתה קצת מתרגש. הידיים שלך נגעו כל הזמן בצווארון שלך, במפה הכחולה לבנה, בפמוט של הנרות. משכת אותן מהר כשהחלב טפטף לך על היד והכנסת אותן לכיסים. וגם דיברת, כל הזמן דיברת. סיפרת בדיחות מהעבודה שלך על אנשים מוזרים שפגשת, ואיך הם התייחסו אליך כאילו אתה עובד אצלם. הזמנת נס קפה ואני הזמנתי שוקו, אתה שתית לאט ואני מהר ובסופו של דבר הזמנו עוגת שוקולד חמה ואכלנו אותה ביחד. אתה התעקשת לשלם על הארוחה ויצאנו מבית הקפה. לא רצינו להיפרד אז ישבנו בגן משחקים קרוב אני התנדנדתי בנדנדה ואתה ישבת לידי ודיברת. דיברת כאילו היו לך חיים שלמים לספר עליהם, אבל לי זה לא הפריע. הסעת אותי הביתה ולא מיהרת לנסוע. בסופו של דבר נסעת ויכולתי לדעת, רק מלהביט בגב שלך, שאתה מחייך.
יום שבת, ה21 לספטמבר, תמונה שלישית. אנחנו מטיילים בפארק ומחזיקים ידיים. הולכים מסביב לפארק, קצת קריר. בסופו של דבר אנחנו מתיישבים על ספסל עץ חום. הרבה אנשים עוברים על פנינו, הולכים בשביל הספורט. חלקם מבוגרים וחלקם צעירים. רובם, כך נראה לי עכשיו מחזיקים ידיים. אתה שואל אותי אם קר לי ומציע את המעיל שלך. אני מתעטפת בו בשמחה ובודקת אם אני מצליחה להריח את אותו ריח של דבש קליל, הריח שלנו במעיל. כשאני שמה לב שאתה מסתכל עלי בהפתעה אני מפסיקה מייד. משתררת בנינו דממה. אני אומרת לעצמי שזה היה טיפשי מצידי להריח לך את המעיל ומנסה לספור כמה זוגות שמחזיקים ידיים עוברים לפנינו. בסוף אתה מתחיל לדבר את אותו דיבור עצבני של הפגישה הראשונה אבל מהר מאוד נרגע. הפעם כשאתה מחזיר אותי הביתה אתה צוחק וגם אני צוחקת. לפני שאתה נוסע אתה מתכופף אלי ומנשק אותי ואני יכולה להרגיש שוב את אותו ריח עדין של דבש קליל. אני מחייכת כל הדרך הביתה. גם בבוקר אני מתעוררת מחייכת.
אני מדפדפת בתמונות, יש לי תמונה מכל פגישה שלנו, לפעמים כמה תמונות מכל פגישה. את כולן ציירתי בעצמי. הנה התמונה שבה הצעת לי נישואים, כאן התמונה שבה שטנו יחד בסירה בפארק הירקון. הפיקניק שעשינו יחד. את תמונת הנישואין שלנו הגדלתי ותליתי מעל המיטה שלנו כדי שאחלום עליך כשאירדם.
קול נעלי עקב שמתקרבות לחדר שלי קוטע את החיוך שלי במהירות. אני אוספת את התמונות, מרגישה את הלב שלי דופק ודוחפת אותם לתוך הארגז הגדול. תנועה אחת בלתי זהירה ותמונות נשפכות מהארגז המלא. אני יודעת שלא אספיק להחזיר אותן למקום אז אני פורשת עליהם סדין. הידיים שלי רועדות. "מהר, מהר." אני לוחשת להן ונושמת לרוחה כשנעלי העקב מתעכבות.
לבסוף נעלי העקב נכנסות לחדר, אני יכולה לראות אותן בעיני רוחי. שחורות ומבריקות. הן מתקרבות למיטה שעליה אני שוכבת והיא מתכופפת מעלי. היא מורידה את השמיכה מעל פני ומלטפת את שערי החום החלק. הלק שלה היום הוא אדום ומבריק. "קומי מתוקה, כבר בוקר, את תאחרי לבית הספר."
