אחר הצהריים האחרון שלי עם ג'ודי

[Ran A]

~אחר הצהרים האחרון שלי עם ג'ודי~

אני אוסף את ג'ודי בסאב גלאקסי החדשה שלי, היא נראית זוהרת בחליפת המעצבים החורפית שלה ואיני לא יכול שלא להתאהב בה, שוב.
זה קורה לי כל פעם כשאני לא רואה אותה כמה ימים, המפגש המחודש עושה את הכל מתוק יותר.
"תתחדש על המכונית", היא נכנסת, מתיישבת לצידי ומאבטחת את עצמה ברצועות ההגנה.
"תודה, מתוקה", אני קרב אליה ואנחנו מתנשקים באוויר. ג'ודי לא אוהבת כשהשפתיים נוגעות, היא טוענת "שזה כל כך נייטיז".
"אפשר להציע לך לשתות משהו, ג'ודי?", שואלת הסאב גלאקסי וג'ודי מזמינה פוסט דיאט קולה אנמי והסאב מיד מכוונת את הנסיעה אל תחנת האיתכול הקרובה כדי להפנים את המשקה.
מאז שהתחלתי לצאת עם ג'ודי לפני 2 חודשים, 3 שבועות, 6 ימים 12 שעות ו 32 דקות היא מעולם לא שתתה פוסט דיאט קולה אנמי ולכן הסאב לא ציידה את עצמה מראש, אבל היום כשכל כמה מטרים יש תחנת איתכול זה באמת לא משנה.
"ראית את הסטנדאפ של ריצ'ארד אתמול?", היא שואלת.
"לא. אבל שמעתי שהיה מצחיק".
"מאוד מצחיק וגם קבלנו ביקורות מצויינות".
בשנה האחרונה ג'ודי מנקה מופעי סטנדאפ מהמאה הקודמת ומכינה אותם לשידור בערוץ המשפחה. בשלושת השבועות האחרונים היא עבדה על מופע של ריצ'ארד פריור, סטנדאפיסט אמריקאי ממוצא אפריקאי שממש לא עשה לה חיים קלים.
"השפה שלו היתה כל כך מלוכלכת ופגומה שהיה רגע שכבר חשבתי להרים ידיים", היא התקשרה אלי באחד הערבים כמעט בוכה.
אבל בסוף היא הצליחה לנקות הכל וההופעה יצאה ממש מצחיקה, לא מעליבה או מכעיסה או מקוממת או בועטת, פשוט בידור היסטורי איכותי לכל המשפחה והרשת כבר הזמינה ממנה ניקוי למופע של אדי מרפי.
"אותו אני לא סובלת", מודיעה לי ג'ודי, "השפה שלו הרוסה לגמרי, תנועות הגוף שלו ברבריות, הוא מוציא קולות בוטים וההתייחסות שלו לנשים מחרידה. ייקח לי הרבה זמן לנקות את ההופעה שלו אבל משלמים לי טוב אז אני לא מתלוננת".
הסאב מצפצפת ומזרימה לתוך החליפה של ג'ודי פוסט דיאט קולה אנמית והחליפה בודקת, מטהרת, מפסטרת ומאשרת את המשקה, כשהתהליך מסתיים היא מהבהבת וג'ודי שותה אותו בקש מהדש.
"אז לאן נוסעים?", היא מתעניינת.
"חשבתי שנצא לטיול ביער עשרת אלפים הצבעים"
"אוי, חמודי, אתה כזה רומנטיקן", ג'ודי שולחת לי נשיקה באוויר ואני תופס אותה ושולח לה אחת משלי.
לרגע מהיר עולה לי מחשבה מטונפת בראש, איך זה ירגיש לנשק את ג'ודי על השפתיים, כמו שעשו פעם.
המחשבה המגעילה מעוררת גל של בחילה שמתנפץ לתוכי וגורם לי להרגיש סוטה ואני מייד מתקשר תת עורית אל הפסיכומנטלית האישית שלי שמרגיעה אותי בכך שהיא מזכירה לי שאני איש הגון ומנומס, אזרח למופת, ומאשרת לסאב להזריק לי נקדאמון.
תוך נאנו שניה אני מרגיש טוב יותר, הביטחון העצמי חוזר ורק המחשבה לגעת בשפתיים של ג'ודי גורמת לי לגחך. ^כמה פתטי אפשר להיות?^
הסאב מצפצפת, מודיעה לנו שהגענו ליער ומסכי התקשורת דוהים, החלונות הכהים מתבהרים ודרכם מופיעים אלפי עצים. זהו שבוע הסתיו ביער והעצים מתוכנתים להשיר עלים בגוונים צהבהבים, ורודים ואדומים.
נשארו רק שלשה יערות כאלו במדינה וכל ביקור בהם עולה הרבה כסף, אבל זה שווה כי זה יעזור לי להציע לג'ודי ואולי גם יעזור לה להסכים.
"אוף, זה כל כך יפה", היא אומרת וחליפתה נצמדת לשלי.
"זוכרת כשרק הכרנו לפני שלושה חודשים אז העצים פה תוכנתו לקיץ", ידי לוטפת את ידה העטופה בכפפה ססגונית.
אנחנו נוסעים בין השבילים המסומנים והסאב מנגנת למעננו את השירים האהובים על ג'ודי ולפי כף ידה הלוחצת על שלי אני חש שהיא מתרגשת.
^מצוין, אני צריך שהיא תתרגש, זה יגביר את סיכויי ההסכמה.^
הסאב מגיעה אל קרחת יער בראש גבעה ונעצרת, מסביבנו מתגלית המטרופולין העצומה והיפה שלנו, מליארדי בנייני מנצנצים, סבוכים זה בתוך זה, מעוקמים ומחודדים, ראשיהם נעלמים בלב השמיים.
הבגאז' נפתח וזרועות מתכתיות שולפות את איגור, הפודל המהונדס הגזעי שלי, מניחות אותו על האדמה ומדליקות אותו.
איגור מקשקש בזנב, נובח בהתרגשות ומתחיל לרוץ מסביב ואני וג'ודי עוקבים אחרי הנוף שנשקף מבעד עיניו ומוקרן היישר על החלון הקדמי של הסאב.
"אתה יכול לבקש ממנו להתקרב אל העץ עם העלים הורודים?", מבקשת ג'ודי ובעזרת מערכת ההיגוי של הסאב אני לוקח שליטה על איגור ומכוון אותו בניגוד לרצונו אל העץ.
"זה יותר מדי יפה", ג'ודי נאנחת, "ולחשוב שזה ממש פה, מחוץ למכונית"
"כן. זה מה שהרבה אנשים לא מבינים, כמה זה שונה לראות את זה באמת, בעיניים שלך, מאשר בבית דרך מסכי החוויה"
"כן, כשזה כל כך קרוב אלייך, זה עושה לך משהו".
אני משחרר את איגור משליטתי והוא מתחיל לרדוף אחרי סנאי מהונדס. זה גורם לג'ודי לצחוק ואני מנצל את הרגע ומלטף את מכנסי הבד הכפולים שלה, "תראי ג'ודי, חשבתי על זה ו… במשך שלושת החודשים האחרונים היה לנו טוב ביחד, נכון?"
"כן. מאוד"
"ומחר חוזה החברות שלנו מסתיים…"
"עוד שמונה שעות ושבע דקות", היא מביטה בי עצובה.
"כן… אז תהיתי אם אולי תרצי לחדש את החוזה בינינו לעוד שלושה חודשים".
"אוף, למה אתה תמיד עושה את זה?!"
"את מה?!"
"נזכר ברגע האחרון… למה לא יכולת לשאול אותי את זה לפני שבוע? או אפילו לפני יומיים?!"
"יומיים?"
"כן. אם היית שואל אותי אז… אז בטוח הייתי אומרת כן. אבל אתמול כבר סגרתי חוזה חדש לחודשיים"
"אה…", אני מושך את ידי מידה ובקשר התת עורי אני כבר מדבר עם הפסיכומנטלית שמאשר לי עוד מנת נאקדימון.
"אוי, חמוד, אל תתבאס", אומרת לי ג'ודי, "במיוחד כשנשארו לנו עוד שמונה שעות וחמש דקות ו… הייתי שמחה אם היינו חוגגים את זה יחד…", היא נותנת לי את החיוך הזה שלה, החיוך שמטריף אותי, "ו… עושים את זה שוב… בפעם האחרונה".
הנקדאמון כבר משפיע עלי ואני מרגיש הרבה יותר טוב ובטוח בעצמי, ^הי, יש עוד מספיק בחורות בעולם הזה חוץ מג'ודי, ונכון שאני די מטורף עליה, ושהיא הראשונה שהתאהבתי בה בלי להזריק התאהבובון, אבל שתי זריקות של אנטיאכזבון והמערכת מתנקה ומוכנה להתחיל מחדש.^
"טוב, בפעם האחרונה", אני דופק לה חיוך בריא ושנינו מתחברים למערכת העינוג ההדדית, ובעוד מאקס רץ לו, מקרין על החלון הקדמי מערבולות של שיחים ועצים – אני וג'ודי עושים את זה בפעם האחרונה.

