המאזין

[מחפש שאלות]

לילה. אני רץ במורד השביל לכיוון הנמל, אל המזח. אסור לאחר, יום ראשון בעבודה; בעצם לילה ראשון. אני חוצה בריצה שובל של ריח מאחד המטבחים וצולל הלאה במורד, האוויר נהיה קריר ולח יותר. לא ציפיתי לקבל את התפקיד, ועכשיו, בעודי רץ לשם אני שם לב שבעצם אינני יודע כמעט כלום על התפקיד, וגם לא על הממונה עלי.
הראיון אתמול היה קצר. כשהגעתי לביתן, עמד הממונה במרפסת וניגן בכינור ישן, מנגינה שלא זיהיתי. הוא רמז לי לשבת, והמשיך לנגן, מתעלם מנוכחותי. המנגינה היתה מהוססת, לרגע מתגברת, לרגע מתמוססת; לרגע מוכרת, לרגע זרה. הרגשתי עצבות נופלת עלי. הוא הפסיק לנגן והביט בי בציפייה; החזרתי מבט ממושך, ומשום מה לא מצאתי מילים. אחרי רגע ארוך אמר בקול רך "התקבלת לעבודה", והחזיר את הכינור לנרתיק.
אני מאיץ את צעדי. הינה אני כבר מגיע לגשרון העץ, חוצה אותו בשלושה צעדים רחבים, והסמטה עונה לי בהד: בום-בום-בום. שועט ימינה, נעלם אל תוך הצללים שפנס הרחוב מטיל, והנה אני מגיע לביתן שעל המזח.
"שלום!" אני זורק בכניסה. הממונה כבר נמצא שם. לאור העששית אני רואה שבביתן העץ הקטן יש רק כיסא אחד די גדול, שולחן עץ, וכמה חלונות פתוחים – שניים לכיוון הים ואחד צופה אל הגן.
הממונה מביט בי מהורהר. אחרי רגע של שתיקה הוא אומר:
"תפקידך הוא להאזין. אתה תשב כל הלילה בכיסא; הוא די נוח, ויש כאן שמיכת צמר. החלונות חייבים להישאר פתוחים, והאור – כבוי. אתה יכול לנמנם מדי פעם, אם אתה מרגיש צורך."
"יש כאן גנבים? אולי כדאי שאנעל את הדלת מבפנים…", אני שואל; אבל הוא מחייך ומרגיע אותי שאיש לא ינסה להיכנס, ולפני שאני מספיק לשאול על מה אני שומר, הוא לוקח את העששית ונעלם במעלה השביל.

איזה תפקיד קל, אני חושב; פשוט לשבת, ואפשר גם לנמנם. אחרי כמה דקות מחשבותיי מתרוקנות, וכל מה שנותר לי לעשות זה – להקשיב.
יש הרבה רחשים בלילה, מהים ומהגן. צרצרים וקרפדות; גלים; שריקת הרוח בעצים; ענפים המכים ברוח בגג הביתן.
הרוח מרשרשת בעלי הליבנה הגבוה בחוץ. רשרוש עדין, כמו רשרוש שמלת אישה ההולכת בצעדים רחבים על הרציף; נערת דייגים. היא לא מהלכת לבדה – בחור צעיר ומוצק, מלח כנראה, הולך איתה. הם הולכים בלילה, לאור הירח, אל הספינה שהוא יפליג בה. הרוח בחוץ מלטפת את החוף, הנערה לוחשת מילה אוהבת באוזן המלח. משב פתאומי מביא אלי רסס מלוח; דמעה בודדת מפלסת נתיב על לחי הנערה. הרוח מטלטלת את ענפי הליבנה ושורקת בין קני הסוף, בירכת פרדה עצובה.
אני נרדם לכמה רגעים, ומתעורר לשמע הרחש הקצבי של הגלים, וחריקות הביתן ברוח. הקורות העבות מתחככות זו בזו והחיבורים משמיעים קולות מאמץ, רחש קצבי וחריקות, קולות חבלים נמתחים ועשרות משוטים המשיטים ספינה אל תוך הלילה. עשרות ידים חסונות מאחדות כוחות להפליג הרחק, לאי-שם; וחוט אחד, דק וחיוור, שנמתח בין המלח לנערה על החוף, זוהר בחשכה.
הרוח מתחזקת, ואיתה רחש הגלים ותנודות הביתן הקטן. הקולות הללו אינם מעוררים בי פחד, כי אם שמחה, של מסע למקום אחר.
אני מתעורר שוב, הרוח בחוץ אבדה את מקצבה ונעשתה ערה ותזזיתית. ענפים מקישים על קירות הביתן, עץ פוגע בעץ, ובפונדק הספינה המלחים שותים ושרים, ורוקדים על רצפת העץ. שוב ושוב נשמעות הנקישות, חבטות הכוסות הריקות בדלפק, ושירה צרודה כמו גל נשבר. החושך בחוץ כאילו נמוג כשהם שותים, שרים ומספרים סיפורים.
מאי-שם נשמעת יללת הרוח, כצפירת אזהרה מאופקת; נשמעת, ונעלמת, כך שלוש פעמים, כסימן סודי. משב פתאומי שורק בעוצמה דרך חריץ בקיר הביתן, כזקיף מותקף; כל המלחים רצים לסיפון, ושולפים את חרבותיהם להילחם בשודדי הים שהתנפלו עליהם בהפתעה. הרוח בחוץ מטיחה עלים יבשים וזרדים בקיר הביתן, בקולות פצפוץ, כמנגנת על עצמות יבשות. על הסיפון החשוך, המואר באור ירח, המלחים נלחמים על חייהם, ותקוותם מועטה.
רעם נשמע וענף נשבר בגן. תותח מרעים, מכריע את הקרב; מהספינה המובסת נופל לים המלח בנשימתו האחרונה וצולל לתהום; והחוט הדק והחיוור שנמשך ממנו אל תוך הלילה על פני מרחבים של חושך, החוט שחיבר אותו לנערתו שבחוף, מרפה ממנו, כאיבר קטוע.
השחר מתקרב; הרוח איבדה מכוחה, וכעת משמיעה רק יללות שקטות כחלילית. עוד מעט תשכך. שחף משמיע צווחה אי-שם בשמיים, והחוט החיוור נפרם כמו עשן, ויוצא לדרכו הארוכה חזרה לחוף, דרכו האחרונה, לעטוף את הנערה בפקעת כחלחלה, שתעלם אט-אט, ותשאיר רק זיכרון.

עוד מעט יעלה האור. הממונה יגיע וישאל איך עבר הלילה, ואני אענה בפשטות: "בסדר, היתה רוח חזקה", ואתחמק מלהביט בפניו; ואדע שעיניו רכות ועמוקות וידיו כבדות מהרבה לילות שבהם אסף שברי סיפורים שהים פלט לחוף, עד שלא יכל להכיל עוד; ואדע שעכשיו תפקידי הוא להמשיך ולהאזין לקולות ולרסיסי הסיפורים שהים יפלוט.
ואז אקום מהכיסא, אפסע אל מחוץ לבקתה, בחול החמים מידי, באור השמש הבהיר מידי, ואחכה שוב ללילה.

[???]

[איש בגלימה אפורה]

סיפור נחמד מאוד, בנוי בצורה מעניינת וזורמת. הרעין מקורי ביותר וגם הדרך שבא אתה מציג את הדמויות מעניינת. העובדה שהתפקיד כה מיוחד נותנת לסיפור נופח עצוב ומרגש מעט וזה משתלב היטב בסיפור.

[מאת]

תגובות