לקום, או לא

[???]

לקום, או לא
===========

יש ימים שבא לך למות. אתה קם בבוקר, מביט בראי… ודמותך השבורה אינה מחזירה לך מבט אפילו.
במקלחת, המים שזורמים על ראשך. יורדים על עורך העייף, ומחלחלים במערבולת קטנה מטה מטה.

שיר ישן, ברדיו הישן. עוד שאיפה מסיגריה ארורה ואתה יוצא לרחוב העגום.
שלל האנשים שחולפים על פניך ואינם מבינים כלל, שאתה מת מבפנים, רקוב.
הקופאית עם האף הסולד מעבירה את בקבוק הבירה והחפיסה. עגיליה מתנדנדים בגסות, כמו גם אצבעותיה הארוכות.

הנה אתה תופס לך מקום טוב על כר הדשא השרוף. פותח את הבקבוק בזעם וגומע את תכולתו המרה. הציפורים אינן מעיזות לחלוף מעליך, אתה מקולל, או סתם נדמה להן כדחליל מוצלח.

השמש. הו חמה יוקדת. מסנוורת כתמיד, רותחת בלי עתיד. עפעפיו מאלצת את לסגור. לא נותנת לאיש יותר ממבט חטוף על יופייך, או שמא אומללתך.

כך או כך, אתה נשכב על הארץ. מדמיין את הלוויתך שוב. לא הרבה יבואו, אתה יודע. לא הרבה יבכו, אתה מבין.
מדוע אתה עצוב? שורקת הרוח באזניך את שירה הסמוי.
אין בך כח לחשוב על תקוות שוא. רק למות.

חתול מנומר אורב לעורב מאחורי שיח האוכמניות הגזום. אתה שוקל אם להתערב ולטובת מי. שניהם יצורי המוות, משרתי השאול. ניזונים מהפסולת של היקום הנגמר.

העורב נמלט, והחתול עצוב. מנומר שכזה. מתקרב בחשש ונוגע בעזרת כפתו בבקבוקך הריק לצידך. ציפורניו על הזכוכית גורמות לזימזום מצמרר.
"קישטה!", לשונך מסננת מבין שינך. אך הוא מבין. מבטו האיו סופי קודח בעינך הכבויות.

רגע קל והוא מטפס על רגליך. כלוליין צועד, עד שמתיישב על ביטנך. שפמו רוטט באויר המצחין. פיו הקטן נפתח, חושף את שיניו המחודדות.
"מיאו, מיאו". המילה היחידה שיש באפשרותו לומר לעולם.
"מיאו גם לך", אתה משיב לו בהזדהות.
"מיאו, מיאו", שוב משנן את משפטו.
"אכן, יצור שטני. מיאו".

אישוניו מתרחבות, "מי הוא?" ההברות מתלכדות לצמד מילים.
"הא?" צווארך נמתח לעברו, "מה אמרת?"
"מי הוא?" מיילל בחן, כעין חיוך, או שלא.
"אני? מי אני, אתה שואל?"
ראשו מהנהן.
"אני כלום, אפס, ריק." אתה משיב, "ומי אתה?"
דממה. רק ליבו הקטנטן מיתדפק שם בפנים.
"יש לך שם בוודאי, לא?"
הנהונו מתחדש.
"ו… אתה לא מגלה לי?"
הוא מסיר את מבטו ומקפץ מגופך אל הקרקע.
זנבו מתנוסס ומתלבלב מאחור בעודו מתרחק אט אט. צעדיו הקטנים מטביעים את חותמם.
לקום או לא, השאלה קופצת בתוכך.
למות היום או מחר.

-*-*-סוף-*-*-

[איש בגלימה אפורה]

הסיפור עצמו מעניין מאוד, והדרך שבא אתה מתאר את הדיכאון שבו שרוייה הדמות הראשית הינה יוצרת את אווירת הסיפור הדכאונית של אדם אשר חושב כל הזמן על מותו המתקרב, ואף מצפה לכך.
כפי שציינתי בכתורת, יש לך בעייה אם הסוף. אישית, אני לא הבנתי אותו. מה המשמעות של המשפט: "למות היום או מחר" בהקשר הזה?

[מאת]

תגובות