ילדות

[רחל 1]

קולה חדר באלימות אל מוחי אפוף השינה.
פקחתי עין אדומה ובהיתי במצעי המיטה. עננים כחולים וירוקים היו מצוירים עליהם.
היא פרצה בגסות את הדלת הסגורה והעיפה את ערימת הבגדים שאיזנתי בקפידה מהכיסא אל השטיח.
"קום, עצלן, כבר מאוחר! אני צריכה שתלך למכולת. אני מכינה היום עוף עם כרוב ותפוחי אדמה."
העוויתי את פניי בסלידה וקברתי אותם בתוך הכרית.
"אני שונא כרוב", פלטתי במעומעם.
"אז אל תאכל!"
היא שעטה החוצה, נושאת בידיה המיובלות את ערימות התחתונים והגרביים.
נשארתי עוד מספר דקות קבור בכרית, ואז משכתי את עצמי החוצה מהמיטה. ידעתי שאם לא אקום היא תצעק שוב. אני לא יכול לסבול את הצעקות שלה.
דשדשתי לחדר האמבטיה. שטפתי את פניי במים והספגתי את הטיפות במגבת. מיששתי את הלחיים והסנטר, וגיליתי שהם מכוסים בזיפים קוצניים. כיסיתי את פניי בקצף גילוח והעברתי את הסכין בזהירות לאורך עצמות הלחיים, אחר כך מטה לכיוון הסנטר.
צעקה חסרת סבלנות מעבר לדלת הבהילה אותי, וידי נרתעה. סכין הגילוח החדה נשכה בעורי. עצמתי עיניי והתמקדתי בטיפת הדם הנוזלת לכיוון הצוואר. נגעתי בשביל הדם, אוסף את הטיפה מתחתיתו ומחליק באצבעי מעלה עד לנקודת הנביעה. הגשתי את האצבע המואדמת לפי ומצצתי אותה.
היא דפקה בדלת בחוזקה, משתמשת בתרווד או בנעל בית כדי להעצים את הרעש.
הנחתי פלסטר על סנטרי הפצוע ויצאתי מחדר האמבטיה.
מהמטבח נשמע רעש של כלים נוקשים אלו באלו. היא חתכה תפוחי אדמה. הבית כולו הסריח משום. העוויתי את פניי בגועל ומיהרתי אל דלת הכניסה.
ארנקה היה מונח על המדף מתחת לראי. בדקתי את תכולתו. הוא היה ריק למדי. שלפתי שטר של מאה ₪ ודחפתי אותו לכיס האחורי. משקפי השמש שלי כיסו את מחצית פניי.
קולה הצורמני רדף אחרי: "תביא לי בצל ועגבניות מהמכולת."
במדרגות האפלוליות עלתה השכנה ממול. היא נרתעה ונצמדה למעקה כשעברה לידי, כחוששת לגעת בי. גיחכתי לעצמי. לו רציתי לגעת בה, דבר לא היה עוצר בעדי.
מצאתי בית קפה קטן וריק. ישבתי בצללים, צופה בעוברים ושבים ולוגם אספרסו חזק. תהיתי אם אפגוש מישהו מהם בערב.
בצהריים חזרתי עם הבצל. ישבנו לאכול. ניקרתי בצלחת, ריחות השום והכרוב גורמים לי בחילה. היא הביטה בי בעיניים מצומצמות ולעסה בפה קפוץ. לאחר מכן אספה את צלחתי המלאה וזרקה את האוכל לפח.
"בזבוז של אוכל טוב. לא יודעת למה אני טורחת." סיננה מבין שיניה.
פסעתי לחדרי בגרירת רגליים, יודע שזה מעצבן אותה ושואב מכך הנאה. טרקתי מאחורי את הדלת. התריס היה סגור ואפלה נעימה מילאה את החדר. סובבתי את המפתח בחור המנעול, כדי שלא תוכל להיכנס, פשטתי את בגדיי ונכנסתי למיטה. ישנתי עד הערב.
כשפקחתי עיניים הבית היה שקט ומהחלון חדר חושך. היא הלכה לאחד החוגים שלה – שזירת פרחים, או תפירה. לבשתי בגדים שחורים ומשקפי שמש, ויצאתי לציד.
עשיתי סיבוב בברים שהחלו להתמלא. אני אוהב לתפוס שולחן קטן בפאתי החדר, להיבלע בצל הקיר, ולצפות בבשר הצעיר המציף את הבר. חמקתי פנימה והחוצה, בלתי נראה, מחכה לרגע הנכון, מטפח את תאוותי בזהירות.
הלילה הפך סואן והיה עליי להמתין עד שזרם הגופות יפחת ויישארו רק המיואשים והשתיינים.
בשלוש לפנות בוקר נכנסתי לבר קטן ברחוב צדדי. בחורה צעירה שליבה שבור ישבה על הבר וחייכה אל המוזג. התיישבתי במרחק של כיסא ממנה. כשהביטה בי, הנהנתי לעברה וחייכתי קלות. סומק קל הציף את לחייה והיא חייכה חזרה, סוקרת אותי במבט ששרידי הביקורת מעכירים אותו. היא הייתה מלאה באלכוהול.
שתינו כמה משקאות על חשבוני, ויצאנו יחד. הרוח הקרירה פרעה את שערה וחשפה את צווארה הלבן והרך.
לקחתי אותה לסמטה צדדית ונעצתי בה את שיניי. היא התפתלה קלות מתחת לידי שעל שדה אבל הייתה מטושטשת מכדי להיאבק, ואובדן הדם החליש אותה במהירות.
היא הייתה צעירה וטרייה, לדמה טעם עשיר של תקווה. נצמדתי אליה בכול גופי, והיא נאנחה חלושות ומלמלה: "אימא'לה…"
גיחכתי בעודי שותה ומחצתי את חזה בידי, וחזרתי על המילה בשפתיי היונקות: "אימא, אימא'לה".
השתמשתי בה עד שגופה הפך רפוי, ומוחה התפורר כעוגייה ישנה. כשהרפיתי ממנה היא קרסה לאורך הקיר, מתקפלת לתוך עצמה כבובת סמרטוטים.
חזרתי הביתה, עוקף את עיגולי האור שהטילו פנסי הרחוב. מסדרון הכניסה הואר בהילה הלבנה שמטילה הטלוויזיה מחדר המגורים. חמקתי לחדרי בזריזות כדי לא להיתקל בה. כעבור מספר דקות שמעתי אותה מכבה את הטלוויזיה ופוסעת בכבדות אל חדרה.
פשטתי את בגדיי וגלשתי למיטה הרכה, מתענג על מגע המצעים הנקיים, ונרדמתי כשטיפות הדם על שפתיי מתייבשות כחלב על שפתי תינוק.