היא מחזיקה בין האצבע והאגודל בזהירות כדור. חציו מבהיק באדום וחציו בלבן. "הגיע זמן לקחת את א…, הויטמינים שלך." אני לוקחת מידה את הכדור ובולעת אותו ללא מים, פתאום העולם הופך מטושטש. תמונת הנישואין היפה שלי נעלמת.
"קדימה, קומי נסיכה שלי, היום יש לך מבחן בחשבון. יש גם חוג ציור שאת אוהבת"
היא מתכופפת באנחה ומרימה את הסדין שפרשתי על התמונות שלי. היא מקפלת את הסדין ואז מביטה בתמונות. גם אני מביטה בהן אבל כבר לא רואה דבר, התרופה התחילה לפעול. "אני באמת לא מבינה למה את שומרת את כל חתיכות הנייר הריקות האלה." למראה המבט על פני היא נאנחת ומחזירה אותן למקום. "אפשר לחשוב שיש להן ערך סנטימנטאלי" היא לוחשת לעצמה אבל אני שומעת.
"את תתארגני לבד, נכון מתוקה? אמא צריכה לצאת."
"כן אמא" אני ממלמלת ומחשבותיי עסוקות במחר בבוקר. אולי אסתכל בתמונת הלידה של ביתי או בתמונת החתונה שלי.
מישהו דופק בדלת ואני מסובבת את המפתח ופותחת אותה. ריח של דבש קליל באוויר. הדוור שלנו עומד בפתח. בחור מבוגר ונמוך. הוא מוריד את כובע המצחייה שלו והתלתלים החומים הדלילים שלו קופצים על הראש. "גברת צעירה" הוא שואל בנימוס. "אמא בבית?"
"נו באמת אבא, אתה יודע שבימי שני אמא הולכת לגלריה שלה". -
סגנון כתיבה מעולה…יפה ומושקע היטב !
קראתי את הכל בנשימה אחת.כעת לביקורת :
הפואנטה בסיפור הזה, היא, שהפאנטה לא מובנת בשני המשפטים האחרונים.
למעשה, פירוש אחד של המשפט האחרון, אומר שאין כאן שום פואנטה ( אם מדובר באב אמיתי, ובילדה העוסקת בלדמיין את עצמה במקום אמא)
פירוש שני אומר שיש פואנטה, במשפט האחרון ( אם מדובר בילדה שעברה גלגול נשמות, ונתקלת באהובה הישן)
אולי יש פירוש נוסף, אשמח לשמוע.עכשיו להסבר שלי.
אין פואנטה במשפט אחד ואחרון, בסיפור המתוזמר היטב, ובנוי בעושר תיאורי כל כך.
הסיפור כל כך קצבי ומחולק יפה, שלבוא ולתת את המשפט האחרון, בצמצום כל כך רב, זה חייב להכשל.
אם מדובר באב ביולוגי, קשה לי להבין מדוע זה מדע בדיוני, ומדוע אנו מקבלים את המידע במשפט בודד המותיר חלל גדול של חוסר אינפורמציה.
אם מדובר בגלגול נשמות, לא מובן המשפט האחרון!בקיצור, אולי פספסתי, ולא הבנתי את הסיום.
לסיכום :
כתיבה יפה מאוד. -
-
עוד כמה מילים.
עניין של נסיון להפתיע בכל מחיר, מעצבן לפעמים.
אם המחיר הוא פגיעה בשלמותו של הסיפור ( כגון נתק עלילתי, חוסר הבנה, דיסהרמוניה במקצב של הסיפור), זה לא שווה.אתן דוגמה:
מתואר מסע של גיבורים בים, הקשיים והמאבקים בים האכזר,….
הסיום מסתיים בכך שילד קטן, לוקח את הבקבוק ובו ספינה זעירה וומחזיר אותו למדף, ובכך ספינת הגיבורים, ניצלת מהסערה.
.
לכאורה, סוף מפתיע, שמותיר אותנו משתאים.
אבל, ולמעשה, מדובר בסיפור מקולקל.
כל סיפור הגיבורים נמחק באיווחה אחת, ולא ניתן לקרוא את הסיפור בשנית.בקיצור :
ההפתעה, ההארה, השיא המושלם…… הם משאת נפשם של כותבי הסיפור הקצר.
