ריקוד אחרון

[???]

הוא עמד והביט בדירת החדר שהכילה מיטה אחת וכסא אחד.
ליד שולחן המטבח הקטן, המתינה לו מזוודה קטנה ובה כל רכושו בעולם.
על השולחן הייתה מונחת המעטפה הצהובה שהכילה את מסמכי השחרור שלו מהצבא – 12שנה בצבא הישראלי בסיירת מובחרת, כרב סמל פלוגתי. הוא קילף את המדים, אט, אט, ושלף מכיסו מעטפה לבנה נוספת, תוצאות בדיקות רפואיות, שהעידה כי איבד את כושרו המלא בברכו השמאלית.
בזמן שהשיל את מגפיו הכבדים והמצוחצחים, הוא הביט בחליפה בצבע הזית, שהייתה תלויה ישרה על הכיסא, וידע שזו הייתה הפעם האחרונה שלבש אותה, והפעם הבאה, אם תהיה בכלל, תהיה באמת, הפעם האחרונה.

בלשכת התעסוקה הוא הרגיש יותר בודד, מול הקירות הלבנים והלוח השנה הישן. הפקיד שהיה רכון על המקלדת ומחפש את המקשים, היה חסר סבלנות.
"השם ותעודת זהות.." נבח פקיד בלשכת התעסוקה …
-נועם ? ת.ז. 32000223 ? מספר אישי?. 32877,,?."
הפקיד הביט בו בתדהמה, " מספר אישי ?? בשביל מה ? פה זה לא צבא!"
אחר הצהרים, כשהתכנסו הפקידים עם יועץ התעסוקה, ועברו על הרשימות, היה ברור כי תהיה בעיה לשבצו, והפקיד האחראי, סימן V בעמודה של דמי אבטלה, ממשיך ללגום מכוס תה.

כבר חמישה חודשים חלפו להם מאז שחרורו מהצבא, והוא עדין היה חי באותה דירה קטנה, עם מיטה אחת, כיסא אחד. עתה הצטרפה טלוויזיה קטנה שהייתה מוצבת על ארגז עץ.
היה זה עוד יום שהוא מאחר לקום בבוקר – עוד יום, שבוא לא נותר לו מה לעשות. משפתח את המכתבים שהגיעו אליו, לא היו הפתעות – האחד תשלום המיסים, והשני מהבנק, בו פורטו כל חסכונותיו. הוא קיפל את המעטפות והניחן, על מדף צר שהיוו את החפץ היחידי שהיה תלוי על הקיר.

היה זה שיא החורף, דצמבר שנת 2004, שלושה ימים לפני כניסתה של השנה החדשה. מכתב קטן שהיה מונח על השולחן מלפני יומיים, הסביר לו במפורט, שהוא זכאי לאבטחת הכנסה, החל מהחודש הבא.
בלשכת התעסוקה לחיילים משוחררים ישבה מולו פקידה שחרחורת שלעסה מסטיק נמרצות, והציצה כל העת לכיוון השעון הגדול, שחותמת צהלית גדולה הייתה צרובה עליו.
" תראה אדוני, אני פשוט לא יודעת מה להמליץ לך… מבחינת כושרך הגופני, אז.. אז.. אני לא בדיוק יודעת מה להציע לך.. "
השיחה הפכה להיות משעממת, ומחוג הזמן נעו, פתאום, מאוד לאט. במיוחד לגבי הפקידה שחיכתה לארוחת הצהרים.
לפני שיצא מהדלת, היא הספיקה לקרוא אחריו " נועם, אולי תפנה ליחידה שלכם, בטח אצלכם, יש הרבה חברים. ואולי מישהו יוכל לעזור לך למצוא עבודה "
הוא לא הסתובב. הוא הבין שלכאן לא יחזור שנית.

