- This topic has 7 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 11 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
here goes
סיפור ראשון בפורום הסיפורים. מחכה לשמוע ביקורת בונה. כל הזכויות שמורות.מלאך
אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם. חמשת השקלים שמצאתם מתחת לכרית לא הונחו שם על ידי פיית השיניים. היא לא הייתה צריכה דווקא את השן העקומה שלכם. יש לה מלא כאלה. סנטה קלאוס הוא סתם נוצרי גזען. שום דג זהב מפרפר לא יעניק לכם משאלות. בטח שלא שלוש. אם תעברו מתחת לסולם, המזל שלכם לא ישתנה. אם אבא שלכם עשיר הוא ימשיך לספור את הכסף ולסדר לכם עבודה. הדבר היחיד שיכול לקרות לכם הוא שמישהו יפיל עליכם דלי מלא צבע על הראש. ואם אבא שלכם לא עשיר אני משתתפת בצערכם. לטובתכם, תלמדו מהר איך העולם עובד. לב שבור זה אף פעם לא נחמד, בעניין הזה אתם דווקא יכולים לסמוך על אחרים. אל תירקו אחרי שאתם עוברים ליד חתולים שחורים. זה לא יפה. גם להם יש רגשות. כמה מחבריי הטובים ביותר הם חתולים שחורים. אתם יכולים לדפוק על קורות עץ כמה שאתם רוצים. השטן לא מחכה בפינה רק לכם והוא לא רופא שיניים. הוא שונא להתלכלך ברוק והרגלי ההגיינה שלכם ממש לא מזיזים לו. ברוך השם יש לו הרבה דברים לעשות ודרך אגב הוא בין היחידים שתמיד מחפשים עובדים. אז אל תאמינו לכל מה שמספרים. גם את הדברים האלה תיקחו בעירבון מוגבל.
ומה שלא תעשו אל תחשבו שמלאכים הם היצורים התמימים והטהורים שהורגלתם לחשוב שהם. זה הכול תוצאה של קמפיין מחושב. זה מה שהם היו רוצים שתחשבו. ואל תקראו לי פרנואידית. אחרי אלף שנה גם לכם היו מתחילות פרנויות. אחרי אלף שנה כל אחד היה מתחיל להאמין בכל מיני דברים שלא הגיע איתם לעולם. הדברים שבהם אני לא מאמינה הם כנראה הדברים שעוד לא הצלחתי להוכיח, או שעוד לא הצליחו להוכיח לי.
תשכחו מפסלוני החרסינה הקטנים שזקנות בבתי אבות או נערות עם לב שבור אוספות, מלאכים לא אוהבים את הפסלים האלה. הם אומרים שהם לא מוציאים את הצד היפה שלהם. כאילו שיש להם צד כזה. תשכחו מהמלאכים של רפאל, התינוקות השמנמנים שבא לצבוט בלחיים. הדבר האחרון שאפשר לעשות השוואה בינו זה תינוק ומלאך. ואני לא טוענת שאף אחד מבין הקבוצות האלה תמים.
מצד שני אין לי דרך יותר טובה להסביר לכם על מלאכים מאשר להשוות אותם לילדים מגודלים.
לא לילדים האלה שיושבים בפינה ואף אחד לא משחק איתם. מלאך אף פעם לא היה ילד כזה, למרות שדווקא הסוג הזה, כשהם גדלים, נוחים לו למטרותיו. אני מתכוונת לילדים שאוהבים לשחק עם חרקים, לתקוע לבנות ג'וקים בצמות ולשרוף נמלים עם זכוכית מגדלת. תארו לכם ילד כזה שבפעם הראשונה בחייו רואה חילזון. אז הוא מסתכל עליו במשך איזה דקה, עד שהוא משתעמם, אחר כך הוא מרים את החילזון על האצבע , נותן לו קצת לזחול לו על היד, כשהוא משאיר לו שובל צמיגי וצהבהב על האצבע. אבל כשהחילזון תופס פחד אל מול העיניים הגדולות שמולו ומסתתר במקום שהוא קורא לו בית, הילד לא ישיר לו שום שירים, הוא לא מהחנונים שהגננת אוהבת. הוא יביט בקונכייה בשלווה, יניח אותה על המדרכה ובאותו שקט יפצפץ אותה עם איזה אבן במחשבה שזה מה שיוציא את החילזון החוצה. את מה שנשאר לו אחר כך באצבעות הוא ינגב על המכנסיים וירוץ להתעלל ביצור הבא שימצא, צבים, או אפרוחים, או אבנים.
