- This topic has 18 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
…והכי חשוב, זה לא מרגיש כלום.
ד"ר זאב ירקוני, זאביק, סיים את המבוא להרצאה שלו באותן מילים בפעם המאתיים בערך. עכשיו יבואו תיאורים של התהליך, הניסיונות, הניסויים, והאבטיפוס המדובר, שעליו הרצה, הבייבי שלו, שלא מרגיש כלום.
עוד הרצאה כמעט חלפה בלי שאלות נלהבות מדי, הוא סיפר על החי הלא מרגיש ולא מודע, שפותח כדי להפוך להיות המושא היחיד של ניסויים בבעלי החיים, שיחליף את כל החולדות הקופים העכברים, החתולים והכלבים שמסרו נפשם למען המדע, ללא רשותם. שסבלו – זה לא מרגיש כלום.
הוא סיפר על ילדותו, ועל המודעות הגבוהה שלו לסבל וכאב, כמה כעס, כשגילה אודות ניסויים בבעלי חיים בגיל ההתבגרות, איך החליט שילמד רפואה, ביולוגיה, נויירופיזיולוגיה, כל מה שצריך כדי להקדיש את חייו לפתרון הבעיה.
הניסיונות הראשונים היו לבטל לחלוטין את הניסויים בחיות, אבל מהר מאוד הבין שאם לא יביא לקהילת מהדענים הרעבה תחליף לא אנושי, לעולם לא יצליח לבטל את העוול הזה. ותחליף אנושי, הבין אחרי מאבקים עקרים לא מעטים, לא בא בחשבון, לא לשלבים הראשונים, שבהם מומתים כל כך הרבה יצורים על בדיקת אלפית סמ"ק של חומר שעלול להיות רעיל.
אלפי, מליוני חיות מושמדות במהלך הניסוי הפשוט ביותר.
היכולת להשמיד כל מושא ניסוי לאחר מהלך אחד היא שאפשרה למדענים להתקדם, בלי חשש או פחד, בלי עכבות מוסריות לגלות דברים, שגם אם במבט ראשון נראו מיותרים, הרי תגלית אחת שנחקרה על ידי מדען זניח בצד אחד של העולם יכולה, בצירוף עם מידע שהושג על ידי דוקטורנט לביולוגיה של המוח בצד אחר של העולם, להיות מקפצת מידע שתביא למציאת התרופה לסרטן, או למוות.
את פריצת הדרך שלי השגתי באמצעות וויכוח עם הדיוט, סיפר, מגיע לחלק המיתולוגי בהרצאה שלו, שאותו אהב כל כך לספר.
זה היה בפאב מקומי. מיואש ועייף, לאחר הכישלון המאתיים שלי בדרך למציאת פתרון לסבלן המיותר אך ההכרחי של העכברים, נכנסתי למקום, אפל, מעושן, ומצחין. כשאני מרגיש כמו כישלון מהלך.
במקומות האלה, לא ידעתי, אנשים פותחים איתך בשיחה גם אם לא הוזמנו, ומרגישים חופשיים להתווכח איתך ולצעוק עליך, ולשתות על חשבונך.
היה שם שיכור אחד, שהתברר שהכלב שלו, סוג של רועה גרמני מיניאטורי בן שנתיים, שהיה היצור האהוב עליו ביותר בעולם מאז מתה אישתו, נגנב ממנו על ידי לוכד חיות לניסויים, מאותם סטודנטים רעבים וחסרי מצפון, שמכרו את הכלבים במאה שמונים שקל החתיכה, ואת המוצרים שלהם אספו במכלאות הכלבים, או תפסו כלבים משוטטים, וכללו ב"משוטטים", גם כאלה ששוטטו בחצר ביתם ופותו לצאת משם על ידי קול מלא חיבה וחתיכת נקניק, רק כדי להתפס ולהזרק לתוך שק ולהלקח לפקולטה למדעים ומחקר.