בבית הקר, כבר היה יותר נעים, מהלשכה הצהלית. בטלוויזיה 20 אינץ שעמדה על ארגז מול המיטה, שודר סרט מלחמתי שראה אותו כבר מספר פעמיים. היה קר מאוד, והגשם הכה בחלונו, כשעמד והביט אל הרחוב, כשלפתע, צמרמורת חלפה בגבו.
גופו נדרך, כשכל שריריו משתרגים. שם מעבר לכביש, בתחנת האוטובוסים השוממה, הוא ראה אותו יושב ? דמות אפלה.
היה זה, אותו אחד, שישב בין הנגמ"שים האמריקנים, שעה שמטוסי ההרייאר 5, הפציצו את המערה בה הסתתר. אותו אחד, שישב על הסלעים הטרשים, פורס את גלימתו, ומשחק באבני הרוניות, בזמן שפצצות של חצי טון, כתשו את הסלעים סביבו.
הוא זכר, את הפחד שחלף בו, כשראה את אותה דמות אפילה יושבת, באמצע הרחוב ברמאללה, שעה שניצי הפאתח זורקים רימונים, אל תוך הביוב בו הסתתר. הדמות ישבה ליד המסעדה ממול ? 30 מ' מולו. הוא לא יכל להגיב, ועשה עצמו מת, כשהוא נועץ מבטו דרך חרך זעיר בדמות השחורה ? שישבה ליד נרגילה בוערת, והעבירה אבני רוניות מיד ליד.
גם, לא שכח, את לוס-מטוס, כשבצעו פעולה בשיתוף הפדרלי, בעיירה בניקרגווה, והטיל שריסק את הג'יפ לפניו. שם, בתוך המזרקה, בלב העיירה, הוא שכב בהלם, בין איברים מרוסקים, שהיו מפוזרים בתוך הירוקת, שהלכה והאדימה. הוא נזכר באותו רגע, שהציץ מעל מעקה המזרקה, ושתי ידיו האוחזות במקלעים – מרססות את הסמטה, ממנה שוגר הטיל. רק אחרי דממה ארוכה, הוא הביט לכיוון הגן משחקים הסמוך, וראה אותו יושב על ספסל ? יושב בשתיקה שחורה, ולידו יושבת זקנה, שלא הספיקה לברוח מאש המקלעים ? שמוטה על כתפה, של הדמות האפילה והשקטה.

תמיד אותה דמות שחורה ממתינה, ותמיד אותו משחק אבנים, בלתי ברור – היא מחכה וממתינה!.. ולמה ?
משהו באותה דמות בודדה ברחוב השומם והשטוף גשם, קרא לו לבוא ? מזמינה אותו למשחק אחרון…
מזכירה לו, שאולי הוא נמצא בסכנה.
הוא רצה לרדת למטה אבל, חשש שמא מוחו הקודח מצייר את הדמות מתוך דמיונו – ואם ירד, היא לא תהיה שם יותר, או גרוע מזאת ? הוא פחד שאם ירד היא כן תהיה שם.
לפתע הגיע אוטובוס ועמד בתחנה שניות ספורות, וכשעזב – התחנה הייתה שוממה. איש לא ירד מהאוטובוס, ואיש לא נראה מסביב. אולי, זאת הייתה דמותו של אדם זר שעלה ונעלם באוטובוס לדרכו.

שלושת מטחי הירי, הבריחו עורב, שצרח בקול נישא והתרחק. החזן הצהלי נשא קינה אחרונה, והאנשים הרבים בבית הקברות, עשו דרכם לכיוון שורת המכוניות. הוא ניסה להגיע את דמותה השחורה של האישה שהייתה מוקפת בני משפחתה – אלמנתו, של מפקדו היקר, ששכב שנה כצמח בבי"ח שמור ביותר באזור הקריה. היה צפוף ולא ניתן היה להתקרב למשפחה, שעשתה את דרכה למכוניות. לבסוף, נשאר מאחור, עומד ליד סגן אלוף עוז תפארת, שבידו העשויה מתכת החזיק תיק שחור קטן.
"נועם, אנחנו אוספים תרומות לאלמנה, אתה רוצה לתרום "
הצ'ק האחרון נכנס לשקית הניילון הקטנה, שבידו של המפקד האחרון, שנותר מהיחידה הקטנה, שנמחקה לפני חצי שנה ממצבת המודיעין הצהלי.