[???]

יש כאן סיפור
יש כאן רעיונות

הבעייה העיקרית שלי היא עודף הפרטים. איך נגיד את זה? אתה מעמיס בכל כך הרבה המצאות כדי להראות שאתה מספר סיפור שקורה בעתיד, שאתה ממש מגניב את עצמך. אבל הסיפור נפגע, כי אתה פחות ממוקד בעיקר: הדמויות והעלילה.

[???]

קודם כל, תודה שקראת את הסיפור

הייתי שמח לדעת מה עוד היית רוצה לדעת על הדמויות? והאם כל דבר שלא אספר עליהם רק יוסיף עוד פרטים? והיכן הרגשת שאוסף הפרטים מכביד על הסיפור?

[???]

כמה המצאות זרקת לאורך הסיפור, כמה מותגים.
זה מעמיס.
זה נראה כמו: שופוני, אני מבריק, אני מדליק, תראו כמה באז-וורדס אני מכניס לסיפור אחד.

אם אתה מכיר את העולם שאתה מכניס לתוכו את הסיפור, זה מספיק. אתה יכול לתת דוגמאות במה הוא שונה ממה שאנחנו מכירים, מספיק שתשכנע שאתה מכיר את העולם ויודע איך הוא עובד.

מה אני רוצה לדעת על הדמויות?
הכל.
למה הוא לא הציע לה הארכת חוזה קודם.
מה הוא עושה לה, מה היא עושה לו. איך זה שהוא מאוהב בה והיא לא מודעת לזה כלל.

[איש בגלימה אפורה]

הסיפור מעניין, והעולם שבו הסיפור מתקיים נשמע מרתק. אך כמות הפרטים הנתונים בסיפור בחלק כה קצר פוגם מעט בהבנה של הקורא ומעט מסית את תשומת הלב מהעלילה. כמו כן היה יותר מעניין לדעת עוד על הדמויות ולא העולם עצמו.
החברה החדשה שיצרת, אשר כפי שהבנתי נמנעת מכל מגע גופני, וכל פעולה נעשית דרך חליפה מיוחדת היא חברה מעניינת שיש לה פוטנציאל רב לסיפורים מעניינים.

[מאת]

תגובות