ישו מטית חמש

[אורון יהלום 1]

ישו מטית חמש

אלו הם צריחים מחודדים, קשתות קמורות, אבן בהט חצובה ומסותתת. עורקי השיש אדומים ומתפתלים. כאן, מתחת לאדמה, התולעים מתחילות לאכול בסבלנות אין קץ את גופי המתפורר. פרומתיאוס וכבדו המנוקר אלכוהוליסט זוטא לעומתי. אינני גא בכך. אני שוכב. אני מת. אני ישו מטית חמש.
מעל אבני חצץ, מעל שכבות עפר תחוח, מעל עלי לנטנה מרקיבים, מצבת שיש מלוחה ועציצי גרניום – פְלאח! הרח את אוויר אוקטובר הצונן. זוהי שעת צהריים אך השמיים אפורים. זוהי עיר חריבה. אך רגע! אלו בניינים, אלו הן דמויות מתנועעות, דומני שהבחנתי בהבזק זגוגית רחוב. עמודי התאורה דולקים מוקדם מדי, ציוצי הדרורים נחנקים תחת אגזוזי הרכב במוסכים. זהו איזור תעשיה. המתן. אנו מגיעים לעיר. כאן, במטרופולין, הכבישים זמניים בלבד, מושכים כמסילות רכבת ליעד המוצא. אני גווע, אני נושם, אני אד מהלך.
בוא איתי חצי שניה, עוד לא הגענו. אתה חולף גנים מלאכותיים מפלסטיק משונן, חצרות בטון שבורות, שקיות אשפה, אתה קרב כעת לשכונה המזרחית. ועדי תכנון ערים ניחנים תמיד בחוסר דמיון משווע. במתחמי הקו הכחול נחלקת העיר לאיזורי שיכון ועבודה, מערכות מים וחשמל, צינורות ברזל תת קרקעיים מנוקדים בחלודה וחוטי נחושת מבהיקים מאחורי טיח וגבס. אתה מובן מאליו מאחורי קווים סכמטיים, צלבים ונקודות עשרוניות בנייר השרטוט. קואורדינטה דרום מזרחית, אזימוט הוא סטייה במעלות מן הצפון, ואתה בכלל נסחף בקואורדינטה מאונכת. המתן. חזור לאדמה. הרגש את גושישי האספלט, אני יודע שקשה. נשום עמוק. עכשיו החל לפסוע לאט לאט, אל תבהל מאנשים. הם בני אדם כמוך, הם אחיך, הם רק לא מודעים לכך. וכעת עבוֹר במעבר החצייה, שחור לבן. ברכותיי, הגענו למרכז העיר.
זהו מדרחוב פתטי. אבני ריצוף ורודות משולבות. סיגריות מעוכות. בית קפה בלי קפה, בגדים יפים בלי אנשים. בובות מתות בחלון ראווה. אתה מרגיש צביטה קטנה בשק האשכים. זהו קור אוקטובר, זה נורמלי.
כעת, הבט למערב. מה אתה רואה? לא מסגד ולא צריח, לא שעון כנסיה ולא גרגוילים מסוייטים, זהו בית ספר. שם נולדתי, שם אני נוצַר. גרזנים הוּנים וחניתות מבוקעות. מיטב הלוחמים בתלבושת אחידה. האם נתקלת בויקינגים? אֶגוּל וחבריו פושטים בסערה על העולם הנוצרי בסירות קרב עם ראשי דרקון ומכלים כל מה שבדרכם כמו ארבה.
עבור דרך שער הכניסה. אלו סורגים גבוהים צבועים ירוק חזק, זהו מנעול בריח מחריק, זהו שומר במעיל מאבטחים כחול ומשקפי שמש מיושנים. אין לו נשק, הוא לא נושא נשק. בבית הוא מוריד סרטים מרשת האינטרנט רק עם תרגום, קוראים לו דורון. זהו השומרוני הטוב. יש לו גופיה.