סיגי פרצה לחדרו של ס' אלוף עוז תפארת, כשהיא נושאת בידה את הצ'ק. היא התיישבה על כיסא הפלסטיק, ושאלה את עוז בטרם הוא הספיק להתיישב מולה " מי זה הבחור הזה ? נועם ?"
ס' אלוף עוז תפארת, הציץ בצ'ק, וניסה להסביר " תראי סיגי, החברה האלה, ובעלך, הסתובבו בהרבה מקומות בעולם, והתגלגלו לידם מיליוני דולרים,.. וחוץ מזה הבחור נראה לי סגפני, וחסכני מאוד, יכול להיות שזה סכום קטן עבורו"
סיגי קרבה את הכסא, והציבה את תיקה על השולחן, והתכופפה קדימה, " עוז, אני במקרה עובדת בבנק שממנו יצא הצ'ק הזה, ה 175 אלף האלה, יותירו את החשבון של הבחור על 2000 ₪ בלבד.. משהו מוזר כאן, אתה לא חושב ?"
הם פתחו את ספר התרומות של היחידה, והחלו לעבור על הסכומים, שנתרמו במשך שנים.
התמונה הייתה ברורה, לחלוטין, וסיגי קמה ממקומה,.. "אני חייבת לפגוש אותו, ולהחזיר לו את הכסף!"

למרות שהיה עייף, לא נרדם, שאם ירדם, לא יתעורר שנית. הייתה בו עייפות רבה, שהשתחררה בטקס בבית הקברות. עתה, לאחר שמת רוני המפקד, לא נותר לו אף אדם בעולם.
רוני היה עוגן היחידי בעולם, שקשר אותו לסביבה. הוא היה היחידי שהבין אותו. הוא היה היחידי שיכל להעריך, את הפוטנציאל שטמון בנועם.
"נועם, אתה צריך יותר להיפתח לאנשים סביבך,, תן להם את ההזדמנות להכיר אותך" אלו היו המילים האחרונות שהוא זכר, מאותו ערב בו נפרדו. ורוני, טס באותו לילה לקפריסין.. רק אחרי שלושה ימים . חזר רוני במצב אנוש, באמבולנס מיוחד, מכיוון הגבול הלבנוני, כשמסביבו צורחים אנשי החיזבאללה ויורים לאוויר, לקדם את שיירת המשוחררים, שבראשם שייח אבו-טאלס.