אתה יודע מה הכי מצחיק? אמר לי השיכור. הכי מצחיק זה שאתה חייב לאהוב כלבים כדי לתפוס אותם ככה, אתה חייב לדעת לדבר איתם. אתה יודע, כמו האנשים בחלוקים לבנים, שמלטפים את החולדה רגע לפני שהם מזריקים לה סטריכנין כדי לבדוק את רמת הפרכוסים שלה בכל מיני כמויות, ולכתוב את זה במחקר שלהם החולדה פירכסה כך וכך, והליטוף, הליטוף הזה.באופן מוזר, סיפר זאביק, אולי בגלל שהייתי שיכור ואולי בגלל שהוא היה כל כך נגד, מצאתי את עצמי מדבר בעד. בעד ניסויים, אני, אחרית הימים הגיעה, אמר לקול צחוקם של הסטודנטים שהקשיבו להרצאה. הוא בסך הכל ניסה להעביר להם את הזמן בצורה מעניינת עד שיגיע הזמן להראות להם את התוצר. אני נתתי שם וויכוח, אמר, אני נתתי שם פייט שלא היה מבייש אף פרופסור חסר לב אבל מאוד ריאלי שעשה את הקריירה שלו מעינוי כלבים וקופים.
אמרתי שכמות האנשים שייצטרכו למות אם נתחיל מהם, אפילו ממתנדבים תהיה כל כך גדולה שחצי מאוכלוסיית העולם תימחק כדי למצוא תרופה למחלה איזוטרית, זה כבר לא יהיה מוצדק, אמרתי לשיכור, אתה מתחיל באמת מצלחות פטרי, זה נכון, ומצליח לצמצם את החומרים הרעילים ממיליון לעשרה, ואז אתה לוקח קבוצה של מאה אנשים, שלא אכפת להם כלום חוץ מכסף, כאלה שאין להם מה להפסיד, ומזריק להם מאית מיליגרם של החומר. אין תגובה.
עכשיו, האנשים האלה כבר לא יכולים להשתתף בניסוי, כי יש עניין של הצטברות חומרים, אמרתי לו, ואם אלה היו חולדות הייתי משמיד אותן, והוא אמר נכון, אבל מכיוון שאלה בני אם אתה פשוט שולח אותם הבייתה, עם סכום כסף נחמד שיסדר אותם לכמה זמן. אשרתי והמשכתי.
ואז מגיע היום הבא של הניסויים, אני מזריק למאה אנשים אחרים במידה ואני אמצא כאלה שתי מאיות המיליגרם של אותו חומר, והתגובות מתפצלות לי: שישים לא מרגישים כלום, עשרים מפרכסים בצורה קלה, ארבעה עשר בצורה חמורה, ושישה, שים לב, מתים בייסורים עצומים.
הוא לא התרשם כמובן, אותם מתנגדים לניסויים אף פעם לא מתרשמים מייסורים של בני אדם, אבל אני אמרתי, אתה מבין שכל בית משפט בעולם סוגר את המעבדה שלי תוך דקה וחצי, וזורק אותי לכלא לכל החיים, או משמיד אותי, במקומות מסויימים?גם מזה הוא לא התרשם. אז יימצאו דרך לצמצם עוד יותר את הרעלים, וחוץ מזה אי אפשר מיד כשהפרכוסים מתחילים להזריק להם חומר סותר? מה יש? שיכינו מראש! נורא קשה להתווכח עם הדיוט, אני התחלתי ממש להתעצבן, המדע יעצר, אתה לא מבין? לא יהיה מדע בכלל!
אף אחד לא יוכל לנסות יותר כלום, אתה יודע כמה מיליוני עכברים חולדות כלבים קופים וחתולים מתו כדי שלך יהיה אדוויל לקחת כשיש לך כאב ראש? רק אדוויל, יכול למחוק חצי מאוכלוסיית העולם, וזה כזה כאב ראש מבחינה חוקית, מוסרית ומה שלא תגיד, שאי אפשר לפתור את זה.