ככה זה בשביל מלאך. היית חושב שיצורים שחיים עשרות אלפי שנים יפסיקו להתפעל כל כך מכל מה שהם רואים. אבל הם לא יכולים אחרת. הם פשוט בנויים ככה. מישהו שם חשב שזה יהיה טוב ליקום אם הם יתרגשו מכל דבר קטן, שזה יגרום להם לעשות מעשים טובים, לשנות עולמות, להפסיק אפוקליפסות, כאלה. הבעיה היא שאי אפשר לתכנת מלאכים. במובן הזה הם כמו בני אדם וגם אצלם משהו בתכנות השתבש. התוצאה היא שהם לא יכולים לעצור. הם חייבים לגעת. הם חייבים לחקור. הם חייבים לפצפץ. לא ממש איכפת להם שיש שם מישהו שמתחבא בתוך הקונכייה שלו. הם חושבים שכל הקונכיות נבראו רק בשבילם.
כן גם זו שלך אדוני. אין לך מה לסמן טריטוריה, לתקוע דגלים, להכריז על מדינות, אם המלאך ירצה הוא ייקח. לא יעזור שום דבר. ככה זה, יש דברים שפשוט צריך לקבל. במיוחד אם אתה מלאך.
או שהם עושים דברים אחרים. הם אוהבים לשחק. לזרוק שקיות מים על עוברים ושבים, לגלגל כדורי גומי קטנים שאם תזרוק אותם על הקרקע הם יקפצו לך חזרה לגובה הכתפיים. רק שמלאכים לא משתמשים בשקיות מים או בכדורי גומי.
המלאך יכול לבוא אליך וללחוש לך באוזן כל מיני דברים. אתה עוד תחשוב שקיבלת את הרעיונות האלה לבד. בוודאי שתחשוב. ופתאום תרצה לכתוב שירים, או להתחיל עם בחורות, או לצאת לכבוש איזו מדינה שכנה. ואתה תעשה בדיוק את הדברים האלה. קוביות דומינו יפלו בדרך, נערות יציירו חיצים בלבבות מדממים, גוויות יחרקו מתחתיך, אבל לך לא יהיה איכפת. ככה זה כשמלאכים לוחשים. וכל אותו הזמן המלאך ישב לו על איזו נדנדה תלויה על עץ, יזמזם את הלהיט הכי חדש במצעד הפזמונים ויסתכל עליך. מחכה שתיפול. או שיעזוב אותך באמצע. סתם בגלל שזה כבר לא יהיה מעניין. אין לי מושג מה יותר גרוע. כשמלאך לוחש או כשמלאך עוזב.
ככה הם מלאכים. הם גם לא מודעים לזה. אין להם אפילו נאומים מוכנים על עליונות או בחירה. אל תספרו להם על אלוהים. הם יצחקו לכם בפרצוף וישאלו "אתם בטוחים שאתם יודעים על מי אתם מדברים?" עד שגם אתם לא תדעו.
הם בני זונות מושחתים המלאכים האלה והדבר הכי מפחיד הוא שהם באמת שם תמיד. והם יכולים להיות כל מי שאתה רוצה שהם יהיו. אבל הם בעיקר יהיו מי שהם רוצים להיות. הם יכולים להיות השכנה ממול, או החברה שלך, או הדוור, או רופא השיניים. לפעמים הם אפילו אלוהים או השטן. הם אוהבים לגלגל את הקוביות. והם תמיד צריכים לנצח. הם ישלחו אותך לבית הסוהר בזמן שיקנו את כל אילת וישחדו את הבנקאי מהצד. הם ידאגו שהחבל ומר חרדל תמיד יהיו במעטפה והם תמיד יעמדו מאחוריך ומצדדיך. מיד כשתגמור לספור יקפצו ויגידו "אתה העומד". כי זה מה שהם עושים. אל תצפה מהם ליותר. הם רק מלאכים.