הוא הי בשירותים, כששמע את הנקישה בדלת – לא רוצה לענות, וממתין בשירותים בדממה.
שערות גבו הסתמרו בפחד, כששמע את הדלת נפתחת. הוא היה בטוח, שהיא הייתה נעולה.
נשמעו צעדים, שהתקרבו למרכז הדירה הקטנה.
לפעמיים, אתה לא יכול לנוע, כמו חלום שקושר אותך למיטה, ומאלץ אותך להשיר מבט לנקודה מסוימת, ממנה לא תוכל לברוח. זה הרגע, בו נשמעות הזעקות במוח, בעוצמה שלא תתואר, ונדמה לך שהרקות עומדות להתפוצץ משאגות. עמוק בין האונה השמאלית, לאזור האחראי על הדיבור, קיים אזור האלם ? וזה לא הלם, אלא אזור האלם. כשאזור זה צורח באלם, דבר לא נשמע.
נועם היה אדם מיוחד, "מיוחד" זאת לא סתם מילה. אם תקבור אדם 3 שע' בתוך צינור ביוב, ללא יכולת תזוזה, כשראשו למטה ורגליו למעלה, הוא ישתגע. אבל נועם היה כך 15 שעות תחוב בתוך צינור בתוך רמאללה., אם תיקח אדם ותגיד לו לא לזוז מנקודה X, שאם לא, הוא יתפרק לחתיכות, מפצצות של טון וחצי, הכותשות את אזור הבונקר מעליו, אין כל ספק, שהוא יתחיל לברוח אחרי כמה שניות, ורסיסי מתכת יקרעו אותו לחתיכות… אם תצווה על אדם להגיב, בזמן שסביבו מתפוצץ הג'יפ, חבריו נקרעים לגזרים, והכדורים שורקים, סביר להניח, שהוא יקפא במקומו… נועם, לעומת זאת, תמיד יעשה את הדבר הנכון, כדי להישאר בחיים. אבל באותו יום, ובאותה שעה, קרה דבר בלתי צפוי, ולא ברורה הסיבה – רק אזור האלם עבד בגופו הקפוא. יכול להיות, שזה קשור בריח בית הקברות שפשה בדירה, ויתכן, שזה הקור העז, שהקפיא את נשמתו. מה שבטוח, שהאורח לא היה רצוי באותו רגע.
הצעדים היו הקול היחידי שנשמע, חוץ מהלמות ליבו.
אחד, שניים, שלושה צעדים, עד חדרון השירותים הקטן בו הסתתר.
היה נדמה שסליל ערפל מתערבל, ואדים לבנים חודרים תחת הדלת, מאומה לא נשמע, עת שקולות הצעדים פסקו. הפעם החליט, שלא להגיב -אם הדמות רוצה אותו, היא תאלץ לפתוח את דלת השירותים, לבד הוא לא יצא!
"נועם", נשמע קולה של אישה בדירה, בעודו מכורבל ככדור ליד האסלה.
סיגי עזרה לו לקום.
חולה, מותש, גלמוד.. שוכב על המיטה מכורבל, כשטמפרטורת החדר, הייתה לבטח, יותר קרה מבחוץ, וזה היה, לא ברור לה, מדוע כל כך קר. הסימנים הרטובים שעל הרצפה, רמזו לה, כי נועם נכנס לדירה אחרי, שהסתובב בחוץ בגשם, נכנס לשירותים וקרס..
היא לא הבינה, מדוע הוא השאיר את הדלת פתוחה, ואיך אדם מגיע למצב כזה. דבר אחד היה ברור לה, שהוא קרוב פסיעה אחת מהמוות.
להפתעתה, הוא התאושש במהירות, ולגם את כוס התה בשקיקה. אחרי שעה, הוא יכול לדבר. היא הלכה אחרי שעתיים, סוחטת ממנו הבטחה להגיע לראיון עבודה.

עם לבוש יפה ונעלים חדשות ומצוחצחות, התחיל הראיון במחלקת השקעות, של בנק הפועלים בתל אביב.
הראיון היה קצר מאוד, ומנהל קרן הנאמנות בניירות ערך חו"ל, הביט וחשב ? איך יוכל לתרץ את קבלתו של אדם חסר כישורים, למנגנון הכי מתוחכם בבנק הפועלים.
אחרי שלושה ימים, נכנס אבי, אחראי ניירות ערך אמריקאים, וביקש תגבור כוח אדם בצוות שלו. הבעיה צצה כל חודש בקביעות, למנהל הקרן נמאס כבר מהטריק הזול של אבי לניצול מכסת השע' הנוספות שהוקצו לעשרים עובדי המחלקה.
"תשמע, אבי, יש לנו בחור חדש, בשם נועם. הוא ירכז את הקבצים הישנים בגרסת אקסל החדשה. תשתמש בו!"
אבי הופתע, מהתשובה החיובית, וליבו נחמץ בקרבו.