מעבר לשער רד מעט מדרגות, חלוקים זעירים מוטבעים בצפיפות בבטון, והבט ברחבה הגדולה, כמו רחבת המסדרים בטירונות. (וולפסון איפה החניך תורן אני רוצה סריקה עד רמת הבדל אתה שומע אותי) לעיתים תמצא מוט ברזל מסוייד נטוע במרכז, מתנופפת עליו מגבת לחה לאוננות לאומית. חצה את המסדר. הגעת כעת לדלת הזכוכית. הדביר, ארון הקודש. פעם היו עליו מלאכים מכונפים פונים זה לזה חזיתית, וכעת השם ירחם. אל תהיה נבוך, כנס. בפנים תראה תמונות היסטוריות ממוסגרות וקלישאות חינוכיות על הקירות. התעלם. וילדים.
המוני ילדים מצטופפים. אלו הם שליחי עזאזל. קרניבורים קטנים עם קופסאות סיגריות וסכינים קופצות. חלקם מחוררים את גופם לתלות בו נזמי זהב מתנוצצים. זוהי עבודת כוכב הבוקר. עטלפים. ואכן בפנים תמצא כוכים ומערות. מבוכי המדרגות והמרתפים המבריקים, הרבועים, יובילוך במסדרונות אינסופיים שגובהם מדוד בקפידה, בצידיהם דלתות כחולות וחתומות. כאן מישהו שבר ידית והשליך חצץ, אבני טוף חומות במסדרון. המתן, חזור אחורה. הבט, זוהי דלת שפתוחה לרווחה. מה אתה רואה?
שולחנות בתבנית כמו-סדורה. מישהו ניסה לאחותה מן הקרעים, בוודאי המנקות. כעת מחציתם חורגים מן השורה. על הרצפה ומתחת לרגלי השולחנות מתגוללים גושי נייר. התכופף. הרם אחד מהם ופתח את קמטיו בזהירות. מהו? מבחן במתמטיקה? נכשל אדום? פתק שהושלך בשיעור?
– מורית בשלוש בסנטר גם אבי בא –
חכוך בסנטרך. גדל זקן, הוא טוב לחיכוכים. כעת השתעל קלות. הקירות הלבנים יחזירוך בתשובה בהד קלוש. זוהי אקוסטיקה של מאוזוליאום. זוהי אקוסטיקה של בית מקדש. תבניות ביצים מקרטון היו עושות כאן נפלאות. רגע, מימינך מלבן לבן שטוח ורחב. פעם הוא היה שחור. זהו לוח, כמו בית חזה ענק בתצלום ריאות תכול. סימנים חקוקים בצידו. קרא אותם. זוהי הודעה מנהלתית: מחר ב-7:00 מחוץ לשער להביא אישור טיול. למעלה רשום התאריך, באנגלית.
ויקינגים והונים, הונים וויקינגים.
היה מנזר אחד בסנטה קתרינה, שהותקף בשלוש לפנות בוקר לערך, כשעדיין חשוך והרוח מביאה את ריח גלי הים אל הצריחים. היו שם גולגלות מנופצות ואונס מתועב וביזה ומגילות התפזרו והנשים צרחו אך זה לא עזר. גלי האוקיינוס המשיכו לתת ריח והרוח המשיכה לשאת אותו אל החלון.
שב.
האם אתה מסוגל לראות את העולם מזווית הראייה של ילד? ראשית, זהו כסא קטן. לא רק נמוך, קטן במימדיו. שנית, שולחן חוסם את גופך במותניים. שולחן מכורכם, מכורסם, אכול בקשקושי עופרת מרוחים, להקות היפ הופ גזעיות ואותיות טיפקס המאייתות את בעליו של השולחן. אחר כך הם מגרדים את זה ביסודיות עם סרגל מתכתי. זוהי דרך להעביר את הזמן. זוהי דרך למות לאט.
כעת, ממולך ניצב אותו לוח לבן המכריז הודעות מנהלתיות כמגאפון פשיסט. פניך מקובעות אליו. אם תפנה, יתפוס משהו כצבת בראשך ויחזיר אותו לאזימוט הנדרש. צרחה, קרוב לודאי, מגרון אכול סיגריות ותיסכול.
משמאלך, שורה של חלונות שקופים חסרי וילון. כמו רכבת ארוכה ארוכה בדרכה לברגן בלזן, אין טעם לזעוק דרכם. המתן, זה משתפר. אם תפתח את החלון, תגלה שהוא מסתיר מאחריו רשתות וסוגרים. אינך אלא אריה בקרקס. אריה מניאטורי נטול אמביציה. השב את ראשך ופנה לפנים. לא קיבלת אישור לחשוב או להשתין.