הם יכולים לגרום לך להרגיש על גג העולם, על סיפון הטיטניק או על האוורסט. הם יצחקו איתך, וישירו בשבילך ויניפו אותך גבוה, כמו שהיית קטן וחשבת שאבא שלך שהחזיק אותך הוא הכי חזק בעולם עד שגם אתה תחשוב שוב שאתה אווירון. אבל אחרי שהם יעזבו אותך, אתה כבר לא תהיה יותר כלום. אתה אפילו לא תהיה זה. סמרטוט רצפה סחוט בלי מים שמשאיר כתמים על הפרקט. זוכר את הרגע שהרגשת הכי שום דבר בחיים? המבחן שלמדת אליו כל השבוע ובסוף למדת לפרק הלא נכון, החברה שלך שבמסיבת הסיום התמזמזה עם מישהו אחר בשירותים, הסמל שתמיד היה דופק אותך בשמירות, העבודה בתאגיד שלא קיבלת, התור ללשכת האבטלה, לחזור לגור עם ההורים בגיל 30, ימים של בהייה בקיר או במסך מרצד מתוך הבנה שזהו זה, מכאן אתה לא הולך לשום מקום . זה כלום, שטויות. משחק ילדים. אחרי שהמלאך יגמור איתך אתה תתגעגע לציון הנכשל, לשקרים של החברה שלך, לזיעה של הסמל, לראיונות עבודה, לצ'קים הדחויים, אפילו ההורים שלך כבר לא יראו לך כל כך גרועים. כל מה שתרצה הוא שיעזבו אותך בשקט מול הקיר או המסך. כל מה שתרצה הוא שהמלאך יבוא אליך שוב וילחש.
גם אני הייתי פעם קובייה של מלאך. וכשהוא היה איתי, לא היה יכול להיות לי יותר טוב. השמש תמיד הייתה זורחת ורק אני נהניתי מקרניה והמלאך שלי היה מוריד לי את הכוכבים בלילה ומארגן אותם שישתחוו רק לי. היינו מטפסים על עצים, קוטפים פירות מתוקים של מישהו אחר רק בשביל לזרוק אותם אחד על השני כמו ילדים, ושום דבר לא היה אסור ושום דבר לא היה איכפת. הוא הראה לי את העולם ולימד אותי כל מה שאני יודעת. ואז היה נהנה להראות לי כמה שאני לא יודעת כלום.
וכל פעם שנישק אותי, הוא גרם לי אשליה ממכרת שאני באמת חשובה. כאילו הקיום שלי הוא לא נקודת אבק במדבר המכסה חצי כוכב, אלא משהו בעל משמעות. כי כשמלאך מנשק אותך זה הכי טוב שיכול להיות. במיוחד המלאך הזה.
וגם על המין אין לי טענות.
אבל אז נמאס לו. אילת לא עניינה אותו יותר. והגיע תורי לטפטף. ואני שיחקתי בדיוק לידיו. לא היה איכפת לי להשאיר סימנים רטובים כל עוד הוא היה איתי. והוא היה מביט בי בעיני ילד תמים שבסך הכול גילה חילזון, בעוד הוא קושר אותי ללוח המטרה שלו. לכל המלאכים יש לוחות מטרה במרתפים שלהם. מרים עוד חץ מחודד וזורק. לפעמים היה מחטיא רק בשביל השעשוע , לעיתים היה פוגע. ואני רק הייתי מחייכת ושואלת "מה עוד יש לך?". ככה, בלי בושה. את יודעת שהגעת לתחתית כשהדבר היחיד שאת מעדיפה לעשות הוא להיות לוח מטרה של מלאך. ככה אהבתי אותו. לא, לא, אהבתי. אי אפשר לאהוב מלאך. אפשר להשתוקק, אפשר להתמכר. אפשר להיות אפסי ולא חשוב כי כל מה שחשוב זה הוא וההילה המדבקת היוצאת ממנו והכנפיים הצחורות המפוארות שלו אותן הייתי מנקה במברשת שנהב צפופת שערות מדי יום, כשהוא היה מרשה לי, חרדה על כל נוצה שנפלה לו, שומרת אותן באלבום מיוחד מתויקות לפי יום ושעה. כמו הורים ששומרים תלתלים של תינוקות וכותבים "דני אמר היום "אבא" בפעם הראשונה" , אני הייתי כותבת "פה היינו ביחד שם.. ופה היינו שם ושם הוא צחק ושם הוא בכה ושם הוא אמר משהו כל כך חכם…".