[גל]

אז הוא ערפד, אז מה?
יש אלפי סיפורים על ערפדים והסיפור הנוכחי לא נותן שום דבר חדש, שונה או מעניין על הערפד.
מאוד בנאלי.
בנוסף, עניין הערפד כאן הוא סתם תפאורה. באותה מידה הגיבור יכול להיות רוצח סדרתי, מציצן, או אספן פרפרים שמוצא פורקן באיסוף פרפרים ואכילת כנפיהם.

[???]

הרעיון היה להציג ערפדות כסוג של חוסר בגרות נפשית משולבת עם שנאה למין הנשי.
כלומר: הערפד שונא את האמא אבל הוא גם קשור אליה ולא יכול להתנתק. הוא נותן פורקן לתחושות האלה ע"י יניקת החיים מנשים אחרות.
לא הצלחתי להחליט לבד אם הרעיון עובר או לא ומה בעצם לעשות איתו.
אני מסיקה שהוא לא עובר ואולי הוא גם לא נותן מספיק חומר לסיפור שלם.
תודה על התגובה.

[???]

צריך לבנות את הדמויות הרבה יותר אמינות. האמא צריכה להיות אמיתית, פחות מעצבנת, ועליה לדאוג לו ולחנוק אותו באותו זמן; הבחור צריך להיות יותר מסתם בטלן, ולדאוג לאימו וגם לרצות לפגוע בה באותו זמן; והכל – כל אותם רגשות מנוגדים – צריכים להתנקז לרגע שבו הוא הורג את אותה בחורה מסכנה.
נראה לי שכדאי לך לנסות שוב, למרות שזה לא יהיה קל.

[???]

[גל]

שזו אמא שלו.
אני חשבתי שזו אישתו.

[???]

[shif29]

אבל בכל הנוגע לרעיון שפרטת, אין הרבה ממנו בסיפור. מה שיש זה עיסוק באוכל.
ועיסוק יפה. הריחות הדוחים את הגיבור מקבלים משמעות כשמבינים שהוא ערפד.

אני לא הייתי הולכת לפתח את הרעיון השני, אלא דווקא את רעיון האוכל .
החלב, היניקה, מתאמים לשני הכיוונים.

את כותבת מצויין, מעבירה תמונות ותחושות בקלות וביעילות, ויש בסיפור לא מעט רגעים שווים.

[איש בגלימה אפורה]

בשונה מכל סיפור ערפדי טיפוסי אחרי את מנסה להציג משהו נוסף מלבד הצגתו כערפד, משהו שכבר מוצה בצורה כמעט מוחלטת. אך עדיין, ישנם דברים לעבד כדי שהסיפור לא יהיה "סתם עוד סיפור על מישהו שמתגלה שהוא ערפד".
יש צורך לפתח מעט את דמו האמא ולאזן אותה, היא מתנהגת בחוסר טבעיות.

[מאת]

תגובות