אחרי שבועיים היא הגיעה, סגנית מנהל אגף השקעות. היא נכנסה למתחם המבודד של מנהל קרנות חו"ל, והוא קפץ ממקומו, כשראה אותה מתקרבת. היא הייתה יפה, עם השמלה הפרחונית, זאקט באז' רקום פרח על כיסיו.
"סיגי, איזה כבוד, מה שלומך? "
הוא ניסה לפלרטרט איתה, והיא דאגה, שיישאר ממנה בדיוק במרחק הנכון, ודיסטאנס הולם את מעמדו מול מעמדה.
"איך נועם?" היא שאלה, ועננה של בלבול חלפה על פניו.
"בעצם אני לא יודע ? תיכף אני אבדוק.. אני בטוח שהוא מסתדר כאן.. שנייה, אני אשאל את אבי"
אבי הגיע מתנשף, כששפמו רוטט, הוא ניסה להעניק לה חיוך חנופה ראוי, אולם, השאלה לגבי נועם, בלבלה אותו לחלוטין. כשיצא משם, הוא לא הבין, מדוע הוא מתרגש כל פעם כשהוא רואה את סגנית מנהל אגף ההשקעות…
בעוד הם מדברים, עמד נועם קפוא, ליד מכונת הצילום, שהייתה צמודה, לחדרו של מנהל הקרן – מאוכזב מהמסקנה, שהתגבשה מהשיחה ששמע ? סיגי, היא הסיבה היחידה שהם מחזיקים אותו שם.

ב 6 בערב, הגיע טלפון מסיגי.
"אתה חייב לבוא למסיבת פורים.. כן, זה היום… מה אתה לא יודע שהיום זה ערב פורים ?..ואני לא רוצה לשמוע תשובה שלילית… אתה חייב להתחפש…לא יעזור לך כלום, אתה מגיע עם תחפושת, אתה שומע!"
הטלפון נדם, וההבטחה ניתנה.
הוא הביט לכיוון המיטה, וראה שם את מדי הצבא, פרוסים על המיטה. הנעלים השחורות היו מצוחצחות ולידן הגרביים האפורות.
הוא לא ידע, כי היא תתקשר אליו, אבל הוא הסכים להצטרף אליה למסיבה. הוא לא ידע, כי יצטרך להתחפש, אבל המדים הצבאים היו כבר מוכנים.
המדים התאימו לגופו בצורה מדויקת. הסמלים הנדירים הבהיקו על חזהו ביתר שאת.
הוא אסף רק את תעודת הזהות, והכניסה לכיסו. את שאר המסמכים סידר בתיק עור, והניחו גלוי על השולחן. את תלוש המיסים והחשמל הוא קיפל עם שני צ'קים, והניחם בצד.
לאחר שהכל היה מסודר, כולל המיטה, ניתק את מכשירי הטלביזיה והרדיו הישן מהחשמל, ויצא מהדירה,
הישר אל תחנת האוטובוס האפלה.
הם נסעו יחדיו באוטובוס, עד שיכון בבלי, ועדין לא הוחלפו מילה בניהם. הנוסעים באוטובוס דן, ראו את הדמות השחורה היושבת ליד החייל, והניחו ששניהם נראים מחופשים בצורה יוצאת מן הכלל.
בשעה 9:20 בדיוק, עמדו החייל ומלאך המוות, תחת ביתה של סיגי. על השער הקטן, היה שלט קטן "סיגל ורוני בן דרור".
הייתה דממה עמוקה, כשעמדו שניהם מול השער.
"אתה חושב לעלות איתי ? "
הדמות השחורה לא ענתה, והחלה פוסעת, לכיוון השער, פותחת אותו לרווחה, ועולה במעלה השביל הקטן. נועם, לא חשב הרבה, למעשה, לא היה אכפת לו כבר, משום דבר.. ריח המוות שנישא באוויר, הוביל אותו הישר, אחרי הדמות המתקדמת לעבר הכניסה המוארת.
בפנים, היו כולם מחכים, אולם הוא לא הכיר אף אחד מהם. דומה שהם חיכו דווקא לו.. מכיוון שכניסתו, יחד עם מלאך המוות, העירה את המסיבה.. צחוקים נשמעו מכל עבר. הנוכחים שהיו מחופשים בצורה מינורית לחלוטין, הביטו בהשתוממות, בשתי התחפושות המלאות, שהעידו, כי הלובשים אותן, לקחו את העניינים ברצינות. דווקא, סיגי שנכנסה עם כובע ליצן קטן, הביכה אותו, כשאמרה " אלו בגדים אמיתיים", ואז באופן פתאומי, היא עיוותה את שפתותיה, כשזיהתה את הסמלים של היחידה בה שירת בעלה. רק מבטו ההמום של נועם, הסירו את מסכת הזעם, שעלתה באותו רגע על פניה. הוא נפגע עד עמקי נשמתו, מהמבט שעלה על פניה, והרגיש רק את הבוז ששודר ופילח את ליבו.
הוא כמעט ועזב את המקום, כשנגשה אליו בחורה, והציגה את עצמה כאחותו של רוני.. הם דיברו קצת על רוני, ואז היא הצליחה להחליף את הנושא לסיגי, והשתדלה דווקא לדבר עליה.
הזמן עבר, והוא הביט בשעון, הוא ידע שבשעה אחת עשרה, יהיה זה זמן מתאים להיפרד מהמסיבה.
הצחקוקים מסביבו החלו להטריד אותו, והוא רצה להקדים, אולם הדמות השחורה שישבה בפינה, עסקה במשחק עם שרשרת קוביות קטנה, שהכילה אבני רוניות אפורות, והייתה לו הרגשה, שכשיגיע הזמן, הדמות תקום ממקומה.
כל הערב היא לא התקרבה אליו, ולו זה כבר לא היה איכפת… ממילא הם ייפרדו הערב.