והוא היה רואה אותי, רוחצת לו את הרגליים בגיגית כחולה עם קצת מים קדושים, מתייקת את הנוצות שלו, מעבירה יד כמהה על זוג הכנפיים, מנקה את החיצים מדם ולכלוך ומיישרת את לוח המטרה.
וצוחק.
הוא היה בן זונה מטורף.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם הוא היה רואה אותי היום אם הוא היה מזהה בי משהו. אם הוא היה רואה מה נהיה מסמרטוט הרצפה שלו. הפסקתי להיות לוחות מטרה. כחול וצהוב זה ממש לא הצבעים שלי. כשאני חושבת על הגוש הפתטי אליו הוא הפך אותי יש לי רק רחמים וקצת בחילה ואת החיצים היחידים אני עכשיו זאת שזורקת. וכמה שאני מחפשת לא הצלחתי למצוא אותו. כבר אלף שנה אני מחפשת אותו. כמו חתול ועכבר אנחנו מסתובבים ברחבי היקום במשחק התופסת הפרטי שלנו הרווי בשנאה עצמית ונקמה. לפעמים אני מצליחה להגיע קרוב אליו. תמיד חצי צעד מאחור. לפעמים אני פוגשת עוד קורבן מזדמן. מישהי שעוד אוספת חיצים, מחכה לו שיזרוק. פעם אפילו פגשתי מישהו ששמר את כל הנוצות שלו בצנצנת.
ומדי פעם הוא שולח לי מתנות. למלאכים אין חברים. כדאי שתדעו את זה. אין איזו אגודה סודית, אחוות מילואים וכל הבולשיט הזה. אם יש משהו שמלאכים שונאים זה מלאכים אחרים. אז אני מתארת לעצמי שכמה שאני לא רוצה אני גורמת לבן זונה הזה אושר, כשאני תופסת את אלו שהוא שולח לי ושולחת אותם לעזאזל או למקום אחר. אין לי מושג לאן הם הולכים אחרי שאני גומרת איתם. וזה גם לא מעניין.
זה מה שאני עושה.
יש עבודות יותר גרועות בעולם.
אני יכולה לנסוע בכל העולם, אני רואה מקומות, פוגשת אנשים ותנאי הפרישה נוחים.
כן ויש גם את כל עניין האלמוות.
חוסר מוות מעולם לא הזיק לאף אחד.
כל מה ששמעתם הוא עוד סוג של תעמולה או עוד סוג של פרנויה.
תלוי בתקופה, בפוליטיקאים או במספרי הסיפורים.
אז אני עוקבת אחריהם. מסמנת לי בדרך כלל אחד ומתחקה אחריו. וכשבא הרגע המתאים, אני מתקרבת. הכי טוב זה לתפוס אותם אחרי שהם שיכורים כי הם הצליחו להרוס לעוד מישהו את החיים. כמובן שבשביל זה צריך לחכות שלאיזה חסר מזל יגמר החשק לחיות אבל הי אני לא יכולה להיות אחראית על כולם כאן.
חלק לא מבינים מי אני. חלק מנסים לשתף אותי במשחק. ללחוש לי מילים. להציע הצעות. חלק מזהים. "הי זו לא את שהיית מסתובבת עם אלבומים מלאים בנוצות?" . חלק אפילו נבהלים, בהתחלה לא ידעתי שהם מסוגלים להיבהל. הבעה של מלאך מבוהל יכולה להיות הדבר הכי מגוחך בעולם אבל רק בתנאי שאתה לא שונא אותם מספיק. לי זה לא איכפת. אני לא מאמינה בנישואין. רק לעבודה שלי ולרגש הנקמה. ואני לא מאלה שמשקרים בקורות חיים.