אז שלא יהיה מדע! צעק החכמולוג, שאנשים יתקדמו בצורה הוגנת, זה כמו שתגיד שאני אחראי לפתור את הבעיה של מאפיונר מיליונר שתקוע בגלל שאסור לגנוב, לשדוד ולרצוח, איך הוא אמור להתפרנס? למה זו הבעיה שלי בכלל? אני לא לוקח תרופות, אני לא מוכן להשתמש בשום חומר שפותח על ידי התעללות בשום בעל חי. אני לא מוכן לתת יד לזה.
לא ידעתי מה להגיד לו, היה לי כאב ראש מעצם העובדה שהוא לא מבין כמה מופרכים הדברים שלו. וככל שהתקמה השיחה הבנתי שהוא נצמד לשאלת המוסר בתור איזה כביש עוקף מציאות, וזה עלה לי על העצבים.אין ברירה, אף אחד לא יוותר על הניסויים האלה, לעולם, אי אפשר להתקדם בלי לבדוק את המוצרים על חיות קודם כל, על מאות מיליונים של חיות. אבל הן מיוצרות במעבדה, ושם יהיה פיצוץ אוכלוסין. אתה יודע מה? אם יבטלו את הניסויים מה אתה חושב שיקרה לחיות האלה? אתה חושב שישחררו אותם בטבע? חולדות שבכוונה דפקו להן גן זה או אחר או עכברים חולים עוורים או מודבקים בשחפת או סכרת, הם יושמדו המונית כל חיות המעבדה.
ככה עדיף להם הוא אמר, וחוץ מזה למה שלא ישחררו אותן בטבע? מה יש? אם ישרדו ישרדו ואם לא, אז לפחות נתנו להם לנסות. הסבל שלהן לא מוסרי!
ניצנוץ קהה של מחשה היכה בי. רגע, אמרתי, אז מה שאתה אומר זה שהסבל זו הבעיה?
ברור, אמר האיש, לא הייתה לי התנגדות לזה אם הם לא היו סובלים. אתה יודע מה? המדענים האלה שלך, שימציאו יצור שלא חושב לא שומע, לא מרגיש לא סובל, ואני אהיה הכי בעד שתרצה.
רעיון מטורף. ואני, שאתם יודעים מה דעתי על ניסויים בחיות, מה שאותו שיכור לא ידע, התחלתי להתעורר מחשבתית. זאת נראתה לי הצעה איומה, מזעזעת, והיא התחילה ממש, אבל ממש, למצוא חן בעיני.יצור שלא מרגיש ולא יודע ולא סובל. בקרוב יגיע הרגע שכולם חיכו לו, הרגע להביא את הכלוב, לפתוח אותו ולתת להם ללטף את זה, להראות להם שלא אכפת לזה כלום. אבל עדיין לא, ידע זאביק, יש עוד קצת זמן עד אז…
חזרתי הבייתה והתחלתי לשרטט תוכניות, רעיונות למחקר. המשיך זאביק לספר, התרוצצתי קצת ברשת, כדי לוודא שזה מקורי. ברור, ניסו כבר המון פעמים לנוון את העצבים של חיות המעבדה, אבל אני כיוונתי למשהו אחר לגמרי, משהו הרבה יותר גורף, בעל חיים שלא מרגיש דבר, גוש בשר, עם פרווה וכל המערכת, העצבים עובדים אבל המוח לא מתרשם.
וזאביק התחיל לתאר את התהליך שעבר, שכולו נוסחאות מתמטיות וניסויים בבעלי חיים, בניגוד לדרכיו הידועות, הוא לא בחל בשום ניסוי, הוא בדק את ההמצאה שלו מכל הכיוונים לפני שהוציא את הידיעה ואת האבטיפוס למכונים המתאימים. פתאום לסטודנטים היו מיליון שאלות, והוא ענה על כולן בסבלנות. ולבסוף סוף סוף, אחד מהם שאל – יש לך אותו כאן?
