ילדות

[???]

היינו הולכים למסגד, סביבנו עורבים מרחפים, צווחים לאיטם, נכנסים ויוצאים דרך חלונות המסגד הישן, הנטוש. מתוך המסגד יכולנו להקשיב להמייתו של הים, לעצום את עיננו ולדמיין כי אלו קולותיהם המלחשים של מאות המתפללים ששכבו על רצפת האבן הישנה והמתפוררת, פניהם אל הים. בכל פעם אחד מאתנו היה מוציא את הראש דרך החלון וצועק כדי להניס את השדים מתוך המגדל. האמנו אז שאם ישמעו צעקות וזעקות מחוץ למגדל הן יניסו את השדים המאכלסים אותו.

הבנות נהגו לשכב על הבטן ולזחול על הרצפה, הן טענו כי הן יכולות לחוש את רגליהם הדקות של המתפללים שמתו זה מכבר ועתה הם עוד נמצאים בתוך בית האבן הקדוש להם, עורגים למגעה של האבן הקרה, הספוגה בריחו של הים. השדים, כך אמרה אחת הילדות שאת שמה איני זוכר, מהלכים, אולי נכון יותר לומר, מרחפים במרחק של כמה אצבעות מעל הרצפה, כמהים למגע, לתחושה ממשית.
הבנות מייד נעתרו למשימה והחלו לזחול על הרצפה. הן עצמו את עיניהן וליטפו את אבני החול, את האוויר, ניסו לחוש, כמנסות לגעת בצבע שלא קיים.

הבנות לא האמינו לסיפורה של אותה ילדה יותר מאשר הבנים אך שלא בדומה לבנים הן החליטו לנסות בכל זאת, ולו רק לשם המשחק. הן היו חולצות את הנעליים, נשכבות על הבטן וגוררות את גופן כתינוקות לאורך הרצפה המחוספסת. אחר כך, כמו לפי אות מוסכם, הן היו עוצמות את העיניים ומלטפות את אבני החול מהן בנוי הקיר, ממששות את האוויר, מחפשות דבר מה, התנגדות, ולו הקלה ביותר. הבטתי בהן מבועת ומשתומם, ניסיתי לגרום להן לקום ולחדול אך הן היסו אותי באומרן שאני מבריח את הרוחות, שהן כבר חשות בהן כמעט, כמעט שומעות אותן.

הבטתי סביבי, בחנתי את הבעותיהם של הבנים וראיתי כי גם הם, ממש כמוני, משתוממים ונבוכים. בהבעתם האטומה וחסרת הסבלנות הסתמן זיק של קנאה, נראה כי אף הם, ממש כמוני, השתוקקו להפקיר את גופם, להרפות את הגיונם.

לפתע אחת הילדות נעצרת, קוברת את ראשה ברצפה, מקפלת את גופה כעובר ונאנחת. ידיה הלבנות והקטנות, בעלות הציפורניים הכסוסות והמלוכלכות, החלו לנוע בחלל האוויר, מתחקות אחר דבר מה, תחילה ברוך, לאחר מכן בכוח, באינטנסיביות שהתשוקה והחרדה משמשות בה בערבוביה. הבנות חדלו באחת וקרבו אליה, שאלו אותה מה קרה ומה היא עושה והאם היא מרגישה דבר מה. היא לא הגיבה, חיבקה את האוויר וערסלה אותו בין ידיה, לחשה כי זה חי ולא פירשה מהו אותו זה.

כבר ירד הערב והשמש נטתה לשקוע ולהעלם בתוך הים. חלק מן הילדים מלמלו כי עליהם ללכת לפני שיהיה מאוחר מדי ונעלמו ואילו אני ועוד ארבעה ילדים נשארנו, מרותקים לטירופה של הילדה.התקרבתי חרש, בצעדים זעירים אל הילדה. היא עדיין שכבה כך על הרצפה, בתנוחת עובר, מתמכרת לאותו עצם או שמא זכרון של עצם או אדם, אולי פשוט התמכרה לטירופה, לאותו דבר אשר הותיר לה לפרוע את דעתה. ניסיתי לגעת בידיה, תחילה בעדינות ולאחר מכן טלטלתי אותה בעוצמה, בכעס, נסיתי לחלץ אותה מתוך התהום אליה נכנסה אך היא הביטה בי בעיניים מזוגגות והחלה שוב למלמל.