אני תופסת אותם עם רשת מיוחדת שנראית כמו רשתות ללכידת פרפרים. אם יש משהו שמצחיק מלאך זה פרפרים. הם לא מבינים אותם. הם לא מבינים את אורך החיים הקצר שלהם, הם לא מבינים את המשיכה שלהם לפרחים, הם לא מבינים למה בני אדם כל כך אוהבים אותם כשמיצורים שדומים להם כמעט בכל הם נחרדים ונגעלים. כשמלאך רואה פרפר הוא תופס אותו חזק ביד, פותח קצת כדי לראות אותו מפרפר ואחרי דקה צוחק כשהפרפר לא עף. ילד, אמרתי כבר. כשאני רואה את זה, זה יכול להביא לי את הקריזה לכל היום.
אחרי שהם נלכדים ברשת אני מתקרבת אליהם, נוגעת באגרוף סגור במקום שבו הייתי צריכה להרגיש פעימות אם היה להם לב, עוצמת את העיניים ומנשקת. יש כאלו ששואלים אותי איך אני לא נגעלת לנשק מלאכים. נכון, זה לא הכי נעים בעולם, אבל זה הכרחי ולכל עבודה יש את הצדדים הפחות נחמדים שלה. אף פעם אני לא מרשה שינשקו אותי בחזרה. אם יש דבר אחד שיכול להפוך בן אלמוות לבר מוות שוב זו נשיקה של מלאך. ואלף שנים זה אף פעם לא מספיק. במיוחד כשיש כל כך הרבה בני זונות שמסתובבים להם אי שם בעולם.
אחר כך אני פותחת את העיניים ואת האגרוף ונותנת לפרפר הקטן שנמצא אצלי ביד, להשתחרר. לכל אחד מגיע להרגיש מה זה להיות פרפר ליום אחד, אפילו למלאכים. בהתחלה הוא לא יודע מה בדיוק לעשות עם עצמו, אבל אז הוא מתעופף ואני עוקבת אחריו בעיני עד שהוא נעלם. מלאכים הם הפרפרים הכי יפים. עוד אחת מהבדיחות המוזרות של אלוהים, היכן שישנו או היכן שישנם.
וכל פעם שאני תופסת מלאך כזה, בזמן שאני מוציאה את הפנקס הקטן השחור שלי ומסמנת קו, תאריך ושעה, אני חושבת על איך הוא מקרב אותי למלאך הבן זונה הפרטי שלי ואיך יום אחד אני אתפוס גם אותו.
אני אעקוב אחריו מרחוק והראה איך הוא מפתה את הקורבן האחרון שלו. אני אתפוס אותו בדיוק ברגע שבו הוא לא יהיה מוכן וכשאתקרב אליו ידע שנגמר ויחייך את החיוך ששמור רק לי. ואז אני אוציא את הרשת שלי, אכוון אותה אליו ואכסה אותו בה, אלטף את נוצותיו, ארגיש את מגע המשי שלהן וכמה הן לבנות וזכות, ואחשוב על כל השקרים שסיפר לי. אחר כך אגע במצחו ואצייר לו עם האצבע חץ בדיוק בין עיני השקד שלו. אז אתקרב אליו, אלטף את שפתיו בשפתיי ברכות, ואנשק, בלי לעצום את העיניים.ואז, אני ארשה גם לו לנשק אותי.
-סוף
-
יש המון פטפטת על מלאכים, תיאור קצר של מה קרה לגיבורה ומה היא עושה היום וזהו.
זה נחמד, אבל לא ממש מעניין.
היה יותר מעניין אם תוך כדי *סיפור* עם עלילה (למשל סיפור בו הגיבורה עוקבת אחר מלאך, לוכדת ולבסוף קוטלת), היינו היינו לומדים, טיפין טיפין, את כל מה שמופיע בטקסט שלמעלה.