הרגשתי, שהסיפור שכתבת, טכנית ניחן בתכונות הללו, אבל זה על חשבון התוכן והשלמות. -
-
בואי נניח שמדובר בגלגול נשמות.
ניקח את העובדות המופיעות בסיפור כמו שהן.
1. הגלולה מיועדת, להעלים תופעות חריגות אצל הילדה המתפרשות כבעיות פסיכולוגיות.
2. הילדה התעוררה בבוקר וצריכה ללכת לבית הספר.
3. הדוור הגיע במפתיע, ואינו מודע לקשר שלו עם הילדה.
4. הילדה מזהה את הריח של הדוור.מכאן, צריך להתנהל גילוי.
מכאן השפעת האירוע, תעקוף את השפעת הגלולה, והילדה תצעד לגילוי האמת.
אני מניח, ששטף האירועים, המוביל למפגש עם הדוור, מהווה את שיא הסיפור, לכן אין הרבה זמן, וצריך להמשיך את אירוע המפגש עד סוף הסיפור.
אני הייתי הולך, על סיום בו הילדה והדוור, ימצאו במפגש זוגי בניהם ( לדוגמה הוא כבר סיים את העבודה, ובית הספר על מסלול חזרתו של הדוור).
יהיה זה מסלול, בו האמת תתברר ותתחזק אצל הילדה, ואילו הדוור יחשף לזה בעדינות, אם כי ברמת ספק כזאת, שלא נדע אם חייו ישתנו בעקבות הארוע, ואם ישמר הקשר עם הילדה.
מסלול ההליכה יחדיו לבית הספר, צריך להיות רומנטי, ומזכיר את כל המפגשים שסופרו בתחילת הסיפור.סתם סיום של סיום :
כשהילדה חוזרת הבייתה היא מעלה את התמונות לבויידם, ובכך מחסלת כמה בעיות : אין לה צורך יותר לעורר את הזכרון המודחק. שנית היא סגרה מעגל ישן ( הכרה בכך שלא ניתן להמשיך את הזכרונות ואת הרומן עם הדוור).
שלישית, הבעיה הרפואית של נטילת הגלולה. -
-
שמתי לב, שלא איכפת לך, אם הסוף מובן או לא לקורא.
כלומר, את אומרת שיש שני פירושים או שלוש.
לדעתי, זאת שגיאה.
אני ככותב, רוצה שיבינו בסוף הסיפור את הכל.
ושירדו לסוף דעתי ( שהרי מה באתי להביא ? אם לא את דעתי).פרשנויות שונות, או אי הבנת הסיפור, הן היינו הך.
אנחנו לא בשיעור ספרות, המנתחים לעומק, עד שיוצא דם מהדף.
נראה לי מגוחך, שמלמדים אותנו אותנו לבגרות, מיני פרשנויות שונות לאותו סיפור, כאילו אומרים לנו " תחליף את המוח שלך במוחו של אחר" -
היי,
אני דווקא אוהבת לקרוא סיפור (רק בסיפורים קצרים) שיכולים להיות לסוף שלו כמה משמעויות. סיפורים קצרים כאלה נשארים איתי ליותר זמן ואני חושבת עליהם יותר. אבל, אני מתארת לעצמי שיש הרבה אנשים שלא נהנים לקרוא אותם.
אני לא חושבת שאני אשכתב את הסוף. אני לא מרגישה שהתחברתי לסיפור הזה כל כך והוא מתאים לי ככה בצורה האנמית שלו.
אולי אני אכתוב אותו מחדש לגמרי אם יהיה לי רעיון טוב בשבילו. כרגע, הוא מרגיש לי קצת אנמי מדי.
אני עדיין מנסה לכתוב את לוכדת החולמות בצורה טובה יותר. בכל הסיפורים שלי ההתחלות יוצאות טובות והסופים או האמצע יוצאים חלשים. אולי אני צריכה לתכנן את כל הסיפור מראש ורק אז לכתוב אותו. אני אנסה את זה בפעם הבאה. (אם הדמויות לא יתנגדו).יום טוב.
-