לאחר דקות ארוכות של שתיקה הציעה אחת מן הילדות להוציא אותה החוצה ולסחוב אותה לביתה. הצעתה נתקבלה בשתיקה. כשניסינו להרים אותה היא התנגדה וצרחה, בעטה ובכתה. נואשנו ולא ידענו מה לעשות. ישבנו מפוחדים, שעונים אל הקיר, חסרי אונים.

*

איני יודעת מה אירע לי, האם הייתה זו הזיה או מציאות, החשתי כל זאת או שמא היה ברצוני לזעזע את שאר הילדים?. לא, עתה אני בטוחה בכך, זה קרה, חשתי דבר מה יוצא דופן ופלאי, משהו שמעבר לי, חלק מעבר מהוה, צללי רפאים.

בתחילה, כשאך הגפתי את עפעפי, ליטפו את פני מעדנות קצוות של שמלות סגולות ואווריריות ואז, מיד, קולות שבקעו מתוך חשכה דחוסה, מלמולים נמלוליים וגרוניים. והיו שם דקדוקים של קדושה, יראה חסרת גוף ושם. אז, בתקופה זאת של ילדותי, שלט בי מסתורין. על אף שהמטפל שלי חוזר ומסביר לי כי אין אלו אלא הזיות, מחשבות תועות ורגשות אינטנסיביים שמקורם בדמיון מפותח מדי ובחרדה שמקורה קדום, כלומר בעברי, איני יכולה לזנוח לחלוטין ובעצם אפילו במעט את החוויה המכוננת של חיי. כעת איני יודעת אלא שעלי לחזור לשם, למסגד של ילדותי, למקום בו החלה התהוותי, בו לראשונה חשתי בראשוניות ובחד פעמיות של קיומי.

קר, אני עוד זוכרת את הקור הזה, חודר עצמות ומוחשי. זחלתי כמי שקפאו שד, מיששתי את החריצים וניסיתי לעקור את הרצפות, לשווא. מעבר לי נותרו הילדים המומים, מזועזעים ואובדי עצות. לא היה בי קול, נראה כי בגדתי בי, מרטתי את שאריות העצמיות שלי ואולי אך בניתי את אפשרויות הרגשתי.

קולות המתפללים התגשמו בי ואני לא ידעתי את נפשי, גיבובים של משפטים שבורים ונגיעות, מרפרפות וסדוקות, של גופים לא גופים, פנים לא פנים. זכר הידיים האנושיות, ברצוני לומר, הממשיות, גשמיות, הותיר בי סמנים, קרע אותי מן התחושה של קיומי.

*

משהו קרה. היא קמה והתהלכה ברחבי החדר העילי, בו שהינו. צעדיה נגררו וכמו נשרכו אחריה, מבע עיניה צלול, ריק. נלך, היא אמרה, אך לא יכולנו לזוז. נו, כבר מאוחר, ההורים שלי בטח כבר מתים מדאגה, האיצה בנו. אט-אט החילותי להתאושש וללכת לכיוון היציאה וכששאר הילדים חזו בי עושה כן הם קמו אחרי, אחד אחר השני, ונפנו לכיוון המדרגות, שותקים, סהרורים ותמהים.

ימים ספורים לאחר המקרה, על אף שנראה כי הילדה חזרה לעצמה ושכחה את שאירע לה, מצאו אותה ישובה בפרדס המרקיב, בדרך למסגד, עיניה דומעות ופיה ממלמל שברי פסוקים שלא מכאן. הוריה נאלצו למסור אותה לטיפול ומאז לא נראו פניה ואין איש יודע את אשר עלה בגורלה.

*
גורלי נתפזר סביב ולא עלה בידי להרימו, אף לא לראות תחומו. השנה הראשונה בבית זה הייתה כלא הייתה. יום רדף יום, לילה נגס לילה. עברי, לו היה לי באמת עבר, נמוג, התמוסס, נתעטף בצללים לא לו, שקע בגבישים של תחושות, בבואות של מראות, הדים של תחושות, מתרחקים, מתחקים אחר המציאות, מושכים בזנבה.

