- This topic has 6 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
עוגיות
העוגיות היו כל חייה של דינה; העוגיות והחנות הקטנה שבה מכרה אותן, בפינה שקטה של השכונה. לא פעם הציעו לה לעבור למרכז המסחרי החדש, אבל היא טענה תמיד שהיא מעדיפה לגור מעל החנות שלה, לאפות בבית ולהביא מיד את המגש הטרי אל המדפים, להקשיב לשעון התנור בעודה מגלגלת שיחה עם לקוח. למעשה, היא פחדה שהרעש וההמולה יזיקו לאופין העדין של העוגיות.
החנות היתה גן עדן לילדים ולאוהבי המתוק. מגשים-מגשים של עוגיות: צבעים וצורות מרהיבים, ריחות שפיתו ובלבלו אותך. נשיקות-קצף בוורוד, נוקשות מבחוץ וממולאות בקרם תות קטיפתי מתותים אמיתיים. פינסיירים של וניל, רכים ונימוחים, משובצים בשבבי שוקולד משובח. עוגיות מלוחות זהובות עם נגיעות של גבינה, מחביאות זית שלם בתוכן. דינה השקיעה את כל כולה בהכנת יצירות המופת הקטנות שלה, וההשקעה ניכרה היטב.
לעולם לא ידעת מה תמצא בחנות: העוגיות של מחר נוצרו בהתאם למצב הרוח של היום. כשהיתה צעירה ומאוהבת, התמלאו המדפים בלבבות מרציפן קטנים, זוהרים בארגמן. משעזב אותה אותו בחור, במשך שבועות לא ניתן היה להשיג בחנות אלא סוגים שונים של עוגות גבינה חמצמצות, מאפים קשים מלוחים וחומיות בקרם קפה מר. לאחרונה שמתי לב להופעתן של עוגיות-סבתא קלאסיות מתוקות, עטופות במעטה שוקולד מריר: אני חוששת שדינה החלה להתמכר לנוסטלגיה. אין ספק שדינה מזדקנת, וניתן להבחין בכך לא רק בשערה המאפיר.
בילוי הזמן החביב עליה ביותר הוא בהתאמת העוגייה הנכונה ללקוח. לשם כך, עליה לנחש מהן הסיבות האמיתיות, העמוקות, שגרמו לו להכנס לחנות ולקנות לו עוגיות – ואין מומחה כדינה, לאחר כל השנים הללו, לשיפוט אופי ומצב-רוח. כשאתה מותש וממורמר תקבל ממנה כדור שוקולד עם טיפה של רום, עטוף בסוכריות צבעוניות עליזות, שבכרסו דובדבן ממותק. כשאתה לחוץ עד מחנק תקבל מעוגיות השקדים והצימוקים בדבש, בזיגוג סוכר ומנתה. כשמת בני הצעיר הסתגרתי בתוך עצמי בעודי מנסה, נואשות, להעמיד פנים אמיצות אל מול העולם. דינה, שהכירה אותו טוב כמעט כמוני, בכתה דמעות לא מעטות אל תוך הבורקס במילוי פלפל אדום שהביאה לי. המאפה היה חריף עד בכי, ואני נאלצתי לבכות סוף סוף. לבכות, ולהשתחרר.
כאשר מישהו, לרוב לקוח מזדמן מחוץ לשכונה, מסרב לשמוע לעצתה של דינה, היא נותנת לו מהעוגיות המסחריות, הפשוטות, שהיא קונה ממפעלי העוגיות תמורת המתכונים שלה. אם הוא מסרב לשמוע לה, איך יוכל להקשיב לעוגייה? הנה, עוד רמז לעייפות שלה, לזקנה: לאחרונה, התרבו העוגיות המסחריות על המדפים. ומשהן מתרבות, העוגיות האלה מפחידות אותי.
הילדים בשכונה לוחשים האחד לשני כי יש משהו אחר בעוגיות של דינה, מלבד קמח, אבקת אפייה וסוכר: כשאחד המפעלים הגדולים מייצר, מדי פעם, את אחד המתכונים שלה, לעולם לא תהיה העוגיה טובה כמו זו של דינה, לעולם לא תוכל לעזור לך באמת. הם, בעיניים בורקות ובסודי סודות מתלחשים על קסם ועל נס. אנחנו, המבוגרים, מפוכחים יותר. אנחנו לא מדברים על זה: איש מאיתנו לא ייהן לומר בקול רם כי ניתן להוסיף הלך רוח לעוגייה עם הזיגוג והמילוי, אבל התיאוריות רוחשות מתחת לפני השטח ובאגדות המופרכות-למחצה שאנחנו משעשעים איתן את הילדים. איש גם לא יעז לומר שדינה איננה רגישה להפליא, ושהעוגיות שלה אינן מופלאות בכל קנה מידה.
ולפעמים אנחנו חוששים, בשקט, לעצמנו, שדינה כבר נתנה יותר מדי לקהילה הקטנה שלנו, שהיא השקיעה יותר מדי מעצמה בעוגיות שלה. שיום אחד יגמרו המאגרים שלה, הזקנה תכריע אותה, ולעולם לא יהיו לנו עוד עוגיות מלאך בזיגוג לבן מושלם, דובשניות טבולות בסוכר חום או תפוחים אפויים בסיידר וקנמון. ולעולם לא תהיה השכונה שלנו מקום טוב כל כך לחיות בו. -
-
-
-
-
-
-