כמובן, ענה זאביק, נושם בהקלה, יודע שבקרוב הכל ייגמר. הוא הביא מהחדר השני, שמשמש לרוב להקרנת שקופיות, את הכלוב המכוסה והסיר אותו, לא לפני שאמר רבותיי, גבירותיי, אני גאה להציג בפניכם את החיה שלא מרגישה דבר. עכבריק.
השם היה שילוב של עכבר וריק, ובנוסף היווה מעין שם חיבה מקאברי. נהמת התפעלות נשמעה באולם כשחשף את הכלוב. בתוכו ישב עכבריק, לבן עם כתמים חומים, נינוח, לא מפוחד, לא מתרשם.
אפשר ללטף אותו? שאלה סטודנטית שנראתה בעיקר מתוקה.
בודאי, ענה זאביק. בואי, תתקרבי.
היא ניגשה אל הכלוב והוא פתח אותו. היא הרימה את היצור בידיה העדינות וליטפה אותו על ראשו.
שום תגובה לא באה. לא פחד מהיציאה מן הכלוב, לא הנאה מן הליטוף, או סלידה מהמגע הלוא מוכר. כלום.
הוא לא מגיב, אמרה הסטודנטית, שמה היה דנה.
הוא לא מרגיש אותך, הוא לא יודע שאת נוגעת בו, ענה זאביק, נימת ניצחון שהייתה בקולו נמהלה בנימה אחרת, מוזרה מעט.
עכבריק, לחשה דנה.
הוא לא מרגיש אותך, אמר לה מישהו מהיושבים באולם.
היא הגישה את העכבר לזאביק וחזרה למקומה, נבוכה מעט.
זאביק הרים את העכבר בזנבו. זוכרים את ההתפתלות הרגילה שלהם? אמר, מילותיו מדגישות את העובדה שהעכבר לא זז כלל.
תעשה לו משהו יותר מעניין זרק לו אחד הסטודנטים. תחתוך אותו.
זאביק החזיר את העכבר לכלוב.זאת הרצאה, לא הדגמה, אמר קצרות.
אבל אתה אומר שהוא לא מרגיש, התעקש הסטודנט. ולחברו שישב לצידו אמר, אני חייב להשיג לי אחד כזה.בערב, ישב זאביק בביתו, לבדו, עכבריק ישב לו בכלוב על השולחן.
אז מה, עכבריק, יושבים לנו ככה, אמר זאביק.
העכבר לא שמע אותו, ואם שמע, לא התרשם. זאביק הניח את ידו על ראש העכבר, דרך הסורגים. שואל את עצמו למה סירב לסטודנט המרגיש מההרצאה, נזכר בניסיונות שעשה עם עכברים דומים לעכבריק, שבדק במעבדה. חתך אותם, תלש את אבריהם והזריק להם רעלים וחומרים מסרטנים, רק כדי לחזות שוב ושוב בהעדר המוחלט של תגובה מצידם.
אין רגש. אין פחד, אין כלום. עכבר ריק. ובכל זאת, לא הסכים להדגים דבר מכל אלה בהרצאה, למרות הבקשות.
הוא לא ידע להסביר לעצמו מדוע. זה היה שייך לתחום אחר, לנפש.
זאביק התמחה בגוף. -
-
הרעיון באמת נחמד והכתיבה זורמת, אבל יש כמה נקודות שהפריעו לי:
1. גופים. המעבר פה מגוף ראשון לשלישי הוא לא סדור ועשה לי קצת כאב ראש. חבל, כדאי לסדר את זה. או שכדאי ללכת על גוף אחד ואז נפתרת הבעיה, או על שניים, אבל לעשות את זה כמו שצריך (והאמת אין לי מושג איך).
2. אין ממש סיפור, בעצם מה שקורה כאן זה שהכותב מספר על רעיון מגניב שיש לו. הרעיון מספיק מעניין, אז זה קצת עובר, אבל זה יכול היה להיות הרבה יותר מעניין אם זה היה במסגרת סיפור ולא סתם שיחה בין אנשים. יכול היה להיות הרבה יותר חזק.