רצח! כאן התבצע רצח! בכל מקום בו אנו דורכים התבצע רצח, האדמה מגואלת בדם, השנאה מפכה מן הכתלים, מן האדמה מפעפע זעם. פעם, כשעוד היו פה בני אדם- שכן עתה אין כאן אלא אוטומטים, יצורים מחושבים עד כלות- כאלה שידעו להלך בגדולות, שחייהם ומותם היו אפופי מסתורין, גדושי הוד והדר, נפילים, לכל תנועה היה שם, לכל הבעה היה כינוי, למקומות עוד היה רצון, רגשות. ניתן להריח את העבר, למשש אותו, לו אך עוצמים את העיניים.

טלטלה. עוד טלטלה. קומי, אני שומעת. נו, אין לי זמן, אני צריך להעיר עוד פסיכים, הקול חוזר, רוטן, קרוב לצעקה. אני פוקחת את עיני ומעלי גבר בעל שערות ארוכות, על גופו סריג ירוק וגס, בידו הימנית סיגריה. עודי בוהה בו והוא מתרחק, נע לעבר המיטות האחרות כדי להעיר את שאר הפסיכים.

איתי בחדר גרים קרוב לעשרה ילדים, רובם בני גילי, בנים ובנות. את המיטה שלצדי מאכלסת ילדה מחוטטת פנים ושדופה, מפניה ניבטות זוג עיניים רדופות. אני מחליקה מן המיטה ונוטלת את הבגדים המקופלים בארון, על המדף הנושא את שמי. איפה אני יכולה להתלבש? אני שומעת את עצמי שואלת, קולי רחוק, מתכתי. מה, שלא יראו אותך? שואלת אחת הילדות, כאן אין דבר כזה, אם לא בא לך להחליף ליד כולם תחליפי מתחת לשמיכה. כך היו הימים חולפים, כמלחמת הישרדות תמידית.

בצדי השבילים גדלים פרא צמחים מגודלי עלים ירוקים ורחבים, המקום כולו נראה פסטורלי ונעים עד להבחיל. על גבי השבילים, תחת העצים, פזורים ספסלים מעץ. אני מרבה לשבת שם בזמן הפנוי המועט שניתן לי. איני חושבת, עוצמת את עיני ומלטפת את גזעו של העץ שלצד הספסל, מדמיינת שאיני כאן, אלא בפרדס המרקיב, הישן, המוביל למסגד.

*
תמר. שמה היה תמר. היא הייתה ילדה שקטה, מהורהרת, בעלת עיני שקד רכות, כמעט מימיות. זכרוני מוביל אותי לימים ההם של ילדותי, אלו זיכרונות אשר בהם עלי להשליט סדר, דומה כי הם מתנהלים בקצב משלהם, מנותקים מהווייתי, משומרים בחיץ הכה אופייני לילדות, שבין ההזיה למציאות, בין הממשי לחומק, למעורפל.

בגופה הגבעולי היא כמו נשרכה אחרינו. במבטה הבלתי ממוקד, המתרוצץ, ניתן היה לראות את חרדותיה נוכחה, ככתובות על העור. דומה היה כי כל העת היא תרה אחר דבר מה, התרחשות שאמורה הייתה להיקרא בדרכה ובוששה לבוא. למרות זרותה היא הייתה זו שהגדירה ותחמה את הקבוצה האינטימית שלנו ובלעדיה לא היינו אלא כלים ריקים, חסרי השראה.

מנהג מוזר היה לה, ככל משחקיה, היא נהגה להתאים צבע לכל מקום. צבעו של המסגד, נהגה לומר, הוא חום אדמה, של הבית אפור. בין העצים היו לה סימנים משלה, שביל דמיוני ומפותל, דרכו הובילה אותנו למסגד. שם, במסגד, היא חילקה לנו תפקידים.

*
לפרקים אני עוד שומע את צווחותיהם של העורבים, עזות וקרובות, צורמות. בזיכרונות הללו אין דבר מן המעורפל, דומה כי הם נוכחים, ללא שכבת המגן של הזמן.

[מאת]

תגובות