כחמש דקות לפני השעה 11 הציע מישהו שתיערך תחרות תחפושות, הוא לא שמע זאת, והוא נגרר ע"י קרובת משפחה של סיגי שהכיר לפני כן, למרכז הרחבה. ממולו הופיעה הדמות האפלה. הוא חשב, שזהו! הם יצטרכו ללכת, אולם הדמות האפלה נתפסה ע"י מנהל מחוז בבנק הפועלים, שהיה מוצף בבירה, ונמשכה, אף היא ,למרכז המעגל. אליהם הצטרפו, ליצן עצוב, שדונית סקסית, ועוד שני מתחפשים עם מסכות קטנות, ואיפור מינורי.
היה זה הלם עבורו, שעה, שהוא ומלאך המוות, זכו במקום הראשון בתחרות.

בקומה השנייה, היא שכבה בוכה על המיטה.
לידה עמדה רותי, סוערת אף היא, " תקומי, את שומעת, תקומי… תפסיקי לעשות מעצמך צחוק"
היא מחתה עם דמעותיה, ורותי ניסתה לסדר לה את האיפור.
"חבל, שאני לא הכנתי לעצמי תחפושת ראויה " היא מלמלה במבט מלא יאוש, ופרצה בבכי. באותו רגע, הבינה רותי את הכל. היא הסתערה על הארון של סיגי, והפכה את הבגדים, עד שנתקלו ידיה בשמלה הלבנה שהייתה עטופה בנייר צלופן מרשרש. היא הביטה בעיניה מוכות התדהמה של סיגי, ותלשה את השמלה מהארון.
היא זרקה, את השמלה הלבנה על המיטה, כאילו ממתינה לצעקת סירוב, שהתפללה, שלא תגיע.
היא כלאה את נשמתה, ומשלא נשמעה אף מילת סירוב, היא התנפלה על שמלת הכלולות המבהיקה, עם מספרים שלופות.
"הפרס הוא ריקוד עם בעלת המסיבה היפה שלנו", אמר מנהל המחוז של בנק הפועלים, כשהוא מחפש את בעלת המסיבה. באותו רגע, אבי, שרק לפני רגע המתיק סוד, עם בוס הבוסים של הבנק במחוז המרכז, התנפל על מערכת הסראונד המשובחת, מחפש את דיסק הוואלסים. לעומתם, חיפש נועם את הדלת בעיניו. משראה שנקרע שביל בין קבוצת האנשים, ניסה להתפרץ אל הדלת, אלא שיד קרה אחזה בו.
"יש לך עוד ריקוד אחרון לרקוד" אמר הקול החלש והקריר, כשהוא מקפיא את דמו.
"ריקוד אחרון ?" לחש נועם. " עם מי ?"
הוא הסתובב לאחור, וראה אותה יורדת.
נעלים לבנות, שמלה לבנה ככלה, ענק פנינים לבן, וזר לבן… היא הייתה יפה.
הוא רצה לברוח, אבל היא התקרבה אליו באיטיות ובביטחון.
"אתה רוצה לרקוד איתי ?", היא אמרה וחייכה.
הוא רצה לומר לה, שהוא לא יכול, וכי הוא צריך ללכת לפגישה עם הדמות האפילה שאוחזת את ידו השנייה. אבל היא, משכה אותו למרכז הרחבה, עת נשמעה מוסיקה שקטה