3. בנוסף להערה 2, היה יותר חזק אם היית מדגישה את ההשלכות של המצאה כזאת. הפסקה האחרונה היא החזקה מכולם וזה חבל שזה רק בפסקה הזאת.
4. קצת לעבוד על האמינות של איש שאוהב חיות שיוצר חיה שהיא שק איגרוף. זה קצת צורם לי. אולי כדאי לתת עוד התחבטויות, לשכנע יותר.
זהו,
בהצלחה! -
-
מסכימה בעיקרון עם הרוב, זה סיפור שדורש עוד עבודה, אבל אני רוצה אותו ככה, מעלה שאלה ולא פורש את ההתלבטויות. אני חושבת שהפסקה האחרונה צריכה להראות,
(ככה היא נכתבה וכל שיפור יכוון לשם) שהדוקטור לא נתן לעצמו לפרט מילולית את הבעיה המוסרית, אבל הוא חי עם ההשלכות שלה כל יום.
ההרצאה אמורה להזכיר סיבוב הופעות קירקסי משהו, אבל לא רציתי לאפיין אותה כקרקס בצורה מזוייפת.
הפילוסופיה היא פשוטה, לברר את המקום של החמלה ולגלות שהיא גורפת, (או שלא) ואינה תלויית מציאות .
הנושא מעסיק אותי כמה זמן, הסבל של בעל החיים, והחמלה האנושית.
השניים הולכים יחד אבל החמלה אין לה גבול שעובר במציאות. מה אם באמת יפתחו בעל חיים אינו סובל?
אפשר להגיד שזה הסיפור. היצור פותח והוא מוצג לראווה.
הוא אכן אינו סובל, אז למה התחושה המשונה של זוועה?אני מתבלטת בזמן כתיבת הדברים האלה, אם להעביר את המשקל לשם…
נראה. -
בהצלחה.
כמו שאמרתי, הסיפור נחמד ככה, אבל אני מרגיש (דגש על מרגיש ולא יודע) שהכוח שלו נמצא במשפט שלך:
*הוא אכן אינו סובל, אז למה התחושה המשונה של זוועה?*מה שאני מנסה לעשות זה להעיר לך איפה אפשר לשפר, מנקודת מבט של קורא. את כמובן יכולה לעשות מה שבא לך. ובכל מקרה, זה נראה כאילו את יודעת להתמודד עם ביקורת, שזה יפה בפני עצמו.
שוב, בהצלחה! -
-
-
כמעט כמו שיר.
ההנחה המיוחדת בו, היא שכל מי שיש לו חסר, מפצה עליו.
(אם הבנתי נכון)
הרבה הרבה תודה לך, זו נקודה למחשבה שנמצאת בפיתוח, כלומר, אם אין ליצור הזה רגשות, או יכולת לדעת שהוא סובל, מה כן יש לו?
ההנחה האוטומטית היא שחייב להיות משהו.
אנחנו חייבים להניח שלנחשים או ג'וקים יש עוצמת רגשות ותחושות דומה לשלנו
אגב, זה לא בהכרח נכון.
בכל מקרה, ביצירת יצור אפאתי בהגדרה, יש יומרה מסויימת, שבאמת מעוררת מחשבה על אוטיזם למשל, שם ההצפה יוצרת אשליה של איין
אני חושבת שבסיבוב הבא, אני אתקוף את הסיפור מנקודה אחרת לגמרי.
אני חושבת שההרצאה הזו (הגרסה הנוכחית) היא חלק ממנו, אבל רק חלק.
מתחילים להצטבר לי ראשי פרקים!אני אשמח לעוד תגובות ומחשבות בנושא.
-
בעצם היו שם שתי אמירות סותרות:
1) האם נכים יכולים "להנות" מאספקטים שונים של מצבם?