למשל, קודם היינו מגלים שהאדם אחריו היא עוקבת הוא למעשה מלאך. תוך כדי שהיא עוקבת אחריו היא נזכרת, והיינו מגלים מה קרה לה עם המלאך הראשון שפגשה. בשיא לכידתו היה פלשבק כיצד היא הפכה ללוכדת וקוטלת מלאכים וכדומה.
זה רק רעיון שזרקת כאן, למבנה של סיפור, אבל הכוונה היא שתהיה כאן עלילה שמתקדמת לכיוון מסוים., לא סתם תיאורים של מה זה ומה ההיה ומה אני עושה היום. -
-
רואים שיש לך כשרון בידים.
השפה זורמת מתגלגלת לא שקטה לרגע
אבל הנושא שבחרת כאן הוא סטטי מאד. בעצם את מתארת את המלאכים, ואחר כך קורה מעט מאד
ועוד בעייה זה ההיפנוט שלך מהלים שלך עצמך, את כל כך אוהבת את ההתחכמויות שאת מאבדת קצת את הסיפור. איך אני אסביר את זה? זה מבריק, לא מעט מזה ממש חביב לקריאה, אבל כשזה בא בפסקאות שלמות שכולן התחכמות אחת ארוכה בלי לקדם את העלילה, זה ממש פוגע בסיפור.
זה לא שאסור להיות סופר מתחכם. מותר בהחלט. אבל במידה. אחרי שכבר לכדת את הקוראת ברשתך, את יכולה להרשות לעצמך להתפלס ולהתחכם כרצונך, כי הקרואת תשאר איתך.
לפני זה, בעדינות. -
-
אהבתי מאוד את תחילת הסיפור היא לכדה אותי, גרמה לי לחייך ולהתקרב למסך כדי לקרוא מהר יותר. אבל אחר כך הלכתי לגמרי לאיבוד. יותר מדי דיבורים רעים (ומגעילים מאוד-דבר שתמיד גורם לי לדלג על פיסקאות וחבל) פחות מדי סיפור, היה יכול להיות פה סיפור מדהים, בעיקר כי הצלחת לתפוס אותי מההתחלה והייתי שלך (עד הריגת החילזון המסכן) נסי לספר את הסיפור של הבחורה ולראות מה היא עושה בקשר לזה. איך היא מרגישה הבנו נהדר.
-
-
אימאז'.
או בעברית תמונה, תמונה ספרותית המתארת סצנה (אישה אחוזת רוח נקמה במלאך) שכאשר מתוארת בגוף ראשון מן המתחייב לבצע גם אפיון נפשי בסיסי לדובר (או במקרה שלנו – הדוברת)אם להתעלם לרגע מן האינטרפטציה שלך (שהיא אומנם מאוד מושכת ומעניינת, אבל נעדרת רמזים מטרימים ואינה רלוונטית לכלל הסיטואציה שהצגת כאן) תיארת סיטואציה של אישה שנוצלה על ידי מלאך, ובעודה מתארת תחילה את אופיים של כלל המלאכים היא עוברת לטראומה האישית שלה – לניצול שלה. ואז היא סוגרת מתארת את המצב הנפשי ואת מעשיה כיום.
כל זה נפלא ונהדר ועשית את זה היטב. אבל… זה לא סיפור.
כדי שיהיה סיפור חייבים שינוי כלשהו, נקודת מפנה – שאגב, לא חייבת להיות מעשה פיזי, היא יכולה להיות אפילו שינוי במצב הנפשי של הדוברת (שלרוב יקרה בעקבות איזשהו מאורע בעולם החיצוני -שאיננו נפשה. אם כי גם שקיעה בהרהורים ושינוי מצב הרוח תוך כדי הדיאלוג העצמי – גם זו אפשרות).בכלל, אינני דוגל בגישה שאומרת שסיפור חייב להיות "הוא אמר ועשה", גם אימאז' עם שינויים נפשיים עמוקים ראוי להיות סיפור.
ואולם, כאמור אין זה סיפור, זו תמונה, וזאת משום שהדמות שלך לא עוברת תהליך של שינוי לאורך הטקסט. היא מתחילה (ןכאישה כועסת (אה כן – ובת אלמוות) ומסיימת את הטקסט כאישה כועסת שהסבירה לקוראים למה היא כועסת
-