האורות התעמעמו, והדמויות האפלות שמסביב, התחברו להן יחדיו לצלילי מוסיקה משכרת וממיסה לבבות של ברברה סטרייסנד.
רותי שמחתה את דמעות ההתרגשות, מעיניה, למראה הזוג החדש, נזכרה בדמות האפלה, וחששה שמה היא תתאכזב, לכן החליטה לחפש אותה מסביב. היא ראתה את הדמות האפלה שעומדת בפינה.
"אתה רוצה לרקוד איתי, כפיצוי ?"
"בהחלט, חמודה שלי", ענה אבי ואסף אותה בידיו.

שם בחוץ ליד תחנת אוטובוס ישנה ישבה דמות, ושיחקה באבני רוניות אפורות.
הפעם, האבנים הסתדרו, במבנה מעגל מושלם, מבנה המעיד על התחלה חדשה.

[na'ama]

היי, שוב אני, מה לעשות.

יש לי תחושה, סליחה אם אני טועה, שכתבת את הסיפור הזה מהר בלי לעבוד עליו כמו שעבדת על "ביג צ'יף".
קראתי את הסיפור כמה פעמים ועדיין יש כמה דברים שלא ברורים לי:

1. האם הדמות שנועם רואה היא אכן מלאך המוות? אם לא, האם הוא סתם הוזה? אני שואלת כי בסוף הסיפור הדמות האפלה היא אבי. אם כי יש דמות אחרת שמשחקת באבנים בחוץ. אם לא האם יש לנועם בעיות עם דמיונות? הוא זוכר שנעל את הדלת אבל הוא שכח לסגור אותה.

2. הלוויה, פתאום אנחנו שומעים שלנועם היה חבר טוב שקוראים לו רוני. לא שמענו עליו לפני כן וזה מאוד מפריע.

3. לא הבנתי מה היה העניין עם התרומות ומאיפה היה לו כל כך הרבה כסף לתרום? לפי מה שהבנתי הוא מובטל

4. אחד הדברים שהפריעו לי הכי הרבה- אז מה אם הוא נפגע בברך? אז זה אומר שהוא לא יכול למצוא עבודה? יש הרבה אנשים שנפגעו בברך ועדיין עובדים. גם בצבא יש תפקידים שהם יכולים למלא.

5. וזוהי דעתי האישית בלבד. אני חושבת שהסיפור היה מרתק יותר אם היית מספר, לפחות את חלקו בגוף ראשון.
נראה לי שמספיק להיום…

שיהיה יום טוב.

[???]

תמצית הסיפור :
נועם הוא טיפוס סגור ומיוחד.
נועם שייך היה לסיירת מובחרת של המודיעין העוסקת בדברים מאוד מסוכנים, מיחידה זאת לא השאר דבר למעט נועם, וס' אלוף תפארת.
תקופה ארוכה של שירות, ספקה לנועם את הכסף הדרוש לו – והוא לא זקוק להרבה.
החיים האזרחים, מנוכרים לו, והוא לא מוצא את עצמו שם ( יתכן ואבד בצבא ).