כעת. עכשיו. איפה היינו? המורה.
אין די מילים להכביר בנוגע לדמות העייפה הזו. היא לכודה בין פטישים ובין סדנים. השאול רותח תחת רגליה, חרב דמוקלס תלויה מעל ראשה. היא צורחת באימה.
המורה הוא כלב שמירה זקן ואיש המעבורת הקשיש. אין לו שלושה ראשים ומלתעות כמו הקרברוס. הוא כרון המעביר את המתים בשאגות קרב ואזהרה. שלם לו מטבע אחת שחוקה. בפיו סיגריה כבויה (אסור לעשן בשטח בית הספר) בידו טוש בלתי מחיק וטוש מחיק, בחיקו רשימת הנוכחות
וולפסון! איפה החניך תורן?!
המפקד, לא נרדמתי בשמירה!
זהו מקלף תפוחי אדמה
זוהי מטרת דמות
אש
המתן, אתה עודך בן שש עשרה בלבד. או שמא זה היה חמש עשרה? המתן, אני שוכח מי אני. אוה, אני ישו מטית חמש. אתה רשאי אש.
השבט מתגודד בשולחנות. רפאים של רצונות, משהו שנזרק בעבר אל האשפה ותסס שם עד שנגסו בו עכברים. רפש מאובק. דלק פוסילי מתחת לרצפת בית המקדש. זהו המקום ללמוד תורה.
מימינך שליח אופל בן דמותך, קולגה לספסל הלימודים, משמאלך אותו הדבר. זה מעניין יותר לריב איתם מאשר להביט במורה המקרקר תאריכי הבל ומשוואות ריקות. הוא עצמו גמור, רואים זאת בזיפיו. גם הוא מוריד בבית סרטים (אבל בלי תרגום), גם הוא מחפש אהבה בחדר בלי מיטות.
בפנים, בתוך הקודקוד, הקופסה מרשרשת. רש רש רש. על המורה מוטל לטלטלה הלוך ושוב כמו חוט מרוח שעווה בתוך דלי הראש של הדחליל. רוב הזמן מועל בתפקידו. הוא עסוק בהשלטת משמעת עריצה. זה אינו פשוט כפי שזה נשמע.
קרברוס או לא, שליחי האופל ממזרים. יש להם תכסיסים. יש להם שליפים ופתקים, יש להם גרון ומיתרים, יש להם כיסא לנדנד מצד לצד וזרועות וגוף להניע לכיוון הלא נכון –
שבו בשקט!!!
כעת אנחנו מגיעים לחלק הטוב. זהו הילד היושב במרכז או מאחור, לא לפנים. הוא דומם ופניו חתומות. זה אני, או מי שהייתי פעם. בידו עיפרון אבל הוא לא רושם, רק מצייר. הקופסה שלו חדלה לטרטר מזמן. לא היה זה המורה שמעל בתפקידו, דווקא היה זה חבר מרעיו. ויקינגים. בראשית השנה דפקו את ראשו במסמרות, קיבעו רגליו בסד והוליכוהו קבל עם ועדה במסדרונות בית המקדש:
– ככה יעשה לאיש אשר חורג ממוסכמות –
הילד בוער. הילד בוער מבפנים. חבריו לועגים לו. מכנים אותו בשמות צורבים או סתם מתעלמים מקיומו. דומה שכל דמו הפך חומצה. כעת הוא קורא בהחבא את "התפסן בשדה השיפון" תחת השולחן. מדי פעם הוא מציץ לראות שלא נתפס. הוא מתכנן להיות זמר. הוא מתכנן להיות צייר. אבל יותר מכל הוא מתכנן למות. למעשה, הוא היחיד אשר שומע למורה. מסביבו סדום ועמורה במגרש המשחקים, כדורי נייר מתדפקים על רקותיו, מרפקיו משופשפים וחבולים מהדחיקה, אך הוא מקשיב. אט אט מחלחל קולו של המורה: בוא, עוד יש לך מקום בפנים. הוא קם וניגש ללוח. הוא אוחז בטוש. הוא פותר את המשוואה. הוא נלכד בגלגלי המכונה, כעת גם צ'רלי צ'פלין לא יחלצוֹ משם.