האם יש יתרונות לנכות?
(הדוגמאות שהבאתי נועדו ליצור אווירה שתסתור את המוסריות של העכבר-ריק)2) האם "נכות מתוך רחמים" יכולה להתקיים במצבים מסויימים?
(וכאן הדוגמאות תומכות במצב בו ריקנות יכולה להיות מוצדקת מוסרית)תודה על ההשראה, ואולי יצא מזה שיר פעם…
-
-
תודה על תגובתך.
לגבי השאלות, מוח נדמה לי הוא איבר הכרחי לחיה, ולא שאני יודעת מספיק על התחום, אבל נדמה לי שזה הכרחי. מה ששונה כאן, זה שהמוח לא מדווח לחיה על כאב, או סבל, ונדמה לי שגם לא על אושר או התרגשות כלשהי.
זו חיה אפאתית במהות שלה.
להרדים את בעל החיים זה נחמד אבל מה קורה כשהוא מתעורר? כמו שיודע כל מי שהתעורר פעם אחרי תאונה או ניתוח או שבירת יד או רגל, ההתעוררות מבהירה שהכאבים יודעים לחכות, ויודעים מתי להתפרץ.
ומה אם לניסוי צריך אותו ער?
חומר ההרדמה, כך הוסבר לי, יכול לסתור את החומרים שמזיקים להם, והוא חייב להכנס לשקלול של החומרים שנבדקים. אחרת הניסוי יוצא "לא נקי" . -
החסימה על ההרגשות יכולה לפגום בעכבר כנשוא מחקר קביל מבחינה רפואית:
יש מספר חומרים בעלי השפעה רעילה על מערכת העצבים שלא יפגעו בעכבר-ריק הנ"ל.
אבל זו הערת אגב.ההשלכות המוסריות והרוחניות כאן הן הרבה יותר חשובות.
לדוגמה איך יגיבו מוסדות הדת לקיום ה"שיקוץ"?
האם אפשר לישם את הטכנולוגיה ל"יצור" חיילי על?
הסיפור מסתיים בדיוק בנקודה בה הוא מתחיל לעורר מחשבה
(וזה לא בהכרח דבר רע…) -
אם המוח של העכבריק אכן מתפקד אז הוא כלוא בתוך הגוף של אצמו.
תארי לך, לחיות את החיים בעיוורון חושים מלא ובחוסר יכולת תנועה.
זה סיוט שלא ניגמר, ולעומתו הניסוים שעושים עליהם הם פשוט כיף.
כמובן שאפשר תמיד להגיד "זה בסך-הכל עכבר" אבל זה מה שאומרים
המדענים המבצעים ניסוים בעכברים. לא?מה שאני מנסה להגיד הוא שאולי עדיף לתת לעכבר לחיות חיים מלאים ובסוף קצת לסבול.
מאשר חיים של ריקנות מתמשכת.אני אישית הייתי מעדיף את האפשרות הראשונה.
-
עכברי המעבדה נולדים לתוך הניסויים, הם לא ניצודים ומגיעים לשם.
הרעיון של העכבריק היה שהוא לא מודע לסבל שלו, אבל כמובן שי כאן בעיה מוסרית חדשה, מי אנחנו שנקבע שהוא לא מרגיש כלום? מי אמר שהקריטריונים שלנו תופסים בכלל במקרה כזה?
שלא לדבר על השאלה מי אנחנו, שוב, שנחליט ליצור יש מאין חיה שמתאימה לדרישות שלנו וגם כביכול עומדת בקריטריונים המוסריים שלנו, רק כדי להשתמש בה לצרכינו.
אבל כל השאלות האלה תופסות גם בלי עכבריק, לא? מי אנחנו, בתור מכנה משותף לכל השאלות.אז אני לא יודעת מה עדיף, כשהתחלתי לחשוב על פתרון שיהיה הומני לחיות האלה, וגם תואם את הצרכים שלנו, עלה הרעיון המזעזע אבל מעניין של חיה ללא רגשות ומודעות לכאב או לאושר.