ולעומק :
לנועם יש נטיות לשחק על קצה התהום, שם הוא מסתדר ומתפקד הכי טוב.
ידידו הכי טוב של נועם נפטר, ומעגל החיים של היחידה הצה"לית נידף.
מי שנותר לו, הוא מלאך המוות, הנמצא תמיד, באיזור הקצה של המעגל – היכן שמסתיימים, או מתחילים החיים.
נועם צריך להחליט, אם יפתח מעגל חיים חדש, או יצטרף למלאך המוות.

נ.ב. מלאך המוות הוא דמות אמיתית בסיפור. סיגי מגיעה לגרש את מלאך המוות. רותי לא תצליח לרקוד עם מלאך המוות, כי הוא לא בא בשבילה, לכן היא תתפוס את אבי במקומו.

[???]

עכשיו שאני מסתכל, אני מרגיש שיש בעיה של מקצב ושטף בסיפור.
יותר מידי מונוטוניות בתחילת הסיפור – סיגנון חצי דיווחי.

[???]

עכשיו שאני מסתכל, אני מרגיש שיש בעיה של מקצב ושטף בסיפור.
יותר מידי מונוטוניות בתחילת הסיפור – סיגנון חצי דיווחי.

[na'ama]

אם אתה מרגיש שהחלק הראשון של הסיפור הוא דיווחי (ולדעתי אתה צודק). אולי כדאי לך להתחיל את הסיפור ממסע הלוויה.
שם הרי מתחיל הסיפור בתכלס. הרקע לסיפור יכול להופיע כמחשבות או זכרונות מרים של נועם במהלך הלוויה. מה שיכול לשמש כרקע להבנת התרומות הגדולות שלו במהלך השנים.

ושוב, אני הייתי ממליצה לך לספר את הסיפור בגוף ראשון מתוך עיניו של נועם. אני חושבת שלספר את הסיפור מתוך עיניה של דמות שאינה כל כך יציבה נפשית ולעיתים מדמיינת דברים יכול להוסיף לסיפור פן מאוד מעניין. הקורא לא בטוח מה באמת קורה ומה לא. ועד הרגע האחרון לא יודע אם מלאך המוות באמת קיים או לא.

[dharmax]

שלום… אני חדש פה ואני מקווה שזה לא חצוף להתחיל עם ביקורת…קראתי את הכללים הקשוחים לגבי כתיבה באתר, ואולי אני מושפע מהם יותר מדי

אז ככה:

1. זה כתוב בסדר… אבל מכתיבה "בסדר" לא יוצרים אמנות. אין ברק. אין עומק. אני אסביר למה אני מתכוון: בסיפורים של נעמה למשל, רואים שהיא משחקת עם השפה, ויוצרת כמעט שירה בתוך הפרוזה. פה אין את זה (אני לא מתחבר לסיפורים שלה בגלל התוכן, אבל זה עניין של טעם).

2. העלילה – אין בה הרבה, פרט למעט מסתורין, שלא מעמיק לאף מקום. זה אולי טוב, בשביל מי שלא קרא הרבה בחייו, אבל למי שכן – זה yet another one of the same . 3. זה לא מד"ב. גם לא פנטזיה.

3. הקצב – אתה ממהר, וזה לפעמים בסדר, עם העלילה עשירה. היא לא.

4. לדעתי, אתה יכול לכתוב סיפור טוב בהחלט אם: א. יהיה לך רעיון טוב; ב. אם לא תמהר; ג. אם תתייחס לסיפור בצורה יותר…נאמר…פלרטטנית עם השפה (ע"ע רוג'ר זילאזני).

מתנצל עמוקות אם קשה היה לקבל. מקווה לתרום פה….

ברכות

[???]

בהצלחה בהמשך.

[מאת]

תגובות