כעת. כעת אנו מגיעים אל הפואנטה, אם נשארת עד עכשיו איתי. הילד סובר שהוא לבד. הילד סובר שזהו הוא אל-מול כולם. ולכן היה או חדול, לכן ורתר ויוריק מארחים לו חברה. הוא שוחה כולו בתוך שטויות במיץ. הילד הוא לבד. הילד הוא ישו מטית חמש. הוא תמיד מגיש את שיעורי הבית והלחי השניה. הוא לא שותה ולא מעשן. הוא ילד טוב, לעזאזל, ולשם הוא ישַלח. וכל הזמן הזה אינו אלא לבד. לבד לבד לבד. אהה, גורל אכזר, אלי אלי למה עזבתני? אלו הן שטויות דומות מתועדות היטב. גם שם, על הגולגולתא, אחרי החניתות בצלעות, אמרתי כך. כל הניסים שבעולם לא יחלצו אותי מזה. אבל כאן הגיעה התובנה, או לפחות מה שנראה בתחילה כהקלה: אינך באמת לבד.
קח את החדר הקטן, המשובץ שולחנות סדורים ועקומים, עם כל הילדים שבו, הכפל אותו בסך כל הכיתות שבמקדש, הכפל זאת בכל בתי הספר בעולם – זהו מספר המשיחים.
האם אתה מבין כעת? האם אני דידקטי מדי? אני מצטער, אני מורה. אני ישו מטית חמש.
אינך לבד בעולם. למרות כל נהרות ההַדֶס והשאול, הקרברוסים הטורפים, הויקינגים וההונים, הסוסים הדוהרים, הרצח והתועבה, העולם מלא במשיחים כמוך.
רק לשם כך יצאתי זו הפעם מן הארון המכורסם.
אני רוצה שתצא כעת מהכיתה. זוז. אל תשאר כאן, או שתהפוך נציב של מלח. סע, הזז את הרגליים. כעת עבור בפתח הכיתה, אל תוך המסדרון, חצה אותו למדרגות, עלה לרחבת המסדרים. דלג מעל הספסלים, גש לשער, הצדע לשומר בידידות, גם הוא קדוש כמוך, כעת חצה את השער בפעם האחרונה ונופף לו לשלום –
שלום שלום בלון אדום
גרור רגליך לאורך המדרכות, לאורך השבילים, לאורך מעברי החציה, לאורך הכבישים. הבט מזרחה, הרואה אתה שם בית עלמין? זהו ביתי כעת, אבל זה איננו משכנך. אתה חי, אתה שומע אותי? רפלקסים של נשימה פועמים בגזע המוח שלך והם מפעפעים חמצן לעורקיך. נשום את האוויר. זהו אוויר טוב, אוויר אוקטובר הצונן. הבט שמאלה וימינה לפני שאתה חוצה את הכביש. כעת חצה את הכביש ודבר עם האדם הראשון שאתה פוגש, לא חשוב על מה. שאל אותו על מזג האוויר, שאל אותו מה המצב. כאשר יבחין באופן תת-הכרתי שאתה באמת קשוב אל התשובה, יספר לך את סיפור חייו. וסיפור חייו יתחיל כך:
"אלו הם צריחים מחודדים, קשתות קמורות. גם אני הייתי פעם ילד, גם אני הייתי פעם קרברוס ונתקעתי בגלגלי המכונה. אבא ואמא לא חילצו אותי, צ'רלי צ'פלין לא חילץ אותי". והוא יאמר לך ללא מילים: אתה, השומע אותי, השואל אותי על מזג האוויר המחורבן, עזור לי.
וכאן טמון כל העיקר. תן לו יד, ספר לו מי אתה. ספר לו מי הוא. ספר לו שאתם אותו אחד.
כעת עלי לזוז, עלי לשוב אל המשכן, אני חוצה איזור תעשיה, אני מפליג דרך חנויות לרהיטי חשמל ומוסכים. צר לי, עלי לשוב למקומי. הזמן קצוב לכל סיור מודרך. כעת עלה לחדר שלך וחשוב טוב טוב על מה שעשית.
אני פולש בשערי בית העלמין, אני מרים את האבן הכבדה. אני משלשל עצמי מטה אל הבור, אל העפר והרימה.
הייתי רוצה להשאר עוד ולשמח גם אותך, אבל עכשיו אתה יודע איך, עשה את המוטל עליך.