אם הייתי מדענית, אני אפילו לא יודעת אם הייתי רואה את הרעיון כשווה בדיקה מעשית, בגלל שהמורכבות המוסרית שלו לא פחותה מהמורכבות של הבעיה הראשונית…מסובך.
-
השאלה הזו שקולה לשאלה של המתת חסד של אנשים הנמצאים בקומה בלתי הפיכה או מוות מוחי. האם הם חסרי הרגשה? האם המצב ה"צמחי" אינו סיוט מתמשך?
ומה בקשר לאנשים החולים במחלות חשוכות מרפא ויש להם עוד X שנים לסבול עד
שאיזה חידק טועה יגאול אותם מיסורייהם?העכבר-ריק יכול להיות התחלה של TEST_CASE לבחינה מוסרית של שאלות כאילו.
"מעורר מחשבה" הוא הציון הכי גבוה לסיפורי מד"ב בסקלה שלי…
-
-
לגבי הסיפור – כמו בהרבה מקרים אחרים, הסיפור מסתיים בדיוק בנקודה בה הוא צריך להתחיל. אוקי, אז המדען יצר "עכבריק", החיה המושלמת לניסויים לדעתו. ה"למה" הוא יצר אותה זה משהו שלא חיוני, ובהחלט יכול להכנס כרקע. הוא חיוני רק להבנת הדמות של זאביק. אבל זאביק לא ממש קיים בסיפור כמו שהוא. הוא דמות קרטונית.
לדעתי את צריכה להתחיל מהסוף, ולהמשיך כדי להראות מה קורה אחר כך. זה מה שמעניין.
זאביק המציא את עכבריק. ייצר אותו. עכשיו יש כל מיני השפעות עולמות שיכולות לנבוע מהדבר הזה:
א. לא כל המדענים יסכימו להשתמש בעכבריק (בגלל כמה מהסיבות שכבר הועלו פה בפתיל), ויתחיל מאבק ציבורי נגדם. אפשר לקחת דוגמה ממה שקורה בארה"ב עם מרפאות ההפלות והקיצונים הדתיים.
ב. יהיו תנועות נגד השימוש בעכבריק כי זה לא טבעי.
ג. ילחצו על זאביק לפתח גם חולדיק, חתוליק, כלביק, קופיק – ובסוף… אדמיק! זה כבר יכול לקחת את הסיפור לאינספור מקומות מעניינים.
ד. כל מיני אנשים ישיגו לעצמם עכבריקים למטרות סדיסטיות (נתת לזה רמז עם הסטודנט שרצה לחתוך אותו בכיתה). גם אם הם לא היו סדיסטים קודם, זה עלול לעורר אצלם יצרים שאחר כך יופנו כלפי יצורים שכן חושבים ומרגישים.
ה. … טוב, נו, לא נעשה לך את כל העבודה
בקיצור – מה שיש לך כאן הוא רק רעיון. רעיון מעולה, אבל לא יותר מרעיון. עם היכולת שלך (ואני כבר יודעת שיש לך יכולת) את יכולה לעשות מזה משהו נפלא ומצמרר.
-
רעיון חזק וסיום פתוח ויפה.
ברקע עומדת כאן שאלה פילוסופית ומוסרית- עד כמה יכולה להיות לנו ידיעה לגבי התחושות והרגשות של הזולת. שאלה שלא ניתן לתת עליה תשובה סופית טובה ולכן אפשר לפתח סביבבה דיונים מרתקים וכמובן סיפורים.
התגובות הקודמות לסיפור מוכיחות שהקוראים צללו פנימה ונקטו עמדה וזה מראה שהסיפור מגיע ונוגע.
ומבחינת הפרספקטיבה וחומר למחשבה הייתי שואל- איך כולנו הופכים עם הזמן לעכבריקים אדישים, שניתן לבצע עליהם כל ניסוי?
-