[איש בגלימה אפורה]

הסיפור לא ברור, לא ברור מי הגיבור, מי זה שכל הזמן מדבר, מה הנקודה של הסיפור. צריך לעשות בסיפור הזה שיפורים נרחבים כמו כן לעבור ולתקן שגיאות כתיב אשר יש פה ושם. אני אשמח לקרוא את הגרסה המשופצת אם תהיה כזו.

[???]

תשמע, מי שלא תהיה, אתה מוכשר מאוד, זה קודם כל. הכתיבה יפה, הנמשל ברור, העולם מובנה ושוזר עצמו יפה בתוך המוכר, הכל מובן.
הרעיון מרגש וכל זה, טוב נו הבנת.

יש לי שאלה אחת, עניין שלדעתי אם תקדיש לו מחשבה יכול אולי להעצים את הסיפור.
אתה לוקח בעצם איש, אפילו מדגיש שיש לו זקן, (או שזו דמות הבחור שהיה גדל מאותו ישו מטית חמש או שפספסתי משוה.
בכל אופן, נראה לי שהכתובת לא מדוייקת, אתה צריך לפנות לילד, ואתה לא עושה את זה, למה?
מי זה האיש עם הזקן שאתה לוקח לסיור הזה? ולמה לא תפנה לילד אבוד כמו שהיה הגיבור, ותתן לו לשמוע שהוא לא לבד?
אני מבינה שיש כאן עניין עם גיל מבוגר יותר, (מוזכר צבא) אבל לפי הכתוב הקושי הכי גדול היה בילות, בתיכון, למה לא תלמיד תיכון? ואם התכוונת לתלמיד תיכון, זה לא עובר כרגע, בעיקר בגלל הסיטואציה ממנה הוא נלקח לאותו סיור שלך, איפה הוא, מה הוא עושה, אלה דברים שיתנו את הרקע והתשובה לשאלה מי הוא וביזה שלב בחיים וא.

אולי אתה חושב שזה לא משנה, אולי אתה מנסה לפנות לכלל האנשים, אבל תדע זה תמיד עובר חזק יותר עם בחירה ספציפית.

בכל מקרה, אחד הסיפורים הטובים יותר שקראתי כאן, והאמת, בכלל, כבר לא מעט זמן.

[???]

[???]

תודה על התגובה.
ההערות בהחלט לעניין. הסיפור נכתב בטראנס, ולכן הנמען שלו ואלמנטים נוספים עדיין מבולבלים. לשם כך יש עריכה, והוא לא יתחמק ממנה…
אורון

[???]

שנכתב בטראנס, ועצתי: תנסה לשמור על הטראנס הזה כשתערוך…

[מאת]

תגובות